תגית: יניב פרקש

את טום סוייר אין צורך להציג. הילד התחמן, ההרפתקן, ההולך שבי אחר דמיונותיו, מוכר וידוע. פרשת צביעת הגדר הפכה מזמן לקלאסיקה, אהבתו לבקי מרגשת גם היום, והאוצר שנופל לידיו ולידי האק עדיין משמח. חזרתי אל הספר בעקבות קריאת "הרפתקאותיו של האקלברי פין" במהדורתו המוערת, גם מתוך סקרנות לגלות איך אחווה אותו אחרי שנים, וגם כדי ללמוד מן ההערות שצורפו אליו.

המתרגם יניב פרקש התמודד גם כאן יפה עם שפה לא קלה לתרגום. ההערות בספר הזה הן שלו, וכפי שהוא מסביר בהקדמה, בהעדר מהדורה מוערת בשפת המקור הוא הונע מתוך סקרנות להעמיק במקורות ובפרשנות. בפורמט הדיגיטלי ההערות מרוכזות בסופו של כל פרק, מבנה שמאפשר קריאה רצופה בטקטס ללא הסחות דעת, והנאה מן ההערות בנפרד.

בשונה מן הספר המוקדש להאקלברי, שחשתי כאילו הופנה למבוגרים אבל כך שגם ילדים ייהנו ממנו, בספר של טום התחושה היא הפוכה. הסופר כותב במבוא לספר כי הוא מיועד לקוראים צעירים, ויחד עם זאת "חלק מכוונתי היה לנסות להזכיר בנועם למבוגרים כיצד נראו פעם הם-עצמם, כיצד הרגישו וחשבו ודברו, ואילו מפעלות מוזרות העסיקו אותם מדי פעם". הספר נקרא ברובו כהרפתקאות תמימות של ילד שובה לב, והקורא המבוגר, כך נראה לי, קורא אותן בחיוך סלחני ונוסטלגי. גם האקלברי וגם טום מוצאים עצמם במאבק שהסופר הגדיר בדברו על האק כ"התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות", אבל בעוד בספר של האקלברי ההתנגשות הזו מניעה חלקים נרחבים מן העלילה, לצד הרפתקאות מלבבות, בספר של טום היא נוכחת אך אינה דומיננטית. יתכן שמשום כך, משום העומק הרעיוני, האקלברי דיבר אלי יותר מטום.

למארק טוויין היו דעות מוצקות על החברה בימיו, לא בהכרח מחמיאות, והוא הביא אותן לידי ביטוי בספריו. גם כאן, למרות שמדובר בספר הרפתקאות קליל יחסית, השתרבבו כמה מהן. הנה שתיים לדוגמא.

בתיאור תחרות חיבורים יומרניים הוא מתייחס, בין השאר, לנטיה הספרותית להטיף: "ויחוד שציין והכתים אותם במובהק היה ההטפה המושרשת והבלתי נסבלת שכשכשה בזנבה הקטום בסופו של כל אחד ואחד מהם. יהא אשר יהא הנושא, נעשה מאמץ מייסר לעקמו לכיוון כזה או אחר שהדעת המוסרית והדתית תוכל להגות בו ולהתחזק לאורו. הצביעות הבוטה שבהטפות הללו לא די היה בה להביא לסילוק האופנה מבתי הספר, ועד ימינו-אנו לא הצליחה לעשות זאת; יתכן שלעולם לא תצליח, כל עוד עומד העולם על מכונו".

וזה מה שיש לו לומר על הנהיה הבלתי מוסברת אל פושעים, שמתמיהה גם היום: "סברו שאינג'ן ג'ו רצח חמישה מתושבי העיירה, אך מה בכך? אפילו היה הוא השטן בכבודו ובעצמו היו נמצאות די סמרטוטיות שישרבטו את שמותיהן על בקשת חנינה ויזילו עליה דמעות ממפלי-התמיד הפגומים והדולפים שלהן".

