תגית: ימימה עברון

כותרת משנה: סיפורו של המנהיג ששינה את העולם

"צ'רצ'יל חשוב היום כי הוא הציל את הציוויליזציה שלנו. ולב הענין: הוא היה היחיד שהיה יכול לעשות זאת. דמותו היא ההפרכה המהדהדת לעמדתם של ההיסטוריונים המרקסיסטים הסבורים כי ההיסטוריה היא סיפור של כוחות כלכליים עצומים ולא של אישים"

כשהוצע לבוריס ג'ונסון, אז ראש עירית לונדון ומאוחר יותר ראש ממשלת בריטניה, לכתוב ספר על וינסטון צ'רצ'יל, הוא נענה ברצון. אמנם נכתבו על האיש ספרים רבים, ועדיין נכתבים, אך ג'ונסון, שנחרד מן הפגיעה במוניטין של גיבורו במסגרת התהליך המתמשך של ניתוץ מיתוסים ופרות קדושות, האמין שיש מקום לספר נוסף. זו אינה ביוגרפיה מסורתית, העוקבת אחר האדם מלידה ועד מוות, אם כי פרטים ביוגרפיים רבים, אישיים ופוליטיים, נכללים בספר. זוהי בעיקר הארת דמותו ופעילותו של צ'רצ'יל, והתמודדות עם שפע ההתנגדויות וההשמצות שהוטחו ומוטחות בו. כפי שאפשר להבין מן הציטוט הפותח, ג'ונסון הוא מעריץ נלהב של צ'רצ'יל. "הוא היה יחודי, מוגזם, תיאטרלי […] וגאון של ממש", הוא כותב בעמודים הראשונים. יחד עם זאת, הוא אינו נמנע מלמנות את חסרונותיו ואת שגיאותיו, גם אם במרבית המקרים הוא מצליח למצוא לו צידוק.

צ'רצ'יל מוכר בדרך כלל כמי שהנהיג את בריטניה בתקופת מלחמת העולם השניה, האיש שהבטיח לעמו דם, עמל, יזע ודמעות, והצליח להפיח בו נכונות אמיצה לעמידה איתנה בתקופת הבליץ ולהשתתפות בקרבות מול מדינות הציר. "בזכות צ'רצ'יל – וברגעים מכריעים, אך ורק בזכותו – בריטניה החזיקה מעמד […] הוא גרם לאנשים לחוש תחושת אצילות, התרוממות רוח: לחוש שמה שהם עושים טוב יותר וחשוב יותר מכל דבר שעשו אי-פעם קודם לכן […] הוא נתן לאנשים דרך לראות את עצמם: קבוצה קטנה של גיבורים". ג'ונסון עוסק בהרחבה בהיבטים נוספים של פעילותו של צ'רצ'יל באותם ימים, החל בהתנגדותו הנחרצת לפשרה עם הגרמנים בטרם פרוץ המלחמה, למרות האוירה הכללית בבריטניה שנטתה לפיוס עם היטלר, דרך הלחץ שהפעיל על ארצות-הברית בשלל אמצעים, כולל קסם אישי וחנופה, כדי לגרום לה להצטרף למלחמה, ועד תוכניתו לעלות על אוניה ולצפות מקרוב בפלישה לנורמנדי, תכנית שרק בקושי הצליחו למנוע ממנו לממש.

ג'ונסון מספר גם על פעילותו של צ'רצ'יל במלחמת העולם הראשונה, על התנגדותו לחומרה שבהסכמי ורסאי – "במלחמה – נחישות, בתבוסה – מרי, בניצחון – רוחב לב, בשלום – כוונה טובה" – על מעורבותו הלוחצת בפיתוח הטנק, על חלקו בעיצוב המזרח התיכון, על השקפותיו בנושאים כמו הקומוניזם – הוא צפה את עוולותיו ואת נפילתו – והאיחוד האירופי – הוא היה בעד איחוד וכנראה נגד הצטרפות של בריטניה אליו (ג'ונסון דחף להיפרדות) – על חוקים חברתיים שקידם, ועוד. הוא מתאר גם את פעילותו הספרותית הענפה: שלושים ואחד ספרים, עשרות נאומים וקריאות ביניים ושאילתות בכל חודש, נאומים שמילאו שמונה-עשר כרכים ושמונת אלפים ושבע מאות עמודים, מיליון מזכרים ומכתבים, ובנוסף אליהם ציורים ויצירות בלבנים. הוא קרא אלפי ספרים וניחן בזכרון של פיל, הוקסם מטכנולוגיה, טיפל בפרטים קטנים ובתמונה הגדולה, והיה מסוגל לקבל החלטות גדולות ברגע.

