תגית: יורם מלצר

בין השנים 1930 ו-1961 היתה הרפובליקה הדומיניקנית נתונה לשליטתו של טרוחיו, רודן רצחני שהפך את המדינה לנחלתו הפרטית, וחיסל בשיטתיות יריבים אמיתיים או מדומיינים. על רקע התקופה מספר ג'ונוט דיאס על חייהם של אוסקר משפחתו, חיים שנעו בין מולדתם לארצות-הברית, שבה הם חיים כפליטים.

דיאס מספר למעשה שני סיפורים נפרדים. האחד הוא סיפורו של אוסקר, חְנון בודד ודחוי, חריג במידותיו הגופניות, שחייו סובבים סביב קומיקס ומשחקי מחשב. משמניו דוחים מעליו בחורות, וחוסר היכולת ליצור קשר נורמלי מותיר אותו בתול נצחי ומתוסכל. תפקיד המספר נתון חלק מן הזמן ליוניור, מכר/חבר של אוסקר, בחור שטוף זימה שרק בחורות בראשו, התנהלות שהוא מתאר כלטינית זכרית טבעית, אך הטבעיות הזו נמנעת מאוסקר. גם לו ניתנה לו, היא לא היתה מספקת אותו, שכן הוא כמֵה לאהבה. חדשות לבקרים הוא מתאהב בכל לבו, וחדשות לבקרים אהבתו מושבת ריקם. חייו הקצרים, כפי שמבשר שם הספר, יסתיימו בשל שילוב של אהבה, שהיא הסיפור שלו, לאלימות, שהיא הסיפור השני שדיאס מספר.

באמצעות קורותיהן של מספר דמויות, דיאס מתאר את הטרור הפנימי ששרר תחת שלטונו של טרוחיו (ספר מצוין נוסף שמומלץ בנושא זה הוא "חגיגת התיש" של מריו ורגס יוסה). אמם של אוסקר ולולה שהתייתמה והפכה לשפחה; לולה שעברה אונס; הדוד שנכלא ועונה עד שיצא מדעתו בגלל שלכאורה סיפר בדיחה על טרוחיו, בעוד שפשעו האמיתי היה הימנעות עיקשת מהפגשת בתו היפה והרודן, שבעיניו כל נשות המדינה היו שלו. לא עמדה לזכותו העובדה שהיה משתף פעולה מרצון על השלטון. דיאס, בקולם של המספרים המתחלפים, ובאמצעות הערות שוליים המשתלבות היטב בטקסט, בוטה מאוד, ובצדק, בהתיחסותו של טרוחיו ואל נאמניו, עושה שימוש בציניות ארסית, ומאוד כועס.

נדמה שהמשפחה והמדינה כולה רדופות על ידי "פוקו", קללה, ועל הספר כולו שורה אוירה מאיימת שבתוכה מסתובבות נפשות אבודות שדינן נחרץ.

לטעימה מן האוירה הזו, וגם מסגנונו היחודי של הסופר, הנה ציטוט אופייני:

"עינו היתה בכל מקום; היתה לו משטרה חשאית שהיתה שטאזית יותר מהשטאזי, שהשגיחה על כולם, אפילו על אלה שחיו בארצות הברית; מנגנון בטחון נמייתי כה מגוחך, שיכולת לומר דבר רע על El Jefe בשעה שמונה וארבעים בבוקר, ולפני שהשעון היה מצלצל עשר כבר היית ב-La Cuarenta, כשמלמד-בקר נעוץ במעלה התחת שלך (מי אמר שאנחנו, עמי העולם השלישי, איננו יעילים?). היית צריך לדאוג לא רק בגלל אדון יום-שישי-השלושה-עשר, אלא בגלל כל אומת התיישים שהוא עזר להביא לעולם, שכן כמו כל אדון אופל השווה את הצל שלו, הוא נהנה ממסירות מצד עמו. בחוגים רחבים מאמינים שבכל עת, בין ארבעים ושניים לשמונים ושבעה אחוזים מהאוכלוסיה הדומיניקנית היו ברשימת מקבלי השכר של השירות החשאי. השכנים המחורבנים שלך יכלו לחסל אותך בעצמם רק כי היה לך משהו שהם חמדו או כי עברת לפניהם בתור ב-colmado. אנשים משוגעים גמרו ככה, לאחר שנבגדו על ידי ה-panas – קרובים – שלהם לכאורה, על ידי בני משפחה שלהם ממש, בגלל פליטת פה. יום אחד היית אזרח שומר חוק, מפצח אגוזים בגזוזטרה שלך, ולמחרת היית ב- La Cuarent, ופיצחו לך את האגוזים שלך. העניינים היו לחוצים עד כדי כך שהרבה אנשים האמינו שלטרוחיו יש כוחות על-טבעיים! לחשו שהוא לא ישן, שהוא לא מזיע, שהוא יכול לראות, להריח ולהרגיש דברים ממרחק של מאות קילומטרים, שהוא זוכה להגנה של הפוקו הרע ביותר באי".

טרוחיו, אגב, עלה לגדולה בזכות האמריקאים, והאמריקאים הם אלה שתכננו לרצוח אותו כשסר חינו, אלא שאנשיו של הרודן הקדימו אותם. דיאס אינו יכול, כמובן, להתעלם מכך, ובהערת שוליים הוא מונה בין "הישגיו הבולטים" של טרוחיו את "אחת הדיקטטורות הארוכות והמזיקות ביותר בתמיכת ארצות הברית שידע חצי הכדור המערבי (אם אנו, הטיפוסים הלטיניים, מיומנים במשהו הרי שזה ביכולתנו לסבול דיקטטורים שנתמכים על ידי ארצות הברית, כך שאתם יודעים שהנצחון הזה הושג במאמץ רב: הצ'יליאנים והארגנטינאים הגישו ערעור על התוצאות)".

הספר שופע מלים בספרדית. במקור באנגלית מלים אלה נותרו לא מתורגמות. יורם מלצר בחר להוסיף את המובן העברי בגוף הטקסט, ולטעמי זו בחירה מוצלחת שאינה פוגמת בשטף הקריאה.

הערת שוליים משלי: כשחיפשתי עוד מידע על התקופה, מצאתי שהרפובליקה הדומיניקנית פתחה את שעריה בפני היהודים הנרדפים באירופה. דובר תחילה על כעשרת אלפים מהגרים, אם כי בסופו של דבר הגיעו פחות מאלף. לטרוחיו היו מניעים משלו להפגין נדיבות שכזו, ביניהם הרצון "להלבין" את האוכלוסיה באמצעות נישואי תערובת, וגם הצורך להציג כלפי חוץ מצג חיובי שאולי יטשטש את מה שהתרחש בפנים. בהמשך הוא גם נטל לעצמו חלק משמעותי מהכנסותיהם של היהודים. יהיו המניעים אשר יהיו, חייהם של מאות אנשים ניצלו. רובם ככולם, אגב, מיהרו לעזוב כשהיה אפשר. הנה מאמר שנכתב בנושא בזמן אמת.

"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" הוא ספר סוער, כואב, יצרי ותקופתי, ראוי מאוד לקריאה.

The Brief Wondrous Life of Oscar Wao – Junit Díaz

מחברות לספרות

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

כותרת משנה: בעקבותיו של פושע נאצי נמלט

נתיב העכברושים הוא השם שניתן למסלולי הבריחה של הנאצים מגרמניה המובסת אל מדינות שהסכימו לאמץ אותם, ובראשן ארגנטינה. הנתיבים לא חמקו מעיני בעלות הברית (הסופר ג'ון לה קארה אף הביע חשד שהיו שותפות לתכנונם), ובשלב מסוים החלו לעשות בהם שימוש לצרכיהן, גייסו סוכנים מקרב הנמלטים, והבריחו אל שטחן שלהן נאצים בעלי כישורים שיכלו להביא להן תועלת.

אחד מן הנאצים הבכירים שניסו להמלט לדרום אמריקה באמצעות הנתיב שעבר ברומא היה אוטו וכטר, מי שהיה מושל קרקוב תחת פיקודו של הנס פרנק. וכטר היה נאצי פעיל שנים לפני המלחמה, וסומן כמי שיקודם. אחרי האנשלוס היה אחראי על "ניקוי" המגזר הציבורי מגורמים בלתי רצויים (נראה שאוטו פיטר או נזף בלפחות 16,237 עובדי ציבור, כך כותב סנדס), ובספטמבר 1939 מונה למושל קרקוב. פשעיו הוזכרו במשפטי נירנברג, וסנדס מונה את שלוש הזרועות שעל פעילותן היה אחראי: המשרד לאוכלוסיה ולסעד שעבד עם הס"ס להכנת רשימות ולקביעת נקודות איסוף ומחנות מעבר, מחלקת העבודה שביצעה סלקציה וקבעה מי יעבוד ומי יגורש למחנות השמדה, ומחלקת הישוב מחדש שהחרימה רכוש. ב-20 במרץ 1941 הכריז וכטר על הקמת גטו קרקוב, ודחס לתוכו את חמישה-עשר אלף היהודים שנותרו בעיר אחרי הגירושים ההמוניים.

