תגית: מתן חרמוני

את עלילת הספר אפשר לתמצת בשלושה משפטים: פלטיאל ז"ק מסר כתב יד לחוות דעתו של הסופר ערן ויטנברג. זמן קצר אחר-כך פלטיאל ז"ק הפך לפלטיאל ז"ל, וכתב היד נותר אצל ערן. מספר שנים מאוחר יותר ערן הפך את כתב היד לספר מצליח תחת שמו.

זהו. סביב העלילה הזו, שאין לה כמעט נוכחות בספר עד מחציתו, וגם במחצית השניה, עד וכולל הסיום, בעצם אינה משחקת תפקיד משמעותי, מתן חרמוני חובט בכל מה שזז בעולם הספרות הישראלי ובאקדמיה, ומעניק לשתי דמויות – ערן וגם מספר יודע כל – זחיחות יתר, גישה של "אני ואפסי עוד", שמכסה, כך נראה לי, על חוסר בטחון ועל צורך עז בהכרה.

שתי הדמויות הללו, ערן והמספר, שואבות פרטים ביוגרפיים מן הסופר עצמו. כך, לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שערך את "מאזניים"; ערן משתבח בעצמו על מה שהוא מכנה "ניסוי כלים", שבו חזר לכתיבה הגלותית (ראו "היברו פבלישינג קומפני"); הספר שגנב מפלטיאל, "אוריאל אקוסטא", עוסק בסופר בן זמננו שבדירתו משתכן שד שהוא בעצם סופר שמת, ושמו של הספר הוא כשם הרחוב בו נמצאת הדירה (ראו "ארבע ארצות"). יש לפעמים משהו חינני בהתיחסות של סופרים אל עצמם בספריהם, ואולי יש משהו נועז בכתיבה על ספר של עצמך כאילו בנית אותו על כתב יד של סופר אחר, אבל פה ה"טריק" הזה הוא, לפחות בעיני, "יותר מדי".

אם הייתי חוקרת עוד, מן הסתם הייתי מוצאת מקבילות נוספות בין הספר לסופר. למעשה, בשלב מסוים התחלתי, בהעדר עלילה, לראות את הספר ככתב חידה. לצד אזכורים רבים של דמויות אמיתיות בשמן, יש בו הרבה אזכורים מרומזים, לפעמים בתוספת הערות מסוג "אתם יודעים על מה ועל מי אני מדבר". תחילה הם עוררו את סקרנותי, אבל ההצטברות שלהם שיוותה לספר ניחוח רכילותי שלא נעם לי. אגב, גם להרמזים הללו ערן מתייחס התיחסות מעין ביוגרפית כשהוא מציין שהיו רבים מסוג זה בכתב היד אבל גם בספריו שלו, ואני מניחה שכיוון גם אל ספריו הקודמים של חרמוני, כמו "שפילפוגל, שפילפוגל", שהיה במידה רבה רומן מפתח: "גרוע יותר הוא שהספר היה מלא בלעג ברוטלי וגס וחיסולי חשבונות נבזיים עם דמויות שלא היה ממש אפשר להתעלם מכך שכל חץ היה מכוון למטרה, וכל מטרה הייתה תלויה על חזהּ של דמות אחרת מעולם הספרות והתרבות, ואנחנו חייבים כאן לציין שאנחנו בעצמנו לא צדיקים גדולים וגם אצל ערן ביצירה המוגמרת, אפשר היה לזהות כמה חיצי רעל מושחזים. אבל גם לנו יש את הגבולות שלנו".

ויש גם חבטות פחות ספציפיות, כגון זו: "נראה שבשנים שעברו מאז נעשה טיפוס קצת ממורמר וזעוף. עם תחושה תמידית של מי שלא מקבל את מה שבאמת מגיע לו. כמו כל סופר אחר בישראל, בעצם. יש מי שמשמיע את זה בקול רם יותר ומי שלועס ובולע את העלבון בשקט." למה להתעסק עם כל אחד בנפרד כשאפשר להכליל?

