תגית: יידיש

אני לא עומדת לכתוב סקירה מסודרת, משום ששלום עליכם לא זקוק להמלצות. פותחים, קוראים, נהנים – אי אפשר לפספס אתו. 

אני רוצה לדבר על התרגום. בהקדמה לספר דן מירון, המתרגם מיידיש והעורך (שכתב גם אחרית דבר מקיפה), כותב: "לא יתכן רענון המשמעות של סיפורים שנכתבו ביידיש לפני מאה שנה ללא ניעור נמרץ של תרגומם והגשתם לקורא הישראלי בנוסח חדש התואם בדייקנות את הטקסטים המקוריים והחותר למסירת הטון הדיבורי הקולח האופייני להם בעברית דיבורית קולחת בת ימינו".

הדברים קצת הרתיעו אותי. אני קוראת את שלום עליכם בין השאר בגלל השפה השלום-עליכמית העסיסית שלו. לתרגם אותה לעברית עדכנית, קולחת ככל שתהיה, נראה לי לא הולם.

לשמחתי התבדיתי. הסגנון של שלום-עליכם נשמר היטב, ופרט לשלושה ביטויים לא מצאתי סיבה להתלונן. נראה לי לגמרי לא מתאים להשתמש בספר מתחילת המאה ה-20 בביטוי "הביא להם את הסעיף". גם "מה-זה יפה" ו"הלך עליהם" לא נדבקו לי, אבל אלה באמת בטלים בשישים. במקומות רבים יכולתי ממש לשמוע את סבתי בין השורות, בביטויים שבהם היתה משתמשת, בדרך בנית המשפטים, בשילוב מילים זרות, באמירת דבר והיפוכו בו זמנית. כשהיא דברה, אפשר היה לשמוע את היידיש ואת הפולנית מאחורי המילים, גם אם נאמרו בעברית. דן מירון הצליח לתרגם לאותה שפה שהיא גם מיושנת וגם עדכנית, גם משובשת וגם חדה.

בקשה לי מההוצאה: בספר הבא נא מקמו את הערות השוליים בשולי הסיפורים, ולא בסוף הספר. מאוד מכביד וקוטע את הרצף לדפדף לסוף הספר פעמיים בכל דף, ולאתר את ההערה המבוקשת. נכון שיש המון הערות, חלקן ארוכות, והן עלולות לפגום בקריאה השוטפת, אבל הרבה הרבה יותר נוח כשהן בהישג עין, בפרט אלה שהן בגדר תרגום מילולי בלבד של מילים רוסיות ואחרות.

הסיפורים בספר נכתבו בין השנים 1900 ל-1915, והם מתארים בדרכו המיוחדת של שלום עליכם ארועים מחיי היהודים באותה תקופה של שינויים.

הוצאת כתר

2010 (1900 – 1915)

תרגום מיידיש: דן מירון

הביקורות המשבחות פיתו אותי, וחיבתי לצליל היידישאי תרמה גם היא לסקרנות. קניתי, קידמתי לראש התור, והתאכזבתי.

העלילה פשוטה (אין חשש לספוילרים – כמעט הכל ידוע כבר בתחילה, ומה שאינו ידוע אינו מפתיע): מרדכי שוסטר מתייתם מהוריו באירופה של תחילת המאה ה-20, נוסע בגפו לקרובת משפחה בארה"ב, עובד עם דודו בבית הדפוס "היברו פבלישינג קומפני" כסדר דפוס (אך שואף להיות סופר), מחבר עם בת המשפחה אצלה התגורר סיפורים שכותרתם "אנני פייג'" (אך מפרסם אותם תחת שמו ומתכחש לחלקה), מתחתן עם השכנה שאליה נהג להציץ כשהתפשטה, מוליד ילד, מתגרש, מת. דמות משנה חשובה בספר היא דמותו של בן השכנים שהופך בבגרותו למרצה לספרות בישראל (בן דמותו של הסופר?).

הרקע מעניין יותר: לא כל-כך הרקע של החיים באותה תקופה ובאותה חברה, אלא הסצנה הספרותית האידישאית בארצות הברית ובישראל של אותם הימים. הסופר נוקב בשמות אישים ומוסדות אמיתיים, ומעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של הספרות.

הבעיה בספר, לדעתי, היא בסגנון. מתן חרמוני ניסה לכתוב סיפור יידישאי בעברית, ולטעמי פספס בגדול. משפט פה משפט שם מצלצלים כאילו נאמרו ביידיש על ידי דוברי השפה, אבל הסך-הכל סובל מגודש יתר: עודף חזרות על מילים בתוך משפט, עודף חזרות על משפטים ואפילו על פסקאות בתוך הטקסט. ליקוי מהותי נוסף הוא בעובדה שכולם דוברים באותו הסגנון בדיוק: הנער שנולד באירופה, בן השכנים שנולד בארה"ב וגם המספר. כתוצאה מכך הנסיון ליצור ספר בעל סגנון עסיסי נופל לתוך חדגוניות מייגעת. בשלב מסוים חרמוני כותב פתאם משפט שפותח בצירוף "על יד על יד", מן ההכפלות החביבות על ענגון, ובכך מגדיש לגמרי את הסאה. הספר כולו לובש צורה של תרגיל כתיבה שהתארך יתר על המידה.

אפשר לוותר.

אגב, אם עולם ספרות היידיש מעניין אתכם, אני ממליצה מאוד על "ספר המעשיות של חיי" מאת מלך ראוויטש.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

בספר "עירם של האנשים הקטנים" נכלל סיפור בשם "אוטו דה פוי", ואני מביאה קטע ממנו כדוגמא לסגנונו. שלום עליכם מספר בו על נסיונו לכתוב רומן. כשרצה לשמוע חוות דעת פנה אל מנדלי מוכר ספרים, המכונה כאן סבא. הקטע הבא הוא סופו של הסיפור: אחרי נסיונות לתאם פגישה בארבע עינים ללא הפרעות, יושב סוף סוף שלום עליכם הנרגש ומקריא את יצירתו באוזני הסופר הנערץ עליו.

כמה קראתי אינני יודע. לא הבטתי בשעון. רק בסבא הבטתי, וביקשתי לראות עד כמה הוא מוקסם, אבל קשה היה לראות בפניו את מחשבותיו. אדם שיושב בעינים עצומות, לעולם לא תדעו את מחשבותיו. פתאום הוא פוקח את עיניו, תופס אותי ביד, מסתכל בי מעל למשקפיו וחיוך על שפתיו, ומבטל בידו:
"שמע, אני חייב להפסיק אותך באמצע הסיפור. מה דעתך: כבר מתבשלת אצלכם ארוחת צהריים?"
"ארוחת צהריים? כמובן. אולי אתה רעב? אני אבקש להביא משהו."
"רעב? חס ושלום! אני רק רוצה לדעת אם התנור שלכם כבר מוסק?"
"ודאי שהתנור שלנו כבר מוסק."
"אם הוא כבר מוסק, סלח לי, אבל קח את זה וזרוק לתוך התנור את כל המחברת ושרוף אותה באש, מכיוון שזה לא הז'אנר שלך. זה…. זה…. פוי!!!"
….
לא אחת נפגשתי אחר כך עם הסבא, ופעמים רבות דברנו על כתיבה, על הז'אנר שלי ועל ז'אנרים שאינם שלי – אך על אותו מעשה ב"פוי" וב"אוטו דה פוי" – מעולם, מעולם לא דיברנו עוד, ואפילו לא הזכרנו אותו. ולכן לא זכיתי לומר עד היום לסבא שיחיה, עד כמה אני מודה לו! אח, פעמים רבות צריך היה התנור שלנו להיות מוסק בשעה שאנו עומדים לגמור כתיבת ספר, הנראה בעינינו טוב כל-כך, עד שטוב ממנו לא יוכל להיות….

קראתי הרבה ספרים טובים לאחרונה, ולא אומר שהוא עולה על כולם (אני בכלל חושבת שאין מקום לדרג ספרים), אבל יש בו קסם כל-כך יחודי שחבל להחמיץ. אפשר לסיים את קריאתו בשעתיים-שלוש, אבל נהניתי למשוך אותו יותר ויותר. כמעט לאורך כל הספר ישבתי וחייכתי. לא שהוא מצחיק – הרי הוא סובב בעיקר סביב חייהם הקשים של יהודים בעיירה דלה בגולה הדוויה, ומה כבר מצחיק בזה – אבל הוא מלא חן, הומור דק, ציניות נעימה, והוא מסופר מנקודת מבט מפוקחת ואוהבת שאי אפשר שלא להתאהב בספר ובכותבו.

אין לי בסיס להעריך את איכות התרגום, או להשוות אותו לתרגומים קודמים. אני גם לא מרגישה צורך להכנס לתחום המומחיות הזה. ניסיתי לאפיין מה בדיוק בטכניקה של הכתיבה איפשר את הקסם, ולא הצלחתי לשים את האצבע. חשבתי לומר שהוא לא מתחכם מדי, אבל זה לא מדויק. הוא אמנם פשוט וזורם, אבל נחבא בו סוג של תחכום וחוכמה שהוא המאפשר את הפשטות הזו. המאמר המעניין בסוף הספר, אודות הסופר וההוי שהוא מתאר, בהחלט תורם ומאיר. אבל מעבר להסברים ולטכניקות ולתרגום – הספר הוא פשוט תענוג צרוף.

די שטאט פון די קליינע מענטשעלעך

הוצאת ידיעות ספרים

2005

תרגום מיידיש: בני מר

בשורה התחתונה: עוד הוכחה שבשביס-זינגר ראוי לנובל

"בית הדין של אבא" הוא אוסף של 60 סיפורים שפרסם בשביס-זינגר בעתון יידי-אמריקאי בשנת 1955, ושנה אחר-כך קיבץ אותם בספר. הסיפורים מתארים את זכרונותיו משנות ילדותו בפולין עד היותו כבן 14. כמחצית מן הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של צבי ארד בשנת 1979.

בשביס-זינגר מספר את הסיפורים מנקודת מבט כפולה של הילד שהיה בעת התרחשות הדברים ושל המבוגר שהינו בעת כתיבתם, ולטעמי הוא מפליא לשלב בין המבוגר לילד. בו זמנית אנו נחשפים הן לתמימותו של הצעיר הרגיש והסקרן, והן למפוכחות הבוגרת של מי שמסוגל להתעלות מעל הנוסטלגיה הפשוטה אל תובנות מאירות עינים. לדעתי, זו הדרך המעניינת ביותר להעלות זכרונות.

אביו של הסופר, פנחס-מנדל זינגר, היה איש תם וישר, מאמין אדוק באלוהים הבורא ומנהל את העולם בחוכמה. כל חפצו היה ללמוד ולהנחיל מידיעותיו לאחרים. לפרנסתו שימש כדיין, מורה-הוראה: אנשי הקהילה היו מביאים לפניו קושיות שונות בנוגע להלכה ולדרכים ליישומה בחיי היומיום, וכן באו אליו לצורכי נישואין וגירושין. מכיוון שלא טיפח חצר משלו, ומכיוון שמורי הוראה ודיינים אחרים התגוררו באותו אזור, וכן משום שבשל תמימותו נחשב ל"בטלן", הפרנסה היתה מצויה בדוחק. מבחינתו של הבן יצחק, בית הדין היה מקום של התרחשות מסקרנת, והוא עשה כמיטב יכולתו להיות נוכח בחדר, או לפחות לצותת מעבר לקיר. כמה מן המקרים שנדונו בחדר הדין של אביו מתוארים בספר.

אמו של הסופר, בת-שבע, היתה שונה לגמרי מאביו. הם אמנם היו שותפים לאמונה באל, והיא בחרה בו כחתן משום למדנותו, אבל פרט לכך כל גישתה לחיים היתה שונה. בעוד הוא היה תמים ורגשי, היא היתה שכלתנית וריאליסטית. בשביס-זינגר מספר שאמו קראה ספרי חול, הן של סופרים עבריים והן של אחרים (קנוט האמסון, כדוגמא), אם כי עשתה זאת בד' אמותיה בלבד. באחד הסיפורים המלבבים במיוחד, אביו מגיע הביתה נלהב מן הרעיונות הסוציאליסטים – כל אחד יעבוד ארבע שעות בלבד במקצוע שיבחר לתועלת החברה, כל אחד יקבל לפי צרכיו וכדומה. אשתו מקשיבה להשתפכות הנלהבת שלו, ואחרי זמן מה מתחילה להקשות קושיות: צריך שיהיו גם אנשים שיפנו אשפה – למה שמישהו ירצה לעסוק בזה? כולם אמורים לחיות בשוויון – מה ישכנע את העשירים לוותר על בתיהם המפוארים? ועוד כיוצא בזה. אפשר להרגיש את החיוך שבשביס-זינגר מחייך כשהוא מתאר את הדיון הזה, שבו כמובן איש לא הצליח לשכנע את רעהו.

יצחק זינגר אימץ לעצמו בבגרותו את השם בשביס-זינגר (בשביס = הבן של בת-שבע). הכפילות הזו, הנטיה הן אל תמימותו ואמונתו של האב והן אל שכלתנותה של האם, ניכרות גם בכתיבתו. מצד אחד סיפורי שדים ורוחות, מצד שני נסיון להתמודד באופן ריאלי עם שאלות של אמונה.

הסיפורים ערוכים בסדר כרונולוגי. מרביתם מתרחשים בסביבה התוססת של רחוב קרוכמאלנה בוורשה, והאחרונים שבהם בעיר הקטנה בילגוריי, לשם עקרו האם ושני הבנים הצעירים אחרי מלחמת העולם הראשונה. חייהם של היהודים עולים מן הסיפורים כתמונות מלאות חיות, ועולם שאינו קיים עוד מפעפע בשלל פרטים מתוך הדפים.

המתרגמת הוסיפה הערות שוליים שמתיחסות ברובן לתרגום עצמו, ומהן ניתן להבין עד כמה קשה לתרגם במדויק את גווני הגוונים שהיידיש מתהדרת בהם. הרושם שלי (ואני אומרת זו בהסתייגות הנובעת מן הידע הדל שלי בשפה), הוא שהספר לוקה ב"תרגום-יתר". בכמה וכמה מקומות הרגשתי שעדיף היה לבחור בתרגום מילולי של ביטויים מסוימים, במקום לבחור בביטוי חילופי בעברית, או בתרגום שמסביר את רוח הביטוי המקורי. אני חושבת שכך היה ניתן לחוש יותר את העסיסיות שבמקור. אבל פרט לכך, אין ספק שנעשתה עבודה שקדנית כדי ליצור תרגום נאמן למקור.

ספר מומלץ ביותר

מיין טאטנס בית דין שטוב – יצחק באשעוויס-זינגר

ספרית הפועלים

2011 (1956)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין