תגית: כל סיפור הוא חתול פתאם

שמו של הספר לקוח מן המשפט הפותח אותו, והסופרת מסבירה כי כמו החתול גם הסיפור מִתְמַחֵשׁ יֵשׁ-מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו…קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא-ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות. שני חתולים משולבים בעלילה – חתול רחוב שחור בבית הקברות, וחתול המחמד של אוריאנה, גיבורת הספר, אך החתוליות שבספר נובעת לאו דווקא מהם, אלא מסגנון הכתיבה. כמו חתול בתנועתו, המשפטים סובבים ומחליקים, זורמים בשקט ובלתי צפויים. העלילה נעה ומתפתלת בין אנשים ומקומות, והמעברים בין דוברים שונים אינם תחומים בנקודה בסוף פיסקה, אלא מחליקים בחתוליות. אין בספר חלוקה לפרקים, וקטעי העלילה השונים נובעים זה מזה, נאחזים במילה ונוטלים אותה לפתיחת קטע עלילה חדש.

הוקסמתי מהספר, אבל לא אופתע אם יהיו מי שלא יאהבו אותו. זרימת העלילה בסגנון הקרוב לזרם התודעה מקשה על הקריאה, כמו גם ריבוי הדמויות והקשרים הסבוכים ביניהם. העובדה שבעצם עד בערך שני שליש הספר לא מתרחש בו משהו על ציר זמן הווה-עתיד, אלא יש בו בעיקר קטעי הרהורים והיזכרויות לצד לבטים, גם היא מן הסתם תהפוך את הספר לבלתי מתמסר בעיני קוראים לא מעטים. אולי יהיו מי שלא יתלהבו מן הערבוב בין העולם הזה לעולם הבא. לטעמי כל ה"תערובת" הזה מתגבשת לכלל יצירה קסומה, והיחודיות הסגנונית, יחד עם השפה המלוטשת והאפיון המדויק של הדמויות, נשאו חן בעיני עד מאוד.

אם מפשיטים את העלילה עד לשלד, זהו הסיפור: אוריאנה, שנולדה בשם אריאדנה אך שינתה את שמה, היא אשה שמנה ופסיבית. היא אמנם סובלת מיחסיה המידרדרים עם בעלה הגס והשתלטן, והיא לא אוהבת את האשה המזדקנת שהפכה להיות, אבל היא לא עושה דבר ממשי כדי להתנער (ואי אפשר שלא להרהר במילותיו של אלתרמן: "כך עפו חיים, אוריאנה,  שטפו כמו חול ניגר. חלפו החיים, אוריאנה, ברחו מי יודע אנה"). בנם המנוכר בחר לחיות הרחק מהם בקוסטה ריקה, עם נכדתם אין להם קשר, אמה האגוצנטרית נפטרה לא מזמן, אחיה החמדן וכנראה העבריין חי גם הוא בקוסטה ריקה, ועם שתי אחיותיה יש לה יחסים קצת מוזרים. וכך החיים שוטפים "כמו חול ניגר", עד שמתחולל משבר, והיא מתנערת ויוצאת לקוסטה ריקה לנסות לאחות את השברים. נשמע כמו טלנובלה? לא בכדי. לז'אנר המתקתק הזה יש מקום משמעותי בעלילה.

אבל להפשיט את העלילה לשלד עושה עוול ליצירה, שהיא הרבה יותר מורכבת ועמוקה ומרתקת, וכדי לעמוד על אכויותיה אין די בקריאה יחידה של הספר. הוא שווה קריאה חוזרת, ואפילו יותר מאחת. הספר עוסק בנושאים רבים, וביניהם הגיל, ההזדקנות, המוות מבחירה ומאונס, יחסי עבר-הווה-עתיד, אהבה, זוגיות, יחסים בתוך המשפחה ועוד.

העלילה מתרחשת במהלך שנה אחת, והמתים, שאינם חדלים לפטפט, קוצבים יחידות זמן, כשבתחילת כל חודש הם מציינים ארועים פרטיים וכלליים שארעו בו בעבר. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר, נמשלו המתים (הטמונים, כפי שהסופרת מכנה אותם) למקהלה יוונית, ואני מאמצת את המשל הזה.

הנקודה היחידה שקצת חרקה לי היתה הבחירה לתת לגיבורי הספר שמות שהם ברובם יוצאי דופן. לא הבנתי למה, עד שקראתי ראיון עם הסופרת, וההסבר פשוט: "אני לא יכולה לתת לאדם שם של דמות שאני מכירה. וככל שאני מכירה יותר אנשים עם יותר שמות זה יותר קשה. גם כינויים של אנשים ידועים כמו ביבי או בוז'י אני לא יכולה לתת, כי תכף ייכנס אליי האדם הזה לספר – ולא הזמנתי אותו. אז אני מחפשת שמות שלא יעלו לנגד עיניי אף אחד". השתכנעתי.

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי אהבתי והערכתי את שלושת הספרים הקודמים של הסופרת. לדעתי, הוא עולה על כולם.

כנרת זמורה ביתן

2013