תגית: יעל סלע-שפירו

אחרי "חזירים ברקיע" המרגש ו"תורת עץ הרעל" המעולה הציפיות שלי מברברה קינגסולבר גבוהות. "כיוון הנדידה" בהחלט עומד בהן. אם הייתי נוטה לשימוש בסופרלטיבים הייתי אומרת שזהו ספר מושלם. הוא עמוק, מרחיב דעת, מושקע לפרטי פרטים, מעורר מחשבה, מעורר הזדהות, ואמין עד שקשה להאמין שלא מדובר בדמויות אמיתיות.

דנאית מלכותית הוא מין פרפר שיחודו בנדידה השנתית. הפרפרים עושים דרך של כ-4,500 ק"מ ממכסיקו ועד אלסקה וחזרה. בשל משך חייהם, פרפר יחיד אינו משלים מחזור נדידה מלא, והמנגנון המאפשר את הנדידה למקומות שבעצם אינם מוכרים כלל לפרפרים החיים הוא עדיין בגדר מסתורין. בשנה המתוארת בספר הפרפרים אינם חוזרים למכסיקו. מסיבה בלתי ברורה הם בוחרים לקנן על הר בדרום-מזרח ארה"ב, ושם הם משנים את חייה של דלרוביה, גיבורת הספר.

דלרוביה נולדה וגדלה בעיירת שוליים, מנותקת מקצב החיים הפועם של אמריקה המתקדמת. אחד ממאמני הספורט היה גם המורה לביולוגיה, ובשעוריו היה מטיל על הבנות עבודות יצירה ולוקח אתו את הבנים לשחק. שיעורי המתמטיקה התנהלו בדרך לא יותר מתקדמת. באוירה שכזו לא היה לצעירי המקום שום סיכוי לרכוש השכלה גבוהה ולהרחיב אופקים. רובם לא יצאו כלל מגבולות העיירה. שמה של דלרוביה ניתן לה משום שאמה זכרה במעומעם שיש שם תנ"כי כזה, אולם התברר שראתה באיזשהו מגזין יצירה מורכבת מאיצטרובלים ובלוטים שזה היה כינויה… לדלרוביה היו שאיפות לא אופיניות: היא נסתה להתקבל לאוניברסיטה, אבל עם הרקע ההשכלתי הדל שלה לא היה לה סיכוי. בגיל שבע-עשרה נכנסה להריון, נישאה בנישואים חפוזים לקאב, עברה להתגורר בחוות הוריו השתלטנים, ילדה שני ילדים, וחייה נתקעו. היא מצאה לה מעין מפלט בהתאהבויות חולפות, ויום אחד, כשעלתה למקום מחבוא על ההר כדי לבגוד בפעם הראשונה בבעלה עם בחור שנשא חן בעיניה, ובכך בעצם להשליך את חייה המוכרים, ראתה לראשונה את מליוני הפרפרים. למעשה, היא לא ידעה שזה מה שהיא רואה. ההבזקים הכתומים של מליוני הכנפים הנעות יצרו מחזה תעתועים דומה יותר לשרפת יער ללא עשן. המראה המרהיב יוצא הדופן החזיר אותה לעשתונותיה, והיא שבה על עקבותיה מבלי לממש את תוכניתה. ובכל זאת, מכאן ואילך שום דבר לא ישוב להיות כשהיה.

הספר משלב מגוון של נושאים: ההתחממות הגלובלית והשפעת האדם על הטבע, הפערים הבין-חברתיים בארה"ב, פערי מדע-אמונה, יחסים בתוך משפחה – חמות-כלה, הורים-ילדים, הגשמה עצמית, חברות. הוא מעמיד דמויות בלתי נשכחות, בעיקר דלרוביה שנאבקת למצוא את דרכה, ובנה פרסטון בן החמש, ילד רגיש צמא ידע, אבל גם קאב הפשוט והישר ואמו הסטר שמסתירה סוד. גם דמויות משניות מאופינות ומתוארות באופן חי ומשכנע, כמו הסטודנטים המסייעים לאובידיוס, המדען חוקר הפרפרים, כתבת הטלויזיה רודפת הסנסציות השטחית, משפחת המהגרים המכסיקנית ועוד.

נוצר אצלי רושם שהסופרת נהנתה הנאה מרובה מכתיבת הספר, ואהבה את גיבוריה. ההנאה והאהבה האלה מחלחלות אל הקורא, ומעצימות את חווית הקריאה. יצוין לטובה גם התרגום המצוין של יעל סלע שפירו. השפה קולחת, והתרגום כאילו נעשה ללא מאמץ ולכן אינו מאולץ. במקומות בהם לא ניתן להעביר בשלמות את רוח הדברים ללא הסבר של ביטויים בשפת המקור, נוספו הערות שוליים, שאינן רבות ולפיכך אינו מעיקות.

ספר נהדר.

Flight Behavior – Barbara Kingsolver

כתר

2014

תרגום מאנגלית: יעל סלע שפירו

כשסולומון קוגל, ילד יהודי-אמריקאי, היה בן שש, אביו נעלם. אמו הפגועה פיתחה לעצמה בתגובה לטראומה תסמונת פוסט-שואה. האם, שנולדה בברוקלין ב-1945 להורים אמריקאים, ולא היתה דור שני לשואה, החלה להתעורר בבוקר בצרחות, כאילו חוותה חלומות זוועה, הטמינה בבית לחם בכל מחבוא אפשרי, זיהתה את עצמה בתמונות יהודים הכלואים בקרונות בקר, סיפרה בפחד אמיתי על זכרונות הרעב באושוויץ, והנחילה לילדיה חיים של חרדה מתמשכת מפני שואה חוזרת. על הקיר בסלון הדירה היה תלוי תצלום מוגדל מבוכנוואלד, אהיל המנורה הוצג לסולומון כ"סבא שלך", ופיסת סבון היתה "דודה שלך". אין לתמוה, אם כך, על שסולומון מקדיש זמן רב למחשבות על מוות, ועוסק באובססיביות בהכנות לחורבן: עורך רשימות לשעת חירום, תוהה מי משכניו יסכים להסתיר אותו בעלית הגג, ועוד. ואם לא די בנוכחות האם ובחרדות הפרטיות שלו, כשהוא עובר עם משפחתו לבית כפרי, הוא מוצא בעלית הגג את אנה פרנק שמסתתרת שם כבר עשרות שנים.

הפואנטה של הספר היא הקביעה שצריך להפסיק לזכור, לא רק את השואה, אלא כל טראומה (כדוגמא הוא מביא את נפילת התאומים):  מה הבעיה עם לשכוח? מה יוצא לנו מלזכור?… אם לא תלמד מהעבר, אמר מישהו, נגזר עליך לחזור עליו. אבל אולי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מהעבר הוא שנגזר עלינו לחזור עליו בכל מקרה? הצלקת, כך נראה, חמורה הרבה יותר מאשר הפצע. בדרך לקביעה הזו הוא רומס כמה פרות קדושות. במבט שטחי הספר מקומם, אבל כשמפרקים אותו למרכיביו, מסתבר שהוא עוסק בכמה מאפייני התנהגות בלתי ראויים בדרך בה אנו זוכרים, ולפחות לגביהם אי אפשר שלא להסכים אתו. לדוגמא, זלזול באסונם של אחרים, מתוך מעין תחרות "של מי יותר גדול":

ומה עם רצח העם הארמני? שאל פינקוס. גם הוא נמשך שנים. זה אומר שהוא נורא כמו רצח העם הנאצי?

רצח העם הארמני? שאלה אמא. כמה אנשים מתו? מליון?

מליון וחצי, ענה פינקוס.

תודיע לי כשתעברו את השלושה מליון, אמרה אמא, ואז נדבר. רצח עם, אפשר לחשוב.

בהקשר השואה הוא עוסק בהשרדות (האם כדי לשרוד תדרוך על אחרים?), בתרבות הביקורים במחנות, בנכונות לעזור לנרדפים (האם מיפ חיס היתה מסתירה את משפחת פרנק אם היו לה ילדים משלה? ואם היא היתה מעדיפה לא להסתכן כדי להגן על ילדיה, האם היינו יכולים לגנות אותה?), ועוד. הנגיעה הכי מקוממת שלו היא מן הסתם החיאתה של אנה פרנק בדמות זקנה מצחינה, אבל אני לא רואה בזה פגיעה במיתוס, כי ברור לגמרי שלא באנה הילדה מדובר, אלא בסמלים שנוצרו אחרי השואה, ובאופן שבו הסמלים האלה משפיעים עלינו עשרות שנים אחרי. אגב, פיליפ רות' קדם לו בטיפול דומה במיתוס אנה פרנק בספר "סופר הצללים" שראה אור כבר ב-1979 (גיבור הספר פוגש אשה מסתורית, ככל הנראה אנה פרנק, שחיה בארה"ב בשם בדוי, והיא מודעת לכך שאילו נותרה בחיים לא היתה זוכה להצלחה בינלאומית כמו אחרי מותה).

