תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

קווייל, גבר בשנות השלושים לחייו, אלמן ואב לשתי בנות, התבקש על ידי מעסיקו, עורך עתון בניופאונדלנד שבקנדה, לכתוב כתבה על תאונת דרכים. במקומה כתב מיוזמתו על יכטה מיוחדת שהגיעה אל הנמל המקומי, ולהפתעת העובדים האחרים העורך לא הגיב כצפוי בנוקשות. יתרה מזו, הוא החמיא לכתב. עבור קווייל הארוע הצנוע הזה היה אבן דרך משמעותית: הרי הוא בן שלושים ושש וזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שמישהו אומר לו שעשה את זה כמו שצריך.

עד אותה מחמאה ראשונה היה קווייל ילד דחוי וגבר חסר תחושת ערך עצמי. כבר מילדות היה גדל גוף, וחש עצמו מכוער, מכסה בידו את סנטרו הבולט כדי לא לדחות את הבריות. אביו ואחיו השפילו אותו תדיר, האשה שנישא לה בגדה בו בגלוי והמעיטה בערכו באוזני בנותיהם. הוא התקשה להחזיק מעמד בעבודות, עד שחברו היחיד כיוון אותו לכתיבה בעתון. מהלך חייו השתנה כליל כתוצאה משני מקרי מוות שארעו בסמיכות זמנים. אביו מת, ואשתו נהרגה בתאונת דרכים. דודתו, אחות האב, שהגיעה ללוויה, שכנעה אותו לעזוב את מגוריו בארצות-הברית לטובת מגורים איתה בניופאונדלנד, המקום בו נעוצים שורשי המשפחה. אחרי שהצליח למצוא עבודה בעתון מקומי, העמיס את רכושו על הרכב, ויחד עם הדודה ועם הילדות, בנות ארבע ושש, יצא לדרך צפונה.

בניואפונדלנד ילמד קווייל על ההיסטוריה של משפחתו – "משוגעים. הם היו פראים והתחתנו בתוך המשפחה. מופרעים ורוצחים. חצי מהם היו מפגרים בכלל", כך יספרו לו מכריו החדשים. הוא יבין שבני האדם אינם בהכרח כפי שהם מציגים עצמם על פני השטח. יחד עם ההיסטוריה הפרטית ילמד גם על ההיסטוריה המקומית, על היחסים הטעונים של הפרובינציה עם קנדה, ועל הדילמות של ההווה בין אורח החיים הפשוט, נחלת הדורות הקודמים, למודרניזציה. וחשוב מכל, הוא ילמד להכיר בערך עצמו, יחשוב על העצמי המטופש שלו במוקינגברג [מקום מגוריו הקודם], כשספג את כל מה שנחת עליו, ויצליח להפנים שמנת חלקו אינה חייבת להיות אומללות וקבלה נכנעת.

סיפורו של קווייל מתרחש על רקע הטבע הנוקשה של הצפון, על האי סחוף הרוחות ומכוסה הערפל, השוקע אל תוך חורף אכזר. "בפברואר", כך מתאר זאת אחד מעמיתיו, "רק דבר אחד מאפשר לך להחזיק מעמד – כרטיס הטיסה לפלורידה על השידה בחדר השינה שלך. אם אתה מצליח להגיע עד מרס, אז תצליח להגיע גם עד גן עדן". סגנונה של אני פרו, משפטים קצרים, חלקי משפטים קטועים, משתלב לבלי הפרד בקיפאון המצמית המאפיין את האזור במשך חודשים ארוכים. הסגנון הזה, מצד שני, הולם גם את אופיו של קווייל, תמים משהו, בלתי מתפלסף ובלתי מתחכם, תכליתי ומכוון לטוב.

אני פרו מספרת על דמויות מרתקות, המתמודדות כל אחת בדרכה עם קשיי החיים ועם קשיי המקום. ג'ק, עורך העתון, עושה כל שביכולתו כדי להרחיק את בניו מסכנות הים, ונכשל. נטבים, אחד הכתבים, שהגיע לניופאונדלנד במקרה, מבקש לעזוב ונאלץ להשאר. בילי, כתב נוסף, חי את עברו של אביו, שהיה אחד מילדי המוסדות שנשלחו לעבוד אצל החוואים באונטריו. "אף פעם לא הצביע מישהו מגייז-איילנד למען קונפדרציה עם קנדה!", אומר בילי. הדודה מסתירה סודות בקנאות. באני, הבת הבכורה, מתמודדת עם פחדים שמקורם אולי באמה. ווייבי, אשה מקומית, מתרפקת כלפי חוץ על זכרו של בעלה, ונאבקת על חיים נורמליים עבור בנה בעל תסמונת דאון. אלה ואחרים משתלבים יחדיו למרקם החברתי של ניופאונדלנד, ובתוך החבורה הקשה הזו ימצא קווייל גאולה צנועה.

"חדשות הספנות" הוא ספר מחמם לב ורגיש, ובסגנונו המיוחד הוא משלב מצוין את סיפורם של האנשים היחידים עם סיפורו של המקום. הספר זכה בפרס פוליצר ובפרס הספר הלאומי האמריקאי, והוא אכן ראוי להם.

The Shipping News – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1997 (1993)

תרגום מאנגלית: חנה לבנת

כותרת משנה: אלפרד רוזנברג והסודות הגנובים של הרייך השלישי

אלפרד רוזנברג, האידיאולוג של התנועה הנאצית, שספרו "המיתוס של המאה העשרים" ניצב לצד "מיין קמפף" כתנ"ך של גרמניה, זכור כאיש של מילים, אך כפי שהוכח במשפטי נירנברג היה גם איש של מעשים, ועל מעשיו נידון למוות. הוא היה אחד מן הבכירים הבודדים שקודמו לדרגת רייכסלייטר, הדרגה השניה בחשיבותה אחרי הפיהרר. החל מ-1934 נשא בתואר "בא הכוח של הפיהרר לנושא פעילות האינדוקטרינציה והחינוך, האינטלקטואליים והאידיאולוגיים, של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית"; בסופו של העשור החל לתכנן את בית הספר הגבוה של המפלגה, ואת "המכון לחקר השאלה היהודית", וכדי להעשיר את הספריה של שני המוסדות הוקם "כוח המשימה של רייכסלייטר רוזנברג", שהחרים עשרות אלפי ספרים ופריטי יודאיקה, והרחיב את פעילותו לבזיזת אוצרות אמנות מכל השטחים הכבושים (כשנשאל בחקירה אחרי המלחמה על ההחרמות ללא פיצוי, תירץ זאת במלים "אף אחד מהבעלים לא היה בסביבה"); לקראת מבצע ברברוסה ב-1941 מונה לתפקיד השר הממונה על ניהול השטחים שייכבשו במזרח, ובאותה שנה אמר כי "במזרח עדיין חיים כשישה מליון יהודים, ואת הבעיה הזאת אפשר לפתור אך ורק באמצעות מיגור ביולוגי של יהדות אירופה כולה"; שני נציגים ממשרדו היו בין משתתפי ועידת ואנזה ב-1942.

