תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

ביום קיץ לוהט, 24 באוקטובר 79 (24 באוגוסט על פי התאריך הנהוג באותה תקופה), התפרץ הוזוב וקבר תחתיו מספר ערים במפרץ נאפולי, ביניהן הרקולנאום ופומפיי. במשך יומיים הומטרו על האזור סלעים ואפר געשי, מלווים בגזים רעילים ובלבה רותחת. קרוב לשלושים אלף איש מצאו את מותם במהלך האסון. הערים, שנקברו כליל, נשכחו מלב עד שנמצאו במהלך חפירות במאה השמונה-עשרה.

רוברט האריס, שבספריו משלב מחקר היסטורי עם דמויות ופרטים מדמיונו, מתאר את שהתרחש באזור ביומיים שקדמו לארוע וביומיים שבהם התרחשה ההתפרצות עצמה. בסיומו של הספר הוא מונה מספר מרשים של מקורות היסטוריים, שאחד מהם – הדיווח של פליני (פליניוס הזקן) ושל אחיינו – מהווה ציר מרכזי בעלילה.

ההתפרצות תפסה את תושבי המקום בהפתעה. וזוב לא נתפס כהר געש מאיים מכיוון שבמשך מאות שנים היה רדום. האדמה רעדה מדי פעם בימים שקדמו לארוע, אבל רעידות אדמה לא היו נדירות במפרץ, ואל הרעידה הגדולה של שנת 62 לא התיחסו כמבשרת אסון. התיבשות בארות המים היתה צריכה אולי לעורר נורות אזהרה, אך לא עשתה זאת. סביב בעיית המים טווה האריס את סיפור היומיים הראשונים. מהנדס המים אטיליוס מגיע לאזור כדי לבדוק את אמת המים האקווה אוגוסטה, למצוא את מקור התקלה ולתקן אותה. דרך התוודעותו אל אנשי פומפיי מספר האריס על אורחות החיים בעיר, ובאמצעות תיאור עבודתו אנו לומדים להכיר את המפעל הכביר של אמות המים, שבמידה רבה איפשר את התפשטותה של האימפריה. אטיליוס מגלה ששינויים גיאולוגיים עיוותו את רצפת מנהרת האמה, מצליח להשיב את מצבה פחות או יותר לקדמותו, אבל זרימת המים המתחדשת אינה מונעת, כמובן, את מר גורלה של העיר.

שני הימים הבאים הם תיאור חי ומטיל אימה של גיהינום. מראשו של וזוב מיתמר לגובה קילומטרים ענן אפל וסוער, מטר של אבנים ניחת מן השמים, אפר לוהט אינו מאפשר לנשום, חשכה שוררת בכל שעות היממה, פליטים אחוזי אימה מתרוצצים מפה לשם. פליני, שהיה מתעד מסור של הטבע ("תולדות הטבע" אנציקלופדיה בת שלושים ושבעה כרכים, היא ספרו היחיד ששרד), והיה גם מפקד הצי במיסנום הסמוכה, קירב את אוניותיו אל פומפיי, אולי כדי לחזות מקרוב בהתפרצות, אולי כדי לחלץ פליטים. הוא מצא את מותו על החוף, אחיינו העביר כאמור דיווח מפורט (על שם שניהם נטבע המונח "התפרצות פליאנית"), והאוניות הצליחו להציל כאלפיים בני אדם. יש הסבורים כי גולגולת שנמצאה סמוך לפומפיי לפני מספר שנים היא גולגלתו של פליני, אך עובדה זו לא הוכחה עד תום.

האריס מספר סיפור מותח, למרות שסופו הקטלני ידוע מראש. פומפיי ושכנותיה קמות לתחיה בשלל פרטים קטנים וגדולים, והספר מוצלח הן כפרוזה משובחת והן כתיעוד עתיר ידע המשלב בעלילה אישים היסטוריים. כך, לדוגמא, אטיליוס מרבה להזכיר בהערכה את האדריכל והמהנדס ויטרוביוס, מי שאחראי בין השאר על אמות המים הרומאיות. אמנם מדובר בתיעוד, אך האריס מבקש להעביר גם מסר: יש להקשיב לטבע, לקחת בחשבון את עוצמתו הבלתי מרוסנת העולה פי כמה על עוצמתן של האימפריות ולהתייחס אליה בענווה. כמוטו לספר הוא מצטט בזה אחר זה את טום וולף המתייחס לעליונות האמריקאית בתחילת האלף השלישי, ואת פליני הכותב על העליונות הרומאית, והקורא מוזמן להבין את הקישור.

"פומפיי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מרחיב אופקים ומומלץ.

Pompeii – Robert Harris

זמורה ביתן

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

סעיד, המספר את העלילה בגוף ראשון, שב מארצות-הברית לביקור בארץ. שבע-עשרה שנים עברו מאז התנתק לחלוטין ממשפחתו בטירה, אך כעת הוא נענה לקריאתו של אביו המאושפז במצב קשה. בבית באילינוי נשארים אשתו פלסטין, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים מנוכרת ויוצאת דופן, ושלושת ילדיהם. מה גורם לאדם, הקשור בכל נימי נשמתו לנוף ילדותו, לקום ולעזוב? כיצד נקלע למצב שבו הוא ואשתו כמעט ואינם מדברים, ואת לילותיו הוא מעביר בדירה נפרדת? הגורמים לכל אלה ייחשפו בהדרגה.