זה באשר לתוכן, שאולי יהיה מי שייהנה ממנו יותר ממני. הבעיה המשמעותית יותר, בעיני, היא ההתמקדות בסגנון על פני העלילה. כבר בפרק הראשון, המתרחש בעת הלוויה של בנו של פלטיאל, אנו עומדים על טיבו של ערן, ומכאן ואילך הספר די ממחזר את עצמו בסגנון מסתלסל, רעיונית ולשונית, במשחקי מילים רומזניים, בתיאורי מין שברובם אינם אינטגרליים לעלילה, במיזנתרופיה שנדמית מאולצת. אילו היה הסופר מצמצם את היצירה לכדי נובלה קצרה, הייתי יכולה ליהנות מן ההומור, מן ההקשרים הספרותיים, מן הנוסטלגיה התל-אביבית. אבל הספר מתארך ללא תוחלת, והולך לאיבוד בעשרות פרטים בלתי חשובים. בסקירה על "שפילפוגל, שפילפוגל" ציינתי לחיוב כי "מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח". הפעם, לטעמי, הסאטירה, למרות שיש בה הבלחות יפות ומשעשעות, הופכת לטורח הרבה לפני שהיא מסתיימת. חבל.

את העטיפה המושכת עיצב דן שריד.

אפרסמון

2026

הרבה מלאכים מסתובבים אצלנו במחלקה לספרות, מלאך החוכמה, מלאך הטיפשות, מלאך הקנאה, היצר הרע, שגם הוא מעין מלאך, ומלאך הצדקנות ומלאך ההתחסדות.

"שפילפוגל, שפילפוגל" מתאר את כל המלאכים הללו, למעט מלאך החוכמה שאינו משתלב בספר שכולו ביקורת. המחלקה לספרות, שמייצגת מן הסתם את האקדמיה כולה, מוּנעת מיצרים, מתשוקות, משנאות ומהתחשבנויות. וחקר הספרות, מה יהא עליו?

ד"ר יהושע רדלר, איש המחלקה, מתעורר בוקר אחד כד"ר יהודית רדלר. השינוי מתקבל על ידו / על ידה ועל ידי המחלקה כולה כטבעי. לכאורה לא השתנה דבר, למעט השינוי הפיזי, אבל היחס האקדמי מקבל תפנית לרעה. הספר, שיהושע היה על סף הוצאתו לאור, נדחה כעת כשהכותבת היא יהודית. "מי זאת יהודית רדלר?", שואל מנהל המחלקה, פרופ' ססובר, כשהוא מבקש תירוץ לדחות את הפרסום. היחס השונה לנשים בא לידי ביטוי גם ביחסן של הבריות אל מאמר מחמיא שכתבה רדלר על ספרו של ססובר: "אז זה מה שנהוג לחשוב: כשגבר משבח גבר זה פשוט כי יש גבר אחד שעשה משהו ראוי לשבח. כשאשה באה לשבח גבר זה כי היא צריכה להשיג ממנו משהו". התגובות המעליבות למאמר אינן מאחרות לבוא, וכנהוג בימינו הן בוטות ומכוערות. כשחבר ותיק, שחייב לססובר טובה, מצוטט על גב הספר מרעיף מחמאות, איש אינו מרים גבה.