הספר מלווה באיורים המקוריים של טרו ויליאמס. את העטיפה הנאה ציירה כריסטינה קדמון.

מהנה ומומלץ.

The Adventures of Tom Sawyer – Mark Twain

אריה ניר

2009 (1876)

תרגום מאנגלית והערות: יניב פרקש

את הרפתקאותיו של האקלברי פין, כך נראה לי, אין צורך להציג. סיפור השיט שלו על המיסיסיפי בחברתו של העבד הנמלט ג'ים זכה לתרגומים ולעיבודים רבים. בן הארבע-עשרה, בנו של נווד שיכור, קץ באלימות של אביו שביקש להשתלט על כספו של הילד (על הזכיה בכסף מסופר ב"הרפתקאותיו של טום סויר"), ביים את רציחתו שלו והסתלק. חבר אליו ג'ים, שבחר להסתכן בבריחה אחרי ששמע את גבירתו רוקמת תכנית למכור אותו. האק תכנן להביא את ג'ים למקום בו יוכל לחיות כאדם חופשי, וממנו יוכל לפעול לשחרור אשתו וילדיו, אבל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש, עד הסיום שהפך הכל.

"מה שצריך על רפסודה, יותר מכל דבר אחר, זה שכולם יהיו מרוצים, וירגישו טוב ויהיו נחמדים לכל האחרים", זהו המוטו של האק. אבל שני הידידים פוגשים בדרכם כמה וכמה דמויות בלתי נחמדות בעליל, ביניהן שני נוכלים שמרמים את כולם במופעי התעוררות, בתככים, ברפואות אליל, וכיוצא באלה. דרכם מצטלבת עם שודדים, עם ציידי עבדים בורחים, עם נוקמי דם, וגם עם אנשים תמימים, שוטים שנקל להוליכם שולל.

האק וג'ים הם דמויות כובשות לב. האק, פוחח שגר בחבית ומרד בכל, הוא שוחר שלום, טוב לב, מצפוני (הרחבה בענייני מצפון מיד), אחראי ודבק במטרותיו. הוא חומל על טובים ועל רעים גם יחד, מוכן לסכן את עצמו כדי לעשות את הטוב והישר, ולמרות כל מה שעבר הוא אינו נוטר טינה. ההשכלה של האק אקראית ומבולבלת, אבל הוא עושה בה שימוש כדי לנסות להבין את העולם, ומגלה תושיה רבה ותבונה. ג'ים, שחי במהלך כל העלילה כאדם נרדף, מפגין, למרות האמונות הטפלות הרבות שלו, שכל ישר, נאמנות שאינו חייב בה, ואפילו נכונות להעמיד את עצמו בסכנה לטובת הזולת. מארק טוויין מצליח לאפיין את שתי הדמויות האנושיות היפות הללו מבלי לגלוש לדידקטיות ולצדקנות.

הספר זכה בזמנו לביקורות, בגלל השפה הלקויה של האק, המספר בגוף ראשון, ובעיקר בשל הסיוע שהגיש לעבד נמלט, כשזה האחרון מוצג כדמות אנושית מורכבת. יחסו של האק אל ג'ים משקף, כפי שהעיר טוויין, "התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות". מצפונו, המייסר אותו על הסיוע לג'ים, מייצג את עיוותי התקופה, ועד כמה היא השחיתה אנשים, אפילו טובים ביסודם. בעיני האק, בן התקופה והמקום, ג'ים הוא רכושה של גבירתו, והוא חש אשם כלפיה על שאינו מספר לה היכן נמצא ה"רכוש" האבוד. הוא מנהל מאבק פנימי מתמיד בין הכניעה לכללים ובין היותו של ג'ים אדם וחבר. משפט שבעיני בני זמננו מזעזע משום התמיהה וההפתעה שבו – "נראה לי שהיה אכפת לו מהמשפחה שלו בדיוק כמו שלאנשים לבנים אכפת משלהם. זה לא נראה טבעי, אבל אני חושב שככה זה" – זעזע את סביבתו של טוויין מהסיבות ההפוכות. בחירתו של האק להגן על חברו – "טוב, אז אני יילך לגיהינום", הוא מסכם את הבחירה – מתקבלת בתרועות היום והתקבלה בכעס בעבר. הזמן ואיכותו הספרותית של הספר עשו את שלהם, והאק הפך לפופולרי ולמקובל, עד לאחרונה כשהתקינות הפוליטית הניפה עליו את החרב, בין השאר בשל השימוש בכינוי כושי, ניגֶר. לדעתי, יש לקרוא את הספר בהקשר התקופה שלו, ובכל מקרה עמדתם של הסופר ושל גיבורו נגד שעבודם של בני אדם כציבור, מבלי לראות את היחיד, ואפלייתם בשל צבע עורם ברורה, והאבסורד והרוע של העבדות מקבלים כאן קול צלול.