אפשר להסכים או להתנגד לעמדה שאוסלנדר מציג. אני לקחתי את הספר הזה לכיוון אחר: פחות לענין שאלת הזכרון והשיכחה, ויותר לענין התפשטות טראומת השואה לא רק אנכית לצאצאי הניצולים, אלא רוחבית. אוסלנדר עצמו נולד בארה"ב להורים שלא עברו את השואה, הוא לא גדל בארץ שבה השואה נוכחת בדרך זו או אחרת בשיח היומי, ובכל זאת זה הנושא שהוא בוחר לעסוק בו. טראומת השואה חלחלה אם כך למקומות שאולי לא היה צפוי שתגיע אליהם.

מה שיחודי בספר, והופך אותו לחווית קריאה מרתקת, מעבר לנושא הרחב מאוד שלו, הוא הסגנון. תמציתי למרות חזרות על דברים שכבר נאמרו, קופצני אך ממוקד, שנון, קליל לכאורה אך ניכרת הקפדה על כל מילה, כבד בתכניו אך מבדר עד מצחיק בדרך ההגשה. יש לאוסלנדר קול יחודי משלו, שאינו דומה לאף קול ספרותי אחר שאני מכירה. על כריכת הספר נכתב כי "אוסלנדר ממשיך במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות'", ולשם שינוי אני מסכימה עם הטקסט הזה. הוא אמנם לא ענק כמו הראשון והאחרון, אבל יש בו משהו משועשע-מריר כמו אצל שלום עליכם, וציניות עם טוויסטים מבדרים כמו אצל וודי אלן, וכובד ראש ויכולת להקיף מבחר נושאים כמו אצל פיליפ רות'. יעל סלע-שפירו מפליאה להעביר את כל אלה לעברית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר היא זו של פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המטפל בסולומון קוגל. אוסלנדר משתמש בו כשופר להבעת דעותיו בשלל נושאים. הנה מה שיש לו להגיד נגד אופטימיות: היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה. שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון – לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת לא הצלחנו למצוא תרופה – אלא פתרון סופי, לא פחות!… מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט. הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור ומתי תוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.

המוות, כאמור, הוא נושא המעסיק את קוגל בקביעות, והוא רושם לעצמו ללא הרף רעיונות למילים אחרונות שבדעתו לומר כדי לא למות כך סתם. הנה מה שיש לפרופ' יופיטר לומר על כך, וזו גם דוגמא לסגנונו של הספר:

מה אמר ישו, שאל פרופ' יופיטר, כאשר מיסמרו אותו לצלב?

אני לא יודע, אמר קוגל.  מה אמר ישו כאשר מיסמרו אותו לצלב?

הוא אמר "אאוץ'", אמר פרופ' יופיטר.

בין נושאי השואה והמוות אוסלנדר מצליח לשלב עקיצות כלפי תחומים נוספים, כמו תרבות המכירות, שמירת הסביבה, ועוד.

את כריכת הספר עיצב אמרי זרטל המצוין, והיא מתייחסת לעוד אמירה של פרופ' יופיטר: למה חצתה התרנגולת את הכביש? כי היא דפוקה. אם תרצו לדעת למה זכתה התרנגולת לכינוי הגנאי הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הספר, כי כשדפדפתי בו כדי לבחור ציטוטים להדגמה, מצאתי את עצמי נסחפת לקריאה חוזרת, ומספר הציטוטים הנבחרים הגיע להיקף שחורג בהרבה מזה של סקירה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ בהחלט. גם אם לא תאהבו את רעיונותיו, תמצאו את עצמכם מוטרדים בהרהורים אודותיו, ותיהנו מסגנונו המיוחד.

Hope: A Tragedy – Shalom Auslander

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו