תגית: יצחק שלו

"תחת התות" מסופר מפיו של צעיר ירושלמי, שהשתקע בחיפה בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים כסטודנט להנדסה בטכניון. רוחו טובה עליו בשל החופש שזכה בו לראשונה, הרחק מהוריו החששניים, החרדים לבריאותו לאחר ששכלו את אחותו הצעירה בשל מחלת לב, ממנה אף הוא סובל. עד כה לא ידע אשה – מין נאסר עליו, כדרך שנאסרו מאכלים חריפים ופעילות גופנית – ורוב מהלכו בעולם תמים והססני.

מכל האיסורים האלה שאסרו על נפשי נפטרתי בסיוען של שתי נפשות מבוגרות ממני שנזדמנו לי עם גמר בית הספר התיכון, תקופה שעל האדם הצעיר להצטייד במנה הגונה של מזל כדי למצוא בדרכו את הנפשות הראויות. אני – שפר עלי מזלי, שכן ניקרו על דרכי מַרְוָה והַמְבּוּר, שהעלוני על הקרון הנכון ודחפוני במסילה אותן דחיפות נמרצות שבכוחן נע אנוכי עד היום הזה, שעה ששניהם כבר אינם יכולים ליהנות מכך.

מרוה, המבוגרת מן המספר באחת-עשרה שנים, טיפלה בו כשהיה תינוק, וכעת, כשהם נפגשים באקראי בחיפה, מתלקחת ביניהם אהבה. מרוה למודת אסונות, שנחתו עליה ועל משפחתה מידיהם של ערבים, והיא אוחזת בדעות קיצוניות בדבר האפשרות ליחסים תקינים בין יהודים לערבים: "אין ערבים טובים ונעימים. יש ערבים היראים ממך ורוצים לקיים עמך יחסים שיניחו להם להמשיך ולחיות. משעה שיחדלו לירוא מפניך – לא יהיו עוד טובים ונעימים". יואל, בעלה, בונה בישוב בו הם מתגוררים קירות מגן, ואילו היא סבורה בלהט שיש ליטול יוזמה שתגרום לערבים להיות אלה שמסתתרים מאחורי ביצורים. "כל העולם כולו מלא דם ורציחה, ואני – שונאת אני את הנרצחים", היא מטיחה בו. המבור, ידידם של הורי המספר, הפורש עליו את חסותו, מחזיק בדעות קיצוניות לצד השני. הוא מאמין כי ללא התערבותה של הפוליטיקה, יכלו שני העמים לחיות יחדיו באחווה. תפיסתו את המציאות רומנטית – הוא משבח את מנהג גאולת הדם שבעקבותיו באה הסליחה, ומפנטז על רכיבה בצוותא בשדות. מרוה חסרת המנוח והמבור שהוא בעל-בעמיו, אוהב ספר ומכניס אורחים, אוחזים בנפשו של המספר, זו ברוח נסערת וזה במתינות עליזה, ומלווים במשך שנה את התבגרותו. מרוה סוחפת אותו אחריה לטיולים מאומצים בחיק הטבע, המבור, המזלזל ברופאים, מפתה אותו לאכול מאכלים אסורים וללגום אלכוהול, וביניהם מתנער המספר מן הכבלים שבתוכם גדל, ואף מרהיב עוז ללכת אחר נטיות לבו, להפנות עורף למדעים המדויקים, ולשלוח ידו בכתיבה.

אחד מנושאי הספר הוא אפוא המאבק הרעיוני על מדיניות הישוב. בשונה מ"פרשת גבריאל תירוש", שם האידאולוגיה תופסת את מרביתה של הבמה, כאן היא נספחת לסיפור ההתבגרות. אהבתם של המספר ומרוה, הנשואה ואם לשניים, ותפקידו של המבור כמנטור רוחני, הם הקטבים שביניהם מתרחשת העלילה. יצחק שלו יצר לצדם של השלושה מספר דמויות משנה בלתי נשכחות, ביניהן צבי ישראל, שותפו לחדר של המספר, צעיר מצפוני וחרוץ, ושרה לינד, המאוהבת במספר מאז למדו באותה כתה. הסופר, שעסק גם בהוראה, מתאר את מוריו של המספר בבית הספר ובטכניון, וכמו ב"פרשת גבריאל תירוש", מצביע על הפער שבין פדגוג יבש למורה באופי.

אילו נשאלתי מהו הספר הישראלי האהוב עלי ביותר, "תחת התות" הוא הספר שבו הייתי בוחרת. יש חכמים ומורכבים יותר ממנו, אבל הפשטות והיופי שבו שובים את הלב. קראתי אותו לפני שנים, יותר מפעם אחת, ובקריאה החוזרת כעת מצאתי אותו יפה יותר ומשובח יותר משזכרתי. הספר שזור הומור שנון, הדמויות מאופינות במדויק ונכנסות אל הלב, התקופה חיה כאילו לא חלפו עשורים, ולמרות שכבר בעמוד השני אנו יודעים מה עלה בגורלם של מרוה והמבור, סופו של הסיפור חונק.

הייתי מצטטת בשמחה עמודים שלמים להדגמת סגנונו של יצחק שלו, אבל אסתפק בשני קטעים המתייחסים אל שתי הדמויות המשפיעות, ובהמלצה לקרוא את הספר כולו. תחילה מרוה, שלשירתה המספר מאזין מחוץ לאולם המקהלה, ואחריה המבור היושב תחת התות.

אז התרוממה שוב אותה כנף עדינה וחדה למרומי האינסוף. קולה דמה לנאקת כאב ארוכה שכמותה משמיע רק עוף-זמר פצוע. היה זה סופרנו טהור, כולו צלצול של אימה וכיסופים להמלט מאיזו צרה איומה.

"כי הנה בא יום הדין, יום הדין"

-פרפרה הכנף, והבס תופף לעומתה באכזריות:

"יום הדין, יום הדין"

[…]

שמעתי את הכנף מפרכסת ומכה אדוות של יסורים באויר, וכשחדלה מלבטיה וגוועה אט-אט – התרומם נהמו המאיים של הבס:

"יום הדין. יום הדין!"

———-

אפילו אאריך ימים כדי מאה שנה ואשכח את מרבית הדברים שארעו לי בצעירותי, לא אשכח את מראהו של המבור שעה שהיה מתרומם מעל כסאו שמתחת לעץ התות שבחצרו ומקדם פניו של אורח בברכה הערבית השגורה בפיו:

"אהלן וסהלן ומית אלף מרחבה!"

אם היה יהודי שניתן לומר עליו בבטחה שמזרעו של אברהם הוא, זה אברהם היושב בפתח האוהל ונושא עיניו כדי לחפש אדם כלשהו לקיים בו מצוות הכנסת אורחים, הרי המבור היה היהודי הזה. שש היה לבואם של אורחים ממש כשם שאחרים ששים להפטר מהם.

———–

מומלץ מאוד.

א. לוין אפשטיין

1971

"פרשת גבריאל תירוש" מתרחש ברובו בשנת 1936, ימי המרד הערבי. אל הכתה השביעית בגימנסיה, בה לומד המספר, מגיע מורה מחליף להיסטוריה. בשונה מן המורים האחרים, הנתפסים בעיני התלמידים כמיושנים ומנומנמים, גבריאל תירוש, המורה החדש והצעיר, בן עשרים ושמונה, שופע כריזמה, ובשיעוריו, בכתה ובסיורים ברחבי הארץ, הוא מפיח חיים בהיסטוריה הישנה, ומצביע על הרלוונטיות שלה. עד מהרה מתגבשת סביבו חבורה של חמישה תלמידים – "החוג המצומצם ביותר", כפי שהם רואים את עצמם – ארבעה בנים ובת אחת. בהדרגה מנחיל להם גבריאל את תפיסת עולמו, ומוביל אותם לפעולות גרילה כנגד המסיתים והמרצחים.

היבטים רבים לספר, והם שלובים היטב יחדיו. הקשר בין גבריאל לנערים מציג את כוחה של כריזמה, ובהרחבה את התפקיד החשוב שעשוי מורה לתפוס בחיי תלמידיו. יצחק שלו, שהיה אף הוא מורה, מתאר את דרכו של גבריאל לכבוש את לב תלמידיו, לא בפקודות מתוקף מעמדו כמורה וכמפקד, אלא בפניה אל רגשות האמון שבהם, ובבחירה לפנות בסבלנות אל שכלם, באותו טון של סמכות העומד על סף פקודה אלא שלכלל פקודה אינו מגיע. לא משום שאינו יכול לעשות זאת, אלא משום שבוחר הוא, מרצונו, להשאר בתחום הקולות הנכנסים אל השכל ולא הלב בלי לקרוע בדרכם את האוזן. המספר, המשקיף על הארועים ממרום שנותיו, מבחין בין מורה על פי האופי לפדגוג על פי התעודה, ומאמין בכוחו של הראשון: הללו שמלגלגים על מקצוע ההוראה אינם יודעים מה יכול מורה להיות לגבי חניכו, ואיזה כוח נאדר עשוי לזרום בקוי המתח הגבוה הנמתחים בין הקתדרה לספסל!