למרות המבנה הזה של הסיפור, המתאר מצב חריג וחותר אל שורשיו מעוררי הסקרנות, אין המדובר במעין ספר מתח. ה"תעלומות" הן הציר הסיפורי שסביבו משתרגים הנושאים המעניינים, ביניהם דינמיקה משפחתית בחברה שמרנית, חיים בשני העולמות היהודי והערבי, אבהות, בדידות, והגמישות החמקמקה של הזכרון.

המספר גדל בחברה הערבית וחייו המקצועיים כעיתונאי התנהלו בחברה היהודית. סיפור קצר שכתב שינה לחלוטין את חייו ואת חיי קרוביו, ובשל השפעתו הטראומטית חדל מכתיבת פרוזה. את פרנסתו הוא מוצא כסופר צללים הכותב אוטוביוגרפיות של זרים. באורח אירוני הספרים הראשונים שכתב עסקו בזכרונותיהם של יהודים מתקופת מלחמת העצמאות, שמן הסתם שונים מאוד מזכרונותיו שלו. ככל ששקע יותר בעבודה גילה כי במענה לשאלתו על הזכרון הראשון של לקוחותיו, ועל זכרונותיהם בכלל, קיבל תיאורים שנועדו לקרובים שיקראו את הדברים, כפי שהלקוחות רצו להזכר. פה ושם החל לשלב בספרים זכרונות פרטיים יפים מן הביוגרפיה שלו כדי להעשיר את הכתיבה. הלקוחות אפילו לא שמו לב. מאוחר יותר יגלה שגם הזכרון הבדוי שלו עצמו נשען על זכרון אמיתי של זולתו.

משעה שמסר את הזכרונות היפים נותר המספר עם המייסרים והמעיקים. כך הוא כותב על זכרון ילדות: "פעם הזכרון הזה היה ממלא אותי אושר, עד שכתבתי אותו באוטוביוגרפיה של אחד הלקוחות הראשונים שלי, ומאז האושר של הזכרון הזה דהה כלא היה, ונותרו ממנו רק תמונות נטולות רגש". אביו הגוסס שואל אותו לגבי הסיפורים שהוא מספר לעצמו על חייו: "אתה עדיין הקורבן בסיפורים האלה?". המספר זוכר את עצמו כילד דחוי על ידי בני גילו, וכמתבגר ומבוגר שאינו משתלב. כשהוא מתאר את חווית היות ערבי בישראל כשילוב של תחושת השפלה ופחד, אי אפשר שלא לתהות עד כמה התיאור מייצג על רקע תיאוריו את אישיותו שלו.

שמו של הספר הוא כשמה של פעולה בקובצי וורד, המאפשרת לעקוב אחר היסטוריית השינויים המבוצעים בטקסט. המספר, שעיסוקו בזכרונותיו, ובזכרונותיהם של אחרים, כמעט אובססיבי, חוזר ומשכתב את הדברים שכתב ואת מחשבותיו, דבק בגרסה האחרונה ואינו נפרד מקודמותיה.

סייד קשוע כותב בכשרון רב. תיאוריו מדויקים בפרטים ומלאי חיות. השימוש באירוניה מעודן ומחוכם, דמות המספר נוגעת ללב, והקריאה מושכת ומעניינת. מומלץ בהחלט.

 

כנרת זמורה ביתן

2017

כותרת משנה: למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה

פרופ' גדי היימן, ראש המגמה לבטחון בין-לאומי ודיפלומטיה באוניברסיטה העברית, עוסק בספר זה בהשפעה שיש לרגשות על קבלת החלטות בתחום הרגיש והגורלי של יציאה למלחמה. הוא מתמקד בשלושה רגשות – פחד, חרטה ומשאלת לב – מנתח כל אחד מהם לעומק, ומדגים את השפעתם בארועי מפתח במאה העשרים.

התבוננות בארוע מזוית הראיה של רגש ספציפי מטבע הדברים מפשטת אותו ואינה מאפשרת דיון מקיף בכל היבטיו. לדעתי, הדבר ניכר במיוחד בפרק "הדרך למלחמת ששת הימים". אבל אם היתה לי כוונה "להאשים" את הכותב בפשטנות, הוא הקדים ונטרל אותי באחרית הדבר, שבה כתב כי אכן מדובר ברשימה מצומצמת של רגשות מתוך קשת שלמה, וכי השפעתם על מקבלי ההחלטות היא בודאי רק דרך אחת של השפעה על הפוליטיקה הבינלאומית. יש, כמובן, חשיבות למודעות להשפעה זו, ולכן יש יתרון בהתמקדות (ומכל מקום, תיאור המכלול כולו אולי אינו אפשרי כלל).

הרגשות הנידונים בספר הם במידה מסוימת רגשותיהם האישיים של מקבלי ההחלטות, אך במידה רבה יותר אלה הם רגשות קיבוציים, הנובעים מתרבות ומהיסטוריה משותפת. רגשות קיבוציים עשויים להיות עוצמתיים יותר בשל אפקט ההדהוד, כלומר העצמת הרגש אצל כל אחד מחברי הקבוצה בעקבות החשיפה לרגשות של שאר החברים בה.

פחד הוא הגורם לדילמת הבטחון. דילמה זו, הנובעת מחוסר בטחון ומפחד מפני יריבים עתידיים, מובילה בין השאר להתחמשות מואצת ולהחלטה על מלחמת מנע, למרות שהאינטרס המשותף של כל המעורבים הוא להמנע כליל מחימוש כלשהו (בדומה לדילמת האסיר). הארועים שנבחרו להדגים את השפעת הפחד הם פריצת מלחמת העולם הראשונה כתוצאה מן התסביך הגרמני, והיסטורית המלחמות של ישראל מתום מלחמת העצמאות ועד ששת הימים.

משאלת לב היא הנטיה לאופטימיות יתרה, האמונה הבלתי רציונלית בהצלחה גם כשההימור מסוכן. ההחלטה של גרמניה על מלחמת צוללות ב-1917, והמתקפה היפנית בפרל הרבור, מדגימות את השפעתו של רגש זה, שהוביל בסופו של דבר לחורבנן של השתיים.

חרטה על מעשים שנעשו, ובעיקר על כאלה שלא נעשו, היא כוח מניע חזק המכתיב מהלכים עתידיים. מלחמת העולם השניה פרצה בגלל השפעתם ההרסנית של שני נרטיבים היסטוריים מעוררי חרטה, הבריטי והצרפתי. הבדלנות האמריקאית נבעה אף היא מאותו רגש, וכן גם התהוותה של המלחמה הקרה.

גדי היימן פותח את כל אחד מפרקי הספר בהסבר מקיף על מהותו של הרגש הנדון, ועובר משם לתיאור המקרים המדגימים אותו. כתיבתו נהירה מאוד, שווה לכל נפש מבלי לוותר על העומק. בחירתו לזנוח היבטים אקדמיים, כמו מראי מקום, ולנקוט סגנון סיפורי, נכונה בעיני, ומנגישה את הספר לקורא הבלתי מקצועי. כמה מן הארועים המתוארים היו מוכרים לי מקריאות קודמות בספרים אחרים, וזוית הראיה המיוחדת לספר זה העמיקה את הידע שלי. מצאתי ענין מיוחד בפרק "דרכה של יפן לפרל הרבור", שלא הסתפק בהיסטוריה המאוחרת, אלא גולל את קורותיה של יפן מאז חרגה בעל כורחה מהסתגרותה במחצית המאה התשע-עשרה ועד דצמבר 1941.

אחד הדיונים המעניינים בספר הוא השאלה האם אפשר ללמוד מן ההיסטוריה. התשובה אינה חד-משמעית מכמה סיבות. אחת מהן היא הסיבתיות ההיסטורית, חוסר היכולת לבודד גורם שהניע תהליכים וללמוד ממנו. סיבה אחרת היא הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של ההיסטוריונים, האופן בו הם אורזים את ההיסטוריה ומציגים אותה. ואולי יותר מכל, להיסטוריה יש נטיה שלא לחזור על עצמה בדייקנות, ולעתים קרובות מה שקורה הוא שאנו מיישמים את הלקחים הנכונים על המקרה הלא נכון.

"פחד, חרטה ומשאלת לב" הוא ספר מרתק, מרחיב אופקים ומומלץ.

ראיון עם גדי היימן על רקע המלחמה באוקראינה

כנרת זמורה דביר

2022

ביולי 1667 נחתם הסכם בין אנגליה להולנד, שיחסיהן ידעו עליות ומורדות, כולל מלחמות סחר ומלחמות עקובות מדם. אחד מסעיפי ההסכם קבע כי כל אחת מהן תוסיף להחזיק בשטחים שברשותה באותה העת. הולנד ויתרה בכך על זכויותיה במנהטן ובניו-הולנד. אנגליה ויתרה על תביעותיה באיי בנדה, כולל באי הקטן ראן. איי בנדה, שבאותה עת היו מקור לעושר בזכות אגוזי המוסקט שלהם, שהיו מבוקשים מאוד באירופה, איבדו מכוחם תוך כמה עשורים, והם היום נקודה נידחת באוקינוס ההודי, במחצית הדרך בין אינדונזיה לפפואה ניו-גינאה. ניו-הולנד, היא ניו-יורק, הפכה למשך שנים רבות לשלוחה משגשגת של האימפריה הבריטית. ג'יילס מילטון מייחס חשיבות מרובה לחלוקת הנכסים הזו, וטוען כי לא היתה אפשרית לולא אחיזתו העיקשת של הסוחר האנגלי נתנאל קורטהופ באי ראן במשך ארבע שנים עד שנורה ממארב ב-1620, נפל לים ולא נראה מאז. מסיבה זו מופיע שמו של נתנאל בשם הספר.

כותרת המשנה של הספר היא "כיצד שינה אומץ לבו של אדם אחד את מהלך ההיסטוריה". לדעתי, מילטון אינו מצליח להעניק תוקף להצהרה זו, וקריאת הספר על שמו של קורטהופ היא אולי נסיון להעניק פן אישי לספר שהוא עיוני-תיעודי. קורטהופ היה אדם עיקש וגם מנהיג כריזמטי, שהצליח להחזיק צוות אנשי ים וסוחרים באי קטן בתנאי מצור ומצוקה, מבלי שימרדו בו. הוא ביקש לקבע את חזקתה של אנגליה בראן, הקטן והמערבי באיי בנדה, לאחר שההולנדים השתלטו על האיים האחרים. בפועל לא הצליח לשלוח אגוזים, או תוצרת אחרת, לאנגליה, ומצא את מותו כשיצא בסירה לגייס תמיכה באחד האיים הגדולים. בשנים שאחר-כך הפכו ההולנדים את ראן לשומם, כשעקרו את מטעי האגוזים ונטעו אותם מחדש באיים שברשותם. האנגלים, אגב, לא היו טובים מהם: במאה התשע-עשרה החריבו את כלכלת האיים כולם, כשעקרו חלק מן המטעים ונטעו אותם במקומות כמו ציילון וסינגפור ששגשגו על חשבון איי בנדה.

גם אם ההצהרה שבכותרת המשנה אינה מקבלת חיזוק בספר, הספר עצמו מעניין ושופע מידע. מילטון מספר על המירוץ האירופי אחר המסחר עם איזור האוקינוס ההודי. זהו סיפור של תעוזה ושל סבלנות, וגם של אכזריות ושל חוסר סובלנות. מסעות ימיים ארכו חודשים, אניות רבות טבעו, ונוסעים רבים מתו ממחלות כמו הצפדינה, שרק במחצית המאה השמונה-עשרה נמצא לה מרפא (אם כי הקברניט ג'יימס לנקסטר הצליח כבר ב-1601 לרפא את אנשיו באמצעות מיץ לימון, פתרון שנזנח ונשכח). האומות החזקות של התקופה – פורטוגל, ספרד, הולנד ואנגליה – התחרו זו בזו על המסחר שהבטיח עושר אגדי, עם עלית הביקוש לתבליני המזרח, פלפל, ציפורן ומוסקט. נציגיהן בנו מאחזים במקומות אליהם הגיעו, דחקו את רגליהם של מתחריהם, ולא היססו לשדוד אלה את ספינותיהם של אלה. כמה מן הנציגים האירופים הבינו את חשיבות הקשרים הטובים עם ילידי המדינות והשבטים שסביב האוקינוס ובלבו, אחרים רמסו אותם ברגל גסה והתיחסו אליהם בהתנשאות ובאלימות (מעניין לציין שההולנדים, ש"הצטיינו" בדיכוי הילידים, נהגו באופן הפוך לגמרי במגעיהם עם האינדיאנים באמריקה). העובדה ששלום ושלווה היו מועילים לכולם לא הפריעה להם לנהל מלחמת כל בכל, והמירוץ אחר התבלינים הוא ברובו, למרבה הצער, סיפור של מלחמות. מילטון מתאר את כל אלה בפירוט רב, מרחיב ברקע הפוליטי והחברתי, והספר נקרא בענין ובסקרנות.

הערת שוליים: הספר "פרשת בטאוויה", שמתאר מקרה קיצוני של מסע שהשתבש קשות, מתרחש על ספינה שיצאה מהולנד לרכוש תבלינים באותה תקופה המתוארת כאן.

Nathaniel’s Nutmeg – Giles Milton

זמורה ביתן

2002 (1999)

תרגום מאנגלית: בן-ציון הרמן

"אהבה יד ראשונה" מתרחש בבנין משותף. הספר נפתח עם הגעתה לבנין של דיירת זמנית, סופרת שמבקשת להתבודד כדי לעמוד בהתחיבות למו"ל לספק ספר חדש, ומסתיים מספר חודשים אחר-כך עם עזיבתה. בין שני ארועים אלה מסופרים בגוף ראשון סיפוריהם של דיירי הבנין, שחייהם משיקים אלה לאלה. האהבה משותפת למרבית סיפורי החיים הנפרדים. לעתים זוהי אהבה שמומשה ושרדה או אבדה: אהבתה הישנה והנשכחת של הסופרת לדייר הפנטהאוז, שמצדו לא שכח דבר; אהבתם של שני רופאים שהפכה לנינוחות זוגית; השתוקקותה של פגועת נפש אל בעלה שנטש לפני עשרות שנים. ולעתים זוהי הכמיהה לאהבה או הויתור עליה: השלמתה של בת שלושים עם הצורך להתפשר כדי לזכות בזוגיות; החלטתה של אשה ללדת ילד מתרומת זרע ולוותר כליל על זוגיות.

מירה מגן מיטיבה, כרגיל, לאפיין דמויות והלכי רוח. שלא כרגיל, הסיפורים הנפרדים אינם מתגבשים ליצירה שלמה, אולי בשל ריבוי הדמויות, ויותר מדי תמיהות נותרות בלתי פתורות. הספר מדשדש לאטו, וכשסוף סוף מתרחש בו דבר מה הוא לוקה באי סבירות, בעיקר בשל דמותה של יולה הסופרת שהיא אחת החוליות החלשות בספר. אנחנו מתבקשים להאמין שהיא אינה זוכרת התרחשות דרמטית בחייה, שהיא נזקקת לטריק בלתי הגיוני כדי להכנס לדירת השכן במקום לדפוק על הדלת, ובכלל המוכנות שלה לדון באהבה הישנה למרות הפוטנציאל ההרסני של דיון כזה אינה מתקבלת על הדעת. כן, אנשים נוהגים מפעם לפעם, אולי לעתים קרובות מדי, באופן בלתי סביר, אבל היצירה אמורה לשכנע שקיים איזה סוג של הגיון פנימי בחוסר ההגיון, וכאן ההיבט הזה נעדר.

עוד היבט שנותר בלתי מוסבר הוא היותה של פגועת הנפש מעין ציר מחבר בין הדמויות. בלי סיבה מתקבלת על הדעת השכנים, כל אחד בדרכו, מוקסמים ממנה, ובאופן מלאכותי כלשהו רואים את עצמם משתקפים בה. לא יכולתי שלא להזכר ב"צייד בודד הוא הלב" המצוין, שבו מוצאות הבריות עוגן באדם שאינו נותן את לבו אליהם, אלא ששם הבדידות הקשה מסבירה את ההיקשרות הזו, את האופן בו אנשים משליכים על הזולת מהרהורי לבם. כאן ההיקסמות אינה ברורה.

לא ברורה לי גם ההתיחסות למלאכת הכתיבה. בסיום הספר מצהירה יולה כי לא תכתוב יותר, "אם רק אעמוד בכך", אבל במהלכו של הספר היא כותבת כי "לו הייתי עשב לא הייתי בודה מחלה סופנית לילד שלי, לא הייתי ממציאה אסון קולוסלי שיאפיל על קץ היצירה שלי, על דעיכת היכולת וגוויעת הסופרת, לא הייתי מנפחת נמלה ועושה ממנה פיל", ומתיחסת בכך לפרטים מתוך עלילת הספר. לא הבנתי את הצורך בערפול הזה של כותבת-לא-כותבת.

ובפינת הקטנוניות: "אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל" הוא של קונילמל, לא של שלמה ושלמַי.

מירה מגן היא כותבת סבלנית, שספריה מתנהלים בדרך כלל לאיטם ובפרטנות. מכיוון שחוויתי בספרים אחרים שלה, כמו "אחותו של הנגר", היקשרות איטית ומאוחרת לדמויות ולסיפור, לא מיהרתי לכתוב סקירה. חיכיתי שהספר יחלחל, שיצופו תובנות שלא ראיתי תוך כדי קריאה. לצערי, זה לא קרה.

אם מוכנים להסתפק בקריאה נפרדת של כל דמות, אפשר להעריך את הספר. כמכלול הוא חלש בעיני.

כנרת זמורה דביר

2022

"פרנהייט 451" מתאר עתיד – בלתי נסבל ושקשה להעלותו על הדעת – שבו קריאת ספרים אסורה. הכבאים, שאי שם בהיסטוריה שצונזרה ונמחקה היו אחראים על כיבוי האש, אחראים כעת על שריפת הספרים, לעתים יחד עם הבתים שבהם נמצאו. גאי מונטאג, כבאי מן השורה, מזדעזע יום אחד כשאשה, שנתפסה מחזיקה ברשותה ספרים, בחרה להשרף איתם. הוא גונב ספר ומחביא אצלו, מנסה לשתף את אשתו בסוד הספרים שאסף למרות האיסור, מושפע מאשה צעירה יוצאת דופן ומזקן שמאיר את עיניו, מתעמת עם מפקדו, ובסופו של דבר מוצא מקלט אצל חבורת אנשים שמשימת חייהם היא שימור הספרים בזכרונם, בתקווה שהזכרון המצטבר יצליח בסופו של דבר למנוע מן האנושות מלחזור שוב ושוב על טעויותיה.

הספר סופר פעמים רבות במדיות שונות, והתמצית שלמעלה היא בדרך כלל מה שזוכרים ממנו, או למצער זה בערך מה שאני זכרתי מקריאה קודמת. אבל יש בו יותר מסיפור דיסטופי שצופה עולם דיקטטורי ומשטרת מחשבות.

שתי נקודות רעיוניות משכו את תשומת ליבי. האחת היא העובדה שגיבוריו של ברדבורי אינם מקדשים את הספרים כעצמים אלא מקדשים את תוכנם ואת משמעותם. פאבר, הזקן המרדן לשעבר שהופך את מונטאג לשגרירו, אומר לו זאת בבהירות: "אתה לא צריך ספרים, אלא כמה מהדברים שהיו פעם בספרים […] הקסם הוא רק במה שהספרים אומרים, באופן שבו הם מאחים עבורנו את טלאי היקום". גם החבורה המשננת את הספרים האבודים אינה דבקה בהכרח בטקסט המדויק, אלא במה שיש באפשרותם לזכור, ובעיקר ברוח הדברים ובכוחם. הנקודה השניה מובעת אף היא מפיו של פאבר: "הכבאים נחוצים רק לעתים רחוקות. הציבור עצמו הפסיק לקרוא מרצונו". זו תחזית מאיימת, שהוגשמה בדרך זו או אחרת יותר מפעם אחת: אין צורך בצנזורה מלמעלה, איומים וכפייה נדרשים רק במקרים קיצוניים. בני האדם "הפשוטים" בוחרים מרצונם, מתוך חוסר יכולת או מתוך עצלות, בבורות. הם המאפשרים את הרודנות.

נקודה שניה זו מתחברת לתחזיות האחרות של ברדבורי, חלקן מדויקות להפליא. הגלישה מרוחב היריעה הסבלני אל התמצות קצר הרוח – "במאה העשרים […] הספרים קצרים יותר. תקצירים, סיכומים, תמציות. כל דבר צריך להצטמצם לשורת מחץ"; השתלטות התקין פוליטית, שלצד מעלותיו הוא מצמית את היכולת להתבטא בחופשיות; הדומיננטיות של המדיה וטשטוש הגבולות בינה ובין המציאות – "הסביבה המשודרת אמיתית כמו העולם עצמו. היא הופכת להיות האמת"; מניפולציה של האמת כדי שתתאים למשבצת השידור ולכושר העיכול של הקהל; מתן משקל יתר לחזות על פני המסר. ולצד אלה הוא מתאר טכנולוגיות דמיוניות לזמנו, כמו טלויזיות ענק שטוחות מסך, אוזניות בלוטות' ועוד.

מבחינת איכות ספרותית הספר אינו מבריק בעיני, אך רעיונותיו ותחזיותיו ראויים להקרא. כדאי להקדיש זמן גם לקריאת אחרית הדבר מאת המתרגמת נועה מנהיים. היא מתייחסת לספר על רקע ספרים עתידניים אחרים בני זמנו, ומרחיבה באשר לרעיונות המובעים בו.

מעניין ולכן מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2013 (1953)

תרגום מאנגלית: נועה מנהיים

רותה וחיים יושבים שבעה על בנם עומר שהתאבד. ביתם בקיבוץ הומה מבקרים, חברי קיבוץ, חברים ועמיתים של בנותיהם איילה ונעמה, אנשים שהכירו את עומר. חלקם ממלמלים נבוכים דברי נחמה, מצוות אנשים מלומדה, אחדים שואלים שאלות חקרניות, אחרים מנסים לחמוק מן הכאב אל היומיום ואל הבנאליה. בתוך ההמולה יושבים השניים, פצועים פצע שלא יגליד, ומבקשים תשובות. מה יכלו לעשות ולא עשו? כיצד לא הבחינו בסימנים מקדימים?

את עומר, הילד המופז, המנהיג החברתי, שעתידו המבטיח לפניו, איבדו כבר לפני שנים רבות. את מקומו תפס גבר כבד, קודר, מסומם מתרופות פסיכיאטריות, נכנס ויוצא במחלקה הסגורה. האם יכלו למנוע את מחלתו? משחלה – האם יכלו לנהוג בו אחרת משנהגו? האם יכלו לעצור אותו מלממש את החלטתו למות? מי אשם בשיבוש הנורא של חייו? כי בלי אשם לשום דבר אין הגיון, ושום דבר ממה שקרה אינו נתפס.

תשובות לא תמצאנה, אולי אינן בנמצא כלל. במהלכם של ימי השבעה ילמדו ההורים פרטים שלא ידעו על עומר שלהם, על כל העומרים שהיו להם, כפי שיעלו מתיאורי האנשים שפגשו בו בתחנות חייו. ולמרות שלא יחדלו להתייסר – "בטוח היו סימנים! ואיך היא לא ראתה, ואיך היא לא הבינה – אמא שלו! אמא אמורה לראות דברים כאלה!" – יצטרכו ללמוד לחיות עם השאלות הפתוחות, ועם ההבנה הברורה כי בסופו של דבר בנם בחר, אולי בלית ברירה, את הבחירה היחידה שהיה מסוגל לה – "האח שלך רצה למות. הוא לא היה בהתקף פסיכוטי, והוא לא שגה בהזיות, הוא פשוט רצה למות. החיים שלו הפכו לסבל עבורו. הוא סבל כשהיה בהתקף וסבל כשלא היה בהתקף, הוא סבל באשפוזים והוא סבל כשגר אתנו וכשגר לבד. החיים שלו הפכו לסבל, והוא ידע שככה זה יהיה עכשו".

הסופרת מספרת על ההתמודדות הקשה עם בן משפחה שחלה והפך שונה ובלתי נגיש. היא מתארת הורים שנותרו כמעט לבדם עם הנטל, אחות שנקרעה בין אהבתה לאחיה למחויבותה לילדיה, חברים שגדלו יחד והמחלה גזלה מהם את החבר שהכירו. הקיבוץ, שמתנאה בהתבטאויות כגון "הילד שלנו", התנער מן המשפחתיות, טאטא בעיות מתחת לשטיח, והעדיף באופן קבוע את הענין הכללי תוך הפגנת חוסר יכולת, או חוסר נכונות, להתגמש לטובת הפרט (ואני תוהה אם כוונת הסופרת היתה לבקר את ההתנהלות הקיבוצית, או שבחרה במסגרת היחודית הזו כדי להעצים את תחושת הבידוד והניכור שחוות משפחות – בעיר ובכפר – שנקלעו למצבה של המשפחה שבספר). ובין כל אלה, עומר עצמו, שבתקופות בהן לא היה נתון להתקף סכיזופרני, היה מודע עד כאב למצבו – "זה כאילו שאני אותו עומר, אבל קצת פחות" – והיה נטול יכולת להחלץ ממנו, עד שבחר במוות.

הספר יכול היה בקלות לגלוש למסחטת דמעות, כי באמת אין אסון גדול יותר מאובדן ילד, בין אם הוא רך בשנים, ובין אם הוא גבר בעשור החמישי לחייו. אבל אורנה ורכובסקי, בכתיבה רגישה ונבונה, נותנת לסיפור לספר את עצמו, ואינה נזקקת למניפולציות. כתיבתה מאופקת ומדודה למרות עוצמת הרגש, והגרון נחנק.

מומלץ מאוד.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר "עברית".

כנרת זמורה דביר

2021

מכל ספרי גיום מוסו שתורגמו קראתי עד היום רק את "מחר", שהיה בעיני קריא אך ריקני. כמעט שש שנים עברו מאז, עיינתי בסקירות שנכתבו על ספריו האחרים, והתרשמתי שמדובר בעוד מאותו הדבר. אבל שם הספר האחרון פיתה אותי. חשבתי שאמצא בו אמירות מעניינות על ספרות, ובכלל, למה לא לשמור על ראש פתוח?

נתן פולס הוא סופר צרפתי עטור תהילה, שפרש לחיי בדידות באי קטן, והכריז שלא יכתוב יותר. עשרים שנה אחרי הפרישה מגיע לאי רפאל, סופר בחיתוליו, שלהוט ליצור קשר עם נתן, לפצח את סוד הסתגרותו, ולקבל ממנו טיפים כיצד לזכות בהכרה ובפרסום. מה שנפתח כסיפור שעיקרו עולמם של הסופרים, מידרדר במהרה לעלילת רצח הזויה. גופות מעונות מתגלות באי, רפאל הופך לבלש, נתן נתקף אימה ופטליזם, בלונדינית יפיפיה מצליחה להפר את בדידותו, אנשים תמימים מתגלים כאפלים, ושרשרת אי ההבנות הארוכה תגיע לסיומה במילים שיכתוב נתן לראשונה לאחר שני עשורים של שתיקה. מוסו משתמש בטריק שחוק של עירוב עצמו הבדוי בעלילה, שותל בתוכה באופן מלאכותי הרצאה על המלחמה ביוגוסלביה, מרבה להתייחס לסופרים אמיתיים ולהביא מדבריהם, אבל כל אלה אינם מצליחים להעניק לספר משמעות ואיכות. כמו "מחר" גם "החיים הסודיים של הסופרים" קריא ודינמי, אבל הדמויות הן לא פחות ממגוחכות, והעלילה חפיפית הרבה למעלה מן המתקבל על הדעת.

לטעמי, אפשר לוותר.

Guillaume Musso – La Vie secrète des écrivains

כנרת זמורה דביר

2021 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

"הבת של הספרדיה" מתרחש בונצואלה, וחושף את היומיום האכזר של תושביה. אדלאידה פלקון, המספרת בגוף ראשון, מאבדת את אמה לסרטן, ואת מולדתה לטרור ולעוני. חייה כבוגרת מתנהלים בתקופת שלטונו של הוגו צ'אווס, שעלה לשלטון ב-1998 והנהיג מדיניות כלכלית סוציאליסטית שנויה במחלוקת, ובתקופת שלטונו הרודני של ניקולס מאדורו, המכהן כנשיא מאז 2013. תחת כהונתו התדרדרה המדינה הן מבחינה דמוקרטית והן מבחינה כלכלית, והפכה למה שהאמריקאים מכנים "ארגון פשיעה". "בזמן שגססת המדינה השתגעה", אומרת אדלאידה לאמה המתה במחשבותיה. מתנגדי משטר נלקחים מביתם, ונעלמים במרתפי העינויים של בתי הכלא; החנויות ריקות ממצרכים בסיסיים; השוק השחור משגשג בידיהם של אופורטוניסטים אלימים; וההליכה ברחובות היא הימור על החיים בתוך מלחמת הכל בכל.

הפתרון שמצאה אדלאידה לאובדן הכפול מתואר על כריכת הספר (וחבל, אבל משום כך איני מנועה מקלקלנים). אחרי שהיא מנושלת בחוזק יד מדירתה על ידי כנופית נשים הסוחרות בשוק השחור, היא מוצאת כמעט באקראי מקלט בדירה הסמוכה, שם התגוררו מהגרת מספרד ובתה. הגורל מניח לפתחה הזדמנות חד-פעמית לאמץ זהות שאינה שלה, ולחפש לעצמה בית הרחק ממולדתה. אופיה וחינוכה זועקים כנגד ההתחזות וכנגד המעשים שתיאלץ לבצע כדי להשלים את תכניתה, אבל אדלאידה כבר מזמן אינה חיה בעולם מוסרי, אלא במציאות הכופה עליה מאבק הישרדות מתמיד.

מה קורה לאדם ששגרת חייו הפכה לשדה קרב, קרב על מזון, על קורת גג, על התחמקות ממעצר ומכדורים מכוונים או טועים? זה הנושא שבו עוסקת קרינה סיינז בורגו. בעלי הכוח, מנצלי ההזדמנויות, אלה שנאלצו להדחיק את אלימותם ואת הרוע שבתוכם בימים כתיקונם – הם מוצאים לעצמם כר נרחב לעשיית רווח, לרכישת מעמד באמצעות הפעלת טרור. האחרים, שנאלצים לתמרן בתוך הפחד והמחסור, משלמים גם מחיר נפשי וחברתי כבד. "שכחנו מהי חמלה, השתוקקנו לגבות תשלום על כל מה שהשתבש", מודה אדלאידה ומוסיפה, "אם הדברים יחמירו, אגן על זכותי לחיות במחיר דריסת זכויות האחרים. זה הם או אני". קורבנות שהפכו בלית-ברירה לתליינים. לא שפר גם חלקם של המעטים המצליחים לארגן לעצמם כרטיס יציאה מהגיהינום. "סבלנו מאשמת השורד, תחושת בושה וכלימה שתקפה גם את מי שהסתלקו מהמדינה: התנתקות מהסבל היתה גם היא בגידה".

סיפורה של אדלאידה נע בין הווה לעבר, בין נסיבות חייה אחרי מות אמה ובין זכרונות מחייהן המשותפים. לאימהוּת יוחד מקום מרכזי בעלילה. המספרת כבר חוותה אסונות, אך נקודת השבר בחייה אירעה במותה של האם, שאף שמה אדלאידה, כמו לרמז על הזהות המשותפת של השתיים ועל שבירתה. השכנה, אורורה פרלטה, היתה מוכרת ברבים כ"הבת של הספרדיה", אף היא חלק מסימביוזת אם-בת. לא במקרה הציור שהשפיע עמוקות על אדלאידה בעודה ילדה היה של אם צעירה, פרי מכחולו של ארתורו מישלנה, שבו מצאה, על פי תיאורה, את "שטף היופי הקורן מאימהוֹת, בריות של בושם קלוש, נשים נוצצות תחת אור הבוקר".

הספר, בערך עד כחמישית ממנו, מצטייר מבולבל ודורך במקום. משם ואילך הוא משתפר מאוד, הופך מהודק וממוקד יותר, וכדאי להתמיד בקריאתו. בתערובת של רגשות אשמה, אדישות שנובעת מהרגל ומחוסר ברירה, חמלה עמוקה וכעס עמוק לא פחות, רצון לברוח ותשוקה לנקום – הסופרת, שבעצמה נטשה את ונצואלה והיגרה לספרד, מספרת על גורל תושביה של ארצה. למיטב זכרוני, זהו הספר הראשון שאני קוראת על ההווה של ונצואלה, והוא חידש לי רבות. אביגיל ברונשטיין תרגמה היטב, והספר מומלץ.

La Hija de la Española – Karina Sainz Borgo

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מספרדית: אביגיל ברונשטיין

"חמתו של תמוז" מתרחש בערב חתונתם של דינה ויואל. דינה, עדיין לא בת עשרים, עומדת להנשא ליואל, המבוגר ממנה באחת-עשרה שנים, מכל הסיבות הלא נכונות ולמרות כל סימני האזהרה. שתי דינות חיות בתוכה, דינה החכמה ודינה הטפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. החכמה יודעת שלהנשא לגבר שאינה אוהבת, שאינו רואה אותה בכלל, שעלול להתרתח ולהפוך אלים, אינו רעיון טוב. הטפשה אינה יודעת איך להמנע מן הצורך להנשא מהר, לפני שתמות בגיל צעיר כמו אמה. החכמה רואה את כל מגרעותיו של יואל, מכירה את אביו ואת אחיו הגסים להחריד, ויודעת שקו דקיק ושביר מפריד בין החיים שחתנה ארגן לעצמו מחוץ לבית ובין שיבה אליו. הטפשה אינה יודעת שנסיונות נואשים לאלץ את חברה הקרוב שאול להבטיח להנשא לה, כדי שתאזור אומץ לבטל את הנישואים ליואל, לא יצילו אותה מעצמה. ההתרוצצות שלה בין האפשרויות מסתיימת כשהיא מוצאת עצמה מוטלת מטושטשת על המיטה אחרי שנאנסה (לא במקרה ניתן לה השם דינה). אתה בחדר נמצאים יואל, אחיו התאום נתן ואביהם זאב.

היקום שאילנה ברנשטיין מנהלת בתוכו את ספרה הוא יקום קודר וחד-מימדי שבו, על פי תפיסתה של סוזן בראונמילר, אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד. בספרה החשוב ופורץ הדרך, "בניגוד לרצוננו", כתבה בראונמילר ב-1975 על האונס כתופעה, והכלילה תחתיו, בצדק, אונס על ידי קרובים ומכרים. אבל הקביעה הגורפת המתייחסת ל"כל הגברים" ול"כל הנשים" היא קיצונית ובלתי מוצדקת, וכמעט מונעת יחסי רעות שוויוניים בין המינים. יתרה מזו, היא מקבעת את תפיסת הנשים כקורבן הנזקק להגנה, ושוללת מהן את אישיותן ואת עצמאותן (המאמר שבקישור עוסק יפה בנושא זה). דינה שבספר היא בדיוק כזו. די אינפנטילית, מאוד קורבנית, נואשת להגנה ואינה מהססת לבקש אותה במקומות הלא נכונים. שאול, שלו היא רוצה להנשא, הוא אדם מצולק בפני עצמו, בן להורים ניצולי שואה שהעמיסו עליו את הטראומות שלהם, אינטלקטואל שסבל מנחת זרועם של ילדים ונערים בני גילו. דינה זקוקה לחתן, "בוגר, אחראי […] אחד שמסוגל לדאוג לה. להגן עליה מפני החיים האלה. להחליף את מקומו של אביה", וכשהיא מבינה שיואל אינו האיש הזה, היא מטילה את המשימה על שכמו של שאול, שעדיין אינו מגובש בעצמו. לו דינה הבדויה היתה בעלת הציפיות הבלתי ריאליות הללו – ניחא. אבל הבוז של הסופרת כלפי שאול, שאינו מתייצב להצלתה של גיבורת ספרה, גלוי ובלתי הוגן. היא אינה דורשת דרישה דומה מדינה, להציל את עצמה, כי ככל הנראה נקודת המוצא שלה היא שאשה היא קורבן חסר יכולת לפעול למען עצמו. מעליב למדי.

נניח לרגע את ההיבט הרעיוני בצד. מן ההיבט הספרותי הספר מבולגן, קופץ בין הזמנים ללא תפרים וללא סיבה טובה (בדוחק אולי ניתן לייחס את הטשטוש העלילתי לטשטוש של הגיבורה), ולא ברור רוב הזמן מה קדם למה. באופן תמוה, בספר שכולו פרוזה, הסופרת בחרה לשלב קטעי מחקר והגות, שסגנונם דוקומנטרי-מניפסטי. כולם חשובים, בכולם אמירה שצריכה להקרא – על היחס למתלוננות על אונס, על הסיבה שבגינה נשים שמותקפות מינית קופאות ואינן מסוגלות להגיב, ועוד – אבל המיש-מש הזה אינו מיטיב עם היצירה שגם כך אינה מהודקת ומגובשת.

כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק", גם כאן הסופרת ממסמסת את מה שהיא מבקשת לומר, כשהיא בונה דמות שהיא מלכתחילה מצולקת. בספר הקודם, שעניינו היה העול שבאימהות שאינו מתאים לכל אחת, הציבה דמות שהיא בבירור לוקה בנפשה, עוד לפני שהפכה לאם, ואפילו לא טרחה להעניק לה רקע שיסביר אותה. ב"חמתו של תמוז" דמותה של דינה ברורה – צעירה שהתייתמה פעמיים, ולמרות שנותרה עם אב מאמץ שרואה בה בת לכל דבר, היא חיה בצל אובדן אמה. אבל ההתנהלות של דינה כל-כך מבולבלת, והסיפור מבולבל כמוה ויותר ממנה, עד שהאונס, שהיה צריך להיות מרכז הדיון, כמעט נחבא בשוליים. אולי כדי לפצות על כך שולבו כשחקני חיזוק הקטעים הבלתי סיפוריים.

לדעתי, הספר אינו תורם דבר לנושא החשוב שבו הוא מבקש לעסוק, ואפשר לוותר על קריאתו.

כנרת זמורה דביר

2022