תגית: ירמי אמסטר

רחל רודניצקי עלתה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. כחצי שנה אחרי שעזבה את ביתה בביאליסטוק קבלה ממנה משפחתה תמונה ומכתב, שבו ספרה כי היא עובדת בסלילת כביש וכל חלומותיה התגשמו. רחל נפטרה מסרטן בשנת 1937, בהיותה בת שלושים ותשע בלבד. בנה האמצעי, יצחק לנדסמן, שהתייתם בגיל שבע, הוא אביה של נילי לנדסמן. בספר "הפועלות" היא מתארת את הנשים החלוצות בנות דורה של סבתה, ומתרכזת בדמותה של רחל אחרת, רחל כצנלסון-שז"ר.

תופעת החלוצים, שנטלו את גורלם בידיהם, שינו לחלוטין את המסלול שנועד להם, ובחרו בעמל מפרך ומסכן חיים, אינה חדלה לעורר תמיהה והשתאות. הבנות שבחבורה זו, ששאפו לשותפות מלאה ושוויונית, התמודדו, נוסף על הקשיים שחוו כולם, גם עם הציפיה מהן להוות תחליף לאמהות ולאחיות שנותרו מאחור ולהסתפק בתפקידי נשיים מסורתיים.

הספר סובב אמנם סביב דמותה של רחל כצנלסון-שז"ר, אך הוא מספר גם את סיפורן של דמויות נשיות דומיננטיות נוספות. ביניהן חנה כצנלסון, אחותו של ברל, שהיתה בין השאר מחניכותיה של חנה מייזל-שוחט; דבורה דיין, בת מפונקת להורים אמידים שהפכה מומחית לפרות; ליליה בסביץ, ממנהיגות תנועת הפועלות; בתיה ברנר, אחותו של יוסף חיים ברנר, ממייסדות עין חרוד; רחל המשוררת, שסיפורה מוכר, ופה היא מצטיירת באופן בלתי מחמיא; ועוד. כולן נשאו בגאווה את התואר "פועלת", וניהלו קרב מאסף נגד הכוונה להסיר בשנים מאוחרות יותר את המילה משמו של הירחון "דבר הפועלת", שייסדה רחל כצנסלון-שז"ר ב-1934. רחל, שכמו רבות מנשות התקופה מוזכרת בעיקר כאשתו של בעלה (או כאמו של, או כאחותו של), היתה בין שאר מעלותיה מסאית, סופרת מוכשרת, האשה הראשונה שזכתה בפרס ברנר, ושנים מאוחר יותר גם כלת פרס ישראל.

ניכר כי נילי לנדסמן ערכה תחקיר מקיף, וכתיבתה מתאפיינת באכפתיות ובכבוד, גם אם דמויותיה הן בשר ודם על מעלותיהן ועל חסרונותיהן. למרות שכבר קראתי פה ושם על כמה מן הנשים, הספר העשיר אותי בידע, והמידע ההיסטורי יחד עם הכתיבה הנוגעת מספקים חווית קריאה טובה ומומלצת.

את העטיפה המושכת אייר ירמי אמסטר.

אסיים בתמצית מאמר בשם "הימים החמורים" שכתבה רחל כצנלסון-שז"ר ב-1947: "טרם היו לישוב ימים מחרידים כימינו אלה. רב מדי מספר החזיתות. הֵגיחה ממִסתרה הסכנה האורבת לישוב מראשיתו – סכנת ההתנקשות של השכנים. אך סכנה זו, שנשקפת מבחוץ, מדאיגה פחות מהסכנה בחזית הפנימית". נדמה כי נכתבו הדברים בימינו.

חרגול ומודן

2024

יוסף חרמוני, חבר קיבוץ איילת השחר, מספר ב"יעקב וקשקשנים אחרים" על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של הקיבוץ. פרקי הספר נעים מ-1918, השנה בה עלו חמישה חלוצים וחלוצה אחת על הקרקע, ועד הסתלקותם מן העולם של בני דור הותיקים, שכונו "הנוער המקומי" גם בהגיעם לגיל זיקנה.

הקשקשן הראשי שבשם הספר הוא יעקב שגב, שהיה בין השאר מזכיר הקיבוץ, אדם אוהב חיים ואוהב שתיה, מספר בחסד, שגולל בסיפוריו את קורות הישוב באמצעות אנקדוטות מהווי היומיום. מתודלק ב"בירה מוסקבה", בירה מחוזקת בוודקה, הפליג בסיפורים מקושטים, גרסה מבודחת של מציאות לא קלה. כשמאזיניו תהו אם אכן קרו הדברים כפי שהוא מתאר אותם, ענה שאם אינם מאמינים הם מוזמנים לבדוק "בספרים השמנים", הווה אומר בתיעוד הרשמי. אבל, כותב יוסף חרמוני, "לא הלכנו לספרים השמנים ההם, כי לא רצינו שסיפור יפה כזה יהפוך ללא כלום". חרמוני מְשַווה בדמיונו את יעקב בגן עדן, מבלה בנעימים עם מספרים דגולים אחרים, ש"ארגז הכלים" שלהם כלל הומור וגוזמאות, אשר היטיבו לבטא קושי וכאב – קולא ברוניון וזורבה היווני וסוראמללו הירושלמי וג'וחא וטיל אוילנשפיגל והרשלה מאוסטרופול.

כפי שאפשר להתרשם משמו של הספר, וגם מעטיפתו (איור מלבב מאת נעם נדב, עיצוב מאת ירמי אמסטר), הגישה הסיפורית קלילה. מתוך הקלילות נחשפת מציאות חייו של הקיבוץ, על חגיו ועל שמחותיו, אבל גם על קשייו בשנים הראשונות, על עמידתו תחת אש שנים רבות, על התחבטויותיו האידיאולוגיות, על מצוקות חבריו. חרמוני עוסק, בין השאר, בויכוח עתיק היומין עם כפר גלעדי בסוגיה מי מהקיבוצים ותיק יותר. הוא מקדיש פרק לפילוג הגדול בשנות החמישים, שהביא לטרנספר של חברים בין הקיבוצים כדי ליצור ישובים הומוגנים בהשתייכותם הפוליטית (בהקשר זה הוא מזכיר פרט ביוגרפי מחייו, כיליד בית השיטה שעבר עם הוריו לאיילת השחר, בעוד אחותו נשארת בביתם הישן). הוא אינו חומק מעיסוק בנושאים טעונים כמו אלימותה של חברת הילדים, היחסים המורכבים עם הפועלים מחצור, השד העדתי שריקד בין שלוש הקבוצות הגדולות – רוסים, פולנים ויֶקים – לפני שהגיעו בני עדות המזרח שהשתלבו לחלוטין במרקם החברתי, ועוד. הוא מזכיר חברים שנפלו, חברים שהתאבדו, מקדיש תשומת לב ליחסם של בני הקיבוץ אל בעלי החיים המסורים שלהם, עוסק בדמויות בולטות כמו גם בדמויות שוליות, ועושה כל זאת בחיוך וברגישות. רוב הזמן הסיפורים מצחיקים, לוקח קצת זמן לקלוט את הקשיים שעליהם הם מספרים, ומצאתי את עצמי פורצת בצחוק במקומות בלתי צפויים, כמו בעיצומה של קבורה. שהרי, כפי שיעקב אמר, "נו, טוב. אתם חושבים שהכל היה צחוק? אז אתם צודקים. אבל עוד יותר, אתם טועים. כי זה היה צחוק וזה היה עצוב. גם זה וגם זה. ביחד". אחרי הפרק הראשון או השני חששתי שעודף הסלסולים הלשוניים ושורות המחץ יגרום לי לקרוא את הספר בהפסקות, אבל נכבשתי לקסם הסיפורים, וקראתי ברצף.

"יעקב וקשקשנים אחרים" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, משעשע ומרגש. הוא אולי אינו מתיימר להיות יצירה היסטורית-תיעודית, אך בדרכו ההומוריסטית ובאהבה רבה מספר את סיפוריהם של האנשים שעשו את ההיסטוריה ושבנו חברה חדשה. נהניתי ממנו ואני ממליצה עליו.

עולם חדש

2018