מירב היא רווקה בת שלושים וארבע, בת למשפחה ירושלמית דתית שמנהלת אורח חיים חילוני בתל-אביב. איתמר הוא רווק, אף הוא בשנות השלושים לחייו, וכמו מירב גם הוא חילוני תל-אביבי מבחירה. מירב מחזיקה במשרה תובענית שממלאת את ימיה, אך היא רדופת תחושת כשלון: בחברה ממנה באה הרווקות המאוחרת שלה היא כתם, סימן לכך שמשהו פגום אצלה. היא עצמה כמהה לקשר זוגי, לאימהוּת, אבל למודת אכזבות ונטישות היא פוחדת להתחייב ליותר ממפגשים מזדמנים. איתמר אוחז אף הוא במשרה יציבה, אבל הוא מבעבע רעיונות יצירתיים ומשתוקק להגשים אותם באופן עצמאי. כמו מירב גם הוא כמֵה לאהבה ולמשפחה, אבל איכשהו הוא תמיד מוצא עצמו בצד האשם, הפוגע. שנתים אחרי שנפגשו באקראי בעת טיול בהודו, פגישה שלא היה לה המשך, איתמר מנסה לחדש את הקשר. כשמירב מציבה את תכונותיו של איתמר ואת כל מאפייניו מול רשימת החלומות שלה, אין לה אפשרות לסמן וי בכל אחת ואחת מהמשבצות. האם "כמעט טוב מאוד" הוא רע? האם בחירה ב"כמעט טוב מאוד" היא פשרה כושלת או התבגרות אל ההכרה ש"מצוין" נדיר מאוד או אינו קיים כלל?
לכאורה זהו עוד סיפור במתכונת גבר ואשה נפגשים, לא-מתאימים-כן-מתאימים, התחבטויות, אי הבנות, פחדים, וסוף טוב או לא (גלו בעצמכם, אני נמנעת מקלקלנים). אבל שני דברים מבדילים אותו מן השבלונה. הראשון שבהם הוא הרקע של גיבוריו. מירב ואיתמר, כמו חבריהם הקרובים, הם אנשים חושבים, לא הולכים בתלם אלא בוררים לעצמם אורח חיים משלהם, והבחירה מציבה אותם על קו התפר, מלהטטים בין המשפחה והחברה שבה גדלו לחברה שבה בחרו, נידונים לעימותים, גם אם מעודנים, ולהתחבטויות. איתמר בחר בחילוניות מבלי להשליך בזלזול את הדרך בה התחנך, אבל הוא יודע שלא משנה כמה עוד יחווה – הוא תמיד ירגיש שהוא בפיגור. מירב היא אדם מאמין, חשה בנוכחותו של אלוהים, עורכת קידוש בערב שבת ופותחת אחר כך טלויזיה, שומרת כשרות אך לא שומרת נגיעה. מכיוון שכל "יוצא בשאלה" מייצר לעצמו אורח חיים יחודי של מותר ואסור, מציאת בן זוג שיתאים לזה שמירב יצרה לעצמה היא אתגר. היא צריכה מישהו שידבר בשפתה, שיבין את ההיאחזות שלה בשני העולמות, מישהו שכמוה חווה את החיים שביניהם. "למה לא קיים מישהו שישיר איתה את צמאה נפשי, את כל הבתים, אבל שלא יהיה דוס כבד שמתייעץ עם הרב מהמכינה ומעולם לא קיבל שום החלטה בעצמו?"
הגורם השני המחריג את הסיפור מן השבלונה הוא הכתיבה הטובה מאוד (בלי כמעט) של טל בדיחי. הסופרת מתארת לסרוגין בנאמנות רבה אשה, מירב וחברותיה, וגבר, איתמר וחבריו. הדמויות שלה מלאות, עמוקות, מדויקות מאוד, הן שתי הראשיות והן אלה שמגיחות לפרקים אל תוך העלילה. למרות כובד הרגש העלילה כתובה בשטף, ומתחזה לקלילה מבלי לאבד רצינות. השפה של הדמויות, תל-אביבית עדכנית עם נגיעות תנ"כיות ותלמודיות, היא תענוג, וכמעט צר לי על מי שאינו חש את המטען ואת הנגינה של הנגיעות הללו (אבל אין בכך כדי לפגום בחווית הקריאה).
מומלץ בהחלט.
שתים בית הוצאה לאור
2023
סקירות ספרים 