שיקולים זרים אינם מתבטאים רק באפליה על רקע מין. ספרה של יהודית רדלר, שעוסק במשנתו של אהרן יהודה לייב הורוביץ, כולל קטע המתאר מנהג של יהדות המזרח. הקטע הבודד הזה מקדם את סיכויי הפרסום של הספר, בעידודו של חבר המחלקה הנושא שם מזרחי. גם לקשרי משפחה, לטוב ולרע, ולאהבות ולשנאות ישנות, יש משקל בכל החלטה הקשורה לפרסום, או לקידום, או לקביעות, או לאיוש משרה נחשקת. חנופה משחקת תפקיד חשוב במיוחד במבנה המעמדי הנוקשה של האקדמיה, ושפילפוגל, שעל שמו נקרא הספר, יודע זאת טוב מכולם. הקביעות שזכה בה נזקפת כולה לזכות חנופתו המתמשכת לססובר. הסטודנטים אינם נכללים בעלילה, למעט הערת אגב אחת, הממקמת את הדוקטורנטים בתחתיתה של ההיררכיה: בעוד שסטודנט רגיל לתואר ראשון הוא בחזקת לקוח, אורח, מי שסגל המחלקה נועד לרצות אותו, לחזר אחריו, להקנות לו חוכמה וידע ולהנעים את זמנו, תלמיד הדוקטורט נועד לרצות את העולם כולו. והעולם כולו נוהג בו כבאחרון האחרונים.

הספר שופע תיאורים מיניים, אך דווקא לקשרים מסוג זה אין כמעט כל משמעות במערך היחסים במחלקה. כולם שוכבים עם כולם בכל הרכב גיל ומגדר, ולמען האמת לא הצלחתי להבין מה ביקש הסופר להשיג או להביע באמצעות ההיבט הזה של העלילה.

מתן חרמוני נמנה עם סגל המחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות של האוניברסיטה הפתוחה, ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון. מן הסתם הספר מתאר הווי המוכר לו, וצר לי על עמיתיו שיחפשו את עצמם בספרו. בעלילה הבדויה שילב חרמוני עובדות אמיתיות רבות מתחום הספרות, כולל מתחומי עיסוקו שלו. כך, לדוגמא, ספרה של יהודית נקרא "כל הנכלים זורמים לאמריקה – מסכת חייו של המשכיל אהרן יהודה לייב הורוביץ (איל"ה)", ושמו מהדהד את עבודת הדוקטורט של חרמוני, "כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה". כמה מהערות השוליים, שהוא מרבה בהן, כמו מדובר במסמך דוקומנטרי, מפנות אל מקורות אמיתיים (כולל הפניה אחת אל עצמו).

שמו של הספר נושא משמעויות שונות. פירושו "ציפור שיר", ובהשאלה הוא מתייחס בזלזול אל איבר מינו של האיש. החזרה הכפולה על שמו מרמזת גם היא לאקט מיני, לאופן בו בת זוגו פונה אליו. שפילפוגל הוא גם שמו של הפסיכולוג ב"מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות, והספר מכיל רמזים ספרותיים רבים מסוג זה.

מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח. יחד עם זאת, היתה לי הרגשה סתמית למדי במהלך קריאתו. אולי האשם בכל ה"קישוטים" המופרכים שמטביעים את האמירות שהוא מנסה, מן הסתם, להביע. הפריעה לי גם הזחיחות המסוימת, שמסתתרת חלקית מתחת לטון המצטנע של המספר. למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מן הספר, משום שלא הערכתי את "היברו פבלישינג קומפני", אבל ייאמר לזכותו שהוא טוב מקודמו.

כתר

2019

הרמן קרלוביץ, יצרן שוקולד (ומכאן התמונה המתוקה שעל הכריכה) שעסקיו אינם צולחים בידו, פוגש יום אחד גבר הנראה ככפילו. בתוך רגע נרקמת במוחו תכנית לביצוע רצח מושלם, רצח ללא מניע, ובכל זאת כמה הטבות לוואי בצידו.

הרמן הוא אדם עליון בעיני עצמו. ראו, לדוגמא, כיצד הוא מתייחס לסיפורי פשע אחרים: אבל מהם כל אלה – דויל, דוסטויבסקי, לבלנק, ואלאס – מהם כל הסופרים הדגולים שכתבו על פושעים שנונים, מהם כל הפושעים הדגולים שמעולם לא קראו את כתביהם של הסופרים השנונים – מהם בהשוואה אלי? גלמים בהתגלמותם. הוא הסופר, והוא הפושע, הדמות הראשית, והוא השנון מכולם.