כשרונו של מארק טוויין בא בספר זה לידי ביטוי מלא. המיסיסיפי מצויר במלים בתיאורים יפיפיים, הדמויות מאופיינות בבהירות, הטקסט שנון, והקהילות לאורך הנהר קמות לתחיה. האם מדובר בספר למבוגרים או לנוער? לדעתי, לשניהם. יש בו עלילה רצופת הרפתקאות ויש בו גם עומק, וכל קורא מכל גיל ימצא בו טעם והנאה.

קראתי את הספר במהדורה המוערת והמעוטרת באיורים המקוריים פרי מכחולו של א. ו. קמבל. מייקל פטריק הרן, שכתב את ההערות בשולי הטקסט, כתב גם מאמר מאיר עיניים, המצורף בסיום, ובו סקירה של הספר משלל היבטים. כדי לא להפריע לרצף הקריאה, התעלמתי תחילה מן ההערות, למעט בכמה מקומות בודדים שבהם הן נראו לי חיוניות להבנה, וכשסיימתי שבתי לקרוא אותן בזו אחר זו. רובן ככולן מעשירות. יניב פרקש התמודד בכבוד עם משימת תרגום מורכבת, שעליה הוא מספר במבוא, ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין" נקרא בהנאה מרובה.

מומלץ מאוד.

Adventures of Huckleberry Finn – Mark Twain

אריה ניר

2004 (1884)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש

כותרת משנה: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי

"יש לנו כאן שישה או שמונה מבני 'הגזע הנבחר' שמשרתים בתפקידים מועילים ביותר אך בולטים […] אינני גזען, אבל יש לנו פה מספר גדול והדבר משפיע על השרות ומכביד עלי עוד". דברים אלה שכתב ויליאם דוֹד, שגריר ארה"ב בגרמניה בשנים 1933-1937, משקפים את הגישה הכללית של השגרירות, ושל הממשל שמאחוריה, בשאלת ההתיחסות לשלטונו של היטלר ולרדיפת היהודים. הוא הודה שחלקם הם מעובדיו הטובים ביותר, אבל חשש שנוכחותם בסגל השגרירות פוגעת ביחסים עם ממשלת היטלר ועל כן גורמת נזק לפעילות השגרה של השגרירות. כלומר, מה שקורה בגרמניה הוא עניינם הפרטי של הגרמנים, ועדיף לפייס אותם במקום למתוח ביקורת.

אריק לארסון מניח את המדיניות האמריקאית באותן שנים תחת זכוכית מגדלת, ועושה זאת באמצעות סיפורם של השגריר ושל בתו מרתה. ויליאם דוֹד, היסטוריון אפרורי, נבחר על יד הנשיא רוזוולט לתפקיד הרגיש של שגריר בגרמניה לאחר שאחרים דחו את הכבוד. הוא יצא לברלין עם אשתו ועם שני ילדיו הבוגרים, כשבלבו הוא נושא את הזכרונות הנעימים מימי לימודיו בגרמניה שנים רבות קודם לכן. עברו חודשים רבים בטרם הפנים את השינוי המהותי במדינה שאהב. לבתו מרתה, שהתרועעה וניהלה רומנים עם כל המי ומי, כולל מי שהיה מפקד הגסטפו רודולף דילס, לקח זמן רב יותר להתפכח, והאכזבה (וגם רומן עם סוכן נקו"ד) הובילה אותה כנראה להתגייס לשרות הרוסים.

ויליאם דוֹד היה אולי האיש הלא נכון לתפקיד, הן משום חיבתו לגרמניה שסנוורה אותו מלראות את המציאות, הן משום שהיה נטע זר בשירות החוץ, והן משום שסבל מתסכול תמידי כשלא נותר לו פנאי לעסוק בעבודה ההיסטורית שאהב. הוא נתקל בהתנגדויות מבית ומחוץ על כל שעל. ההתמודדות מול הגרמנים היתה בלתי אפשרית, ההתמודדות מבית – על רקע אישי ועל רקע ענייני – הכשילה אותו שוב ושוב. האם שגריר אחר היה משנה את מהלך ההיסטוריה? סביר מאוד להניח שלא. גם כשדוֹד הפך למתריע בשער, כשהיה ער לכוונות המלחמה של היטלר, וניסה להוציא את ארה"ב מבדלנותה, לא היה מי שישמע לו. יריבו בשגרירות, הקונסול מסרסמית', אמר עליו אחרי שנים: "לעתים קרובות אני חושב שמעטים בלבד תפשו את המתרחש בגרמניה באופן עמוק יותר ממנו". בזמן אמת הוא נותר במיעוט.

סימנתי לעצמי מראי מקום רבים כדי להמחיש את התקופה, אבל קצרה היריעה, ובאמת כדאי לקרוא את הספר ולא להסתפק במובאות. ובכל זאת הנה שלושה:

דברים שנאמרו בארה"ב בתגובה על ההצעה לרוזוולט לצאת נגד רדיפת היהודים:

אם יסרב לבקשת הסנאט, יספוג ביקורת ניכרת. אם ייענה לה, לעומת זאת, לא רק יעורר עליו את זעמה של ממשלת גרמניה, אלא גם יסתכן בדיון נוקב עם אותה ממשלה שעלולה, לדוגמה, לדרוש ממנו להסביר מדוע השחורים בארצנו אינם נהנים מזכות ההצבעה המלאה; מדוע מעשי לינץ' בשחורים במדינתו של הסנטור טיידינגז ובמדינות אחרות אינם מסוכלים או נענשים בחומרה; וכיצד יתכן שהאנטישמיות בארצות הברית, שלמרבה הצער הולכת וגוברת, אינה מרוסנת.

אחרי ליל הסכינים הארוכות (ואני חשבתי לתומי שהינדנבורג התנגד להיטלר):

הנשיא הינדנבורג שלח להיטלר מברק שבח. "מן הדיווחים שקיבלתי למדתי שאתה, בפעולתך הנחושה ובהתערבותך האישית האצילה, קטעת את הבגידה באיבה. הושעת את האומה הגרמנית מסכנה חמורה. על כך אני שולח לך את תודתי העמוקה ואת הערכתי הכנה".

על חיבתם של הגרמנים לבעלי חיים בניגוד זועק ליחסם לבני אדם:

בקלות יכול אדם להצטער שאיננו סוס!

"בגן חיות הטרף" הוא ספר מעמיק ומעשיר. לארסון הסתמך על יומנים שכתבו ויליאם ומרתה, וחיזק את הדברים שכתבו באמצעות מחקר מקיף באינספור מקורות נוספים. הוא מצייר תמונה נאמנה ומצמררת של החיים בגרמניה באותן שנים, מנתח בדרך מרתקת את ההתיחסות הגלובלית להיטלר כמו גם את יחסו של הגרמני ברחוב לשינויים שחווה, ובאמצעות מבט אל מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה בוחן את עמדת אי-המעורבות הרת האסון של העולם עד שהיה מאוחר מדי.

מומלץ ביותר

In the Garden of Beasts – Erik Larson

בבל

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש