תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

כותרת משנה: המדריך לחיים שפויים במציאות מורכבת

"מוקף בפסיכופתים" מבקש להציע כלים להתמודדות עם פסיכופתים. פסיכופתיה היא הפרעת אישיות, שהלוקים בה מכוונים לשגשג על סבלם של אחרים, מבלי שמצפונם או רגשותיהם יתעוררו ויחושו אמפתיה וחמלה. הם קלי דיבור, שקרנים פתולוגים, לעתים קרובות מקסימים ולכאורה חברותיים, והם מצטיינים באיתור נקודות תורפה אצל אחרים כדי לנצלם לטובתם.

כולנו מכירים אנשים שהתנהלותם זוכה לכינוי פסיכופתית. האם הם אכן כאלה? המבחן המקובל הוא זה של רוברט ד. הייר (טבלה מצורפת למטה). במבחן זה ניתן ציון בין 0 ל-2 בכל אחד מן הסעיפים, כש-0 משמעותו היעדרות של התכונה, ו-2 נוכחות קבועה שלה. הציון המכסימלי, כלומר פסיכופתיה מוחלטת, הוא לפיכך 40, ומי שהתקרבו אליו הם אנשים מסוגם של היטלר ומנסון. למרבה ההפתעה, כך על פי אריקסון, בציונים גבוהים זכו גם אנשים מלבבים כמו צ'רצ'יל, ג'ון קנדי וביל קלינטון, לצד אישים שנויים יותר במחלוקת כמו טראמפ והילרי קלינטון. לדעת אריקסון, ציון שבין 15 ל-20 צריך להביא לעמידה על המשמר.

האם אנחנו באמת מוקפים פסיכופתים? או במלים אחרות, האם הספר, כמצוין בעמודיו הראשונים, יגרום לנו לא לישון בלילה? אריקסון סבור כי מדובר ב-2% מן האוכלוסיה, והוא מזכיר מחקרים שסבורים שמדובר במספר כפול. מחקרים שקראתי נוקבים ב-1%. כך או כך, במספרים מוחלטים מדובר במספר עצום של עשרות מליונים, שאריקסון מציג כדי להמחיש את גודל הבעיה. אבל גם אם המספר גדול האחוז עדיין קטן, והשימוש במונח "מוקפים", שאולי התאים לספרו הקודם, מופרז עד מאוד בעיני (מצד שני, אחרי "מוקף באידיוטים" אריקסון פרסם ארבעה ספרי "מוקפים" נוספים, אז הוא כנראה עלה על משהו שעובד). כמובן, מי שאיתרע מזלו ליפול קורבן לפסיכופת חווה 100% מעוצמת המפגש, ולכן מודעות לקיומה של הסכנה מבורכת. רק בלי היסטריה. אריקסון עצמו ממתן את הלחץ שבנה במבוא ובמהלך הספר, כשהוא כותב בעמודים האחרונים כי אין סיבה להתחיל לחשוד בכל אחד, אבל ידע הוא כוח. נכון תמיד.

כמו בספרו הקודם, "מוקף באידיוטים" (שלא קראתי), גם כאן הכותב מבסס את הסבריו על שיטת דיס"א, המסווגת את בני האדם לארבעה סוגי אישיות שלנוחות הזכרון הוצמד להם צבע: דומיננטים (אדומים), משפיעים-מעוררי השראה (צהובים), יציבים (ירוקים), אנליטים-זהירים (כחולים). לעניות דעתי הבלתי מקצועית, הנסיון למסגר אנשים בארבע מסגרות כובלות הוא שטחי במקרה הטוב. אריקסון משתמש בשיטה זו כדי להסביר כיצד כל טיפוס נתון בסכנה מול תכסיסי הפסיכופתים, וכדי להציע לכל טיפוס כיצד להתגונן. בעיני הוא שב וסותר את עצמו: מצד אחד כל הסבריו מבוססים על טיפוסים "טהורים", הווה אומר מאופיינים לחלוטין בתוך הצבע היחודי להם. מצד שני הוא מבהיר כי מרבית בני האדם (80%) מאופיינים בשילוב של שני צבעים. הוא עצמו נמנה, לדבריו, עם ה-15% שמאופיינים בשלושה צבעים. אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? אם האדם אינו חד-צבעי, איזו תועלת תצמח לו מן הפרקים העוסקים בו?

ובכל זאת, חשוב לדעת לזהות פסיכופתים. הם אלה שיצוצו בפייסבוק עם סיפורים ביוגרפים מרשימים ויטענו שהתאהבו בפרופיל שלנו ובנו. הם אלה שינסו להתחבב עלינו ואז לקחת את כספנו. הם אלה שיערערו על מעמדנו ועל שפיותנו, ירחיקו אותנו מאהובינו, ויעברו לקורבן הבא אחרי שלא יוותר לנו מה לתת להם. צריך לדעת להזהר, לא ליפול לדברי חלקות, להבין שאם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי הוא כנראה כזה. ואם לא היינו עירניים בזמן והתחלנו ליפול, צריך לאזור כוחות ולעזוב. כל הדברים האלה נאמרים בחלקו האחרון של הספר, ובעיני הוא היחיד שיש בו ערך.

אריקסון, אגב, איבד סיכוי לאמון מצדי בהסבר החפיפי שלו, שאינו קשור למציאות בשום צורה, אודות האופן בו היטלר פילס את דרכו אל ליבם של הגרמנים.

בהערת שוליים, כשמתרגמים שמות משפה אחרת, כדאי לבדוק כיצד הם מבוטאים ולדייק בכתיבתם, שכן השימוש באותיות בשבדית שונה לעתים מזה שבאנגלית.

למעונינים בקריאה מעניינת על פסיכופתיה, ויקיפדיה מציעה מאמר מפורט ומושקע בצירוף מאות מראי מקומות להרחבה.

Surrounded by Psychopaths – Thomas Erikson

כנרת זמורה דביר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ג'וליאן לנדסלי, שנטש קריירה בשוק ההון לטובת ניהול חנות ספרים בעיירה בריטית, פוגש בחנותו את אדוארד אייבון, הטוען שהכיר היטב את אביו, והופך מעורב בעסקיו של ג'וליאן ובחייו. ג'וליאן מוזמן אל ביתו לפגוש את אשתו דבורה, החולה במחלה סופנית, ומפתח קשר זוגי עם בתו לילי, אם יחידנית. למרות שברור לו שאדוארד אינו בדיוק מי שהוא טוען שהנו, הוא נכבש באישיותו, ואף משתף אתו פעולה בעניינים מעוררי חשד.

סטיוארט פרוקטור, איש ביון מדרג הביניים, שלא התקדם בשורות הארגון כפי שאיחל לעצמו, מנהל חקירה נגד סוכן לשעבר, קומוניסט לשעבר, שיתכן שחצה את הקוים. שני קוי העלילה מתנהלים תחילה בנפרד, עד שמתברר, די כצפוי, שהסוכן המצוי תחת חקירה הוא אותו אדוארד שמנצל את ג'וליאן ככיסוי לפעילותו.

העלילה תפורה יפה, כמצופה מג'ון לה קארה, תהליך חשיפת הסודות במהלכה מותח, עברו של אדוארד כסוכן בבוסניה בתקופת המלחמה ביוגוסלביה מרגש, והצלילה אל אחורי הקלעים של הביון מעניינת. יחד עם זאת שאלתי את עצמי איזה סיפור חדש ביקש הסופר לספר, וממש לפני סיום היה נדמה לי שמצאתי את התשובה בהרהוריו של סטיוארט: "השירות הוא בעיה יותר מפתרון. אולי בהעדר מדיניות חוץ בריטית לכידה ועקבית השירות מתחיל להכנס לנעליים גדולות ממידותיו". מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים. ניק קורנוול, שהכין את הספר לדפוס אחרי מות אביו הסופר, כתב באחרית דבר כי לראשונה, בספרו האחרון שאותו היסס לפרסם, הביע אביו פקפוק ברלוונטיות של הארגון: "הספר מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או עירני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח, לא עוד, שיש ביכולתו להצדיק את עצמו".

"שומר אמונים" אולי אינו מורכב כמו ספרים אחרים של לה קארה, והוא נדמה קטוע כלשהו בסיומו, אך הוא כתוב היטב, קריא מאוד, מותח ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

פרק ראשון באתר עברית

Silverview – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

אגדה אורבנית אופפת את בית הקפה הקטן "פוניקולי פוניקולה" שבטוקיו, ולפיה בעליו מסוגלים להעביר בני אדם בזמן. אילו יכולתם לנסוע בזמן, את מי הייתם רוצים לפגוש? לארבע נשים יש תשובה ברורה: אשת עסקים, שבן זוגה עזב אותה לטובת עבודה מעבר לים, מתחרטת שלא ביקשה ממנו להשאר, ומבקשת הזדמנות לומר זאת; אחות, שבעלה חולה האלצהיימר הפסיק לזהות אותה, מגלה שביקש למסור לידיה מכתב לפני ששקע בשכחה, ומקווה לקרוא אותו; בעלת בר, שניתקה קשר עם משפחתה, מתחרטת על שהתחמקה מאחותה הצעירה, ורוצה לזכות לומר לה מילה טובה; בעלת בית הקפה, שיודעת שבשל מצבה הרפואי לא תשרוד את לידת בתה, מקווה שמסע אל יום בעתיד יאפשר לה לפגוש אותה ולהתנצל על היעדרותה מחייה.

שורה של כללים נוקשים כרוכה במסע בזמן. הקשה מביניהם הוא הידיעה שההווה אינו יכול להשתנות. כך, גם אם האשה הראשונה תאמר לבן זוגה את שעל ליבה, הוא עדיין יקום ויסע, חולה האלצהיימר לא יזהה פתאם את אשתו, מצבה של האחות הצעירה לא ישתנה, ונס לא יציל את בעלת בית הקפה. מה הטעם, אם כך, במסע? המסר שאליו כנראה מכוון הספר הוא "יהיה טיבם של הקשיים הניצבים בפני בני האדם אשר יהיה, הם תמיד ימצאו את הכוח להתגבר עליהם. כל שנדרש לשם כך הוא לב". ההזדמנות לעשות את המעשה הנכון בעבר מעניקה לנשים שלוות נפש, מספקת להן נקודת מבט חדשה ומרעננת על ההווה, שלאורה עתידן עשוי להשתנות לטובה (בהערת שוליים אציין שתפיסת ההווה המשתנה של הנשים עומדת בסתירה לכלל שההווה אינו יכול להשתנות, אבל ניחא). בעיני, התובנה שיש ליטול מן הספר היא לחיות את ההווה לא בהצטמצמות אל תוך הרגע, אלא בהרחבת התפיסה אל מכלול ההווה והעתיד גם יחד, לא בהתכנסות אל האגו היחיד, אלא בתוספת נקודות המבט של הזולת.

