תגית: יעל שלמון ברנע

כותרת משנה: זכרונותיה של חסידת אומות העולם

כשאיירין גוט אופדייק, אמריקאית ילידת פולין, קראה מאמר שבו נטען כי השואה לא ארעה באמת, היא החליטה לעשות מעשה, ולחשוף את סיפורה האישי. איירין, אירנה בשמה המקורי, שנולדה ב-1922 למשפחה נוצרית-פולנית, הוכרה ב-1982 כחסידת אומות העולם. את קורותיה סיפרה כדי להמחיש שכל אחד יכול ליצור באומץ שינוי, קטן ככל שיהיה. "כן, זו הייתי אני, נערה, בלי דבר מלבד רצון חופשי", אמרה, ובחרה להתנגד לגורל שנכפה על פולין ועל תושביה היהודים. ב-1999 ראה סיפורה אור כספר בסיועה של ג'ניפר ארמסטרונג, סופרת אמריקאית שכותבת על ארועים היסטוריים. טוב עשתה הוצאת סיקסק כשהביאה אותו כעת בפני הקוראים הישראלים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה אירנה בת השבע-עשרה תלמידה בבית ספר לסיעוד בראדום, הרחק ממשפחתה שנותרה בביתה הסמוך לגבול הגרמני. במהלך המלחמה התגלגלה ממקום למקום, לעתים ביוזמתה בנסיון לחבור אל משפחתה, לעתים מכורח בשל גחמותיהם של הכובשים. היא חוותה אונס ברוטלי ועבודות כפיה, מאסר וחקירות, שירות כאחות וכמשרתת, ופעילות בשורות הפרטיזנים. היא חשה רעב והשפלה וכאב אישי ולאומי, וחזתה בהוצאות להורג מתוכננות וספונטניות. עד יומה האחרון ליוותה אותה תמונת הנאצי המשליך תינוק יהודי לאוויר ויורה בו מול עיניה של אמו, שנורתה מיד אחריו.

אחד מגלגוליה, בזכות המראה הארי שלה ושליטתה בשפה הגרמנית, הציב אותה כמשרתת במועדון הקצינים הגרמנים סמוך לגטו טרנופול. הפער בין הארוחות השופעות במועדון, והאוירה החברתית הקלילה ששרתה בו, לסבל שמעבר לגדר, לא הותיר אותה אדישה. פעילותה הראשונה למען היהודים שבגטו היתה הטמנת מנות מזון תחת הגדר. כשהתמנתה למנהלת המכבסה במועדון פגשה באסירים היהודים שהובאו מהגטו לעבוד במקום. היא דאגה לספק להם מזון, והתריעה בפניהם על אקציות, שאודותן שמעה כששימשה את הקצינים בחדר האוכל. מאוחר יותר, לקראת חיסול הגטו ו"ניקוי" העיר מיהודים, סייעה להם – שנים-עשר יהודים – למצוא מקום מחבוא מתחת לאפם של הגרמנים, במרתף הוילה שבה השתכן מאיור אדוארד ריגמר. כשהתעורר חשש שגם מחבוא זה אינו בטוח, הבריחה אותם אל מחסה ביער. העונש על עזרה ליהודים היה מוות, ללא משפט וללא יכולת לערער, והיא היתה מודעת לכך, אך לא יכלה לנהוג אחרת. "עלי ללכת בדרך הנכונה או שלא אהיה עוד אני עצמי", ידעה.

בהיפוך גורל משונה, אירנה נאלצה להתחזות אחרי המלחמה ליהודיה, כדי להצליח לצאת מפולין ולמצוא מפלט במחנות הפליטים בגרמניה. היו אלה היהודים שסייעו בידה להתחקות על עקבות בני משפחתה, והבריחו אותה אל מחוץ למדינתה הכבושה בידי הסובייטים. את מסעה רב התהפוכות סיימה בארצות-הברית, ורק שנים רבות אחר-כך התאפשר לה לבקר במחוזות ילדותה.

פעילותה ההרואית של אירנה גוט אופדייק זכתה בשנת 1982 להכרת מוסד יד ושם, והיא הוכתרה כחסידת אומות העולם.

לצדה של אירנה יש להזכיר את המאיור הגרמני אדוארד ריגמר. מן הספר ניתן להתרשם כי ריגמר העלים עין כשגילה שתי יהודיות בביתו רק משום המשיכה שחש כלפי אירנה, שנאלצה להפוך לפילגשו. הופתעתי כשחיפוש ברשת העלה כי הוא הוכר ב-2012 כחסיד אומות העולם. יתרה מזו, הוא אף התגורר אחרי המלחמה עם בני משפחת הלר, שהסתתרו במרתף ביתו, ובנם, שנולד ביער אחרי נטישת המרתף, התייחס אליו כאל סבו. למדתי כי ריגמר היה ידוע ביחסו המיטיב אל האסירים היהודים שעבדו בבית החרושת שנמסר לניהולו, דאג להציל אותם מגירוש, העביר בעצמו יהודים למחסה ביער, והיה מודע לשהותם במרתף ביתו. אני תוהה מדוע בחרה הסופרת להמעיט מדמותו.  

ג'ניפר ארמסטרונג מספרת בחיות ובכבוד את קורותיה של אירנה. בדברים שכתבה אודות עבודתה היא מתייחסת הן לתוספות הספרותיות המעטות ששילבה בעלילה (לעניות דעתי אין בהן צורך), והן לאישיותה של אירנה הנערה והאשה המבוגרת. "היא היתה אחד האנשים הכי אוהבים שפגשתי. לעולם לא הייתם מעלים על דעתכם, אם רק פגשתם את הסבתא המתוקה הזאת, מה היא עשתה. היא אהבה לפגוש בני נוער בתיכון. היא אהבה לחבק אותם ולומר להם – אתם יכולים לעשות את הדבר הנכון". יעל שלמון ברנע תרגמה ברגישות, והספר מעורר השראה וראוי מאוד לקריאה וללימוד (בסופו מצורפות הצעות לשאלות לדיון).

In My Hands – Irene Gut Opdyke with Jennifer Amstrong

סיקסק

2022 (1999)

תרגום מאנגלית: יעל שלמון ברנע