הרמן חי במציאות משל עצמו. אמנם יש לו מודעות עצמית מפותחת, אבל המודעות הזו אינה עושה אותו מפוכח מאחרים. המודעות העצמית מושפעת כמעט לגמרי מתמונת המציאות בעיני רוחו, שהוא משוכנע באופן מוחלט ובלתי ניתן לשינוי בנכונותה. לשיא האבסורדיות מגיעה הסתירה בין המציאות האוביקטיבית לסוביקטיבית בדרך בה הוא רואה את הכפיל. ופה נגלית גדולתו הוירטואוזית של נבוקוב: הקורא הנבון מבין חיש מהרה את חולשת הקשר בין המציאות האוביקטיבית לזו המשתקפת בעיני רוחו של הרמן, ועדיין שוב ושוב הולך שולל ושבי אחר דמיונותיו של המספר.

כבר בעמוד השני של הספר הרמן מודה ללא בושה בהיותו שקרן. הנה הפיסקה בה הוא מתאר את הוריו: אבי היה גרמני דובר רוסית מרוואל, שם למד במכללה חקלאית מפורסמת. אמי, רוסיה טהורה, היתה בת למשפחת אצילים רמת יחס. בימי קיץ לוהטים היתה שרועה לה בכסא הנדנדה שלה, גבירה רפת כוח בשמלת משי כעין הלילך, מנפנפת במניפתה, מכרסמת שוקולד, התריסים מוגפים כולם, מתנחשלים כמפרשי ארגמן ברוח הנושבת משדה שנקצר זה עתה.

אבל שתי פסקאות אחר-כך: נסיגה קלה: הקטע ההוא על אמי היה שקר מכוון. לאמיתו של דבר, מוצאה היה נחות, פשוטה היתה וגסת הליכות, לבושה במין כותונת מרופטת רפוית מותן. יכולתי, כמובן, למחוק את הקטע, אבל אני דווקא משאיר אותו במקומו כדוגמא לאחת מתכונותי הבסיסיות: נטייתי להפריח שקרים רבי השראה.

"שקרים רבי השראה" – אפילו כשהוא מודה בהיותו שקרן, אינו יכול להמנע מהתייהרות. ולדעתי הוא נמנע מלמחוק את הקטע לא כדי להדגים את שקרנותו, אלא משום שהוא מאוהב במילותיו שלו.

הרמן, שהוא בעל יומרות ספרותיות, מדבר בהרחבה לאורך הספר על אמנות הכתיבה. הנה דוגמא מחלקו האחרון של הספר. הוא כותב כמה עמודים, שעושים רושם של מילות סיום המסכמות את העלילה, ואז קוטע באחת את שטף הדברים וכותב את הפיסקה הבאה:

החשים אתם בעוקץ הטמון באחרית דבר זו? רקחתי אותה על-פי מתכון קלאסי מוכר. כדי להביא את העלילה לכלל סיום, יש לייחד מילים אחדות לכל אחת מן הדמויות. בדרך זו עולה שארית קיומן בקנה אחד עם התכונות ועם ההרגלים שיוחסו להן קודם לכן. מקובל גם להוסיף איזו נימת לצון, וכך ללגלג בשנינה על העולם, הנוהג לו כמנהגו.

    לידיה היא שכחנית ומפוזרת כשהיתה…

וממש בסיומה של אחרית הדבר, pour la bonne bouche, מופיע איזה קטע משובב לב במיוחד הקשור מן הסתם לחפץ חסר חשיבות כלשהו שנזכר ביעף באחד מפרקיו הקודמים של הספר:

ועל קיר חדרם עדיין תלוי אותו דיוקן פסטלי, והרמן, כדרכו, צוחק ומגדף כל אימת שעיניו נחות עליו.

וסוף פסוק. הייה שלום, טורגי! הייה שלום, דוסטי!