ג'ונסון מונה גם אחד לאחד את כל מה שנחשב לכשלון של צ'רצ'יל, מערכת גליפולי במלחמת העולם הראשונה, יחסו לשאיפות העצמאות של הודו, הטבעת הספינות הצרפתיות במרס אל כביר, זגזוג בין מפלגות, ועוד. כאמור למעלה, במרבית המקרים הוא מוצא לגיבורו צידוק, ומציג כשלון כסוג של הצלחה, או לפחות ככשלון חלקי שאינו בהכרח תלוי בצ'רצ'יל – ואולי הוא צודק בפרשנותו. מכל מקום, כל המקרים יחדיו היו יכולים להכריע כל פוליטיקאי אחר ולסלק אותו מעין הציבור לצמיתות. מדוע צ'רצ'יל שרד ואף התרומם לפסגות חדשות? ג'ונסון סבור כי הסיבה לכך היא ש"מעולם לא דבק בו שמץ קורטוב של שערוריה. אף אחד מהאסונות שלו לא התקרב לקרסולי היושרה שלו".

"כשפוגשים את וינסטון בפעם הראשונה רואים את כל החסרונות שלו, ובשארית חייך אתה מגלה את מעלותיו", כך נאמר עליו בזמנו. הוא היה נהנתן, חובב מותרות עליז (למרות הדכאון שיוחס לו ושאתו ידע להתמודד), ראוותן בעל אגו גדול, גס רוח למדי, ישיר עד בוטות, והשתמש בטרמינולוגיה שהיתה מקובלת בזמנה ונשמעת רע מאוד היום. שפע של ציטוטים מביכים נקשרו בשמו, ביניהם אמירות קשות על מהטמה גנדי והתיחסות מקוממת להשבחת המין האנושי. ג'ונסון מבקש שלא לבודד כל ציטוט, אלא להתבונן בתמונה כולה: "כל הציטוטים המביכים האלה נאספו על יד אנטי-צ'רצ'יליאנים לאורך השנים. עצמותיהם הלבנות המחרידות מונחות בפינת התמונה. אבל הן רק חלק מנוף עצום ומפואר. אף לא אחד מהדברים הללו הרתיעו בזמנם אי-מי מאיזה צד של המפה הפוליטית".

בוריס ג'ונסון הוא כותב רהוט ונלהב, וינסטון צ'רצ'יל היה אישיות דגולה (גם אם מתייחסים בביקורתיות לאופן בו ג'ונסון מנקה אותו מכל פגם), והספר מרתק.

The Churchill Factor – Boris Johnson

שיבולת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון

האם יכול סיפור על משרתת אנאלפביתית, חנווני וילד יהודי קטן מבולוניה לשנות את מהלך ההיסטוריה של איטליה ושל הכנסיה? שאלה זו אינה תלושה כל כך כפי שנדמה. בהחלט אפשר לטעון כי אנה מוריסי – בעלת פעילות מינית ענפה, עניה גסה, אשה שאיננה מסוגלת לרשום את שמה שלה – תרמה תרומה נכבדה הרבה יותר לאיחוד איטליה מכל אחד מגיבורי הריסורג'ימנטו שפסליהם מפארים היום את ככרות איטליה.

ביוני 1858 נכנסו אנשי משטרה לביתה של משפחת מורטרה היהודיה בעיר בולוניה. האב מומולו ובנו הבכור ריקרדו היו מחוץ לבית באותה שעה, ובבית שהו האם מריאנה, שעסקה בתפירה בעזרת שתי בנותיה התאומות, וחמישה ילדים קטנים שהיו שקועים בשינה. אחד הילדים היה אדגרדו, שחודשיים מאוחר יותר ימלאו לו שבע שנים, ובשלו הגיעו השוטרים. בולוניה היתה באותה תקופה חלק ממדינת האפיפיור, ועל פי חוקי הכנסיה ששררו שם, יהודי שהוטבל לנצרות נלקח ממשפחתו, לבל יושפע מן הכפירה שסביבו.

על פי האמונה הקתולית, נתפסה ההטבלה כמנהג שהנהיג ישו עצמו; השפעותיה היו מיידיות ובלתי הפיכות […] הדרישות המעשיות של הטקס צנועות. צריך להתיז מים על ראשו של המוטבל, כשהמילים "אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש" נאמרות […] ההטבלה תקפה בלי קשר לסוג המים שהשתמשו בהם […] לא רק שההטבלה יכולה להיעשות בידי מי שאינו כומר; היא יכולה להיעשות בידי מי שאינו נוצרי כלל.

אנה מוריסי הקתולית, שהיתה במשך מספר שנים משרתת בבית המשפחה, סיפרה לחברתה שאדגרדו חלה כשהיה תינוק ונשקפה סכנה לחייו. כדי להבטיח את מקומו בעולם הבא, הטבילה אותו בחשאי. הסיפור התגלגל אל אוזניו של האינקויזיטור המקומי, וזה הורה על הרחקתו ממשפחתו. כל מאמציהם של הוריו ושל קרוביהם לעצור את מהלך הארועים עלו בתוהו. אדגרדו הוכנס לכרכרה, ונלקח לבית חניכים ברומא.