במשך כשלוש שנים נדד וכטר בהרים, נמלט על נפשו יחד עם נאצי נוסף, נעזר בעיקר באשתו. כשהמלווה שלו שב לביתו, החליט וכטר להמלט דרומה. ברומא זכה בתמיכתו של הבישוף אלויס הודאל, מי שבין השאר סייע לוולטר ראוף לעבור לסוריה, ועזר ליוזף מנגלה להשיג דרכון בשם בדוי. המעבר בנתיב העכברושים, שהיה קל יחסית בשנים הקודמות, נעשה מורכב יותר כעת, ווכטר נתקע ברומא. על פי המחקר שערך סנדס, האמריקאים ככל הנראה ידעו על בואו מן הרגע הראשון, העמיתים שאיתם היה בקשר שימשו כנראה כסוכנים כפולים, ויתכן שנעשה נסיון לגייס אף אותו. לדברי לה קארה, בעלות הברית גייסו אנשים גם אם היה להם עבר מפלצתי, כמו אוטו, והשמידו את התיקים שלהם כדי להעלים ראיות (סנדס לא הצליח למצוא את תיקו של וכטר בארכיונים של זרועות הבטחון האמריקאיות). "המערב מנהל קרב נואש עם המזרח – עם הסובייטים – ואנחנו ניקח כל אדם שאנחנו יכולים לקחת ושיעזור לנו להביס את הסובייטים; כל אדם שהוא, ללא קשר לעברו הנאצי", כך מצוטט איש היחידה האמריקאית שגייסה נאצים. מספר חודשים אחרי שוכטר הגיע לרומא הוא חלה, נאלץ להתאשפז, ומת ביולי 1949 פחות או יותר בזרועותיו של הודאל.

פיליפ סנדס, מי שכתב את "רחוב מזרח מערב" ששילב יחדיו מספר קוי חקירה ליצירה מרשימה אחת, חוקר גם כאן מספר היבטים של התקופה, כשאינו מותיר אבן בלתי הפוכה. הוא יוצא בעקבותיו של וכטר מילדותו ועד מותו, בוחן לעומק ממספר זויות ראיה את כל מה שהיה כרוך בנתיבי הבריחה, תוהה על אישיותו של הורסט וכטר, בנו של אוטו שבשלו החל לעסוק בנושא, ומתפנה לתאר דמויות מפתח נוספות, ביניהן הבישוף הודאל, תומס לוסיד שעמד בראש היחידה האמריקאית לגיוס נאצים, קרל האס, שוכטר הגדיר כעמית, ושרלוטה, אשתו של וכטר.  

הורסט וכטר הוא דמות מעניינת של צאצא לנאצים. מצד אחד, בניגוד לאנשים כמו ניקלאס, בנו של הנס פרנק, הוא אינו מכיר בפשעיו של אביו. מצד שני, בשונה מצאצאים אחרים כמו גודרון, בתו של הימלר, הוא אינו דבק באידיאולוגיה הנאצית כדי להצדיק את מעשיו של אביו. בשנות השבעים והשמונים לחייו הוא כמו ילד שמהותו תלויה בשמו הטוב של אביו, ושמבקש לרַצות את אמו שתמכה בו. "אני יודע שהמערכת היתה נפשעת ושאבי היה חלק ממנה, אבל אני לא חושב עליו כעל פושע", הוא אומר. הוא מאמין איכשהו, למרות ההוכחות, שאביו לא היה מעורב בפשעים. את הגדרתו כרוצח המונים הוא פוטר כ"פרופגנדה סובייטית", ונעלב כשסנדס מונה את וכטר כאחד ממבצעי השואה. מצד אחד הוא מבקש לכפר על עוולות משפחתו כשהוא מחזיר רכוש שדוד, מה שמעלה עליו את חמתם של בני המשפחה האחרים, ומצד שני הוא מבקש לראות את אביו כאינדיבידואל מנותק מן המערכת. הוא אמנם מאבד מלים נוכח מסמכים מרשיעים ונוכח תמונה שמוכיחה כי אביו היה נוכח בזירת הוצאה להורג, אבל אינו מסוגל לתת לעובדות לשכנע אותו. הודעת מייל ששלח לאחיינו מצביעה על משבר אמונה שפקד אותו כשהגיעו לידיו מסמכים מסוימים – "הם מפלילים אותו יותר מהמסמכים המוכרים לי. זה לא עוזר. הוא ידע הכל. צפה בדברים והסכים להם בעיקרון" – אבל איכשהו הצליח בכל זאת לשוב להלך רוחו הרגיל. במידה רבה הספר כולו הוא מירוץ של סנדס להפריך את כל טיעוניו של הורסט. כך, לדוגמא, סנדס הופך עולמות כדי לחקור אם וכטר אכן מת מהרעלה ברומא, כפי שטוען בנו, שמטיל את האשמה לפעמים על הרוסים ולפעמים על נוקמים יהודיים. המסקנה, אגב, היא שוכטר לא הורעל, אלא מת בשל שחיה במים מזוהמים.