"לפני שהקפה יתקרר" (המציין את הזמן הקצוב שעומד לרשות הנוסעים בזמן) הוא ספר אנושי, נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ.

פרק ראשון באתר עברית

コーヒーが冷めないうちに – 川口 俊 和

כנרת זמורה דביר

2022 (2015)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

אסא פוגל מנהל מלחמת מאסף. עבודת הדוקטורט שלו נשאה את הכותרת "אנטי-רציונליות ואנטי-אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש", המייצגת את תסכולו מן הנהיה אחר האמורפי והבלתי לוגי. הוא בונה קורסים אקדמיים בשבח הרציונליות והאינטלקט, אך איש אינו מתעניין בהם. הוא מוזמן להתארח בתכניות טלויזיה, כשמולו מגידי עתידות ומאחזי עיניים למיניהם, ומבין שהוא בבחינת עלה תאנה חסר משמעות. נדמה היה לו שמצא את נפשו התאומה באשתו יפעת, אך עמדותיה התרככו והפכו "מכילות" יותר, ולפער הרעיוני שנפער ביניהם היה חלק משמעותי בגורמים לפרידתם. לא ייפלא שהוא מתאהב במשתתפת בחידון טלויזיוני רק משום שהיא יודעת מיהו ג'יימס רנדי. כעת נוחתת עליו מלחמה חדשה כשאמו, סמנכ"לית במרכז לשלום, נאשמת בעבירות צווארון לבן, והוא מנווט בין אמון לבין ספק.

על רקע השיבוש הקשה שחל בחיי משפחת פוגל, נעה ידלין מטפלת בכמה וכמה נושאים מעניינים. בפן הציבורי היא עוסקת בין השאר באופן בו הציבור חורץ דעה בטרם משפט, באמינות ובמוסריות המפוקפקות של העיתונות, בהתנהלותם של מרכזים טהורי כוונות לכאורה, שראשיהם דואגים לעצמם ועוסקים בתדמית על חשבון התוכן והתועלת, בכוחו המעוות של הממון, בעיוורון המוסרי שלוקים בו כמה מן הליברלים בעיני עצמם, ובהסתאבותה של האקדמיה. בפן הפרטי היא מעלה את השאלה מה באמת אנו יודעים על הורינו ומה אנו מעוניינים לדעת, מתארת יחסים בין אחים שגיליהם סובבים סביב ארבעים אך הקשרים ביניהם עדיין ניזונים ממערך הכוחות בילדותם, מטפלת ביחסים זוגיים ובהתפרקותם, וגם בחברויות ובאינטרסים שעלולים להרוס אותן, ומתלווה בעיקר אל אסא, שכל האחרים משתקפים דרכו, ואל גישושיו אחר האמת בכל התחומים.

נעה ידלין כותבת נפלא ממש. היא משלבת היטב מסרים מחודדים עם סאגה משפחתית ועם חידת אשמתה או חפותה של אלישבע פוגל שתתברר רק בסיום. דמויותיה משורטטות באמינות מירבית, כל אחת וסגנונה האישי. היא סרקסטית ושנונה, וגם חומלת ואמפתית. הביקורת שלה מנומקת כדבעי מבלי להיות דידקטית, והספר סוחף בזכות סגנונו ובזכות השפע הרעיוני שבו.

מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2013

ביום קיץ לוהט, 24 באוקטובר 79 (24 באוגוסט על פי התאריך הנהוג באותה תקופה), התפרץ הוזוב וקבר תחתיו מספר ערים במפרץ נאפולי, ביניהן הרקולנאום ופומפיי. במשך יומיים הומטרו על האזור סלעים ואפר געשי, מלווים בגזים רעילים ובלבה רותחת. קרוב לשלושים אלף איש מצאו את מותם במהלך האסון. הערים, שנקברו כליל, נשכחו מלב עד שנמצאו במהלך חפירות במאה השמונה-עשרה.

רוברט האריס, שבספריו משלב מחקר היסטורי עם דמויות ופרטים מדמיונו, מתאר את שהתרחש באזור ביומיים שקדמו לארוע וביומיים שבהם התרחשה ההתפרצות עצמה. בסיומו של הספר הוא מונה מספר מרשים של מקורות היסטוריים, שאחד מהם – הדיווח של פליני (פליניוס הזקן) ושל אחיינו – מהווה ציר מרכזי בעלילה.