לא היה זה המקרה הראשון, וגם לא האחרון, של הטבלה מפוקפקת ששימשה עילה למעשי חטיפה. בספר מתוארים מספר מקרים שכאלה, אולי האבסורדי שבהם הוא סיפורה של רג'ינה ביאנקיני, שבהיותה בהריון בשנות העשרים לחייה הופרדה מבעלה משום שכשהיתה בת שלוש הוטבלה על ידי חברתה בת השש, שחששה שרג'ינה לא תזכה ללכת לגן עדן. יחודו של מקרה מורטרה הוא בעיתויו: זו היתה תקופה של פריחת הליברליזם, התקשורת הכתובה הלכה והתחזקה, ובאיטליה גברו הלחצים לאיחוד המדינות שהרכיבו אותה. איטליה ידעה תקופות של כיבוש ושל שחרור, והיטלטלה בין אוסטריה וצרפת. כוחו המדיני של האפיפיור פיוס התשיעי נשען על תמיכת כוחות צרפת, שנסוגו מפני האוסטרים באזורי איטליה האחרים. בנסיבות הפוליטיות הללו הצליחו בני מורטרה להפגש עם בנם בבית החניכים, וגייסו תמיכה של גורמי חוץ. הקהילות היהודיות ברחבי העולם תמכו בהם, כולל בני משפחת רוטשילד וסר משה מונטיפיורי, וכך גם ממשלות צרפת, בריטניה, אוסטריה וארצות-הברית. האפיפיור, שהיה ידוע כחמום מוח, נעלב כשהיהודים ניסו להוכיח לו באמצעות עקרונות הנצרות שההטבלה לא היתה תקפה, והמחאות בעולם ביצרו אותו בעמדתו.

דיוויד קרצר מעשיר את הפרשה בתיאור היחס ליהודים במדינות האפיפיור לאורך דורות, החל בהגליתם, דרך סגירתם בגטאות וסימונם בסרטים או בכובעים מיוחדים, וכלה בהכפפתם לחוקים מפלים ומגבילים. הוא מספר בפרטי פרטים על העמדות בהן החזיקו שני הצדדים, ועל הדיון המעמיק שנכפה עליהם בנבכי הנצרות. העתונות שיחקה תפקיד חשוב, בהפיצה סיפורים על פי עמדותיה, כמו, לדוגמא, בענין המסע לרומא: מצד אחד סיפור על הילד האומלל, שבכה כל הדרך, ושלמרות נוכחות מוריו ביקש לחזור אל הוריו. מצד שני סיפור על המהפך הפלאי שעבר עליו בדרך, כשנכנס בפעם הראשונה לכנסיה וגילה את האמונה האמיתית.

קרצר סבור, ונתמך בסברתו על ידי היסטוריונים, שפעילותו של האפיפיור בפרשה נמנית עם הפעילויות המשמעותיות ביותר שלו בתקופת כהונתו. למרות הלחץ מצד צרפת, ולמרות שהיה תלוי בכוחותיה, הוא העדיף לשמור את אדגרדו בחיק הכנסיה. קרצר טוען כי כעסו של נפוליאון השלישי על עיקשותו של האפיפיור הוא שהביא אותו להמנע מלסייע בעדו לשמור את מדינותיו בשליטתו. כמה שנים אחר כך, בעקבות חטיפה של ילד נוסף, הסיר נפוליאון את הגנתו מרומא, האזור היחיד שנותר בידי האפיפיור.

אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר, בגלל הפירוט העשיר של התיאורים ההיסטוריים, בגלל רוחב היריעה שלו, בגלל העיסוק בשאלות רבות ומגוונות של אמונה ושל פוליטיקה, ומשום שהוא כתוב היטב.

מכיוון שמדובר במקרה שאירע, וניתן למצוא עליו פרטים רבים ברשת, אין ספוילר בפיסקה הבאה, אך אם תרצו לקרוא את הספר בלי מידע מוקדם, אולי כדאי שתדלגו לשורה התחתונה:

כשרומא שוחררה משליטת האפיפיור, היה אדגרדו כבן תשע-עשרה, וסירב לחזור אל משפחתו. במהלך כל השנים זכה ליחס מפנק מצד הכנסיה, האפיפיור נפגש אתו פעם בשנה, תמך בו כספית, וראה בו בן. על הרקע הזה אימץ אדגרדו את האמונה הקתולית, והועיד את עצמו לכמורה. היה לו יחס חם למשפחתו, והוא קיווה שיצליח להמיר את דתם ולהציל את נשמתם. ב-1940 נפטר בבלגיה, כחודש לפני כיבושה על ידי הנאצים. לו האריך ימים, היה מן הסתם נידון להשמדה כיהודי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומעשיר

The Kidnapping of Edgardo Mortara – David I. Kertzer

כנרת

2000 (1997)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון