שבעה סיפורים מכיל "פֶּסַע", כל אחד מהם נושא בפשטות את שמו של גיבורו.
שכי, חרדי לשעבר ואיש QA, משתלב בעולם החילוני, וקצת מסתבך כשאינו מבין לגמרי את כללי המשחק; ספי, מאייר מוכשר, מסתגר במרתף טחוב ומתפורר עם חתולה; אריאלה, שנושאת טראומה מקשר לקוי עם חברה בילדות, משליכה את תוצאותיה על בתה; קמיל, שמעורב בפעילות בלתי חוקית, עושה הכל כדי להסתיר אותה; תכלת, כותבת סיפורי חיים, נושאת באשמת ניצולים; נטע, סופרת תחת חקירה, משתפת במיילים שכתב ידיד שנעלם; בן, עדיין ילד, מפנים את הוראות הוריו להתנהלות במקרה של אסון.
כשאני קוראת את הסקירות שכתבתי על חמשת ספריה הקודמים של שירז אפיק, אני מוצאת את אותן המלים – מינון, דיוק, איפוק, מתחת לעור. כל אלה מצויים גם בסיפורים שב"פסע". יש לסופרת יכולת מרשימה לאפיין דמויות ומצבים באמצעות ניואנסים דקים, תוך שימוש בשפה מדויקת הן בעלילה והן בדיאלוגים. היא רואה מעבר לחיצוניות הבנאלית, היומיומית, ומציעה נקודות מבט שמאירות את דמויותיה ומאפשרות גם לקוראים לגלות בהן משהו שמעבר לשגרתי ולחמול גם על הפגומות שבהן. את כל זה היא עושה בכתיבה מאופקת שיש בה עוצמה שאינה נזקקת לזעקה.
נוסף לכתיבה המוקפדת, הספר זכה גם לתשומת לב עיצובית. את הכריכה היפה עיצבו הסופרת ובנה עומר, והאיורים הנאים בראש כל סיפור הם של יעל שיה.
המוטיב החוזר של נעליים בכריכה ובתחילת הסיפורים מעלה על הדעת את האפשרות שלמרות היותם נפרדים זה מזה מתקיים ביניהם קשר כלשהו. מצטרף לכך גם שמו של הספר, הכרוך אף הוא בהליכה, בתנועה. כמובן, בימים אלה, החל מן השבעה באוקטובר, המילה "פסע" נושאת מטען כבד של ציפיות ושל אכזבה וכאב, והבחירה בה כשם הספר עשויה אף היא להעיד על רובד נוסף ברצף הסיפורים. "בן", הסיפור האחרון, נוגע כמעט במישרין בטראומה, החל מן המשפט הראשון, כחץ שלוח, "אבא אמר שאם האנשים הרעים יגיעו, כל אחד צריך לרוץ לכיוון אחר". אולי היא מצויה בדרך זו או אחרת גם בסיפורים האחרים, אבל בין אם מחפשים אותה שם או קוראים את הסיפורים ברובד הגלוי, הם מצוינים, נוגעים אל הלב, ומומלצים מאוד.
הוצאת המקור
2025
סקירות ספרים 