האהבה אף היא אחד מהיבטיו של הספר. איה, הנערה שבחבורה, היא מושא אהבתו של המספר, שאינו מבין רוב הזמן כי היא מוצאת אצלו ידידות, אוזן קשבת והבנה, ואינה מבקשת יותר. היא מצדה, ממש כמוהו, מאוהבת במי שאינו משיב לה אהבה רומנטית. שניהם גם יחד מתעלים מעל אכזבותיהם, ונותרים נאמנים לאהוביהם וליעדי חייהם. איה תשלם על אהבתה בחייה. גבריאל, כפי שמסופר כבר בתחילה, ייעלם מספר ימים אחר כך, אולי יצא לקרב בשל מותה.

ההיבט המרכזי של הספר מצוי ברעיונות שגבריאל מטיף להם. גבריאל אינו מאמין כי יתכן שלום בין היהודים לערבים בעתיד הנראה לעין. "השלום האמיתי יקר רק לזה שנואש להשיג את חפצו בדרך אחרת. אנו והערבים טרם נואשנו מכך…", הוא סבור, וחוזה מאבק מתמשך. כנגד הטיעונים שהעליה היהודית שיפרה את תנאי חייהם של הערבים תושבי הארץ, ושיש כאן די מקום לשני עמים, הוא טוען כי עובדות אלה חסרות משמעות לעומת השאלה מי יהיה כאן הכוח המכריע. כדי להפוך להיות הכוח המכריע, הוא קובע, יש לחדול ממדיניות ההבלגה, שאינה "אלא אחת מעוויתות הנפש היהודית שעוד לא נשתחררה מן הגלות". הוא עושה הבחנה ברורה בין תאוות נקם פשוטה לאסטרטגיה סדורה, שתכליתה פגיעה בשורש הרע, במנהיגים ובמסיתים, באנשי הכנופיות ובכפרים המשמשים להם מעוז. התלמידים, ייאמר לזכותם, אמנם שבויים בכריזמה שלו, אבל אינם מהססים להשמיע ספקות עד שנחה דעתם.

בקריאה ראשונה לפני שנים רבות התרשמתי מן הקשר בין גבריאל לתלמידיו. הפעם ראיתי באופן ברור יותר את סכנותיו של הקשר הסמכותי הזה. הפעם גם צרמו לי כמה אמירות של המספר על האופי הנשי, וביניהן, "הקסם האמיתי היה נעוץ בתכונה נשית אחרת שרק עתה ביכולתי לעמוד על חינה ויקרה. היתה זו הכניעה הדקה שנשתקפה מכל הוייתה, כניעה מרצון למרות גברית, ובלבד שמרות כזאת ניצבת לפניה במלוא שיעורה. רק עתה יודע אני שיכולתה של אשה להכנע לגבר בלי להשפיל את כבודה כמלוא הנימה, היא-היא אולי הקוסמת שבסגולותיה. כניעה חרישית כזאת נופלת רק בחלקם של גברים אמיתיים". תמהתני אם היה כותב כך היום. מן הסתם לא, וטוב שכך.

שנים רבות עברו מאז התקופה המתוארת בספר, וגם מאז התקופה בה נכתב (שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים), ועדיין לא פגה תקפותם של הנושאים העולים בו. אפשר להזדהות עם דיעותיו של גבריאל או להתנגד להן, אבל קסמו של הספר, כך נראה לי, אינו מותנה בהשקפת עולמו של הקורא. קסמו נובע מן השפה העשירה של יצחק שלו, מתמימות הנעורים של התלמידים ומהלהט של המורה, מן הדמות המודעת לעצמה של המספר, ומן המינימליזם התיאורי למרות המתח הרגשי הרוטט.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

1964