יוסף שפירא, ניצול שואה, פגש אחרי המלחמה את בת זוגו צילה, שניצלה אף היא. השניים נישאו, תכננו לעלות לארץ, אך התגלגלו לארצות-הברית, שם עשה יוסף חיל בעסקיו. חייו נקלעו למשבר בערב סוער אחד. תחילה התברר לו שפילגשו לא רק סחטה ממנו כספים אלא גם קיימה קשר מקביל עם גבר אחר. כשהסתלק מביתה ושב לביתו מוקדם מו המתוכנן, מצא את אשתו בחברת מאהב. הוא ארז את חפציו בו במקום והסתלק, ולאחר סדרת טלטלות מצא את מקומו בחברה החרדית בירושלים.
שפירא הוא דמות מעצבנת, ולדעתי לא מהטובות של בשביס-זינגר. עולמו נחלק לשחור וללבן, כשבצד אחד ניצב העולם הדתי-אמוני, תמים וטהור וחף מליקויים, ובצד השני כל מי שאינו משתייך לעולם זה, נטול ערכים, נטול מוסר, צבוע וריקני. "אין מוסריות ללא דת", הוא קובע, ומכיוון שאינו מסוגל לרסן את תשוקותיו הוא מקיף עצמו בסייגים ובאיסורים הלכתיים כדי להשמר מן היצר הרע. דרכו אל הדת אינה נובעת מאמונה, אלא מבריחה. כדרכם של חוזרים בתשובה רבים הוא קופץ מקצה אל קצה, מן החיים ההוללים שניהל אל הכללים הכפייתיים של הדת. איך יכול אדם שעבר את מוראות השואה וחווה את הקומוניזם להאמין בטוב לבו של אלוהים? אליבא דשפירא, אין בכך צורך. "אף אם הקדוש-ברוך-הוא אכזר, אעדיף לדבר אל בורא חוסר צדק בעולם מאשר אל נוכל מן הק.ג.ב.. אם אלוהים אינו בעל חסד, הוא לפחות חכם. אך מה על הרשעים? הללו טיפשים נוסף על כך…". אלוהים בגרסת הרע במיעוטו. "אימצתי את התורה ואת מפרשיה, כיוון שאני בטוח שאין ברירה טובה יותר", הוא מסכם כשהוא גולל את קורותיו באוזני הסופר. הוא מודה שגם שנים אחרי ששינה את אורח חייו הוא עדיין אינו מאמין באמונה שלמה, אבל אין דאגה בלבו, שכן נעשה קדם לנשמע, והאמונה תגיע עם המעשים.
לעמדות הקיצוניות הללו יש להוסיף גם את השוביניזם הבוטה שלו, את זלזולו בכל אשה, למעט אשתו השניה, בתו הצנועה של רב, ואת הסטנדרט הכפול שלו לפיו החזקת הפילגש היתה לגיטימית, אבל החזקת מאהב הפכה את אשתו לפרוצה. איכשהו הוא מצליח לראות את עצמו כקורבן, ומרחיב את הקורבנוּת לגורלם המר של כל הגברים שנישאו לכל הנשים.
בשביס-זינגר עוסק בספר זה בנושאים שהעסיקו אותו במרבית יצירתו. אורח החיים המסורתי ואורח החיים המודרני, יחסי גברים-נשים, צמחונות, אמונה אחרי השואה ועוד. הבעיה כאן, כך אני סבורה, היא בהפקדת הדיון בידיו של אדם מעורר עוינות בתפיסותיו הקיצוניות, ובעיני אף מעורר בוז.
בהקדמה לספר מבדיל עצמו הסופר מגיבורו בהיבט של הפתרון שבו בחר שפירא, הווה אומר, כלשונו, "בריחה מוחלטת מן הבעיה האנושית". לעומת זאת, הוא סבור כגיבורו שקיימת בעיה קשה הנובעת מהידרדרותו של האדם המודרני. "דרכי הגאולה שהוא ממליץ עליהן", הוא אומר על שפירא, "יתכן שאין בכוחם לרפא את פצעי האנושות, אך אני מקווה שהכל יכירו את טיבה של המחלה".
ובכל זאת אמליץ על הספר. גם בשל הכתיבה הטובה כתמיד של בשביס-זינגר, וגם משום ההנאה שבניהול ויכוח עירני עם דמות ספרותית.
תחת השמש, אגב, כנראה באמת אין כל חדש. בספר, שנכתב ב-1973, מספר שפירא על התרשמותו מן החברה היהודית בארץ בשנות הששים, המפולגת בין חילוניים לחרדים ובין שמאל לימין. "אנו אומה קטנה, כמחציתה הושמדה, ואילו הנותרים מסוכסכים, אכולי מחלוקת ושנאה".
The Penitent – I. Bashevis Singer
ספרית פועלים
1986 (1973)
תרגום מאנגלית: ישראל זמיר
סקירות ספרים 