תגית: יעל משאלי

ציון הראל, עוזרת משפטית בת שלושים, אינה רואה באופק הקרוב חתונה והקמת משפחה, ובוחרת להקפיא ביציות כדי לשמר את האפשרות ללדת ילדים בבוא העת. רק כשהתהליך מסתיים היא נזכרת לשאול את עצמה אם בכלל תרצה ילדים אי-פעם. למה להביא ילדים לעולם, מהי משמעות ההורות בכלל והאימהות בפרט, כיצד נוצרת משפחה על הדינמיקה הסבוכה בתוכה, מהי אם טובה, או למצער טובה דיה – השאלות הללו מובילות אותה "לראיין" בנות משפחה, חברות ומכרות, בנסיון למצוא תשובה נכונה אחת.

"טכנית" הספר מתנהל בשני ערוצים לסירוגין. באחד אנו מתלווים אל חייה העכשוויים של ציון, אל עבודתה, אל התחבטויותיה לקראת המעבר מתל-אביב לירושלים בשל קידום לעליון, אל מערכת היחסים המתפתחת בינה ובין נריה, עוזר משפטי אף הוא. בשני אנו עדים ל"ראיונות", שבהם קולה של ציון אינו נשמע בנפרד, אלא משתמע מתגובותיהם של בני שיחה. מתוך המבנה הבלתי שגרתי הזה נפרש סיפורה היחודי של משפחת הראל, שבה ציון היא העשירית, בת הזקונים, אחות לחמישה אחים ביולוגים ולארבעה מאומצים; משפחה דתית יחידה בשכונה חילונית, שאף אחד מצאצאיה לא נשאר דתי; משפחה הכוללת אח הומו ואחות טרנסית, ומתמודדת עם מגוון בחירות הוריות, ביניהן פונדקאות, אימוץ והורות משותפת; משפחה ששכלה את אביה, והותירה את האם להלחם  בחרדותיה שלה ולנסות לתת את הדעת על מורכבות רגשותיהם של ילדיה.

אז כן ללדת ילדים או לא? ואם כן, אז למה? מספר התשובות כמספר המרואיינות. הגניקולוגית, שהיא גם אמה של חברתה של ציון, חושבת שהדור הצעיר מסבך דברים שלא לצורך: "אולי אתם מין דור כזה. כן להתחתן, לא להתחתן, כן ללדת, מתי ללדת, איך ללדת, כמה ללדת. כל דבר הופך נושא לכנס מקצועי ולדיון מחלקתי. אצלי הכל פשוט. בנאדם נורמלי רוצה להתחתן, רוצה ללדת ילדים, רוצה לעבוד, להתפרנס, קצת פעילות פנאי, קצת חברים, קצת התנדבות. זאת הנורמליות. מאז ומעולם. בכל זמן ובכל מקום. כל החבילה". השופטת, שאיתה ציון עובדת, סבורה ששאלת האושר שבגידול ילדים אינה רלוונטית: "כן, אני מכירה את מדדי האושר. את האמירה שילדים מורידים דרמטית את רמת האושר של הוריהם. זה מדדי פינוק, לא מדדי אושר. אושר מוכרח להיות קשור במשמעות, לא בכיף. לא בכמה קל, נעים ופשוט". רות, אם לשלושה וחברתה של ציון, טוענת שלא לכולן יש רגש אימהי מובנה: "זה לא קשור לקריירה. זה פּיוּרְלִי שמצאתי שאני לא אוהבת את הילדים. לא מתחברת אליהם. לא מתחברת לקונספט. זה לא מתאים לי. אין בי את זה. את הנשמה האימהית". עדי, חברתה של ציון, מתייחסת לדילמה שבין אימהות לקריירה: "נכון, אפשר לבחור גם את דרך האמצע, שזה לבחור בבינוניות בשני הדברים. והנה לך הבחירה של רוב הנשים. ואולי זאת בחירה טובה? מי יכול להגיד?"

אולי אמירתה של רות, שלמעשה מותירה לכל אחת את הבחירה, מסכמת את העובדה שאין תשובה אחת (טוב, לי יש תשובה אחת, אבל כך מן הסתם לא רק לי): "הסיבה היחידה להוליד ילדים היא אם את רוצה בזה. אם את רוצה משפחה. אם זה חלק מהחזון שלך לחיים של עצמך. בלי ערבויות לאושר, בלי בטחון למשמעות, בלי ידיעה שאת תצליחי לעשות את זה כמו שאף אחת לפניך".

מהי אימהות טובה? בהחלט לא זו של דור הסבתא, שחלקה סטירות ולא הבינה שילדה היא אדם עם רגשות. האם נפשי, אמה של ציון, שכתבה ספרים מוערכים בנושא זה, היא אם לדוגמא? איך מודדים אימהות טובה? לפי שעות? לפי ויתור על קריירה? לפי מילוי חובות התפקיד?

הספקות של ציון נובעים בחלקם מיחסיה המורכבים עם אמה. אחיה ואחיותיה טוענים ללא פקפוק שהיא הבת האהובה ביותר, אבל החוויה שלה שונה, והיא בוחרת להתרחק. "גם אני כעסתי עליה ונעלבתי ממנה ויש לי רשימה של זכרונות מבאסים, לכולנו יש, לכל הילדים בעולם יש, אבל לא נתקעתי על זה", אומרת אחת מאחיותיה, ואחות נוספת מחזקת את דבריה: "אל תיתקעי שם, את היום במקום אחר, אמא במקום אחר, תחליפי פילטר פעם בכמה זמן". בסופו של דבר היא מתיישבת לראיין גם את אמה, לומדת להכיר אותה, וחושפת סוד שלא סיפרה לאיש.

אם הדברים שנכתבו עד כה יוצרים רושם של ספר עיוני, אולי דידקטי, זהו רושם מוטעה. כן, כל השאלות הללו עולות לדיון, וכן, הן לבו של הספר, אבל יעל משאלי מצליחה בכשרון לברוא סיפור שהשאלות הן חלק אינטגרלי ממנו מבלי שתשתלטנה על הפן העלילתי, סיפור שהוא גם משמעותי וגם נכנס אל הלב. מן האפילוג לספר למדתי שהיא עצמה אם לשבעה, שניים מהם מאומצים, וכהגדרתה "אמא. זה מה שאני. יותר מכל הדברים האחרים שהם מי שאני – זה מרכיב הזהות הכי משמעותי בחיים שלי". ניכר כי הספר נכתב מתוך מודעות, אכפתיות ואהבה.

כנרת זמורה

2023