ההתפרצות תפסה את תושבי המקום בהפתעה. וזוב לא נתפס כהר געש מאיים מכיוון שבמשך מאות שנים היה רדום. האדמה רעדה מדי פעם בימים שקדמו לארוע, אבל רעידות אדמה לא היו נדירות במפרץ, ואל הרעידה הגדולה של שנת 62 לא התיחסו כמבשרת אסון. התיבשות בארות המים היתה צריכה אולי לעורר נורות אזהרה, אך לא עשתה זאת. סביב בעיית המים טווה האריס את סיפור היומיים הראשונים. מהנדס המים אטיליוס מגיע לאזור כדי לבדוק את אמת המים האקווה אוגוסטה, למצוא את מקור התקלה ולתקן אותה. דרך התוודעותו אל אנשי פומפיי מספר האריס על אורחות החיים בעיר, ובאמצעות תיאור עבודתו אנו לומדים להכיר את המפעל הכביר של אמות המים, שבמידה רבה איפשר את התפשטותה של האימפריה. אטיליוס מגלה ששינויים גיאולוגיים עיוותו את רצפת מנהרת האמה, מצליח להשיב את מצבה פחות או יותר לקדמותו, אבל זרימת המים המתחדשת אינה מונעת, כמובן, את מר גורלה של העיר.

שני הימים הבאים הם תיאור חי ומטיל אימה של גיהינום. מראשו של וזוב מיתמר לגובה קילומטרים ענן אפל וסוער, מטר של אבנים ניחת מן השמים, אפר לוהט אינו מאפשר לנשום, חשכה שוררת בכל שעות היממה, פליטים אחוזי אימה מתרוצצים מפה לשם. פליני, שהיה מתעד מסור של הטבע ("תולדות הטבע" אנציקלופדיה בת שלושים ושבעה כרכים, היא ספרו היחיד ששרד), והיה גם מפקד הצי במיסנום הסמוכה, קירב את אוניותיו אל פומפיי, אולי כדי לחזות מקרוב בהתפרצות, אולי כדי לחלץ פליטים. הוא מצא את מותו על החוף, אחיינו העביר כאמור דיווח מפורט (על שם שניהם נטבע המונח "התפרצות פליאנית"), והאוניות הצליחו להציל כאלפיים בני אדם. יש הסבורים כי גולגולת שנמצאה סמוך לפומפיי לפני מספר שנים היא גולגלתו של פליני, אך עובדה זו לא הוכחה עד תום.

האריס מספר סיפור מותח, למרות שסופו הקטלני ידוע מראש. פומפיי ושכנותיה קמות לתחיה בשלל פרטים קטנים וגדולים, והספר מוצלח הן כפרוזה משובחת והן כתיעוד עתיר ידע המשלב בעלילה אישים היסטוריים. כך, לדוגמא, אטיליוס מרבה להזכיר בהערכה את האדריכל והמהנדס ויטרוביוס, מי שאחראי בין השאר על אמות המים הרומאיות. אמנם מדובר בתיעוד, אך האריס מבקש להעביר גם מסר: יש להקשיב לטבע, לקחת בחשבון את עוצמתו הבלתי מרוסנת העולה פי כמה על עוצמתן של האימפריות ולהתייחס אליה בענווה. כמוטו לספר הוא מצטט בזה אחר זה את טום וולף המתייחס לעליונות האמריקאית בתחילת האלף השלישי, ואת פליני הכותב על העליונות הרומאית, והקורא מוזמן להבין את הקישור.

"פומפיי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מרחיב אופקים ומומלץ.

Pompeii – Robert Harris

זמורה ביתן

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

סעיד, המספר את העלילה בגוף ראשון, שב מארצות-הברית לביקור בארץ. שבע-עשרה שנים עברו מאז התנתק לחלוטין ממשפחתו בטירה, אך כעת הוא נענה לקריאתו של אביו המאושפז במצב קשה. בבית באילינוי נשארים אשתו פלסטין, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים מנוכרת ויוצאת דופן, ושלושת ילדיהם. מה גורם לאדם, הקשור בכל נימי נשמתו לנוף ילדותו, לקום ולעזוב? כיצד נקלע למצב שבו הוא ואשתו כמעט ואינם מדברים, ואת לילותיו הוא מעביר בדירה נפרדת? הגורמים לכל אלה ייחשפו בהדרגה.

למרות המבנה הזה של הסיפור, המתאר מצב חריג וחותר אל שורשיו מעוררי הסקרנות, אין המדובר במעין ספר מתח. ה"תעלומות" הן הציר הסיפורי שסביבו משתרגים הנושאים המעניינים, ביניהם דינמיקה משפחתית בחברה שמרנית, חיים בשני העולמות היהודי והערבי, אבהות, בדידות, והגמישות החמקמקה של הזכרון.

המספר גדל בחברה הערבית וחייו המקצועיים כעיתונאי התנהלו בחברה היהודית. סיפור קצר שכתב שינה לחלוטין את חייו ואת חיי קרוביו, ובשל השפעתו הטראומטית חדל מכתיבת פרוזה. את פרנסתו הוא מוצא כסופר צללים הכותב אוטוביוגרפיות של זרים. באורח אירוני הספרים הראשונים שכתב עסקו בזכרונותיהם של יהודים מתקופת מלחמת העצמאות, שמן הסתם שונים מאוד מזכרונותיו שלו. ככל ששקע יותר בעבודה גילה כי במענה לשאלתו על הזכרון הראשון של לקוחותיו, ועל זכרונותיהם בכלל, קיבל תיאורים שנועדו לקרובים שיקראו את הדברים, כפי שהלקוחות רצו להזכר. פה ושם החל לשלב בספרים זכרונות פרטיים יפים מן הביוגרפיה שלו כדי להעשיר את הכתיבה. הלקוחות אפילו לא שמו לב. מאוחר יותר יגלה שגם הזכרון הבדוי שלו עצמו נשען על זכרון אמיתי של זולתו.