שרלוטה, אשתו של וכטר, שכבר אינה בין החיים בעת כתיבת הספר, מייצגת נאציות פנאטית ואינטרסנטית, שבה אחזה כל חייה. את השהות בחברת היטלר על אותה גזוזטרה הגדירה כל חייה כ"הרגע הטוב ביותר בחיי". כשבעלה מונה למושל קרקוב היא החרימה לעצמה יצירות אמנות מן המוזיאון הלאומי הפולני בקרקוב בעודה מצהירה "איננו שודדים". היא ייחסה לבעלה טוב לב והתחשבות כשציינה שטרח לבנות חומה נאה לגטו. ללא עזרתה הפעילה לא היה וכטר מצליח לשרוד שלוש שנים בהרים. בנה, העיוור לפשעי הוריו, מודה שהיתה נאצית, אבל מפחית מאשמתה כשהוא טוען שלא היתה פנאטית. "עלי לעשות את זה בשביל ההורים שלי. למצוא דברים טובים", הוא מסביר את עצמו. למותר לציין שבשום שלב סנדס אינו מנסה להצדיק את הורסט.

המתרגם יורם מלצר הוסיף לספר אחרית דבר, בה כתב בין השאר על הפעילות של המודיעין הישראלי לגייס סוכנים כפולים בקרב הנאצים. יצחק סרג'ו מינרבי, מי שהיה שליח המודיעין הישראלי לרומא, היה חותנו של יורם מלצר. בני משפחת סבתו של מלצר היו קורבנותיו של וכטר. והנה עוד אחד מן הצירופים החביבים של סנדס, שמצביע בין השאר על כך ששרלוטה גרה באותו רחוב שאליו גורשה סבתא-רבתא שלו לפני שנשלחה לטרבלינקה, ושהרש לאוטרפכט, שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, ואוטו וכטר למדו באותן השנים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת וינה.

הופתעתי למצוא מאמר שטען כי מוטב היה לא לתרגם את הספר מכיוון שהוא מעורר אהדה לפושע נאצי. לאורכו של הספר כולו חשתי כי סנדס מצליח בכשרון רב לתאר את אוטו וכטר כאדם מבלי למחוק ולו לרגע את המפלצתיות של מעשיו. הנאציות הלהוטה והרצחנית שלו נוכחת כל הזמן, והלב אינו נחמץ אף לרגע כשהוא נרדף וחולה.

"נתיב העכברושים", כמו "רחוב מזרח מערב", הוא ספר רחב יריעה, מפורט, נשען על תחקיר מרשים, ומורכב ממאות פרטים המצטרפים לתמונה שלמה ומרתקת של האנשים ושל התקופה. מומלץ עד מאוד.

The Ratline – Philippe Sands

Love, Lies and Justice on the Trail of a Nazi Fugitive

כנרת זמורה דביר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

"לטבוע" הוא קובץ של עשרה סיפורים משנת 1996. ג'ונוט דיאס אמנם זכה לכמה ביקורות חיוביות על הסיפורים כשראו אור, אבל הם זכו להכרה גורפת יותר ב-2007, לאחר שפרסם את "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", עליו קיבל את פרס הפוליצר. חששתי שלפנינו מקרה של קובץ סיפורים שתופס טרמפ על הצלחת הרומן, והופתעתי לטובה: הסיפורים מצוינים, בעלי זכות קיום עצמאית בשל איכותם, ללא קשר ליצירה המפורסמת יותר.

דיאס נולד וגדל בישוב קטן ליד סנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית. כשהיה בן ארבע נטש אביו את המשפחה ועבר לארה"ב. מדי פעם שלח מעט כסף לתמיכה במשפחתו, אך למעשה לא היה שום קשר רציף בין האב לאשתו ולשני בניו. חמש השנים הבאות עברו עליהם בעוני קשה, על סף הרעב. על חינוך מסודר לא היה מה לדבר, ושני הבנים לא ידעו קרוא וכתוב. כשהיה דיאס בן תשע המשפחה התאחדה בניו ג'רזי, ואף נולדו לו שלושה אחים נוספים, אך גם כאן לא היו חייהם סוגים בשושנים, והעוני היה מנת חלקם.

הסיפורים בקובץ מבוססים על חייו של דיאס. הם מסופרים בגוף ראשון, כנים וחושפניים, מעוררי אמון, מאוד חיים בכל פרטיהם. הם אולי יגרמו לכם לדמוע, אבל לא משום שהסופר מבקש לעורר רחמים, אלא בשל הריאליות שבה הוא כותב. אני לא נוהגת להתרשם מביקורות שמצוטטות על כריכות הספרים, אבל עם הביקורת הבאה אני מסכימה לגמרי: "הסיפורים שלו כובשים בליריות המתוחכמת שלהם, בנועזות הבטוחה, בשליטה המוחלטת והחרישית שלו באמנות הכתיבה."יש לו סגנון יחודי שקשה לי להגדיר מה עושה אותו כל כך מוצלח. למעשה, מאז "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר (בלי להשוות בין השניים, כי הם שונים זה מזה), לא זכור לי שנתקלתי בקול יחודי כל כך, שמעניק חווית קריאה שונה, מבלי לנקוט בטריקים מתחכמים מיותרים.

בעיני העובדה שמנתוני פתיחה נחותים כאלה צמח זוכה פוליצר היא מרשימה. זה מה שיש לדיאס לומר בהקשר זה (ציטוט מויקיפדיה):

I can safely say I`ve seen the US from the bottom up…I may be a success story as an individual. But if you adjust the knob and just take it back one setting to the family unit, I would say my family tells a much more complicated story. It tells the story of two kids in prison. It tells the story of enormous poverty, of tremendous difficulty

Drown – Junot Diaz

הוצאת מחברות לספרות

2010 (1996)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

עמנואלה ואמארה היו ידידי נפש בילדותם. עמנואלה, הילד היהודי העשיר, ואמארה, בתו של סנדלר נוצרי, בילו יחד כל דקה פנויה בטיפוס על עצים ובטיולים בטבע, ונשבעו להיות יחדו לנצח. אבל בשנת 1939 נפרדו דרכיהם. הוריו של עמנואלה קיבלו החלטה תמוהה לעזוב את הוילה שלהם בפירנצה ולחזור אל ביתם בוינה, שבאותם ימים הפכה נאצית. אולי המניע היה לשמור על ביתם הוינאי, אולי היתה זו גאווה פטריוטית, שדחפה את אמו של עמנואלה, בתו של גבור מלחמת העולם הראשונה, לחזור לכור מחצבתה דווקא בשעה קשה. כך או כך, עמנואלה בן ה-11 עבר לוינה, ואמארה בת ה-9 נשארה בפירנצה. השניים שמרו על קשר מכתבים, ובעת התרחשות עלילת הספר, בשנת 1956, אמארה שומרת ברשותה תמיד מכתבים שכתב לה עמנואלה בין השנים 1939 ו-1943, תחילה מוינה ואחר-כך מגטו לודז', עד שנדם קולו. בימים אלה אמארה היא עתונאית, ובשל תחושת בטן שעמנואלה שרד איכשהו היא יוצאת לחפש אותו, ובמקביל היא אמורה לשלוח לעתון מאמרים אודות החיים מאחורי מסך הברזל.

