ענת גביש, גננת של בני שנתים וחצי – שלוש במעלה צביה, מספרת באהבה גדולה על חוויותיה בגן ועל תפיסת העולם המנחה אותה ואת חברותיה. חלק מן הסיפורים מסופרים מנקודת מבט של צופה חיצונית, המתבוננת בדינמיקה שבין הילדים לבין עצמם, ואחרים מנקודת מבט של מחנכת, שמעסיקה את הילדים, מפעילה אותם ומופעלת על ידם.
מעניין לציין שאת ילדיה שלה בחרה לחנך בחינוך ביתי, ויצאה בשצף קצף כנגד הגן הממוסד. היא אינה חוזרת בה מן הדברים שאמרה בעבר, אבל, כפי שהיא מעידה, המוסד בו זכתה לעבוד שונה. דרך האנקדוטות המלבבות שבספר היא פורשת את הגישה שהיא מיישמת, שאפשר לסכמה בפשטות באמצעות הציטוט הזה: "פעוטות וילדים שיתייחסו אליהם טוב מאוד, יצליחו, כנראה, להיות אנשים שמחים יותר, שלמים יותר, בריאים יותר בנפשם, וכאלה שיבנו חברה טובה, חזקה ומיטיבה, ויעשו זאת ללא פחד". אני איני סבורה שילדים הם מבוגרים שטרם התקלקלו, ולכן ניתן לעצבם כרצוננו, אבל הזדהיתי מאוד עם הגישה המכבדת כלפיהם, ועם תחושת השליחות שלפיה ניתן לכוון ילדים להפוך לאנשים חיוביים באמצעות הקשבה אמיתית ומתן רשות דיבור והבעה.
גננות, מחנכים והורים ימצאו כאן, לצד סיפורים מהנים, גם עצות מועילות כיצד לנטרל עימותים, לזהות מה באמת עומד מאחורי כעס קפריזי, לעורר סקרנות ולרתק. "תספרי על אנחנו" אינו ספר הדרכה, אבל אפשר לשאוב ממנו טיפים, כמו "את רוצה שהם יידעו משהו, תעשי אותו. אל תשגעי את כולם בניסיונות לחנך אף אחד. פשוט תעשי. בין כה וכה, מה שאת עושה זה מה שהם באמת רואים". ומי שאינו, או שכבר אינו, נמצא במגע עם פעוטות, ייהנה גם הוא מן ההתבוננות המעניינת בעולמם.
ההיקסמות של ענת גביש מן הילדים מדבקת, והספר מומלץ.
פטל
2022
סקירות ספרים 