יצחק שלו מספר את סיפור התבגרותו של ילד ירושלמי בתקופת המנדט. הוא מתלווה אל אורן גיבורו, בן דמותו של הסופר, מגיל ארבע ועד סיום בית הספר היסודי בגיל ארבע-עשרה. אורן, שגדל במשפחה מעט יוצאת דופן – תחילה חילונית בסביבה דתית בשכונת בית-ישראל, ואחר-כך אשכנזית בסביבה ספרדית בשכונת יגיע-כפיים – הוא ילד חושב, חברותי, מעט פנטזיונרי. גופו בירושלים ודמיונו באיים רחוקים, חווה הרפתקאות בנוסח ז'ול ורן ודניאל דפו.
שלו מתאר את ההווי החברתי של התקופה, כפי שהוא מצטייר בעיניו של ילד עירני לסביבתו. הוא מספר על משחקי ילדות, על דמויות משפיעות, על חברים שהיו חלק מחייו (תוך שהוא מספק הצצה אל שעלה בגורלם בבגרותם). אנו יוצאים עם אורן ועם חבריו אל השדות, אל הפעולות בתנועה, אל בית הספר, וחווים איתם מעשי קונדס ומשברים, אהבות ראשונות ומריבות. בנוסף לחיי היומיום בירושלים, אורן זוכה לבלות חופשה ארוכה אצל קרוביו בעמק יזרעאל, ואנו נוסעים אתו ועם הרכב המוביל חלב מן העמק לירושלים בדרכים המסוכנות, ומתנסים בעבודות חקלאיות.
יותר מכל אוהב אורן לצייר ולכתוב, ובין אם יבחר להיות איכר או שדרכו תוביל אותו אל יעדים אחרים, ברור לו שלא יחדל לכתוב. בחלומו זה הוא מוצא עידוד בדבריו של מחנכו, שליווה אותו כדמות משפיעה ומכוונת בכל שנותיו בבית הספר. "תהיה דרכך בחיים אשר תהיה", אמר המחנך, "אך אל־נא תשכח את כשרונך… אַל תזניח את הכתיבה. כתוב גם בלא שתידרש לעשות כן על־ידי מורה…". המחנך הוא גם זה שמנחה אותו בעיצוב אופיו כסופר, כשהוא אומר לו: "כתיבה של אמת היא זו שכותב אדם בדרך משלו, בסגנונו שלו, על דברים שראו עיניו ונגעו ללבו, ולא אותה כתיבה שאינה אלא חיקוי לכתיבתם של אחרים".
על מה יכתוב אורן כשיחדל לחקות סופרי הרפתקאות?
"הוא לא יכתוב על האוקינוס השקט, אבל יכתוב על אותו אגם־מים זעיר בשכונת בית־ישראל שהיה לו פעם כים גדול. הוא לא יכתוב על ציידי־אריות אנגלים ביערות אפריקה, אבל יכתוב על אייבי שצד שועליו בהרי יהודה. הוא יכתוב על זיוה שצייר לה הררי כּלניות. על הלנה הרופאה שהפיחה חיים ברגליו המתות. הוא יספר על פלח הנהג בחשכת הרי שכם, בין שודדים ורוצחים, משום שהכרח להביא את חלב העמק לירושלים. הוא יספר את סיפור חייה הקצרים של רחל המופלאה, יפת הצמות, שעיניה כעין האגוז וזמרתה מלווה את זריחת החמה. על מה יכתוב עוד?
הוא יכתוב על עץ־פלפל אחד בשכונת יגיע־כפים שתחתיו יושבת זקנה ספרדיה וחורכת בשר על שפודים. על נערה קטנה אחת בשם ויקטוריה יכתוב, זו הקוראת לתוכּי הירוק שבכלובה בשם “אמיגוֹ מיוֹ” ושהתוּכּי הירוק עונה לה בקריאה משולשת: אמיגו, אמיגו, אמיגו מיוֹ"…
הוא יכתוב על “קבוצת האי”, על צבי ואבשלום. על שרה אהובת ילדותו המיטיבה לקפוץ מן הגובה.
ממתינות בתורן לכתיבתו אף שתי עינים שחורות שנקודות קצף לבן בקצותיהן, וששׂערות־כסף אציליות חופפות עליהן מלמעלה: עיני מחנכו הפקוחות על חייו למן הימים שלימדוֹ בהשכמת הבוקר ועד הימים האחרונים. תורן של עינים אלוּ אף הוא יגיע. ואולי יקדימו את האחרים העומדים עמהן בתור.
אל אלוהים, מה רבים הדברים הקוראים לכתוב עליהם, ואיך ימלא רצון כולם? היהיה כוח בידו לכתוב על הכל בלי לקפח דבר?
עליו לנסות.
הוא יכתוב.
יכתוב על מעיין מפכה בצלילים שברווזים כחולים וזהובים שטים בו. יכתוב על צמרות האיקליפטוסים שבחורשת עין־חרוד".
על כל אלה ועוד כתב יצחק שלו בחן רב ובכשרון ב"ילד היה בירושלים". הספר מסווג כמיועד לקוראים צעירים, אך מצאתי בו קסם חוצה גילים.
אשוב ואמליץ על שני ספרים נוספים שלו, שגם הם אינם מפליגים אל מחוזות רחוקים ודמיוניים, אלא מתרחשים בכאן ובעכשו, "תחת התות" ו"פרשת גבריאל תירוש".
את הספר קראתי בתיבת האוצרות של פרויקט בן-יהודה. אמנם החמצתי את רישומיו של גיורא כרמי שלא עלו לאתר, אבל ברשת מצאתי את תמונת הכריכה שצייר ועיצב.
מענג ומומלץ.
עם עובד
1975
סקירות ספרים 