היטלר, בשיטת הממשל הרגילה שלו, טשטש את גבולות הסמכויות של אנשיו, וכך רוזנברג נאבק ממש עד סוף המלחמה בגבלס על השליטה בתעמולה, הסתכסך עם הימלר ועם היידריך על עמדות כוח במזרח, ורב עם גרינג על הביזה עד שהתקבעו סדרי העדיפויות (היטלר הראשון לבחור את הפריטים לעצמו, גרינג שני, כוח המשימה של רוזנברג שלישי). יתכן שהמאבק בגבלס היה אחד הגורמים לכך שבמאי 1943 החל לכתוב יומן, שכן גבלס, שהיה כותב כפייתי, פרסם באותה עת את רשומותיו מן השנתיים הקודמות.

רוברט קמפנר, עורך דין יהודי, שנמלט מגרמניה ב-1935, נמנה עם צוות התביעה במשפטי נירנברג. קמפנר היה אדם ססגוני, וסיפור חייו, המתואר בספר, יכול היה לשמש חומר גלם לביוגרפיה מעניינת. מטעמים שונים, לא בהכרח חוקיים, הוא החזיק ברשותו אלפי מסמכים שהשיג בזמן החקירות, ולא טרח להחזירם. יורשיו, שהיו חלוקים בדיעותיהם באשר לטיפול בירושתו, שחררו בהדרגה את המסמכים, וביניהם, ב-2013, גם את יומנו של רוזנברג, המצוי כעת במוזיאון לזכר השואה בארצות הברית. רוברט ק' ויטמן, אחד משני כותבי הספר, היה מעורב בחיפושים אחר היומן, ושיחק תפקיד מפתח באיתורו.

הספר נפתח בפרק המתאר את המאמצים לעלות על עקבותיו של היומן, ואת הנסיונות להעביר אותו מידיהם של יורשי קמפנר אל המוזיאון. מרביתו של הספר הוא סקירה של התקופה מראשיתה של התנועה הנאצית ועד סיום המלחמה, ואין בו חידוש של ממש למי שכבר קרא ספרים על התקופה, ביניהם הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו, "פני הרייך השלישי" מאת יואכים פסט, ו"בגן חיות הטרף" מאת אריק לארסון, שנמנים עם המקורות הרבים המוזכרים בסיומו של הספר. מהלך חייו של רוזנברג משולב בספר, מבוסס חלקית מאוד על מובאות מיומנו. הפרקים האחרונים עוסקים במשפטי נירנברג, בדגש על חקירתו של רוזנברג.

הספר מספק סקירה לא רעה של התקופה, מבלי להתעמק בפרטים. יחד עם זאת, הוא אינו מספיק ממוקד, ואינו מקיים את ההבטחה שבשמו ובכותרת המשנה שלו. למעשה, הוא מפוצל לשלושה נושאים – השואה והמלחמה, דמותו של רוזנברג ודמותו של קמפנר – ורק האחרון שבהם זוכה להעמקה. לעומת זאת, לשאלה המסקרנת תמיד – כיצד הפך אדם שגרתי ואפור לאידיאולוג הארסי והקטלני שהיה – אין התיחסות בספר. אני ממליצה עליו למרות זאת, משום שהוא קריא ובהיר, ומשום שסיפורו של קמפנר (שהמחברים כנראה אינם מחבבים, וחבל שהדבר ניכר בספר עיון היסטורי) מציג עוד פן של קורות היהודים בגרמניה הנאצית.

The Devil’s Diary – Robert K. Wittman & David Kinney

דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

כותרת משנה: עדויות 1945 – 1986 עם לאונרדו דה בנדטי

ב-27 בינואר 1945, כשהגיעו חיילי הצבא האדום אל מחנה מונוביץ, שהיה חלק ממתחם אושוויץ, נמצאו בו כאלף אסירים בלבד. מספר ימים קודם לכן הסתלקו ממנו הגרמנים, כשהם גוררים איתם כאחד-עשר אלף אסירים לצעדת מוות. פרימו לוי, כבן עשרים ושש, ולאונרדו דה בנדטי, המבוגר ממנו בעשרים ואחת שנים, היו בין השורדים במחנה, הראשון נשכח מאחור משום שהיה מאושפז במרפאה, השני שימש כרופא. דה בנדטי העמיד עצמו לרשות המשחררים וטיפל בניצולים, ופרימו לוי הצטרף אליו. על פי בקשת הרוסים כתבו יחדיו "דוח על הארגון ההיגייני-רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ", ובשנים הבאות הפכו עדים חיים ופעילים לאשר התרחש באושוויץ.

הספר הוא אוסף של עדויות בפורמטים שונים שמסרו שני האישים, שנפגשו במחנה ונותרו חברים כל חייהם, בהזדמנויות שונות. מטבע הדברים, מרבית הקטעים שבספר נכתבו על ידי לוי, הסופר שבין השניים (כשנשאל דה בנדטי אם בדעתו להותיר אחריו זכרון כתוב, ענה כי "אחרי הספר של פרימו לוי כבר אי אפשר לכתוב דבר נוסף, הוא כבר כתב הכל"). הקטע הראשון הוא הדוח שהוזכר למעלה מ-1945, והאחרון מאמר תחת הכותרת "לבני הדור שלנו" מ-1986. הספר כולל עדויות שנמסרו לקראת משפטם של נאצים, ביניהם אייכמן, תשובתו של לוי למכתבה של נערה, טיוטה שהכין לדברים שיוצגו בפתח הבלוק האיטלקי באושוויץ, תמליל של דברים שנשא בפני קהל, מאמרים שכתב ועוד. אחד הפרקים הוא הספד שכתב לוי אחרי מותו של דה בנדטי תחת הכותרת "לזכרו של אדם טוב".

כחוט השני עוברת בכל פרקי הספר המחויבות הבלתי נלאית לשמר את זכר השואה. כעשור אחרי השחרור מציין פרימו לוי בצער כי נושא מחנות ההשמדה בדרכו לשכחה מוחלטת. הוא מנסה להבין מה גורם לניצולים לשמור על דממה, ומעלה את ההשערה כי אחת הסיבות לשתיקה היא בושה: "אנו בני אדם, אנו שייכים לאותה משפחה אנושית שאליה השתייכו התליינים שלנו. ולנוכח ממדיה העצומים של אשמתם, גם אנו חשים כיושבי סדום ועמורה. אין אנו מצליחים לחוש פטור מההאשמה ששופט שיבוא מחוץ לכדור הארץ יטיח באנושות כולה על סמך העדות שלנו". ב-1959 היה שותף לארגון תערוכה אודות המחנות הגרמנים, והתבקש להגיב על מכתב למערכת שכתבה מי שהגדירה עצמה כ"בתו של פשיסט שמבקשת לדעת את האמת": זה "המכתב שייחלנו לו", הודה לוי, שבירך על התעוררותה של מודעות. במאמר מאוחר יותר הביע דעתו, לפיה בעת התיחסות לשואה יש להמנע מלשון רטורית, לדבר פחות על תהילה ועל גבורה ויותר על החיים היומיומיים, על התקווה ועל היאוש, על טעויות, על אחדות דעות שהושגה בעמל רב. הוא האמין כי "עלינו לספר את אשר ראו עינינו כדי שמצפונם של בני האדם יישאר דרוך ועירני […] כדי שכל נסיון עתידי מסוג זה ייקבר בעודו באבו". אבל גם בהנחה שאין סיכוי שהדברים יקרו שוב, אין לשתוק, משום ש"אין לגדוע את ההיסטוריה. נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם". העובדה שהיטלר, שיצר את מחנות המוות, הובס, צריכה להיות מובאת בפני הדור הצעיר כדוגמה מופתית של צדק היסטורי. "אולי הובס בדיוק משום כך, משום שרצה ליצור את תרבות המוות?"