עמנואלה מתחילה את מסעה באושוויץ, משם לוינה, ואחר-כך להונגריה מתוך כוונה לחזור שוב לאושוויץ. נלווים אליה גבר אוסטרי, שאשתו היהודיה נספתה בטרבלינקה, וספרן הונגרי שלחם בשורות הצבא הגרמני בסטלינגרד. הם נפגשים בוינה עם אנשים ששם משפחתם כשל עמנואלה, בתקוה למצוא קרובי משפחה, וכן עם מי שהיו דיפלומטים גרמנים שקבלו לרשותם את בית משפחתו של עמנואלה לאחר הגירוש לגטו לודז'. הם שומעים עדויות ישירות ועקיפות, דברי אמת וכזבים, ונדמה כי המשימה שאמארה נטלה על עצמה היא כחיפוש מחט בערמת שחת.

המסע בעקבות הילד האבוד הוא העלילה הראשית של הספר. במקביל ובמשולב מובא סיפורם של יחסי מזרח-מערב באירופה החצויה שאחרי המלחמה, יחסים של חשדנות ושל איבה, שמבחינתה של אמארה באים לידי ביטוי בעיקר בקשיים לעבור בין מדינות ולהשיג גישה למקורות מידע.

יש הרבה דברים לומר על הספר הזה. קודם כל, הוא ספר חשוב. גם אם דמויותיו בדויות, העדויות לכאורה – בעיקר במכתביו של עמנואלה, אבל גם בסיפורים שאמארה אוספת בדרך – אמינות ותואמות את ההיסטוריה כפי שאני מכירה אותה מספרים מבוססי מציאות. לקורא הבלתי בקיא בקורות השואה ניתן בספר מבחר של נקודות מוצא לחקירות נוספות. לקורא הבקיא מספקת הסופרת נקודות למחשבה על חמקמותו של הזכרון, על עמימותו של העבר ועוד.

נוסף לחשיבותו כספר שואה, הוא מציג סיפורים אנושיים מגוונים שיוצרים פסיפס מעניין של דמויות אמינות, חלקן מלוות את הסיפור לאורכו, חלקן תורמות תרומה נקודתית, אך כולם משמעותיות. ויש סיפור אהבה מרגש בין שני הילדים, וסיפורי גבורה ויאוש.

במקביל להיותו ספר שואה, זהו גם ספר פוליטי, ובעיני זו חולשתו. השילוב הוא לדעתי בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת", ואני מתכוונת בעיקר למה שמתרחש בו החל בערך ממחציתו. בדרכם לאושוויץ נעצרים אמארה ושני מלוויה בבודפשט, בדיוק ביום בו פורץ המרד ההונגרי. החיפוש אחרי עמנואלה עוצר בחריקת בלמים, ולאורך למעלה מ-120 ועמודים (למעלה מרבע מהספר) מתואר המרד שעה אחר שעה עד דיכויו. אני לא אומרת שבחיים האמיתיים אין מעצורים, והכל זורם כמתוכנן. אני גם לא אומרת שהפרקים ההונגרים לא מעניינים, או לא כתובים היטב. להפך. הם פשוט לא שייכים לספר הזה. אני מודה שקראתי את העמודים האלה בקוצר רוח, וחבל. הם יכלו להיות ספר מצוין בפני עצמו. כל המרד היה צריך להצטמצם לכלל אפיזודה, והעלילה הראשית היתה צריכה להמשיך לזרום.

משום מה הסופרת בוחרת להתייחס פעמיים לישראל. פעם אחת בעדותה של יהודיה וינאית, שברחה לפלשתינה בעת המלחמה, ואחר-כך חזרה לאוסטריה בגלל סבלם של הפלשתינאים, אלא מה. בפעם השניה בעיצומו של תיאור המרד ההונגרי היא מספרת על מלחמת סיני שארעה באותם ימים, כולל תיאור מלומד של תולדות תעלת סואץ. לא נדבק לספר.

לכל אורך הדרך אמארה קוראת בספרו של קונרד, "לב האפלה". ההקבלה בין מסעו של מרלו לזה של אמארה אל לב הזוועה עשוי בצורה מעולה, וכל ציטוט מתאים בשלמות למקומו.

אל גורלו של עמנואלה לא אוכל להתייחס כדי לא לחשוף את שיאו של הספר. אומר רק שהגילוי עוצמתי מאוד ועצוב מאוד. כדאי לצלוח את הספר כדי להגיע אליו (לא שאפשר לזנוח את הספר הזה לפני סיום המסע).

בשורה התחתונה: ספר חשוב שיישאר איתכם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

Il treno dell`ultima notte – Dacia Maraini 

כנרת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאיטלקית: יורם מלצר