תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

כותרת משנה: הערה על מקום אחר

כשתלמה אדמון היתה כבת חמישים היא התגברה סוף סוף על הפחד מטיסה, והגשימה משאת נפש ישנה – לטייל באירופה. טיולים רבים עברו מאז אותו טיול ראשון, וכמה מרשמיה – הכתובים והמצולמים – רוכזו בספר זה.

הכותבת המטיילת מוקסמת מפרטים קטנים. מפסל של מלאך על קבר בכפר שאיש אינו מתייר בו, משרידי גשר, מקולה של ציפור. היא רוצה לגעת בכל, לחוות כל פינה שכוחת-אל, להתערות לרגע בחברת זרים. היא מאושרת בתוך הירוק האינסופי, תחת זרזיפי הגשם, במבנים יחודיים, בסמוך לנהר, במקומות שאליהם נקלעה בטעות. כמעט ולא נמצא בספר אתרים המצויים במפות התיירות הפופולרית, אבל נמצא בו שפע פנינים שלב פתוח ומבט נוח להתרשם יראה בהן יופי.

לכל אחד מן המקומות מוקדש עמוד כתוב אחד ותמונה אחת, שרובן צולמו על ידי הכותבת. החוויות המתוארות מגוונות, לפעמים מראה של נחל, לפעמים חיוך של תושבים מקומיים, לפעמים חווית הטיול בצוותא עם חברים שהעדפותיהם שונות. כמה מן הקטעים כתובים בגוף ראשון, אחרים בגוף שלישי, ומכולם עולה ושופעת שמחת המרחבים, שמחת הגילוי המשמרת רעננות ראשונית. "מישהו הפטיר מאחוריה: "את לא תתבגרי לעולם, מה?" היא לא הסבה את ראשה כשענתה: "ממש לא!" ושבה ותחבה את המשרוקית לפיה".

התמונות מספרות את החוויה לא פחות מן המלים. דוגמא בולטת היא תמונה שצולמה במדריד, ובה סמוך למבנה המצולם משוחחים שני שוטרים, שהצלמת לא הבחינה בהם בעת שצילמה. היא לא הבחינה גם שבשעה שהיתה מרוכזת במה שרואות עיניה, כייס התגנב מאחוריה ונטל לעצמו כסף ותעודה. הניגוד בין הגניבה לנוכחות המשטרה נותר חי בתמונה. החוויה עצמה מסופרת, אגב, באותה רוח בה מסופר הספר כולו – היקסמות מן השונה, מן ההרפתקה הקטנה.

"הדרך חשובה לי לא פחות ממחוז החפץ. הדרך היא מצב ביניים מאושר, נטול חובות. היא מכילה את החניות הלא מתוכננות, את הירידה מהמפה, את הגיחה הפרועה ממדריך התיירות. הדרך ניחנה באיכותו של הבלתי צפוי". בין הקטעים המתארים מקומות משובצים בספר כאלה המתארים את הדרך. שלט המכריז על טירה, שאליה לא יגיעו בגלל שסימנו לעצמם יעד שונה; שולי הכביש המכוסים עלי שלכת בגווני אדום וזהב; תמונת בן זוגה של אדמון בתחנת רכבת גרמנית, תמונה שיש בה "הצהרה נטולת פתוס".

קוראים מעשיים, שאינם מסתפקים בהנאת הקריאה על חוויותיהם של אחרים, יוכלו למצוא בספר מדריך לאתרים מחוץ למפת התיירות, אבל הספר לא נועד לכך. אין סדר מובנה לפרקים, והם מדלגים בין זמנים ובין מדינות. עיון בתוכן העניינים לא יסייע, שכן שמות האתרים אינם מופיעים בו. אפשר לבחור פרקים מפתים במיוחד ולקוות להגיע אל המקומות המתוארים בהם, הכל על פי נטית לבו של הקורא. ואפשר לבחור בדרכה של הכותבת – לצאת לדרך עם תכנית מסודרת, לפרוע בה וליהנות מהתגליות.

תלמה אדמון ניחנה בכושר תיאור יפיפה, ואסיים בקטע שנבחר כמעט באקראי אודות סיור קצר בכפר האיטלקי Borghetto Di Vara: "אני הולכת לטייל בכפר שלנו," אמרתי לחברים שהשתרכו לחדרים. "מה יש לראות כאן," אמרו. יש כאן נהר, וארה שמו. הוא תוחם את בתי הכפר מצפון, והערוץ רחב ומרופד בשברי שיש שנסחפו מהרי קרארה. שרידי גשר רומי מקשטים את הערוץ, וצמחים רעננים עולים מרבדיו. הזמן הטוב מאחד את השקט הרקום בציוצי ציפורים ובקול המים הנופלים בין אבנים, את מראה קשתות הגשר שתכנן מהנדס רומי, ואת ירקוּת הצמחיה הרוכנת מן הגדות. נקלעתי לתוך זה רק לרגע, אבל הזמן עצר למעני.

ספר נעים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2014

כותרת משנה: משהו שקשור לספרים

הסופר היינריך בל היה תלמיד שנה ראשונה בגימנסיה בקלן כשהיטלר עלה לשלטון ב-1933. בספר האוטוביוגרפי הקצר הזה הוא מתאר את ארבע השנים עד סיום לימודיו. בית-הספר, שתפס מקום שולי למדי בסדר יומו, היה בכל זאת רב חשיבות, משום שסיפק, כדבריו, מקום מסתור מושלם, מקום בו יכול היה לחמוק מפעילויות שנפשו בחלה בהן. "האפשר שאיננו לומדים לקראת החיים בבית-הספר, אלא בדרך לבית-הספר?", הוא קובע יותר משהוא שואל, והספר אכן עוסק בעיקר במה שארע בחיים שמחוץ לכתליו.

בל היה הילד השישי של הוריו. המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב כנגר, וגם מעבודתם של הילדים הבוגרים, ויחד עם גרמנים רבים סבלה קשות מן המשבר הכלכלי. האב סיפק מוצרים לרשויות, וההזמנות הלכו והצטמצמו, בין השאר משום שאיש מהמשפחה לא הצטרף לארגון נאצי, כפי שנרמז להם די במפורש. המצוקה עשתה את שלה, ומועצת המשפחה בחרה באח אלואיס כזה שיהפוך חבר באס.אה. עד סוף חייו נטר אלואיס טינה על ההחלטה הזו. הלחץ הסביבתי גם גרם להם להצטייד, ב"עצתו" הבלתי משתמעת לשתי פנים של פקח השכונה, בדגל צלב קרס. משום שהחיים בגרמניה היו בלתי נסבלים עבורם, כמי שסלדו מן המתרחש סביבם, נשאלו שנים אחר-כך מדוע לא קמו ועזבו. "הדבר היה פשוט מחוץ לתחום השגתנו. היה זה כאילו נשאלתי למה לא הזמנתי מונית לירח", כך מסביר בל חצי יובל אחר-כך. הם ראו יהודים עוזבים, נרדפי משטר אחרים מהגרים אף הם. אבל מבחינתם, קלן היתה ביתם, ואם כי היה ברור שהמדינה צועדת אל מלחמה, נטישה לא עלתה כלל על הדעת.

בל עצמו סירב להצטרף לתנועת הנוער ההיטלראית, גם משום כוחניותה והאידיאולוגיה שלה, וגם משום שמטבעו לא נטה לפעילות מאורגנת. יחד עם שני נערים כמוהו היה נקרא מדי פעם אל משרד המנהל, שם היה האחרון מפציר בהם להסיר את התנגדותם, אך לשווא. מכיוון שלא פעם נשמעות טענות של חוסר ברירה, כאילו שתי האפשרויות החליפיות היו הצטרפות לתנועה או ענישה חמורה, מעניין לראות שבכל זאת אפשר היה אחרת. בל עצמו אינו מתיימר להכתיר את בחירתו כאומץ. הוא מודה בכנות כי "הייתי מוג לב מכדי להסתכן בסרבנות גיוס", וההתנגדות שלו לנאציזם התבטאה באותה תקופה במה שהוא מכנה עריקה פנימה, הביתה.

השאלה "מה יצא מהילד הזה?" נשאלת על ידי הורים רבים בתקופות רבות. השאלה הכמעט שגרתית הזו הפכה מודאגת יותר, ובצדק, לקראת סיום לימודיו של בל. צריך היה למצוא עיסוק ומקום שיצליחו להוות מעין בועה, מוגנת יחסית, כמו בית-הספר. מכיוון שכבר תכנן להיות סופר – תכנית שעוררה חרדה אצל הוריו נוכח משטרת המחשבות הנאצית – מישהו העלה את הרעיון שמה שייצא ממנו צריך להיות קשור לכך. הבחירה נפלה על חניכות בחנות ספרים.  

היינריך בל הוא מספר מוכשר, בעל סגנון שנוטה למורכבות, שמזכיר לעתים מונולוג יותר מפרוזה. כך גם בספר הזה, שלמרות מימדיו הצנועים הוא מכיל עובדות מעניינות ורעיונות שראויים לעיון. אחד מהם, שפגשתי בספרים מאוחרים יותר כמו הביוגרפיה של שפאר ו"שואה שלנו", מתייחס לתפקידם של האנשים הנורמטיבים במדינה שאיבדה את בלמיה. בל מתאר את טקסי הזכרון בבית-הספר, שעוררו בו את ההכרה כי שנתון אחר שנתון של בוגרי תיכון גרמניים למדו למען המוות, ובשלהם קובע כי "התנהגותם של אותם מורים גרמנים משכילים שבמשכילים, ישרי לב לפני ולפנים עד אחד, היא שאפשרה בסופו של דבר את סטלינגרד ואת אושוויץ".  

מעניין ומומלץ.

Was Soll aus dem Jungen Bloss Werden? – Heinrich Böll

כנרת

1987 (1981)

תרגום מגרמנית: יעקב גוטשאלק

בפרק הפותח את הספר אומר סטלין לאמו של המספר: "חייבים לשמור על מפלס מתקבל על הדעת של אימה. ומה היא האימה? זו הוודאות המשותפת לכל אדם בברית המועצות, מהפשוט ביותר ועד החזק ביותר, מהאלמוני ועד חברו הקרוב של סטלין, שאין דבר המגן עליו מפני החלטה להוציא אותו להורג, החלטה שיכולה ליפול בכל רגע נתון בלי שמץ של עילה". שמו של הספר מתייחס אולי לאמירה זו, אך הוא תקף גם להוצאות להורג מתוחכמות יותר וגלויות פחות, מבית מטבחו של המשטר הנוכחי ברוסיה. עיקרו של הספר הוא אסון טביעת הצוללת קורסק, והמספר הבדוי, אביו של אחד ההרוגים, מכוון אצבע מאשימה אל פוטין ואל מערכות השלטון המושחתות.

כמה מפרקי הספר מסופרים בגוף ראשון, ואחרים, כלליים יותר, המשמשים רקע לסיפור חייו של פאבל המספר, בגוף שלישי. הספר נפתח בסיפורה של אמו של פאבל, רופאה בעלת יכולת ריפוי במגע ידיה, שנקראה לטפל בסודיות בכאביו של סטלין. היא ובעלה נפלו קורבן לפרנויה האינסופית שלו, כשהתקשה להחליט אם ניתן לסמוך על האשה שלא תשתף את בעלה במשימה שהוטלה עליה. מרביתו של הפרק הוא מונולוגים ארוכים של השליט, המשרטטים דיוקן של פסיכופת. הוריו של פאבל שרדו את התלאות שהומטו עליהם, והוא עצמו נולד כשהתאחדו אחרי מותו של סטלין.

אל פאבל נשוב בראשית המאה העשרים ואחת. פקיד רשמי מופיע בביתו כדי לבשר לו על הפיצויים המגיעים לו ולאשתו בשל מותו של בנם, שהיה אחד משלושה שגופתם לא נמצאה. יחד עם הסכום הכספי, הם מקבלים דירה בסנט פטרבורג וחייבים לעבור לשם. בנוסף, הם נדרשים להתחייב לו ליצור קשר עם עיתונאים זרים. פאבל, שאינו מעונין לעזוב את מקומו, מעלה את האפשרות לקבל את ערך הדירה במקום אותה עצמה. אבל הביורוקרטיה דורשת את שלה, והוא יצטרך לתמרן כדי לעמוד על שלו. בהמשך יפר את חובת השתיקה שנגזרה עליו, וכשיוסיף להרדף על ידי פקידים תפקע סבלנותו, והסובלנות האופיינית לו תתפוגג.

בין פרקי החיים של פאבל ושל משפחתו משולבים פרקים המתארים את התפוררות ברית המועצות ואת מסלול הקריירה של פוטין, המופיע בספר בשם פלוטוב. הוא מוכיח את נאמנותו כשהוא מוצב במזרח-גרמניה, ממש לפני נפילת חומת ברלין, ומעורר תדהמה כשהוא מזנק אל תפקיד ראש הממשלה למרות אלמוניות יחסית. במקביל מתוארות התרחשויות ברוסיה המשתנה, בעיקר עלית כוחם של האוליגרכים, והשחיתות הפושה במרוץ אחר הרווח האישי.

פאבל ומשפחתו "פוגשים" את פוטין באסון הצוללת. אנה, בתו העיתונאית של פאבל, מארחת עיתונאי צרפתי, שבא לחקור את האסון, ופאבל משמש להם נהג ומתורגמן. הצרפתי עתיד לצאת מן החוויה הזו מבולבל – ההשערות נערמות, כולן אבסורדיות אך אפשריות: הצוללת טבעה בגלל התנגשות עם ספינה של נאט"ו, או שהתפוצצה בגלל טורפדו פגום; הטורפדו היה פגום כי המהנדסים הצ'צ'נים שהתלוו לצוללת היו חולית מתאבדים, או שחיבלו בו בדאגסטאן; הצוללת היתה פגומה משום שקציני המטה ספסרו בחלקי החילוף שלה על חשבון בטחונם של אנשי הצוות; עשרים ושלושה האנשים ששרדו את הפיצוץ לא ניצלו משום שביתן החילוץ של הצוללת התעוות ולא ניתן היה לפתוח אותו, או שצוללת החילוץ היתה פגומה ומאוישת בצוות לא מיומן. הפרק הלפני אחרון קובע נחרצות (ולא ברור אם הוא מבוסס על ידע או על השערה), שפוטין העדיף לא להציל איש, כדי שלא יהיו עדים למה שבאמת ארע בצוללת. מסיבות תדמיתיות דחה סיוע זר, ורק חמישה ימים אחרי הפיצוץ איפשר לצוותים אמריקאים ונורבגים להתקרב אל הצוללת הטבועה. עבור השורדים המעטים זה היה מאוחר מדי. לפני שהצוללת נמשתה מן המים, כשנה אחרי שטבעה, החרטום שלה נוסר. האם היה זה נסיון להעלים ראיות?

מבנה הספר, המתקדם כרונולוגית בין פרקים בתולדות רוסיה, נועד, כך נראה לי, להצביע על שרשרת של שחיתות ושל כשלים, ששורשיה בברית-המועצות, ותוצאותיה ברוסיה של היום. הבחירה לפתוח בפרנויה של סטלין ולסיים בזו של פוטין היא השוואה שלא ניתן להתעלם ממנה בין השניים. על אופיו של סטלין הסופר מצביע באמצעות המונולוגים המצמררים שהוא שם בפיו, המעוררים תהיה באשר לקשר שלו עם המציאות ועם עצמו. ועל פוטין הוא כותב בפשטות כשהוא מתייחס לריחוק בינו ובין המכונים מקורביו: כיצד תתכן קרבה כשלו אין קרבה עם עצמו?

"הוצאה להורג שגרתית" הוא ספר מרתק, המשלב בין הפוליטי-היסטורי לסיפור הפרטי של אנשים שמנסים למצוא לעצמם מקום בסביבה מבלבלת ושוחקת. אביטל ענבר תרגם היטב והוסיף הערות. שני ספרים נוספים, השופכים אור על רוסיה, "הצאר החדש" ו"היו זמנים ברוסיה", מומלצים כהרחבה, וגם בפני עצמם.

Une Exécution Ordinaire – Marc Dugain

כנרת זמורה ביתן דביר

2013 (2007)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

הנהר הסודי הוא המקום שבו מוצא ויליאם תורנהיל מנוחה לנפשו. תורנהיל נולד לעוני מייאש בלונדון, בן למשפחה מרובת ילדים ומורעבת תדיר. למרות שעבד מגיל צעיר, והצליח להוציא את פרנסתו כשייט על התמזה, לא היה לו סיכוי לחרוג ממעמדו בשולי החברה ולהבטיח לילדיו עתיד טוב יותר. לא ייפלא אפוא ששלח ידו אל הסחורה של מעסיקיו בנסיון להחלץ מן המצוקה. כשנתפס נדון למוות, אך עונשו הומר להגליה אל המושבות באוסטרליה. אשתו ההרה סאל ובנם הפעוט התלוו אליו. אחרי מסע ימי, שארך כתשעה חודשים, הגיעו ב-1806 אל סידני, אז עיירה קטנה. תורנהיל מצא עבודה כשייט, וכשהוביל סחורות אל נקודות ישוב מבודדות, ומהן חזרה לסידני, הלכה נפשו שבי אחרי יופיו של הטבע והאפשרויות הגלומות בו. הנהר הסודי יהפוך למולדתם של ילדיו.

קייט גרנוויל ביקשה לחקור את קורותיו של אחד מאבות-אבותיה, סולומון וייסמן, שכמו תורנהיל הבדוי, הגיע לאוסטרליה בספינת מורשעים. רבים מן המהגרים בעל-כורחם נפלו אל חיים של עבדות, תלויים בשרירות לבם של אדוניהם באשר לסיכוי לזכות בכרטיס שחרור ובחנינה. כרטיס השחרור, אותו יכלו לבקש שנים-עשר חודשים אחרי הגעתם, הפך אותם לעצמאים לכל דבר וענין, למעט האיסור לעזוב את המושבה. החנינה הסירה גם את המגבלה האחרונה. אנשים כמו תורנהיל, וכמו וייסמן, היו בני מזל. המדינה הציבה אותם תחת חסות נשותיהם, ופטרה עצמה מן הצורך לדאוג לצורכיהם. תנאי חייהם היו אמנם קשים, אבל בשונה מן המולדת כאן היתה לכל אדם, ויהא מוצאו אשר יהא, הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. בשנים שיבואו עתידים ויליאם וסאל להתמוגג כילדים כשיהיה לאל ידם להעסיק משרתים, כאילו נולדו לאצולה.

נפשו של תורנהיל יוצאת, אם כן, אל הטבע, אל הבטחת המרחבים, אל חלקת אדמה משלו. די אם אדם יקבע עובדות בשטח, יבנה בית, ישתול חלקת תירס, כדי לנכס את המקום לבעלותו. סאל, לעומתו, שקולה וזהירה, מבקשת להשאר בסידני, להמשיך לעבוד שם ולאסוף כסף לחזרה הביתה. מכיוון שתשוקתו של תורנהיל אינה שוככת, היא מסכימה לתת סיכוי לבחירה שלו למשך חמש שנים. יחד עם ילדיהם הם קובעים את ביתם בחוף שבו בחר. לאורך הנהר, במרחק גדול זה מזה, גרים מתישבים נוספים, תמהונים במידה זו או אחרת, רובם ככולם מורשעים לשעבר. כדאי לזכור כשמדובר בהרשעות הללו, חלקן משקפות עבירות חמורות, וחלקן הן עונש בלתי פרופורציוני, ברוח התקופה, על עבירות קלות.

הסופרת מספרת בסבלנות ובפירוט על חיי תורנהיל ומשפחתו, אבל הנושא שבלב הספר הוא הנישול של האבוריג'ינים. כמו צללים הם מגיחים מן היערות, תובעים בלי מלים את החירות להיות נוכחים בכל מקום בלי מגבלה. מנהגיהם אינם ברורים, אין דרך לתקשר איתם, מראיהם המצולק והעירום משרה על המתיישבים מבוכה. סיפורי אימה נקשרים בהם, והגזענות וההתנשאות הקולוניאלית מקטלגת אותם כתת-אדם.   

מתיישב אחד מציע כי "אסור לשכוח שכשלוקחים קצת, צריך גם לתת קצת". מתיישב אחר מבקש להזכיר כי "עובדה ידועה היא שלשחורים אין אף מילה שמציינת רכוש", ולכן קשה להחיל עליהם אשמת גניבה. אבל קולותיהם מושתקים. הממשל שולח צבא לפעולות עונשין. המתונים שבין הלבנים מייחלים להסתלקותם של הילידים, אבל יש גם כאלה שששים לצאת לציד אדם. הסוף ידוע, ואוסטרליה עדיין מכה על חטא.

גם סופם של מתיישבים כמו משפחת תורנהיל ידוע. במשך חודשים ארוכים סימנה סאל על גזע עץ כל יום חולף, וספרה לאחור את הימים עד שובם המיוחל ללונדון. אבל ילדיה הפכו אוסטרלים, ואנגליה עבורם היתה רק סיפור. גם הרווחה וההרגל עשו את שלהם. במקום לחזור לאנגליה, הביאה את אנגליה אליה, בנתה בית בסגנון אנגלי ולידו נטעה עצים שיובאו משם. סימני הימים על העץ ננטשו והיטשטשו.

"הנהר הסודי" הוא רומן היסטורי מעניין, כתוב בכשרון ובידע, מתורגם יפה ומומלץ.

The Secret River – Kate Grenville

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2005)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

אמיר ואפי, ילדים סקרנים, בנים להורים ניצולי שואה, נחושים לפצח את סודותיהם של בני משפחתם. "חקרנו את השואה. בני שתים-עשרה בממוצע. דהרנו לתוך הערבות השוממות, המרחב הרצחני [..] לא ידענו כמה איומים ועוינים המרחבים, לא שיערנו [..] סברנו שאין הערבות עוינות כל כך. אפשר להעמיק ולפסוע". שנים אחר-כך, הסקרנות הילדותית הפכה לאובססיה בוגרת, ואמיר עדיין עוסק בנושא. אחרי שכתב את סיפורו של אביו, וגם את סיפורו של סבא יוסף, הוא רוצה להרחיב את המשימה שנטל על עצמו, ולכתוב על כל המשפחה, על כל השכונה שאכלסה אנשים משם. "אני לא רוצה שתתעסק עם זה יותר מדי", מבקשת אשתו. "אתה לא יוצא מזה, מה?", מבחינה אפי. "צריך לתעד", מסכים אתו עורך-דין פרל, שמנהל כרטסת מפורטת, העוקבת אחרי הפושעים ואחרי העונשים המגוחכים המוטלים עליהם.

בראיון סיפר אמיר גוטפרוינד כי הספר נולד מן הצורך האישי להבין מה עבר על הוריו. סיפורו האמיתי של אביו, הנכלל בספר, מבוסס על עדות שמסר האב. כמו אמיר שבספר, גם הסופר לא הסתפק בכך, אלא שקע בחקר האנשים שהכיר בילדותו, מתוך הכורח הדוחק להבין את מה שאינו נתפס ברגש ובשכל הישר. בהדרגה הפכה העבודה הפרטית ליצירה ספרותית, ו"שואה שלנו", ספרו הראשון של גוטפרוינד, היה לתופעה ספרותית יחודית ומפעימה.

הספר נפתח בנימה קלילה למדי, בתיאור דמותו של סבא לולק, לוחם לשעבר בצבא אנדרס, להוט אחר רווח וקמצן קיצוני, אך הקלילות הזו מפנה עד מהרה את מקומה לאובססיה של אמיר ואפי לחקור את מה שנאסר עליהם לדעת. בקוים מדויקים מציג הסופר את דמויות ילדותו, כפי שראה אותן אז, חריגות, שרוטות, צופנות כאב וסוד שאסור לדבר עליו. המשפחות הגרעיניות של אותם ימים קטנות, סובלות מאובדן, שכולות ומיותמות, וקרובים רחוקים, או בני עיר, מנוכסים אל המשפחה, משמשים במקומם של החסרים. סבא לולק וסבא יוסף אינם סבים כהגדרתם הפורמלית, אך מה שהילדים מכנים "חוק הדחיסה" דוחס אותם אל תפקידיהם במשפחה. שני חוקים נוספים שוררים בחייהם: אוכל לא זורקים – את מה שעומד מאחורי האקסיומה יבינו רק מאוחר יותר – ועל השואה לא מדברים לפני שמגיעים לגיל. למותר לציין שהם אינם משלימים עם חוסר הידע, דווקא משום שמנסים להסתיר מהם. סבא יוסף אסר על אנשי השכונה לענות לשאלותיהם של השניים, אבל הם מחטטים, משחדים, סוחטים, אורבים להזדמנויות, ומלקטים מידע חלקי, מפחיד ומושך כאחד.

כמה מן הדמויות בספר, כמו סבא לולק, מבוססות על בני משפחתו של גוטפרוינד, שנספו בשואה אך הוא העניק להן חיים בארץ. דמויות אחרות, כמו הרבי מקאלוב, ברא מדמיונו, ועשה אותן מייצגות אנשים שהיו. לסבא יוסף הבדוי רקם סיפור של נדודים בין מחנות ריכוז ומחנות עבודה, והפגיש אותו עם שלל דמויות, הן של נאצים והן של יהודים. כמה מן המפקדים הנאצים מוזכרים בשמם האמיתי, כמה מהם בדה. הכרטסת של עורך-דין פרל, שנרצח בבלזץ אך זכה לחיים בספר, כולה אמת. מכל הסיפורים השונים מצטרפת תמונה מבעיתה של עולם שהפך אכזר במידה בלתי נתפסת, ובתוך האכזריות מציצים פה ושם איים קטנים של טוהר ושל הקרבה. אני מעדיפה ככלל עדויות של ממש על פני בדיה, אבל הסיפורים שגוטפרוינד רקם עשויים ללא דופי, מבוססים על דברים שלמד, נובעים מאכפתיות עמוקה ומובעים בכבוד.

מן העיסוק האובססיבי של אמיר בשואה עולים לדיון נושאים מרתקים. המקריות של ההישרדות, הבאה לידי ביטוי בסיפורו של סבא יוסף, ומובעת גם במוטו שנבחר לספר, שירה של ויסלבה שימבורסקה, "כל מקרה"; האימה העולה דווקא מן הסיפורים על שנת 1939, לפני פרוץ המלחמה, משום ש"שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן […] כל שנה אפשר שהיא 39' […] הכל בן רגע יכול להתהפך"; טשטוש הגבולות בין טוב לרע, אפילו בשנים שבהן הרע היה רע מכל, בזכות כמה אנטישמים שפעלו לטובת היהודים ובגלל כמה מן היהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים; החינוך שיש להעניק לדור הבא, ללמד קשיחות שתועיל בשואה הבאה או להמנע מלהטיל על שכמם של הילדים את משא ההיסטוריה – "יריב של שנינו. את החצי שלך תגדל בבוכנוואלד, את שלי אני שולחת לגן מירה!", אומרת אשתו של אמיר; מה מעולל הזכרון לאלה העוסקים בשימורו; ההכרה, שאותה הביא לידי ביטוי גם ההיסטוריון יואכים פסט, שלא המפלצות הגלויות לעין הן שצריכות להטריד אותנו, אלא דווקא האנשים הנורמטיביים, אלה שרק עושים את תפקידם ובכך מאפשרים את הרוע.

קראתי את הספר לפני כשני עשורים, והוא השאיר עלי רושם עז. יותר מכל זכרתי את סיפורו של "האח של עצמו", אחד משני תינוקות תאומים שהוסתרו. אחד מהם נותר בחיים בעוד אחיו מת, ואיש לא ידע לומר מי מן השניים הוא הניצול. עד סוף ימיו ייסרה אותו זהותו העלומה ושיבשה עליו את דעתו. בקריאה חוזרת, הספר לא איבד מעוצמתו. ההפך הוא הנכון. ההתמסרות לתיעוד, הצורך לדעת עוד ואולי באופן כלשהו גם להבין עוד, עולים מכל שורה בספר, והשאלות המייסרות את אמיר, ככל שהוא מעמיק אל תוך הסודות, מן הראוי שתהיינה נחלת הרבים.

ספר מצוין באמת.

זמורה ביתן

2000

מריה היתה בת שש כשעברה מרשות אמה האלמנה לרשותה של בונריה, זקנה ערירית. בכפר הקטן בסרדיניה, התופעה הזו של "ילדים הבאים לעולם פעמיים, מתוך דלותה של אשה אחת ועקרותה של אחרת" היתה שכיחה, והתרחשה בפועל עד שנות השמונים של המאה הקודמת. מיקלה מורג'ה עצמה חוותה אימהות כפולה שכזו, והיתה מה שמכונה "ילדת חיק", fill'e anima, כש"אומצה" בהיותה בת שמונה-עשרה על ידי אם שניה. את הספר הקדישה "לאמא שלי, לשתיהן". המנטליות של מקום קטן ואינטימי, שבו כולם מעורבים בחיי כולם ומשוחררים מביורוקרטיה, אפשרה את התופעה. ההעברה נעשתה ללא משקעים, וחייבה הסכמה של כל הגורמים הנוגעים בדבר, כולל הילדים (הסופרת הועברה בגיל מבוגר יחסית, משום שאביה התנגד לכך כשהיתה צעירה יותר, ובכך נפתח לה פתח ללימודים שלא היו מתאפשרים במשפחתה הביולוגית).

למותר לציין שבגיל שש מריה לא יכלה להביע הסכמה או התנגדות. מכיוון שהיתה לא לגמרי רצויה במשפחתה, בת שנחשבה לטעות אחרי שלוש הצלחות של אחיותיה, ויתרה עליה אמה בקלות. יחד עם זאת הקשרים המשפחתיים לא נותקו, האם נותרה האם, ובונריה כונתה דודה. כשמריה התעקשה לדבר בניב הסרדי ולא להשקיע בלימוד איטלקית, משום שסרדיניה מנותקת מאיטליה, בונריה הדגימה לה את השגיאה שבטיעון באמצעות דוגמא מחייה: "את מנותקת מאמך אבל את בכל זאת הבת שלה, נכון? אתן לא חיות יחד אבל אתן אם ובת".

כל הכפר, חוץ ממריה, יודע מה העיסוק של בונריה. מריה סבורה כי הדודה תופרת, וזהו עיסוקה היחיד, אבל לבונריה חיים חשאיים המתנהלים בשעות הלילה. בחשכה, עטופה בגדים שחורים, היא מתייצבת ליד מיטתם של גוססים, המבקשים לשים קץ לסבלם, ומסייעת להחיש את מותם. זוהי האָקָבָּדוֹרָה, האשה שמביאה את הקץ, דמות מיתית המופיעה בסיפורי סרדיניה, וככל הנראה לא התקיימה מחוץ לסיפורים העממיים. כשמריה תגלה את האמת, בעקבות מקרה שיערער גם את בטחונה של בונריה שהיא יודעת להבחין בין חסד לפשע, היחסים ביניהן יגיעו לכדי משבר. תעבורנה שנים עד שמריה תלמד להתבונן במעשיה של בונריה מנקודת מבט חומלת.

מיקלה מורג'ה מחייה על הנייר את הכפר ואת אנשיו, על האור והצל שבהם. היא מתארת בחיות ובכשרון את הקשר שבין בונריה ומריה, ומעוררת את הדילמה של המתות חסד. סגנונה, בתרגומה היפה של סביונה מאנה, מעשי ופיוטי כאחד, והספר המיוחד מומלץ בהחלט.

Accabadora – Michela Murgia

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2010)

תרגום מאיטלקית: סביונה מאנה

סקירה יפה וממצה אודות "ילד בולע יקום" כתב הסופר עצמו במאמר תחת הכותרת "למה כתבתי את הספר הזה". קטעים מן המאמר מצוטטים על דש הספר, ומסתיימים בשש נקודות, הלוכדות היטב את רוחה של היצירה:

כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב

אהבת אמת כובשת הכל

יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום חשוך וברוטאלי

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום יפהפה וקסום

הבית הוא תמיד שיר הפתיחה והסיום

טרנט דלטון מספר, מפיו של איליי בל, על ילדות בפרוורים הקשים של בריסביין שבאוסטרליה. איליי, ואחיו גאס שאינו מדבר, חיים עם אמם ועם בן זוגה לייל, עד שארוע אלים מעלים את האיש ומשגר את האם לכלא. הילדים עוברים לגור עם אביהם, שאתו לא היה להם שום קשר. לייל סוחר סמים, האם נרקומנית שנגמלה, האב שיכור שסובל מהתקפי חרדה משתקים. הבייביסיטר של הילדים, שהוא גם המבוגר המשפיע על איליי, הוא אסיר ששוחרר לאחר שנים רבות בכלא באשמת רצח. לכאורה, איש מהם אינו ראוי לגדל ילדים, אבל בעולם של איליי ושל גאס האור והצל משמשים יחדיו. בדומה למסקנותיו של דלטון למעלה לגבי הפרוורים של אוסטרליה, גם הילדים, שחווים ברוטאליות וטראומות מערערות, מוצאים את היופי ואת הקסם.  

גאס, שכאמור אינו מדבר, שותק מבחירה בעקבות טראומה. הוא מתבטא באמצעות מחוות ובאמצעות כתיבת מלים באוויר, מלים כמעט נבואיות. האם הילד באמת ניחן בכוחות נסתרים? איליי מנהל שיחות משונות באמצעות טלפון אדום המצוי בחדר חבוי בבית אמו. האם השיחות האלה באמת מתקיימות? דלטון מהלך באמנות רבה על הקו הדק שבין העל-טבעי למציאותי, עוטף את הסיפור בקסם, ומציג לצדו את האופציה שכל הבלתי מוסבר הוא בעצם דרכם של הילדים להתמודד עם הטראומות שבחייהם.

איליי וגאס, ילדים מיוחדים באמת, מקיימים ביניהם קשר יחודי, והתובנות שלהם – מעבר לתובנות חובקות הכל שלמעלה – מרתקות ונוגעות ללב גם יחד. כשאיליי מתבונן בחייה של אמו, הוא מבחין שבחיי כל אדם ניתן להבחין באדוות, דוגמת אלה שחולפות במים: "הטיפה בים היתה אבא של אמא שעזב אותה כשהיא היתה ילדה", וכל מה שקרה אחר-כך נבע מן הטיפה הזו שהכתה גלים. כשגאס חורג משתיקתו ומדבר עם איליי, ורק אתו, הוא אומר: "אתה יודע מה קלטתי בכל הזמן הזה שסתמתי את הפה? רוב הדברים שאנשים אומרים לא צריכים להאמר". איליי מתבונן בסדרת הטלויזיה האהובה עליו, "קשרי משפחה", ורואה שם את האב אומר לילדיו שהוא אוהב אותם, מלים שהוא וגאס לא שמעו מאביהם, אבל הוא נבון מספיק ורגיש מספיק כדי לדעת ש"אבא אומר לי שהוא אוהב אותי כשהוא עושה אקדח מהאצבע והאגודל שלו ומכוון אותו אלי בזמן שהוא מפליץ". האב הפגום הזה הוא גם מי שקשוב לחלומותיו של איליי להיות עיתונאי, ובחג המולד הוא מעניק לו בלוק כתיבה, שבעמודו הראשון הוא כותב: "אתה יכול לשרוף את הבית או להדליק את העולם. תלוי בך, איליי. חג מולד שמח. אבא."

בעולמו המבלבל איליי עוסק רבות בשאלה מהו טוב, והוא מכוון עצמו לשם. כך, לדוגמא, הוא "מרגיש שלחבק את אבא זה דבר טוב והתקווה שלי היא לגדול להיות אדם טוב, אז אני עושה את זה". גאס גם הוא מוצא לעצמו דרך לעשות את הטוב כשהוא עוסק בהתרמות. "נתינה, הוא קלט, היא הדבר האחד שחסר בחייהן של רוב היחידות המשפחתיות בפרוורי אוסטרליה, שלטוב ולרע התמכרו לעיסוק בפשיעה קטנה". אם זה נשמע סכריני, זו טעות. ברירת המחדל של הלב האנושי, כך הם מאמינים למרות הכל, היא טוּב לב.

טרנט דלטון כתב את הספר בהתבסס על חייו. בראיונות אתו סיפר שגאס הוא תערובת של אחיו, דמותה של העיתונאית שבה איליי מאוהב מבוססת על אשתו, ואמו, שבעיניו היא האדם המעניין ביותר, עברה בחייה תלאות גדולות, שרק אחוז קטן מהן מתואר בספר. כמה מעט אנו יודעים על המתרחש מאחורי דלתות סגורות בשכונות המוזנחות לנפשן, קרוב למרכז, לנופים הקסומים, אך כאילו ביקום מקביל. כשהוא מתמצת את ספרו, אפילו יותר משש הנקודות שלמעלה, דלטון מספר על מכתב שקיבל מקוראת צעירה, ובו היא כתבה שהראה לה מהי תקווה. תקווה ואהבה – זה כל הסיפור.

"ילד בולע יקום" הוא סיפור התבגרות שופע אלימות וקסם, כאב ותקווה. סגנונו מיוחד, איליי הוא דמות בלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

Boy Swallows Universe – Trent Dalton

כנרת זמורה דביר

2021 (2018)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

כשהשופטת, גיבורת הספר המזוהה רק בתוארה זה, היתה עורכת דין מתחילה, הגנה יחד עם מנהל המשרד בו עבדה על גבר שנחשד ברצח אשתו. הדיון המשפטי לא הגיע כלל לשלב הוכחת האשמה, שכן במשפט זוטא נקבע כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי חוקיות ההודאה שנגבתה מן החשוד. בפסק דין תקדימי, בהעדר ראיות אחרות מלבד ההודאה שנפסלה, בוטל כתב האישום, והאיש יצא לחופשי. עורכת הדין נותרה עם ספקות לגבי חפותו, ויותר מזה, עם ספקות לגבי שיטת המשפט שאומצה בארץ. "איך יתכן, תהתה פעמים רבות, שאשה נרצחה, ובית המשפט אפילו לא דן ברצח עצמו ובאשמת הנאשם? והכל קרה על פי הפרוצדורה". שנים אחר-כך נקרית לה הזדמנות שניה להיות מעורבת בפרשה.

מכיוון שהתוודעה אל משפחת שושן, משפחתו של החשוד, ויצרה איתה קשר קרוב יותר מן הרגיל, היתה עורכת הדין שהפכה לשופטת מודעת היטב להשפעה שיש להליכים המשפטיים על מעגלים נרחבים. שני אחיו של החשוד היו מעורבים באופן כלשהו במשפט הזוטא; אמו, שניהלה את המשפחה בזמן המשבר, וגם קודם לו ואחריו, גזרה על בנה גלות וניתוק מילדיו; אחותו הצעירה ויתרה על כל חלומותיה כדי לשמש אם לילדיו; חיי כולם התנהלו בצלו הקודר של הרצח, וכולם יחד חברו להסתיר את סודות המשפחה מן הילדים כדי לאפשר להם חיים נורמליים; משפחתה של הנרצחת סבלה קשות, כמובן, לא רק מן האובדן אלא גם מן העובדה שאיש לא נענש בגינו. הדברים לא נעשו קלים עם חלוף השנים. בתקופה שבה מתרחש הספר, אחותו של החשוד חוששת לחשוף את העבר המשפחתי בפני גבר המבקש לשאתה, והוא מצדו, אחרי שהדברים נודעים לו, חושש מהשפעתם על הוריו שעברו טראומות קשות בעצמם. כשהשופטת ביקשה מעמיתיה לתת דעתם על האחריות שבה הם נושאים כלפי מעגלים נרחבים מעין אלה, התגובה שקיבלה היתה "אל תלכי לשם".

שניים הם נושאי הספר. האחד הוא הסודות שבהם אנו מקיפים את עצמנו. משפחת שושן, כאמור, מתמודדת במשך שנים עם סוד הרצח. השופטת, שחיי נישואיה קרים, מקיימת בסודיות רומן עם פרקליט. האם בעלה מקיים קשר דומה? היא אינה יודעת. אבל היא מודעת בחריפות לכך "שאולי גם לאחרים יש סודות. היא הסתכלה מסביב לשולחן ונסתה לנחש מה הם מסתירים, הרי לא סביר שרק בחיים שלה מתרחשות דרמות". חשיפת סודות היא במידה רבה חלק מתפקידו של השופט, ואלה נקשרים אל הנושא השני, אולי הפחות דרמטי אבל היותר מהותי, והוא מגבלותיהם של כללי ה"משחק" המשפטי. למרות שנים רבות של עיסוק בתחום משני צדדיו, השופטת עדיין חווה תסכול מן העובדה "שבשיטה הבריטית שאומצה באדיקות, זו שנותרה כאן כשהסתיים המנדט, היא לא מצליחה להגיע בוודאות לחקר האמת". במהלכו של הספר היא מתייחסת לנושאים מעניינים כמו חסיון, עסקות טיעון, מורכבות התפקיד השיפוטי ועוד, ורק לקראת סופו, כשהיא מתארת לאחת מבנות המשפחה, המתעתדת ללמוד משפטים, למה עליה לצפות, היא משלימה עם מגבלות השיטה: "ההחלטות המשפטיות המכריעות את גורלו של אדם אינן מתיימרות להיות מבוססות על האמת, כפי שכל אדם מבין אותה, הן מבוססות על האמת המשפטית, כפי שהיא נקבעת בידי שופט בשר ודם, על פי כללים ברורים המנחים אותו, אבל שימי לב! השופט מחליט גם על פי שיקול דעתו ומצפונו", ולעצמה היא מסכמת כי, "גיליתי שעלי להכיר בכך שהסמכות שלי מסתיימת בפתחו של בית המשפט".

זהו ספרה השלישי של השופטת הדסה בן-עתו, וכמו קודמיו הוא כתוב ברהיטות ובאכפתיות, ונסמך על נסיונה. הספר הראשון, "השקר מסרב למות" עוסק בפרוטוקולים של זקני ציון, נושא שבער בעצמותיה, וכדי להתעמק בו ובמאבק נגד האנטישמיות פרשה מכס המשפט. ספרה השני, "פנינים ורודות משנחאי", הוא מעין אוטוביוגרפיה משפחתית ומקצועית. "אל תלכי לשם" הוא רומן, שליבתו הבדויה, והמעניינת ומרגשת בעצמה, משמשת מצע להתבוננות מפוכחת, ביקורתית ומשלימה, במערכת המשפט. כל השלושה מומלצים בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2012

בחרונינגן שבהולנד עומדת אשה ישראלית מבוגרת ברחוב, ומציצה לתוך אחד הבתים. שם, בתוך הבית, מתגוררת בתה יחד עם בעלה ועם שתי בנותיה הקטנות. האשה שברחוב אינה מכירה אף אחד מן השלושה. בתה התנתקה מחייה לפני שנים ולבלי שוב. איך קרה שהשתיים, שחוו קשר אם-בת שגרתי למדי, הגיעו למצב העצוב הזה? האם מאמציה של האם להיות שוב, באופן כלשהו, חלק מחייה של הבת, ישאו פרי?

יואלה, האם, מספרת על משפחתה, על יחסיה עם הגברים בחייה – אביה של הבת, לאה, שנפטר לפני מספר שנים, וארט, הגבר שעליו היא נסמכת כעת – על ילדותה והתבגרותה של לאה, ובעיקר על הקשר בינה ובין בתה, וגם על זה שבינה ובין אמה, שמוצג רוב הזמן כניגוד או כהשוואה. בסך הכל, מדובר על קשר לא חריג, עם עליות ומורדות, רגעי אושר ורגעי משבר. למרות שיואלה מתמודדת מגיל צעיר עם תקופות של דכאון קשה, היא מצליחה להתגבר ולתפקד. היא מתגברת גם על בגידה חד-פעמית של בעלה, והחיים המתוארים בספר רחוקים מלהיות מסעירים או יוצאי דופן. יואלה עצמה אומרת, כשהיא מנסה לנתח את חייה, שהקצוות אינם מעניינים אותה: "עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע". ה"אמצע" הזה, למען האמת, שעמם אותי רוב הזמן. הספר, הקופץ בין רגעים קפואים בזמן, שופע תמונות בנאליות. פה ושם עולה הרהור מעניין, אבל המכלול רגיל ושטוח למדי. זו אינה אשמת הסגנון, שכן התיאורים יפים ומדויקים, חלקם נוגעים ללב, רבים מהם מוכרים מן היומיום וקל להזדהות איתם. זו בעית התוכן ה"אמצעי" שאינו מוסיף דבר. הקריאה בספר מושכת, לפחות מבחינתי, רק בזכות תעלומת הניתוק המשתוקקת להתפענח.

ייאמר לזכותה של הסופרת, שלמרות שהספר עשוי להשתבץ במגמת ספרי "ניתוץ אידאת האימהוּת", היא שומרת על כתיבה ריאליסטית, ואינה מתפתה להעמיס הפרזות שמטשטשות את הנושא.

הפרקים הטובים בספר מגיעים לקראת סיומו בשני ארועים דרמטיים. הראשון הוא זה שהביא לניתוק בין יואלה ללאה, ומעניין כי בעוד הקורא מבין מה התרחש, לה עצמה אין מושג במה חטאה. היא מסוגלת לראות את ההתרחשויות רק מנקודת המבט הצרה מאוד של "טובת הבת", כפי שהיא מבינה אותה. החטא הזה מחוויר נוכח האטימות שהיא מפגינה בצעד שהיא נוקטת בנסיון להחזיר אליה את בתה. ומחמת הקלקלנים לא ארחיב.

איך לאהוב את בתך? לא באגואיזם, לא בחוסר יכולת לראות דברים מעיניה.

תחילת הספר וסיומו עוצמתיים. אולי הוא היה צריך להיות סיפור, נובלה קצרה.  

כנרת זמורה

2021

בראשית, עוד לפני הראשית, היה אלוהים לבדו, ללא העולם כפי שאנו מכירים אותו, ללא בני האדם, ללא העם הנבחר. שנים רבות אחר-כך, סיפורי תנ"ך רבים אחר-כך, הוא הפך לאלוהים-אבא, שמקבל את בני האדם כמות שהם, שהוא אב לכל העמים וגם אב פרטי לכל אדם. יוכי ברנדס מייחסת את תהליך ההשתנות שלו למפגשים עם שבע דמויות תנ"כיות, ומקדישה פרק לכל אחת מהן. כמו בספרי חקר המקרא האחרים שלה, ביניהם "שבע אמהות", גם כאן היא מחפשת ומוצאת משמעות יחודית לטקסטים, שאצל רובנו התקבעו בפירוש המקובל, היא מפגינה ידע מקיף בתנ"ך ובפרשנויות הנלוות לו, מתייחסת אל הדמויות ההיסטוריות כאל משפחה, דבקה בתפיסותיה ללא מורא, וההתלהבות שלה מדבקת.

כדאי לקרוא את הספר ולעקוב אחר האופן בו הסופרת מובילה כל אחד מן הפרקים אל שלב נוסף בתהליך השינוי, ולא אנסה להקיף אותם כאן. אציין אפוא את השורה התחתונה של כל מפגש. בזכות חוה אלוהים השלים עם קיומם של בני אדם יודעי טוב ורע שמאיימים על אלוהותו; אחרי רצח הבל בידי קין אלוהים לא יעודד יותר את בני האדם להתחרות על קרבתו; האופן בו נח נכנע לגורלו ולא ניסה להציל את העולם הותיר את האחריות בידיו של אלוהים בלבד. הוא זה שצריך לשמור על עולמו מפני עצמו; בעקבות פרשת העקידה אלוהים אינו מעונין עוד בצייתנות עיוורת ובקורבנות אדם; המפגש עם משה לימד את אלוהים לא לנסות יותר להשמיד את עם ישראל; אליהו, הנביא הקנאי, מציב בפני אלוהים ראי, הגורם לו להבין שהוא לא רוצה יותר להיות אל קנא; וסיפורו של יונה הוא שמשלים את הטרנספורמציה לאלוהים-אבא.

אמנם נושא הספר, כמשתמע משמו, הוא אלוהים, אך מצאתי ענין רב בדמויות המככבות בכל פרק ובנושאים השזורים בהם. הנה כמה מהם.

מיד אחרי שנגזר עונשם של אדם וחוה, נתן אדם לחוה את שמה, "כי היא היתה אם כל חי". הסופרת מסיקה מכאן כי שמה ניתן לה לאו דווקא משום היותה אמם של בני האדם, אלא של החיים בכלל. אדם בעצם אומר לחוה תודה. האכילה מעץ הדעת העניקה לחיים משמעות.

לפני שקין רוצח את הבל הוא אומר לו דבר מה. מה הדבר שנאמר? התנ"ך אינו מספר לנו, ופרשנויות ניסו להתמודד עם הטקסט החסר. הסופרת סבורה שתוכן הדברים שנאמרו אינו משמעותי כלל. כמו רבים, שמוצאים צידוק אידיאולוגי למעשיהם הטועים, גם קין כבר מצא לעצמו איזושהי אידיאולוגיה שתשקיט את אשמתו.

הפתיעה אותי ההתיחסות המחמירה של הסופרת אל אליהו. האיש שמייחלים לו, זה ש"במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד", מתואר כמיזנתרופ קטלני, מרוכז בעצמו, קנאי קיצוני. התיחסות זו מגובה בטקסט, ואודה שלא נתתי עד כה את דעתי עליו באופן זה.

הפתיעה אותי עוד יותר הטענה כי עם ישראל בראשיתו הקריב לאלוהים קורבנות אדם. ואלוהי ישראל בראשיתו קיבל קורבנות אדם. שוב, הטענה מגובה במובאות ומשכנעת.

יוכי ברנדס כותבת על הסיפור הגלוי ועל הסיפור הסמוי בתנ"ך, מתיחסת לאופנים בהם הוא מפורש, מביאה מדברי חכמים וחוקרים לאורך השנים, ומחבבת במיוחד פירושים נועזים, שאינם מתפתלים ומתאמצים להשאר בתלם. היא מחבבת את הפולמוס סביב סיפורי התנ"ך, את החקרנות ששמרה על רעננות מחשבתית לאורך הדורות, ומקבלת את העובדה שאינם מפוענחים עד תום. אלוהים שלה אישי ואנושי, שהרי הוא עצמו אמר על בני האדם שנעשו כמוהו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, ורק עובדת היותם בני תמותה מבדילה בינו ובינם.

הספר עשוי לעורר התנגדויות אצל קוראים שונים. האם אלוהים קיים בכלל? האם הוא באמת אלוהים-אבא, זה שנוטע בנו את הבטחון שלא משנה כמה נטעה וכמה נחטא – תמיד נהיה ילדיו? למרות התנגדויות אלה ואחרות, עדיין כדאי לקרוא את הספר. התנ"ך, ויעיד לדוגמא קורא חילוני כמו מאיר שלו, יכול להקרא כיצירה ספרותית-היסטורית-מוסרית רבת פנים, שיש בה רלוונטיות גם לחיינו בהווה.

עד כאן על קצה המזלג. אולי משונה לומר על ספר עיון בתנ"ך שהוא מגניב, אבל הכתיבה הכיפית, הדיבורית, המתייחסת באותה רוח של קירבה אל הנושא ואל הקוראים, מהנה וסוחפת. ספר מרחיב דעת ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021