את המאמר שעל שמו נקרא הספר כתב לוי ב-1975, כשנראה היה שחזרתו של הפשיזם מאיימת. מכיוון שהתקיים רצף בין שנותיו הראשונות של הפשיזם למחנות ההשמדה, "האם זה מוגזם לבקש שיגלו כלפיו התנגדות כבר בראשיתו?" מן המבקרים באושוויץ ביקש: "עשה שמסעך לכאן לא יהיה חסר תכלית, שמותנו לא יהיה חסר תכלית. לך ולילדיך אפרה של אושוויץ משמש אות אזהרה: עשה שהפרי הנורא של השנאה, שראית כאן את עקבותיה, לא ישוב ויזרע את זרעו, לא מחר ולא עדי עד".

פרימו לוי, כפי שעולה מספריו, וכפי שהעידו מכריו, אמנם תיאר את חוויותיו האישיות, אבל בכתיבתו הצליח לשמור על ריחוק מהן, לא ביקש להתלונן או לנקום, וחיפש תמיד את המשמעות הכללית של הדברים. הדייקנות של עדותו היתה חשובה לו מאוד, הוא לא היסס לתקן עדויות קודמות של עצמו אם התגלו לו עובדות חדשות, וכשביסס את דבריו על מידע שלא היה עד לו תמיד ציין זאת. תשוקתו לחיים לא הועמה בעקבות השואה, אלא דווקא הועצמה, שכן נוספה להם התכלית להעיד ולתרום את חלקו למניעת הישנותם של מקרים דומים.

עורכי הספר, שבחרו את הקטעים לפרסום, הוסיפו אחרית דבר מאירת עיניים. חלקה אקדמית יבשה ו"טכנית", אך היא מחברת את הקטעים הנפרדים לתפיסה שלמה, ומוסיפה פרטים מעניינים.

פרימו לוי אינו זקוק להמלצה שלי. הוא קנה את עולמו ב"הזהו אדם" המופתי ובהמשכיו, הפגין את כשרונו גם בספרים מסוג שונה ובראשם "מפתח כוכב" המלבב, ואישיותו באה לידי ביטוי גם בקטעים שקובצו ב"כך היה אושוויץ". ספר ראוי עד מאוד לקריאה.

Cosí fu Auschwitz – Primo Levi

עורכים: פביו לוי ודומניקו סקרפה

כנרת זמורה ביתן

2017 (2015)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: שלושה דורות של אהבה ומלחמה

חיי משפחתו של אואן מתיוס, עיתונאי והיסטוריון, כרוכים בתולדותיה של רוסיה במאה העשרים. סבו, שהיה איש מפלגה מסור, הושלך לכלא והוצא להורג במהלך הטיהורים של שנות השלושים. סבתו הוגלתה למחנה עבודה זמן קצר אחר-כך. אמו לודמילה, שהיתה אז בת שלוש, התגלגלה בשנים הבאות בין בתי יתומים, וסבלה במהלך מלחמת העולם השניה מהזנחה, מרעב וממחלות, שעשו שמות בגופה. אחותה לֶנִינָה, המבוגרת ממנה בתשע שנים, עברה את אותן שנים במוסדות שונים ואצל קרובים. אביו הבריטי של מתיוס נמשך אל התרבות הרוסית, שירת במוסקבה כדיפלומט זוטר, עמד בהצלחה בלחץ לעבוד עבור הק-ג-ב, ואחרי שנים של בליינות התאהב בלודמילה. הק-ג-ב הנקמני מנע את נישואיהם, וכפה עליהם פירוד מייסר של שש שנים. מתיוס עצמו, שגדל בבריטניה, חי מאז ומתמיד בשתי שפות ובין שתי התרבויות. בבגרותו נשלח כעיתונאי לרוסיה, תחילה כתב על החיים בשולי החברה, ואחר-כך על הפוליטיקה של המדינה שעברה תהפוכות מסעירות. כמו אביו, גם מתיוס נשא אשה רוסיה.

דרך נקודות המבט המגוונות הללו מספר מתיוס את ההיסטוריה של ברית-המועצות בכלל, ושל רוסיה ואוקראינה בפרט. כמה מבני משפחתו חוו את ההיסטוריה על בשרם, אחרים צפו בה מנקודת מבטם של זרים ברמה כזו או אחרת של מעורבות אישית. לנינה, שנקראה על שמו של לנין, עדיין מתגוררת במוסקבה. היא חוותה חיים פריבליגיים, כשאביה הקים מפעל וקודם לעמדת ניהול, וחוותה מצוקה אחרי שנעצר ונעלם לנצח מחייה. בנותיה היגרו, ובעלה, שהיה בכיר במשרד המשפטים, מת כתוצאה מהתקף לב לאחר שהממונה עליו האשים אותו שלא דיווח על בת המתגוררת מחוץ למדינה. לודמילה, שהיגרה – למעשה גורשה – מיד אחרי נישואיה, נקרעה, פשוטו כמשמעו, מזרועות אמה בעודה פעוטה, עברה גיהינום בתקופת המלחמה, חייה נכנסו להמתנה ארוכה כשארוסה גורש, ואז נקרעה שוב, הפעם ממולדתה ומאחותה. בניגוד ללנינה וללודמילה, ששרדו את התלאות ושמרו על רוח איתנה, אמן מרתה איבדה את שפיותה באחת-עשרה שנות הגלות שנכפו עליה, ובשובה אל בנותיה מיררה את חייהן. משפחתה של אשתו של מתיוס, לעומתן, הצליחה איכשהו לשמור על שגרת חיים מבלי להנזק. מרווין, אביו של הסופר, מצא עצמו מעורב עד צוואר בפוליטיקה בינלאומית, כשלחם במשך שש שנים ארוכות למען הוצאתה של ארוסתו מרוסיה. הוא והסופר עצמו ראו את המתרחש בעיניים מערביות, ומתיוס תורם את נקודת המבט המקצועית, ומצביע על תהליכים כלכליים וחברתיים.

מתיוס, למרות המעורבות האישית והרגשית שלו, הוא בכל זאת זר, אבל הוא עושה בכתיבתו מאמצים ניכרים להכנס לראשם של תושבי ברית-המועצות, להבין את תגובותיהם לנוכח הטלטלות, הקפריזיות לעתים, של מדינתם. הוא נעזר בעדויות ישירות, בעיקר של הוריו ושל לנינה, ובזכרונותיו ממרתה, ומנסה להשלים פרטים כמיטב הבנתו. כך, לדוגמא, הוא מנסה להכנס לראשו של סבו, בוריס ביביקוב. אחרי שרכושה של המשפחה הולאם, הצטרף בוריס למפלגה, ופעל במסגרתה בנאמנות ובהתלהבות. האם הונע משאפתנות? מחוסר ברירה? ואולי נשבה בחזון על עולם חדש והתמסר לו בכל לבו? די ברור שמשהו נשבר בו נוכח הרעב הנורא ב-1931, שהיה תוצאה ישירה של מדיניותו של סטלין, והוא היה סבור שיש לרכך את המדיניות כדי למנוע הישנותם של אסונות מעין זה. אבל מה עבר במוחו בעת שישב בכלא, נחקר ללא הפוגה, והואשם בדברים שלא היו ולא נבראו? האם הוסיף להאמין בדרכה של המפלגה וקיווה שהטעות תתברר?

לפעמים די בתמונה קטנה כדי להמחיש אבסורד גדול. הספר מציג תמונות רבות כאלה, המצטרפות למסכת חיים פרטית ולאומית שלמה. אחת מהן, שנחקקה בזכרוני, מתארת את חייהן של מרתה ובנותיה אחרי המעצר של אבי המשפחה: זמן קצר אחרי שהושלך לכלא, נערך חיפוש בדירתן. החדרים כולם ננעלו ונחתמו, והשלוש נאלצו להתגורר במטבח ובאמבטיה… לצד שרירות הלב האכזרית מבליחים גם רגעים של חסד, כמעט ניסיים, ביניהם הרגע בו מנהל בית היתומים החליט לא להפריד בין האחיות, למרות הפרש הגילים הגבוה ביניהן, ובעיקר הרגע בו נפגשו השתיים, ממש במקרה, בתום מלחמת העולם, האחת מזת-רעב, ילדת הפקר, והשניה רבת-תושיה ונחרצת לא לתת לחיים להפריד ביניהן שוב.

ההיסטוריה היא סיפור של מספרים גדולים, לעתים קשים לתפיסה ולהמחשה. הסיפור ההיסטורי בא לעתים לידי ביטוי רב עוצמה, דווקא כשהוא נפרט לסיפורים אישיים, כפי שנעשה בספר הזה, בו אואן מתיוס משלב באופן מעניין את האישי עם הגלובלי. השליטה ביד ברזל של המדינה באזרחיה השפיעה עמוקות על חייהם של בני משפחתו, כמו על חייהם של מליוני אנשים אחרים. הוא מספר את סיפורם מן הזוית הפרטית של חוליה בשרשרת הדורות, וגם מנקודת המבט המקצועית של היסטוריון ועיתונאי האמון על כתיבה פוליטית. "יתומי סטלין" הוא ספר מעשיר ומרגש, מומלץ מאוד.

Stalin’s Children – Owen Matthews

כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

"מה שנחשב עכשו די רגיל בטח היה מעורר מהומה בימים נורמליים", כתב פטר גינז, נער כבן שלוש-עשרה, ביומנו ב-1 בינואר 1942. פטר, בן לאב יהודי ולאם ארית שנפגשו בקונגרס אספרנטו, נחשב בפראג הכבושה על ידי הנאצים למישלינג, בן תערובת. הצוים והמגבלות שחלו על כלל היהודים חלו גם עליו, בהבדל אחד: עד הגיעו לגיל ארבע-עשרה היה מוגן מפני גירוש. עד כחודשיים לפני שנקרע מזרועות משפחתו ונשלח לטרייזנשטט, ניהל יומן, שנמצא רק עשרות שנים אחר-כך. האיש שמצא את היומן ואת ציוריו של פטר בדירה שרכש נמנע משום מה מלזרוק אותם, יחד עם חפצים אחרים שלא היה לו בהם צורך. פטר זכה לפרסום עולמי כשהאסטרונאוט אילן רמון לקח אתו למעבורת החלל קולומביה את ציורו "נוף ירח". אחרי שהחללית התפרקה בשובה לאטמוספרה של כדור הארץ ב-1 בפברואר 2003, היום בו היה פטר חוגג את יום הולדתו השבעים וחמישה לולא נרצח באושוויץ, הבין האיש שהחזיק ביומן ובציורים את הקשר ביניהם ובין הנער. יד ושם וחוה פרסבורגר, אחותו של פטר, רכשו אותם.    

חוה פרסבורגר ערכה את הספר, הכולל את יומנו של אחיה. ג'ונתן ספרן פויר כתב הקדמה, העוסקת בעיקר בכוחן של המילים. חוה הוסיפה למהדורה העברית דברי מבוא, שבהם היא מספרת על אישיותו של הנער ועל השנתים שעברו עליו בטרייזנשטט עד שנשלח לאושוויץ. גם דברי הסיום הם שלה, והם כוללים קטעים מיומנה משנת 1944 שמספרים על פגישתם, לאחר שאף היא נקרעה ממשפחתה שנתיים אחריו, ועל פרידתם הסופית. הספר מסתיים במאמר מאת ליאו פאוולאט, מנהל המוזיאון היהודי בפראג, אודות חשיבותו של הזכרון.

יומנו של פטר נכתב בלקוניות מסוימת. מדי יום ביומו כתב היכן היה – "בבוקר בבית, אחר הצהרים בחוץ" – ודיווח בקצרה על ארועים ראויים לציון, אם היו כאלה. העסיקו אותו, כמובן, פכים קטנים מבית הספר ומן הבית, משחקים עם חבריו, ביקורים משפחתיים, ושאר זוטות יומיומיות. ולצד אלה הלכה וגברה נוכחות הנסיבות החדשות של חייו. ברשומה הראשונה ביומן מ-19 בספטמבר 1941 כתב: "אמרו ליהודים לענוד סמל שנראה בערך כך", וכאן צייר את הטלאי הצהוב, ושני משפטים אחר כך כבר חזר אל היומיום: "יצאנו לשוט בסירה". כשבועיים אחר כך סיפר שצם ביום כיפור, ובמשפט העוקב כתב: "המון אנשים הוצאו להורג על תכנון פעולת החבלה, החזקת נשק בלתי חוקית וכולי". יהודים גורשו בקצב הולך וגובר, תחילה לפולין ואחר-כך לטרייזנשטט, ופטר מנה אותם בשמם, כמעט בהשלמה (לספר צורפה רשימת כל האנשים שהוזכרו ביומן בציון גורלם. מעטים מאוד שרדו). מדיווחיו אפשר לחוש במחנק שהלך וסגר על יהודי פראג. רובם לא ידעו מתי יגיע תורם להשלח הרחק מביתם, ועדיין האמינו שמדובר רק בישוב מחדש. רובם ככולם נקראו חדשות לבקרים לבצע עבודות כפיה, כמו פינוי שלג מהרחובות או פירוק ספסלים שנלקחו מבתי כנסת כדי שיהפכו לעץ הסקה, עבודות שפגעו בבריאותם. גזירות חדשות אבסורדיות נגזרו מדי יום, ובעקבות אחת מהן – האיסור על היהודים להמצא במקומות מסוימים לאחר מותו של היידריך – כתב: "במקום לזכור את כולם, אני מעדיף לשבת בבית". היומן מסתיים ב-9 באוגוסט 1942 במילים "בבוקר בבית". ב-22 באוקטובר קיבל את ההוראה להתייצב לגירוש באותו היום. חוה פרסבורגר כותבת כי כתב ידו של פטר הלך והפך עצבני יותר ככל שהתקרב מועד הזימון הצפוי. נראה שבאוגוסט איבדה בעיניו הכתיבה ביומן את טעמה לנוכח האיום המתקרב.

מתוך הדיווחים על קולות המלחמה, על הגזירות ועל הגירושים, וגם על היומיום הפרטי שלו, עולה דמותו של נער מלא חיים, חובב מעשי קונדס – "בהפסקה בשיעור ספורט נעלתי את המלתחה בחתיכת חוט ברזל כששלושה מאמנים בפנים" – חברותי ויצירתי. הוא ארגן הגרלה למען חבר שחלה בשחפת, היה אחראי על כתב העת של התלמידים, עסק בהמצאות, המציא כתב סתרים כדי לספר על חדשות ששמע בתחנות זרות, ובין גיל שמונה לארבע-עשרה כתב חמישה רומנים בהשראת ז'ול ורן. הציור שלקח אתו אילן רמון לחלל משקף את היקסמותו של פטר ממעשי הרפתקאות ומתחזיות עתידניות. גם בשתי שנותיו בטרייזנשטט הוסיף להיות פעיל ולתכנן את העתיד. אחותו מספרת שכשחלתה בטרייזנשטט ואושפזה, פטר העביר אליה מכתב באנגלית, וביקש שתשיב באותה שפה כדי להתאמן, כי אנגלית תהיה שפה חשובה אחרי המלחמה. ברשימות שנותרו מתקופה זו דיווח על ספרים שקרא, על ציורים שצייר ועל מפגשים לימודיים בסתר. הוא היה הכוח המניע של כתב עת בגטו, והוסיף לכתוב מאמרים, שירים וסיפורים, חלקם נכללים בספר. בכתיבה זו חרג מן הלקוניות היחסית של יומניו, ונתן ביטוי עז לרגשותיו ולדעותיו.

פטר גינז, נער תאב חיים ואופטימי, הונצח באופנים שונים – קנטטה נכתבה לכבודו, בול דואר הוצא בצ'כיה עם תמונתו ועם "נוף ירח", אבן זכרון נקבעה ליד ביתו, ואסטרואיד קרוי על שמו. יומנו, שראה אור בצ'כית ותורגם למספר שפות, מרגש ומעורר צער רב. חוה פרסבורגר ערכה את הספר ברגישות ובאיפוק, והוא ראוי עד מאוד לקריאה.  

עורכת: חוה פרסבורגר

יד ושם ודביר

2008

תרגום מצ'כית: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

"הגמד" מתרחש בחצרו של נסיך בתקופת הרנסנס, ומסופר מפיו של גמד, המשתייך אליה. הגמד, שמוכר לקורא רק בכינויו זה, נמכר לחצר כילד, ומשום מראהו השונה הוא מושא ללעג וגם מעורר פחד. נאמנותו המוחלטת נתונה לנסיך, אותו הוא מעריץ, אך פרט להערצה זו כל רגשותיו כלפי בני האדם שליליים. למעשה, הוא רואה בעצמו ובגמדים כמוהו בני גזע שונה, עתיק יותר, עובדה שאינה גורמת לו לחוש חלק מהם. כמיזנתרופ שנאתו מופנית גם כלפיהם, ובאחד מגלגולי העלילה הוא אף שואל את עצמו, "האם זהו גורלי לרצות להכחיד גם את גזעי שלי?"

החצר שרויה, כמובן, במצב של סכסוך מתמשך עם נסיכות שכנה, ולשמחת הגמד, כמו גם לשמחתן של הבריות האחרות, הנסיך מחליט לצאת למלחמה נגדה. "כל בני האדם רוצים בעצם מלחמה. היא נושאת בחובה מין פישוט שהם מרגישים אותו כהקלה", הוא מסביר. השלום שמוכרז מאוחר יותר, לעומת זאת, גורם דכאון וחוסר שביעות רצון. הגמד המאוכזב מאדונו בא במהרה על סיפוקו, כשהוא מתוודע למזימה הנרקמת מאחורי הקלעים, וביתר שאת כשמוטל עליו תפקיד מפתח. לפני המלחמה, וגם אחריה, אין לו בעיה מצפונית להרוג – בני אדם, בעלי חיים וגמדים – כי, כפי שהוא מעיד על עצמו, "כולם משחקים, כולם מעמידים פנים במשהו. רק אני בז להעמדת פנים. רק אני אני-עצמי". באופן פרדוקסלי, הגמד, שלבו אפל ושטוף שנאה, סולד בכל לבו מגילויים של מוסריות פגומה, אולי משום שחולשות אנוש זרות לו.

על פני השטח זהו סיפורו של שונא-אדם, שלמרות שהוא מעורר חלחלה הוא גם מעורר רחמים, גם משום היותו רכושו של הזולת, נתון לשרירות לבם של אדוניו, וגם משום שהוא אינו מסוגל לחמלה ולאהבה ("הגמד של מנדל" עולה בזכרון, אף הוא מיזנתרופ בשל יחס הבריות כלפי שונותו). אבל אי אפשר להתעלם מן השנה בה ראה הספר אור  – 1944 – ומעמדותיו הידועות של הסופר בגנות הדיקטטורה בכלל והנאציזם בפרט. באמצעות הרחקת הסיפור כמה מאות אל העבר, הוא יוצא נגד הרֶשע והעדריות של תקופתו. אפשר לפרש את דמותו של הגמד בדרכים שונות; בעיני הוא מייצג את הרוע שמצוי בתוך האדם. הגמד עצמו מרמז על כך במפורש כשהוא מדבר על תגובתם המפוחדת של בני האדם למראהו: "זה הגמד שבתוכם, היצור דמוי האדם עם פני הקוף שלו שמבהיל אותם, שזוקר את ראשו מתוך עמקי נשמתם. הם נפחדים, כי הם לא מודעים לכך שיצור אחר מתקיים בקרבם […] הם מעוותים בלי שבכלל רואים זאת כלפי חוץ". גם המתרגמת בשמת אבן-זהר מתיחסת באחרית-דבר מפורטת ומעניינת ל"ראית הרֶשע כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי", וכותבת כי המתח בינה לבין ההתנגדות החריפה לרשע שבאידיאולוגיות הברבריות המודרניות תופס מקום נכבד ביצירתו של לאגרקויסט.

קור הרוח המקפיא של הגמד יחד עם המניפולציות הקטלניות שלו והפירוט בו הוא מתאר את כל מה שמחליא אותו, עושים את הספר קשה לעיכול. יחד עם זאת מהנה לעקוב אחרי ההקשרים התרבותיים השזורים בו. הנסיך מרמז אל מקיאוולי, ברנארדו המלומד הוא בן דמותו של לאונרדו דה וינצ'י, כולל הסעודה האחרונה, מונה ליזה וכלי המלחמה. המתרגמת מוסיפה הקשרים נוספים באחרית-דבר, ומתיחסת בהרחבה גם אל אמצעים ספרותיים המעשירים את חווית הקריאה.

גם ללא ההקשר התקופתי, "הגמד" מבקש לדבר על האופי האנושי, אולי לעורר מודעות ולהתריע. בשמת אבן-זהר תרגמה יפה, והספר יוצא הדופן מומלץ.

Dvärgen – Pär Lagerkvist

זמורה ביתן

1995 (1944)

תרגום משבדית: בשמת אבן-זהר

מזכיר הממשלה צמח לתפקידו במסלול המקובל, פחות או יותר. מנהיג תא סטודנטים, יועץ משפטי לשר כלשהו, ממונה על ההגבלים העסקיים, ולבסוף, כאמור, מזכיר הממשלה. הוא יודע שנבחר לתפקידו כי מי שהציעו אותו סברו ש"המועמד סמרטוט ויהיה קל לעבוד אתו", אבל זה לא ממש אכפת לו. הוא בטוח שימשיך הלאה לתפקיד חבר פרלמנט, אחר כך שר, ובתוך מספר שנים יהיה ראש הממשלה, שהרי "את התפקיד הזה כבר מילאו אצלנו טיפשים ממני".

שגרת מסלול ההתקדמות שלו משתבשת כשהוא מוזמן לשמש בעל כורחו פיון במשחקי ריגול. ראש הממשלה המכהן, שכבר חווה שתי מלחמות במהלך כהונתו, מבקש להמנע ממלחמה שלישית. לשם כך יש צורך בהרתעה ממשית. השירותים החשאיים רוקמים תכנית, שמטרתה לגרום לאויב להאמין שבידי המדינה מצוי נשק ביולוגי רב עוצמה. לשם כך ראש הממשלה יפטר את המזכיר, והמזכיר הפגוע ייצא למדינה אירופית, יבקש בה מקלט מדיני, ושם ייצור קשר עם שגרירות האויב, וימסור לידיה מידע מפוברק למחצה. למה יסכים אדם שפוי להציג עצמו כעריק ובוגד? סחיטה היא שם המשחק, והוא יכול לבחור כעילת פיטוריו בין צילום מפליל שלו עם ראש לשכת ראש הממשלה, להסתבכות בתרומות אסורות, או להאשמתו בהדלפת האינטרסים של ראש הממשלה בעסקת קזינו, או לחשיפת חתימתו המזויפת על צוואת אביו. כל ההאשמות נכונות, והמזכיר, כמובן, אינו חש אשם כלל, אבל מבין את השלכות החשיפה.

מכאן מתגלגל לו סיפור ריגול משעשע ורב תפניות, שכנהוג במקומותינו (אם כי מקומותינו אינם מוזכרים בשמם המפורש) בוחשות בו יותר ידים מן הראוי, וסכסוכים אישיים מעורבים בקבלת ההחלטות. הפיון הקטן בעל האגו הגדול – ששולחיו אמרו עליו כי "האיש הזה נבחר אישית בידי ראש הממשלה, מה שאומר שלפחות ראש הממשלה בטוח שאין בו שום כשרון" – משתכן בברן שבשוויץ, ומתמרן איכשהו בתוך הסבך.

סגנון הסיפור קליל, על סף שטותניקי, ומשום כך קל לקרוא אותו כקומדיה מהנה. מצד שני, הסיפור הוא רק מסגרת לביקורת שמטיח אריה אלדד בשירות הציבורי על כל שלוחותיו, כולל הגופים הממונים על בטחון חוץ ופנים. כדי להעצים את תחושת האבסורד מושיב הסופר את גיבורנו מול חוקר שוויצרי, שנאנח על הגידול במספר חברי המועצה הפדרלית של ארצו מחמישה לשבעה, וזה האחרון אינו מאמין למשמע אוזניו. הוא שומע על תפקידו של מזכיר הממשלה – לסכסך בין השרים כדי שלא יתאגדו; על שיטת מינוי ועדות חקירה – לבחור אנשים בעלי שאיפות ועם קשיי ניסוח; על פיטוריהם של שרים מצליחים ועידוד חוסר מעש ("כמה שרים עובדים אצלכם?" שאל החוקר. "בערך שליש" השיב. "שליש ממה?" לא הבין החוקר. "שליש מהשרים המכהנים"); על שיטות לגיוס תרומות אסורות, ועוד כהנה נפלאות. "החוקר היה מרותק. נראה כי היה בטוח שהנחקר בודה את כל הדברים מלבו. הרי לא יעלה על הדעת שדברים כאלה מתרחשים באמת. אבל גם אם הכל בדיה – הסיפור יפה".

האם צלחה מזימתם של השירותים החשאיים? האם נמנעה מלחמה? וגיבורנו – האם הוקע כעריק או הוכר כגיבור? מטעמי קלקלנים אשאיר את השאלות תלויות ללא מענה.

"נוהל ויזתא" הוא ספר מהנה ומשעשע בשל סגנונו ופיתוליו, ומעורר צער בשל תוכנו. כך או כך, הוא מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2018

ביל ברייסון, עיתונאי, סופר ואדם סקרן ותאב ידע, מספר על ההיסטוריה של היקום ושל האדם. הספר נפתח במבוא, המציג את אוסף המקרים וצירופי המקרים, הנדמים לעתים ניסיים ועתירי מזל, שהביאו לעצם קיומם של הכותב ושל קוראיו. "מטרת הספר הזה היא לספר כיצד כל זה קרה – ובפרט, כיצד עברנו ממצב שבו לא היה שום דבר למצב שבו היה משהו, ואז כיצד מעט מאותו משהו הפך להיות אנחנו, וגם משהו ממה שהתרחש בינתים ומאז". אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים על היקום ועל כדור הארץ ואוכלוסיתו, אפשר לקרוא על כך באינספור מקורות, אבל יחודו של הספר באופן הבהיר והנגיש בו הוא מכסה כל תחום, ובמעבר הלוגי מנושא לנושא. למרות שלא באמת ניתן לדחוס את ההיסטוריה של כמעט הכל לספר אחד, ברייסון מצליח ליצור את הרושם שעיקרי הדברים תוארו כהלכה, ועדיין נותר מקום גם לתיאור הדרכים בהן מושג הידע, ולעיסוק במה שאיננו יודעים.

הספר פותח ביקום, ביצירתו ובמבנהו, ועובר אל מערכת השמש ואל כדור הארץ. ההתפתחויות של הפיזיקה, המסבירה את התנהלותו של היקום, הן נושאו של הפרק העוקב. באורח פרדוקסלי ידיעותינו על הנעשה במעמקי כדור הארץ מעטות מאוד, אפילו יחסית למה שידוע לנו על כוכבים אחרים, והפרק הבא עוסק במחקר הקשור בכוכבנו. מכאן המעבר טבעי אל החיים עצמם, מן החד תאיים ועד האדם, כולל הצמחים וכל מה שביניהם ומחוץ להם. הפרק האחרון מטפל בהתפתחויות שיצרו את ההומו סאפיינס.

סגנונו של ברייסון קליל לכאורה. הוא שוזר בספר הומור ונימה אישית, שמאזנות את כובד הראש שבו הוא מתייחס לנושאים שעל הפרק. נמצא בספר התיחסויות רבות אל אישיותם של אנשי המדע שהוסיפו על הידע המצטבר (או עיכבו אותו), אך ללא תחושה של מציצנות צהובה. מכיוון שהשאלה כיצד אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים היתה אחד התמריצים למחקר המקיף שערך, הוא מקדיש למדע ולמדענים תשומת לב רבה, והפן הביוגרפי שלהם מעניק לקריאה מימד של פרוזה מהנה. נושאי הספר מתבטאים במקרים רבים במספרים גדולים הרבה יותר מכפי שיש בכוחנו לתאר לעצמנו, וברייסון מרבה בדוגמאות מסייעות, ביניהן "האטומים זעירים – ממש ממש זעירים. חצי מליון מהם שיסתדרו בשורה כתף אל כתף יוכלו להסתתר מאחורי שערת אדם לרוחב", ו"התבוננו בדמותכם במראה והרהרו רגע על העובדה שאתם צופים בעשרת אלפים טריליון תאים, וכמעט כל אחד ואחד מהם נושא שני מטרים של דנ"א ארוז בצפיפות […] לפי אחד החישובים כרוכים בתוך כל אחד מכם עד 20 מליארד קילומטר של דנ"א".

ברייסון אולי לא כיוון לכך, אך הספר הוא שיר הלל למדע. אמנם הוא מתאר דמויות חריגות של מדענים ששמרו את ממצאיהם לעצמם, ואחרים שנטלו לעצמם תהילה שהגיעה לזולתם, ומשחקי כבוד ואגו היו ועודם. אבל במבט כולל, התמונה המצטברת לאורך הדורות היא של אנשים סקרנים, חדורי מטרה ובעלי אורך רוח, שבאופן קולקטיבי השכילו לשמור על ספקנות בריאה, לדבוק בעובדות מוכחות גם כשסתרו את כל מה שהיה ידוע לפניהן, לנטוש תיאוריות שהכזיבו, ובמאמץ משותף רב-תחומי – קוסמולוגי, גיאולוגי, אנתרופולוגי, ביולוגי ועוד ועוד – לקדם את ההבנה האנושית. ואין המדובר רק בכוכבים גדולים כמו איינשטיין, דארוין, מנדל, אלא גם באלה שבחרו בתחומים איזוטרים, והקדישו את חייהם לשרך אחד או לחיפושית צנועה.

ולמרות כל המאמץ, הבלתי ידוע רב מן הידוע. בדפים הראשונים של הספר מצטט ברייסון את הביולוג ג'ב"ס הולדיין: "היקום אינו רק מוזר יותר מכפי שאנו משערים; הוא מוזר יותר משאנחנו מסוגלים לשער". בהתייחס לחקר בעלי החיים, לדוגמא, שואל ברייסון "מדוע אנו יודעים מעט כל כך?", ומונה שורה של הסברים, ביניהם רוב היצורים זעירים; איננו מסתכלים במקומות הנכונים; אין די מומחים; העולם הוא מקום ממש גדול.

הספר מסתיים, במידה רבה כצפוי וכמתבקש, באחריותו של האדם לעולם בו הוא חי. האדם המודרני נמצא כאן פחות מ-0.01 אחוז של תולדות כדור הארץ, ואם כי בשלב זה הוא מצטייר כשיא ההתפתחות הוא גם הגורם להכחדת מספר מדהים של מינים אחרים. "מפחידה היא המחשבה שאנו בעת ובעונה אחת ההישג העילאי של היקום וגם הסיוט הגדול ביותר שלו".

באופן טבעי בימים אלה, משך את תשומת לבי הפרק אודות החיידקים והנגיפים. "נגיף, או וירוס, הוא ישות מוזרה ולא נחמדה – "פיסה של חומצת גרעין עטופה בחדשות רעות", ביטויו הבלתי נשכח של חתן פרס נובל פיטר מדוואר". ברייסון כותב על מגפות שפרצו בעבר, ועל אלה שנבלמו באופן יזום או במקרה ממוזל, ומוסיף, "אל לנו לסמוך על כך שתמיד נהיה בני מזל כל כך. אורח החיים שלנו מזמין מגפות. התעבורה האוירית מאפשרת את התפשטותם של גורמי זיהום בקלות רבה על פני כדור הארץ כולו". אהה.

הספר נכתב ב-2003, אבל כולל פה ושם מידע מאוחר יותר שמן הסתם עודכן במהדורות חדשות. הערותיו של יכין אונא, שתרגם יפה, כוללות אף הן התיחסויות להתפתחויות שלא ניתן להן ביטוי בטקסט. מרבית ההערות, וכל מראי המקום, קובצו בסופו של הספר, והבודדות שנותרו בשולי העמודים אינן מפריעות לקריאה רציפה.

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" הוא ספר מלהיב, קריא מאוד מבלי לרדד את התוכן, ומכיל שפע של מידע מרתק. מומלץ מאוד.

A Short History of Nearly Everything – Bill Bryson

דביר

2016 (2003)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

כותרת משנה: צלו האפל של העושר

בפרק החמישי והאחרון של "חוב" מתקיים מפגש בין "סקרוג' נוּבוֹ", בן דמותו של גיבורו של דיקנס שהועבר לימינו, לרוח יום כדור הארץ מן העבר. עולם המושגים של סקרוג' נובו מסתכם פחות או יותר במשפט "הוא חייב את זה לעצמו, כי הוא שווה את זה" – הוא החייב והוא הנושה, ולאחר שלווה מעצמו זמן ומאמץ כדי להגדיל את הונו, הוא יכול לפרוע את חובו לעצמו באמצעות "זה" ("בדרך כלל אותו זה שמופיע בפרסומות", מוסיפה מרגרט אטווד באירוניה). "הוא חייב את זה לעצמו, אבל במובן הרחב הוא אינו חייב אגורה שחוקה לאף אחד. זוהי השקפת עולמו". רוח יום כדור הארץ מן העבר מובילה אותו לסיור בעולם שמחוץ לתחומו הצר, ומצביעה על החוב שלשמו, מן הסתם, נכתב הספר:

"האנושות עשתה עסקה פאוסטיאנית ברגע שהמציאה את הטכנולוגיות הראשונות, כולל את החץ והקשת. בני האדם החליטו אז להתרבות בצורה בלתי מבוקרת, במקום להגביל את שיעור הילודה כדי להתאים את גודל האוכלוסיה למשאבים הטבעיים. כדי לסייע לצמיחה זו הם הגדילו את אספקת המזון באמצעות מניפולציה במשאבים האלה, ולשם כך הם המציאו טכנולוגיות יותר ויותר חדשניות ויותר ויותר מורכבות. עכשו נמצאת בידינו מערכת הטריקים המסובכת ביותר שידע העולם אי-פעם. המערכת הטכנולוגית שלנו היא הטחנה שטוחנת כל מה שמבקשים ממנה, אבל אף אחד לא יודע איך מכבים אותה. התוצאה הסופית של ניצול טכנולוגי יעיל לחלוטין של הטבע תהיה מדבר חסר חיים: כל ההון הטבעי יאזל, מפני שטחנות היצור זללו אותו, התוצאה תהיה חוב אינסופי לטבע. אבל עוד זמן רב קודם לכן יבואו חשבון עם האנושות".

ארבעה הפרקים הקודמים לאחרון עוסקים בהרחבה בהיבטים השונים של מונח החוב, ובאחרון נעשה שימוש מושכל בכל אחת מן התובנות שעולות מקודמיו. הספר נפתח בבחינה מקיפה של מושגי ההוגנות והצדק, שככל הנראה התפתחו עוד לפני האנושות (פרימאטים מציגים עמדות מוצקות בשאלות של חלוקה צודקת ותמורה הולמת). מנגנונים פנימיים שמעריכים הוגנות ואיזון הם בגדר חובה בחיות חברתיות כמו האדם, ובלעדיהם לא היתה מתקיימת שום פעילות מסוג תן וקח. חוב, שהוא נושא הספר, אינו בהכרח חוב כספי אלא מוסרי, ואטווד שבה וטוענת ל"תאומוּת", כלומר החייב ובעל החוב הם שני צדדים של אותה ישות. הפרק הבא דן בקשר שבין חוב לחטא ובין חוב לחוזה כתוב, ועוסק בעסקאות פאוסטיאניות, הווה אומר המרת הנשמה בחפצי ערך שבסופו של דבר הם חסרי ערך. הפרק השלישי, המהנה מכולם בעיני, סובב סביב החוב כמוטיב של הספרות המערבית. אטווד מטפלת בדמויות מספרי דיקנס, ג'ורג' אליוט, האחים גרים, פלובר ורבים אחרים, ומעלה את הטענה לפיה ברומן של המאה התשע-עשרה הכסף תופס מקום מרכזי יותר מאשר האהבה. הצד האפל, המוזכר בכותרת המשנה של הספר, נדון בפרק הרביעי – טקטיקות גביה, בתי כלא, חיסול מלווים (ובהרחבה רדיפת המלווים היהודים לאורך הדורות), ועוד תופעות הנובעות מן החוב. הפרק החמישי, האקולוגי, נושא את הכותרת המאיימת משהו "לסגור חשבון".