משעה שמסר את הזכרונות היפים נותר המספר עם המייסרים והמעיקים. כך הוא כותב על זכרון ילדות: "פעם הזכרון הזה היה ממלא אותי אושר, עד שכתבתי אותו באוטוביוגרפיה של אחד הלקוחות הראשונים שלי, ומאז האושר של הזכרון הזה דהה כלא היה, ונותרו ממנו רק תמונות נטולות רגש". אביו הגוסס שואל אותו לגבי הסיפורים שהוא מספר לעצמו על חייו: "אתה עדיין הקורבן בסיפורים האלה?". המספר זוכר את עצמו כילד דחוי על ידי בני גילו, וכמתבגר ומבוגר שאינו משתלב. כשהוא מתאר את חווית היות ערבי בישראל כשילוב של תחושת השפלה ופחד, אי אפשר שלא לתהות עד כמה התיאור מייצג על רקע תיאוריו את אישיותו שלו.

שמו של הספר הוא כשמה של פעולה בקובצי וורד, המאפשרת לעקוב אחר היסטוריית השינויים המבוצעים בטקסט. המספר, שעיסוקו בזכרונותיו, ובזכרונותיהם של אחרים, כמעט אובססיבי, חוזר ומשכתב את הדברים שכתב ואת מחשבותיו, דבק בגרסה האחרונה ואינו נפרד מקודמותיה.

סייד קשוע כותב בכשרון רב. תיאוריו מדויקים בפרטים ומלאי חיות. השימוש באירוניה מעודן ומחוכם, דמות המספר נוגעת ללב, והקריאה מושכת ומעניינת. מומלץ בהחלט.

 

כנרת זמורה ביתן

2017

כותרת משנה: למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה

פרופ' גדי היימן, ראש המגמה לבטחון בין-לאומי ודיפלומטיה באוניברסיטה העברית, עוסק בספר זה בהשפעה שיש לרגשות על קבלת החלטות בתחום הרגיש והגורלי של יציאה למלחמה. הוא מתמקד בשלושה רגשות – פחד, חרטה ומשאלת לב – מנתח כל אחד מהם לעומק, ומדגים את השפעתם בארועי מפתח במאה העשרים.

התבוננות בארוע מזוית הראיה של רגש ספציפי מטבע הדברים מפשטת אותו ואינה מאפשרת דיון מקיף בכל היבטיו. לדעתי, הדבר ניכר במיוחד בפרק "הדרך למלחמת ששת הימים". אבל אם היתה לי כוונה "להאשים" את הכותב בפשטנות, הוא הקדים ונטרל אותי באחרית הדבר, שבה כתב כי אכן מדובר ברשימה מצומצמת של רגשות מתוך קשת שלמה, וכי השפעתם על מקבלי ההחלטות היא בודאי רק דרך אחת של השפעה על הפוליטיקה הבינלאומית. יש, כמובן, חשיבות למודעות להשפעה זו, ולכן יש יתרון בהתמקדות (ומכל מקום, תיאור המכלול כולו אולי אינו אפשרי כלל).

הרגשות הנידונים בספר הם במידה מסוימת רגשותיהם האישיים של מקבלי ההחלטות, אך במידה רבה יותר אלה הם רגשות קיבוציים, הנובעים מתרבות ומהיסטוריה משותפת. רגשות קיבוציים עשויים להיות עוצמתיים יותר בשל אפקט ההדהוד, כלומר העצמת הרגש אצל כל אחד מחברי הקבוצה בעקבות החשיפה לרגשות של שאר החברים בה.

פחד הוא הגורם לדילמת הבטחון. דילמה זו, הנובעת מחוסר בטחון ומפחד מפני יריבים עתידיים, מובילה בין השאר להתחמשות מואצת ולהחלטה על מלחמת מנע, למרות שהאינטרס המשותף של כל המעורבים הוא להמנע כליל מחימוש כלשהו (בדומה לדילמת האסיר). הארועים שנבחרו להדגים את השפעת הפחד הם פריצת מלחמת העולם הראשונה כתוצאה מן התסביך הגרמני, והיסטורית המלחמות של ישראל מתום מלחמת העצמאות ועד ששת הימים.

משאלת לב היא הנטיה לאופטימיות יתרה, האמונה הבלתי רציונלית בהצלחה גם כשההימור מסוכן. ההחלטה של גרמניה על מלחמת צוללות ב-1917, והמתקפה היפנית בפרל הרבור, מדגימות את השפעתו של רגש זה, שהוביל בסופו של דבר לחורבנן של השתיים.

חרטה על מעשים שנעשו, ובעיקר על כאלה שלא נעשו, היא כוח מניע חזק המכתיב מהלכים עתידיים. מלחמת העולם השניה פרצה בגלל השפעתם ההרסנית של שני נרטיבים היסטוריים מעוררי חרטה, הבריטי והצרפתי. הבדלנות האמריקאית נבעה אף היא מאותו רגש, וכן גם התהוותה של המלחמה הקרה.

גדי היימן פותח את כל אחד מפרקי הספר בהסבר מקיף על מהותו של הרגש הנדון, ועובר משם לתיאור המקרים המדגימים אותו. כתיבתו נהירה מאוד, שווה לכל נפש מבלי לוותר על העומק. בחירתו לזנוח היבטים אקדמיים, כמו מראי מקום, ולנקוט סגנון סיפורי, נכונה בעיני, ומנגישה את הספר לקורא הבלתי מקצועי. כמה מן הארועים המתוארים היו מוכרים לי מקריאות קודמות בספרים אחרים, וזוית הראיה המיוחדת לספר זה העמיקה את הידע שלי. מצאתי ענין מיוחד בפרק "דרכה של יפן לפרל הרבור", שלא הסתפק בהיסטוריה המאוחרת, אלא גולל את קורותיה של יפן מאז חרגה בעל כורחה מהסתגרותה במחצית המאה התשע-עשרה ועד דצמבר 1941.

אחד הדיונים המעניינים בספר הוא השאלה האם אפשר ללמוד מן ההיסטוריה. התשובה אינה חד-משמעית מכמה סיבות. אחת מהן היא הסיבתיות ההיסטורית, חוסר היכולת לבודד גורם שהניע תהליכים וללמוד ממנו. סיבה אחרת היא הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של ההיסטוריונים, האופן בו הם אורזים את ההיסטוריה ומציגים אותה. ואולי יותר מכל, להיסטוריה יש נטיה שלא לחזור על עצמה בדייקנות, ולעתים קרובות מה שקורה הוא שאנו מיישמים את הלקחים הנכונים על המקרה הלא נכון.

"פחד, חרטה ומשאלת לב" הוא ספר מרתק, מרחיב אופקים ומומלץ.

ראיון עם גדי היימן על רקע המלחמה באוקראינה

כנרת זמורה דביר

2022

ביולי 1667 נחתם הסכם בין אנגליה להולנד, שיחסיהן ידעו עליות ומורדות, כולל מלחמות סחר ומלחמות עקובות מדם. אחד מסעיפי ההסכם קבע כי כל אחת מהן תוסיף להחזיק בשטחים שברשותה באותה העת. הולנד ויתרה בכך על זכויותיה במנהטן ובניו-הולנד. אנגליה ויתרה על תביעותיה באיי בנדה, כולל באי הקטן ראן. איי בנדה, שבאותה עת היו מקור לעושר בזכות אגוזי המוסקט שלהם, שהיו מבוקשים מאוד באירופה, איבדו מכוחם תוך כמה עשורים, והם היום נקודה נידחת באוקינוס ההודי, במחצית הדרך בין אינדונזיה לפפואה ניו-גינאה. ניו-הולנד, היא ניו-יורק, הפכה למשך שנים רבות לשלוחה משגשגת של האימפריה הבריטית. ג'יילס מילטון מייחס חשיבות מרובה לחלוקת הנכסים הזו, וטוען כי לא היתה אפשרית לולא אחיזתו העיקשת של הסוחר האנגלי נתנאל קורטהופ באי ראן במשך ארבע שנים עד שנורה ממארב ב-1620, נפל לים ולא נראה מאז. מסיבה זו מופיע שמו של נתנאל בשם הספר.

כותרת המשנה של הספר היא "כיצד שינה אומץ לבו של אדם אחד את מהלך ההיסטוריה". לדעתי, מילטון אינו מצליח להעניק תוקף להצהרה זו, וקריאת הספר על שמו של קורטהופ היא אולי נסיון להעניק פן אישי לספר שהוא עיוני-תיעודי. קורטהופ היה אדם עיקש וגם מנהיג כריזמטי, שהצליח להחזיק צוות אנשי ים וסוחרים באי קטן בתנאי מצור ומצוקה, מבלי שימרדו בו. הוא ביקש לקבע את חזקתה של אנגליה בראן, הקטן והמערבי באיי בנדה, לאחר שההולנדים השתלטו על האיים האחרים. בפועל לא הצליח לשלוח אגוזים, או תוצרת אחרת, לאנגליה, ומצא את מותו כשיצא בסירה לגייס תמיכה באחד האיים הגדולים. בשנים שאחר-כך הפכו ההולנדים את ראן לשומם, כשעקרו את מטעי האגוזים ונטעו אותם מחדש באיים שברשותם. האנגלים, אגב, לא היו טובים מהם: במאה התשע-עשרה החריבו את כלכלת האיים כולם, כשעקרו חלק מן המטעים ונטעו אותם במקומות כמו ציילון וסינגפור ששגשגו על חשבון איי בנדה.

גם אם ההצהרה שבכותרת המשנה אינה מקבלת חיזוק בספר, הספר עצמו מעניין ושופע מידע. מילטון מספר על המירוץ האירופי אחר המסחר עם איזור האוקינוס ההודי. זהו סיפור של תעוזה ושל סבלנות, וגם של אכזריות ושל חוסר סובלנות. מסעות ימיים ארכו חודשים, אניות רבות טבעו, ונוסעים רבים מתו ממחלות כמו הצפדינה, שרק במחצית המאה השמונה-עשרה נמצא לה מרפא (אם כי הקברניט ג'יימס לנקסטר הצליח כבר ב-1601 לרפא את אנשיו באמצעות מיץ לימון, פתרון שנזנח ונשכח). האומות החזקות של התקופה – פורטוגל, ספרד, הולנד ואנגליה – התחרו זו בזו על המסחר שהבטיח עושר אגדי, עם עלית הביקוש לתבליני המזרח, פלפל, ציפורן ומוסקט. נציגיהן בנו מאחזים במקומות אליהם הגיעו, דחקו את רגליהם של מתחריהם, ולא היססו לשדוד אלה את ספינותיהם של אלה. כמה מן הנציגים האירופים הבינו את חשיבות הקשרים הטובים עם ילידי המדינות והשבטים שסביב האוקינוס ובלבו, אחרים רמסו אותם ברגל גסה והתיחסו אליהם בהתנשאות ובאלימות (מעניין לציין שההולנדים, ש"הצטיינו" בדיכוי הילידים, נהגו באופן הפוך לגמרי במגעיהם עם האינדיאנים באמריקה). העובדה ששלום ושלווה היו מועילים לכולם לא הפריעה להם לנהל מלחמת כל בכל, והמירוץ אחר התבלינים הוא ברובו, למרבה הצער, סיפור של מלחמות. מילטון מתאר את כל אלה בפירוט רב, מרחיב ברקע הפוליטי והחברתי, והספר נקרא בענין ובסקרנות.

הערת שוליים: הספר "פרשת בטאוויה", שמתאר מקרה קיצוני של מסע שהשתבש קשות, מתרחש על ספינה שיצאה מהולנד לרכוש תבלינים באותה תקופה המתוארת כאן.

Nathaniel’s Nutmeg – Giles Milton

זמורה ביתן

2002 (1999)

תרגום מאנגלית: בן-ציון הרמן

"אהבה יד ראשונה" מתרחש בבנין משותף. הספר נפתח עם הגעתה לבנין של דיירת זמנית, סופרת שמבקשת להתבודד כדי לעמוד בהתחיבות למו"ל לספק ספר חדש, ומסתיים מספר חודשים אחר-כך עם עזיבתה. בין שני ארועים אלה מסופרים בגוף ראשון סיפוריהם של דיירי הבנין, שחייהם משיקים אלה לאלה. האהבה משותפת למרבית סיפורי החיים הנפרדים. לעתים זוהי אהבה שמומשה ושרדה או אבדה: אהבתה הישנה והנשכחת של הסופרת לדייר הפנטהאוז, שמצדו לא שכח דבר; אהבתם של שני רופאים שהפכה לנינוחות זוגית; השתוקקותה של פגועת נפש אל בעלה שנטש לפני עשרות שנים. ולעתים זוהי הכמיהה לאהבה או הויתור עליה: השלמתה של בת שלושים עם הצורך להתפשר כדי לזכות בזוגיות; החלטתה של אשה ללדת ילד מתרומת זרע ולוותר כליל על זוגיות.

מירה מגן מיטיבה, כרגיל, לאפיין דמויות והלכי רוח. שלא כרגיל, הסיפורים הנפרדים אינם מתגבשים ליצירה שלמה, אולי בשל ריבוי הדמויות, ויותר מדי תמיהות נותרות בלתי פתורות. הספר מדשדש לאטו, וכשסוף סוף מתרחש בו דבר מה הוא לוקה באי סבירות, בעיקר בשל דמותה של יולה הסופרת שהיא אחת החוליות החלשות בספר. אנחנו מתבקשים להאמין שהיא אינה זוכרת התרחשות דרמטית בחייה, שהיא נזקקת לטריק בלתי הגיוני כדי להכנס לדירת השכן במקום לדפוק על הדלת, ובכלל המוכנות שלה לדון באהבה הישנה למרות הפוטנציאל ההרסני של דיון כזה אינה מתקבלת על הדעת. כן, אנשים נוהגים מפעם לפעם, אולי לעתים קרובות מדי, באופן בלתי סביר, אבל היצירה אמורה לשכנע שקיים איזה סוג של הגיון פנימי בחוסר ההגיון, וכאן ההיבט הזה נעדר.

עוד היבט שנותר בלתי מוסבר הוא היותה של פגועת הנפש מעין ציר מחבר בין הדמויות. בלי סיבה מתקבלת על הדעת השכנים, כל אחד בדרכו, מוקסמים ממנה, ובאופן מלאכותי כלשהו רואים את עצמם משתקפים בה. לא יכולתי שלא להזכר ב"צייד בודד הוא הלב" המצוין, שבו מוצאות הבריות עוגן באדם שאינו נותן את לבו אליהם, אלא ששם הבדידות הקשה מסבירה את ההיקשרות הזו, את האופן בו אנשים משליכים על הזולת מהרהורי לבם. כאן ההיקסמות אינה ברורה.

לא ברורה לי גם ההתיחסות למלאכת הכתיבה. בסיום הספר מצהירה יולה כי לא תכתוב יותר, "אם רק אעמוד בכך", אבל במהלכו של הספר היא כותבת כי "לו הייתי עשב לא הייתי בודה מחלה סופנית לילד שלי, לא הייתי ממציאה אסון קולוסלי שיאפיל על קץ היצירה שלי, על דעיכת היכולת וגוויעת הסופרת, לא הייתי מנפחת נמלה ועושה ממנה פיל", ומתיחסת בכך לפרטים מתוך עלילת הספר. לא הבנתי את הצורך בערפול הזה של כותבת-לא-כותבת.

ובפינת הקטנוניות: "אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל" הוא של קונילמל, לא של שלמה ושלמַי.

מירה מגן היא כותבת סבלנית, שספריה מתנהלים בדרך כלל לאיטם ובפרטנות. מכיוון שחוויתי בספרים אחרים שלה, כמו "אחותו של הנגר", היקשרות איטית ומאוחרת לדמויות ולסיפור, לא מיהרתי לכתוב סקירה. חיכיתי שהספר יחלחל, שיצופו תובנות שלא ראיתי תוך כדי קריאה. לצערי, זה לא קרה.

אם מוכנים להסתפק בקריאה נפרדת של כל דמות, אפשר להעריך את הספר. כמכלול הוא חלש בעיני.

כנרת זמורה דביר

2022

"פרנהייט 451" מתאר עתיד – בלתי נסבל ושקשה להעלותו על הדעת – שבו קריאת ספרים אסורה. הכבאים, שאי שם בהיסטוריה שצונזרה ונמחקה היו אחראים על כיבוי האש, אחראים כעת על שריפת הספרים, לעתים יחד עם הבתים שבהם נמצאו. גאי מונטאג, כבאי מן השורה, מזדעזע יום אחד כשאשה, שנתפסה מחזיקה ברשותה ספרים, בחרה להשרף איתם. הוא גונב ספר ומחביא אצלו, מנסה לשתף את אשתו בסוד הספרים שאסף למרות האיסור, מושפע מאשה צעירה יוצאת דופן ומזקן שמאיר את עיניו, מתעמת עם מפקדו, ובסופו של דבר מוצא מקלט אצל חבורת אנשים שמשימת חייהם היא שימור הספרים בזכרונם, בתקווה שהזכרון המצטבר יצליח בסופו של דבר למנוע מן האנושות מלחזור שוב ושוב על טעויותיה.

הספר סופר פעמים רבות במדיות שונות, והתמצית שלמעלה היא בדרך כלל מה שזוכרים ממנו, או למצער זה בערך מה שאני זכרתי מקריאה קודמת. אבל יש בו יותר מסיפור דיסטופי שצופה עולם דיקטטורי ומשטרת מחשבות.

שתי נקודות רעיוניות משכו את תשומת ליבי. האחת היא העובדה שגיבוריו של ברדבורי אינם מקדשים את הספרים כעצמים אלא מקדשים את תוכנם ואת משמעותם. פאבר, הזקן המרדן לשעבר שהופך את מונטאג לשגרירו, אומר לו זאת בבהירות: "אתה לא צריך ספרים, אלא כמה מהדברים שהיו פעם בספרים […] הקסם הוא רק במה שהספרים אומרים, באופן שבו הם מאחים עבורנו את טלאי היקום". גם החבורה המשננת את הספרים האבודים אינה דבקה בהכרח בטקסט המדויק, אלא במה שיש באפשרותם לזכור, ובעיקר ברוח הדברים ובכוחם. הנקודה השניה מובעת אף היא מפיו של פאבר: "הכבאים נחוצים רק לעתים רחוקות. הציבור עצמו הפסיק לקרוא מרצונו". זו תחזית מאיימת, שהוגשמה בדרך זו או אחרת יותר מפעם אחת: אין צורך בצנזורה מלמעלה, איומים וכפייה נדרשים רק במקרים קיצוניים. בני האדם "הפשוטים" בוחרים מרצונם, מתוך חוסר יכולת או מתוך עצלות, בבורות. הם המאפשרים את הרודנות.

נקודה שניה זו מתחברת לתחזיות האחרות של ברדבורי, חלקן מדויקות להפליא. הגלישה מרוחב היריעה הסבלני אל התמצות קצר הרוח – "במאה העשרים […] הספרים קצרים יותר. תקצירים, סיכומים, תמציות. כל דבר צריך להצטמצם לשורת מחץ"; השתלטות התקין פוליטית, שלצד מעלותיו הוא מצמית את היכולת להתבטא בחופשיות; הדומיננטיות של המדיה וטשטוש הגבולות בינה ובין המציאות – "הסביבה המשודרת אמיתית כמו העולם עצמו. היא הופכת להיות האמת"; מניפולציה של האמת כדי שתתאים למשבצת השידור ולכושר העיכול של הקהל; מתן משקל יתר לחזות על פני המסר. ולצד אלה הוא מתאר טכנולוגיות דמיוניות לזמנו, כמו טלויזיות ענק שטוחות מסך, אוזניות בלוטות' ועוד.

מבחינת איכות ספרותית הספר אינו מבריק בעיני, אך רעיונותיו ותחזיותיו ראויים להקרא. כדאי להקדיש זמן גם לקריאת אחרית הדבר מאת המתרגמת נועה מנהיים. היא מתייחסת לספר על רקע ספרים עתידניים אחרים בני זמנו, ומרחיבה באשר לרעיונות המובעים בו.

מעניין ולכן מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2013 (1953)

תרגום מאנגלית: נועה מנהיים