כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.
נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.
לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"
ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.
"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.
זמורה ביתן
2015
סקירות ספרים 