הכתיבה הגאונית של נבוקוב שוברת מסגרות. הוא מספר, הוא משוחח עם הקורא, חוזר בו תוך כדי סיפור, גולש בטבעיות למחוזות צדדיים, חוזר למסגרת העלילה, מתפלסף, נסחף בתיאורי נוף יפיפיים – והכל זורם ומשתלב וסוחף, ויוצר דמות מלאה וסיפור ללא פגמים.

למען האמת, די קשה לכתוב על הספר, ולכן הרביתי בציטוטים. צריך לקרוא אותו כדי לרדת לחקר כל הטריקים והשטיקים שמשתלבים לכלל יצירה מפוארת.

כשהגעתי לסיום הספר, החלטתי מיד לקרוא אותו שוב. מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים . באחרית הדבר כותב מתן חרמוני מפי נבוקוב: "למעשה אי אפשר לקרוא ספר אלא בפעם השניה". אני חושבת שגם בקריאה שלישית ורביעית אגלה בו פנים חדשות, ולא אחדל להתפעל.

התרגום של אילנה דן מצוין, וכדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר המעניינת שכתב מתן חרמוני.

Otchayanie (1934) Despair – Vladimir Nabokov

הוצאת כתר

2010 (1934)

תרגום מאנגלית: אילנה דן

הביקורות המשבחות פיתו אותי, וחיבתי לצליל היידישאי תרמה גם היא לסקרנות. קניתי, קידמתי לראש התור, והתאכזבתי.

העלילה פשוטה (אין חשש לספוילרים – כמעט הכל ידוע כבר בתחילה, ומה שאינו ידוע אינו מפתיע): מרדכי שוסטר מתייתם מהוריו באירופה של תחילת המאה ה-20, נוסע בגפו לקרובת משפחה בארה"ב, עובד עם דודו בבית הדפוס "היברו פבלישינג קומפני" כסדר דפוס (אך שואף להיות סופר), מחבר עם בת המשפחה אצלה התגורר סיפורים שכותרתם "אנני פייג'" (אך מפרסם אותם תחת שמו ומתכחש לחלקה), מתחתן עם השכנה שאליה נהג להציץ כשהתפשטה, מוליד ילד, מתגרש, מת. דמות משנה חשובה בספר היא דמותו של בן השכנים שהופך בבגרותו למרצה לספרות בישראל (בן דמותו של הסופר?).

הרקע מעניין יותר: לא כל-כך הרקע של החיים באותה תקופה ובאותה חברה, אלא הסצנה הספרותית האידישאית בארצות הברית ובישראל של אותם הימים. הסופר נוקב בשמות אישים ומוסדות אמיתיים, ומעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של הספרות.

הבעיה בספר, לדעתי, היא בסגנון. מתן חרמוני ניסה לכתוב סיפור יידישאי בעברית, ולטעמי פספס בגדול. משפט פה משפט שם מצלצלים כאילו נאמרו ביידיש על ידי דוברי השפה, אבל הסך-הכל סובל מגודש יתר: עודף חזרות על מילים בתוך משפט, עודף חזרות על משפטים ואפילו על פסקאות בתוך הטקסט. ליקוי מהותי נוסף הוא בעובדה שכולם דוברים באותו הסגנון בדיוק: הנער שנולד באירופה, בן השכנים שנולד בארה"ב וגם המספר. כתוצאה מכך הנסיון ליצור ספר בעל סגנון עסיסי נופל לתוך חדגוניות מייגעת. בשלב מסוים חרמוני כותב פתאם משפט שפותח בצירוף "על יד על יד", מן ההכפלות החביבות על ענגון, ובכך מגדיש לגמרי את הסאה. הספר כולו לובש צורה של תרגיל כתיבה שהתארך יתר על המידה.

אפשר לוותר.

אגב, אם עולם ספרות היידיש מעניין אתכם, אני ממליצה מאוד על "ספר המעשיות של חיי" מאת מלך ראוויטש.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011