בראשית שנות העשרים לחייו היה הרמן מלוויל חבר בצוות ספינה לציד לוויתנים. המסעות הימיים של אותה תקופה עשויים היו להמשך שנים בתנאים לא קלים. ב-1842, כשעגנה ספינתו באיי מרקיז אחרי כשמונה-עשר חודשים בים, החליט לערוק ממנה יחד עם חברו טובי. את התקופה בה בילה בחברת ילידי המקום תיאר ארבע שנים מאוחר יותר בספרו הראשון "טאי-פי", המבוסס על התנסויותיו בצירוף דמיון ומחקר באמצעות ספרים אחרים. אירופה ואמריקה היו צמאות למידע על מקומות מרוחקים ועל שבטים אקזוטיים, והספר זכה לפופולריות רבה. היו שהתיחסו לתיאוריו של מלוויל בספקנות מסוימת, אך טובי, שממנו נפרד בעל-כורחו בתקופת השהות באי, חזר לחייו לאחר פרסום הספר ואימת את הדברים.
"טאי-פי" הוא תערובת של תיעוד עם סיפור הרפתקאות. מלוויל מתאר בנאמנות רבה את תלאותיהם של יורדי הים, מיטיב לצייר במלים את הטבע של איי מארקיז, ומנסה לעמוד על טיבם של מארחיו במגבלות הרבות הנובעות מהעדר שפה משותפת ומן הנסיון חסר התוחלת לפענח מערכת ערכים אחת באמצעות מערכת שונה ממנה. את הקטעים ההרפתקניים בעלילה מספקים בעיקר תיאור הבריחה המתישה מן הספינה אל לב האי הבלתי מוכר, כדי למצוא מקלט עד הסתלקותה, ותיאור ההימלטות רבת התהפוכות חזרה אל החוף למורת רוחם של בני השבט שסירבו להניח לו לעזוב.
ההיכרות עם בני השבט טאי-פי מעניינת, אבל לא פחות ממנה מעניינת נקודת המבט של מלוויל, כמייצג התרבות המערבית. מצד אחד הוא רואה בבני השבט פראים, פרימיטיביים, שקועים בהתרופפות דתית וזקוקים לתחיה רוחנית. מצד שני הוא מהלל את הפשטות ואת הטבעיות, ובוחן בחומרה את נגעי הציויליזציה. "כשהחיים פרימיטיביים, גם ההנאה מהם פשוטה ומועטת, היא נפוצה במרחבים רבים, ואינה מזויפת. אך הציויליזציה, על כל התועלת שהיא מביאה, יוצרת צרות רבות ורעות – כאב לב, קנאה, התחרות סוציאלית, מחלוקת משפחתית, ואלפי התלאות המוטלות על החיים המעודנים". "התרבות", כך הוא קובע, "איננה ממלאת את כל המידות הטובות של האנושות. אין לה אפילו מידה מספקת מהן. הן פורחות בשפע ומגיעות להישגים גדולים יותר בין העמים הפראיים". מכיוון שאינו מסוגל לתקשר לעומק עם מארחיו, אפשר להבין את הפשטנות שבקביעותיו. עוד יש להזכיר את עירנותו של מלוויל ליחסם של בני המערב אל השבטים, ולנזק הנגרם מן המפגש ביניהם. כשהוא מתבונן בנשים המקומיות העולות על ספינה זרה העוגנת בנמל, הוא חש כי "חבל רק על היצורים הפראיים האלה, שכה הושחתו. באופן כה טבעי ובאמון רב הן מתמכרות לידי בני אירופה, והאנושיות מזילה דמעות תנין על השואה שממיטים עליהן בני התרבות האירופים. מאושרים פי שלושה הם המתגוררים באי שטרם נתגלה בלב האוקינוס, ואשר לא באו עדיין במגע מחפיר עם האדם הלבן".
קראתי את הספר בתרגום הנאה אך המיושן של י. רביקוב. על ליקויי העריכה וההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור ממרחק ששים שנה מאז ראה אור. הספר תורגם שנית ב-2015 על ידי גרשון גירון.
הנה טעימה משני התרגומים. תחילה משפטי הפתיחה בנוסח י. רביקוב, ולאחריהם בנוסח גרשון גירון:
ששה חודשים על פני ימים! אכן כן, ידידי הקוראים, בחיי! במשך ששה חודשים לא ראינו כל יבשת; היינו מסיירים תחת השמש הלוהטת של קו המשווה ומבקשים לצוד את התנינים עבי-הראש; ניטלטלנו כה וכה על פני הגלים הסוערים של מרחבי האוקינוס השקט – השמים מעל לראשינו, הים מסביבנו ותו לא! מזה שבועות רבים תם כל המזון הטרי שלנו; לא נשאר לנו אף תפוח אדמה מתוק אחד, אף לא שורש יאמאס אחד. אשכולות הבננות הנהדרים, שהיו מקשטים לפנים את הסיפון הקדמי ואת הסיפון האחורי, נאכלו וכלו, לדאבוננו הרב! ותפוחי הזהב המתוקים, שהיו תלויים לנו מסלינו וממדפינו, גם הם נאכלו כליל זה מכבר! אכן, הכל נעלם, ולא נותר לנו דבר מלבד בשר-סוס ממולח וצנימים ימיים.
שישה חודשים בים! כן, קורא, שכה אחיה, שישה חודשים בלא מראה יבשה; מפליגים במרדף אחרי לווייתני זרע מתחת לשמש החורכת של קו המשווה, ומיטלטלים על משבריו הרחבים של האוקיינוס השקט, הים סביב לנו, ואין דבר מלבדו! לפני שבועות על גבי שבועות תם מזוננו הטרי. שום תפוח אדמה מתוק לא נותר; אף לא בטטה אחת. אשכולות הבננות המופלאים, שעיטרו פעם את הירכתיים ואת הסיפון האחורי, אבוי, נעלמו! והתפוזים הערבים לחך שתלו מאנכי התרנים – גם הם, אינם עוד! כן, כולם הלכו לעולמם, ודבר לא נותר לנו למעט בשר בקר מומלח ופכסמים.
מעניין, נעים לקריאה ומומלץ.
Typee – Herman Melville
מ. מזרחי
1964 (1846)
תרגום מאנגלית: י. רביקוב
סקירות ספרים 