וכדור הארץ, מה יהא עליו? "אולי צריך לחשב את העלויות האמיתיות של הדרך שבה חיינו עד כה, ואת המשאבים הטבעיים שגזלנו מן הביוספרה. האם יש סיכוי שדבר כזה אכן יקרה? כמו רוח יום כדור הארץ לעתיד לבוא, ההצעה הכי טובה שלי היא 'אולי'".

מרגרט אטווד, בספרי העיון שלה וגם בספרי הפרוזה, היא רעיונאית בעלת מסרים ותובנות. אפשר להזדהות איתם, אפשר לפתוח דיון – בכל מקרה היא מקורית, מעניינת, בעלת חוש הומור מענג, ונעימה מאוד לקריאה.

מרגרט אטווד בראיון אודות הספר, בדגש על החוב בספרות

Payback – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן דביר

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

כותרת משנה: הנער המתנקש והשואה

ב-7 בנובמבר 1938 נכנס הרשל גרינשפן לשגרירות הגרמנית בפריז, ופצע ביריות את ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי. יומיים אחר-כך, לאחר מותו של פום ראט, נערך בגרמניה ובאוסטריה הפוגרום הידוע כליל הבדולח. אדולף אייכמן הציע עוד קודם לכן להפעיל טרור המוני כדי לזרוע פחד בלבות היהודים ולגרום להם לעזוב ולהותיר את רכושם מאחור. הנאצים, שעדיין שמרו על מראית עין של חוק וסדר, לפחות כלפי חוץ, נזקקו לעילה שתאפשר להם לשחרר את האספסוף הלהוט לפעולה. ההתנקשות סיפקה להם אותה. העמדה הרשמית גרסה שגרינשפן בן השבע-עשרה היה שליחה של היהדות העולמית, וארועי ליל הבדולח נבעו, על פי עמדה זו, מהתמרמרות ספונטנית של הגרמנים, הצד הנפגע.

נדמה לי שבתודעה הציבורית גרינשפן שקע בתהום השִכחה לאחר ההתנקשות, מן הסתם נשפט והוענש וסיים את תפקידו על בימת ההיסטוריה. למעשה, סיפורו החל שנים קודם לכן, ונמשך שנים נוספות – לא ברור כמה – אחר כך. כשהיה בן חמש-עשרה שלחו אותו הוריו מגרמניה לצרפת לגור עם דודו ודודתו, כדי לחלץ אותו מן המצוקה שהיהודים החלו לחוש. אחרי שעבר דרך מפותלת, נכנס לצרפת בגניבה, שילם קנס, והיה סבור – בטעות, כך התברר – שתלאותיו תמו. צרפת הפייסנית, שהיתה מוכנה לעשות הרבה כדי לא להכעיס את הגרמנים, שינתה את יחסה אל הפליטים, שקודם לכן קבלה בברכה. הנער הפך להיות פליט בלתי חוקי, ונדרש לעזוב את צרפת, כאילו היה לו לאן ללכת. הוא נאלץ להסתתר בשעות היום, ולקוות שלא ייתפס בשעות הערב והלילה. באוקטובר 1938 קיבל מכתב מאחותו, ובו ספרה לו שההורים יחד איתה ועם אחיו, ועם עוד אלפי יהודים, גורשו מגרמניה, והושלכו, פשוטו כמשמעו, בפולין, בחוסר כל. אכול זעם, מתוסכל ואומלל, ביקש להסב את תשומת לבו של העולם אל סבלות היהודים תחת הרייך השלישי. הוא ניסח מכתב למשפחתו, ובו הסבר על המעשה שהוא מתעתד לעשות, רכש אקדח, ושם פעמיו אל השגרירות.

משפטו של גרינשפן, שנועד להיות פומבי לצרכי תעמולה גרמנית, נדחה מטעמים שונים שוב ושוב. פרקליטו של גרינשפן הגה תכנית להצלתו של לקוחו ולעיקור התעמולה באמצעות סיפור שקרי, לפיו ההתנקשות בוצעה על רקע הומוסקסואלי. גרינשפן סירב לקבל את הצעתו.

כשצרפת נכבשה, נשלח גרינשפן לבית כלא בדרום. למעשה, הצרפתים כבר לא רצו להחזיק בו, והיו לו הזדמנויות לנסות להמלט, אבל הוא בחר לדרוש להכלא בכל עיר שאליה הגיע. יש להניח שסבר כי עדיף לו לשבת לבטח במאסר, במקום להסתובב חופשי ולהסתכן בלכידתו על ידי הגרמנים. הגרמנים מצדם הקצו יחידת גסטפו ללכידתו חי. עדיין נועד לו שימוש תעמולתי. את השנים הבאות העביר במרתפי הגסטפו ובמחנות ריכוז כאסיר מיוחד. הוא לא עונה, ניזון היטב, ולא נדרש ללבוש בגדי אסירים, כל זה כדי שיוכל "לככב" במשפט נגד היהדות העולמית. משפטו נדחה שוב ושוב, ובסופו של דבר נועד להתקיים בסמיכות זמנים לועידת ואנזה. גרינשפן, שבמעשה ההתנקשות נהג באימפולסיביות של בן-עשרה, התגלה כעת כמתכנן שקול. מצפונו ייסר אותו על ליל הבדולח (שלא היה באשמתו, כמובן. העילה לו היתה צצה כך או אחרת), והוא רצה להמנע מלהיות שוב בחזית התעמולה האנטישמית. הטיעון ההומוסקסואלי הבדוי, שנדחה על ידיו בעבר, שב ועלה ביוזמתו. מכיוון שהתקשורת העולמית היתה אמורה להיות נוכחת במשפט, הגרמנים לא יכלו להרשות לו לומר את הדברים בפומבי, להשפיל כך את פום ראט שהפך במותו לסמל, ולנתק את הקשר בין ההתנקשות ליהדות. המשפט לא התקיים מעולם.

גרינשפן, שניסה לפחות פעמיים להתאבד בכלא, נכבל בשלשלאות, ובמצבו זה הכתיב צוואה לשותפו לתא כשהוא משתמש בצופן שהמציא. השותף, שהתברר כי היה שתול של הגסטפו, מסר את הצוואה לשולחיו. הנוסח המלא, ובו גרינשפן מפרט את האסטרטגיה שלו, מצורף כנספח לספר.

סופו של גרינשפן לוט בערפל. עדותו של אייכמן, לפיה חקר אותו ב-1943 או ב-1944, מציבה אותו בנקודת הזמן המאוחרת ביותר. אולי הומת עוד קודם לכן, כשכבר לא היה בו צורך, כשכבר לא שימש כמשכון, בן ערובה, של היטלר, כשמו של הספר בשפת המקור. אולי נספה באחד המחנות בתוך המון נטול שמות.

סטיבן קוך כתב ספר מפורט, מושקע ומרתק, המבוסס על מקורות מגוונים. הוא מפגין סימפטיה רבה אל היהודים של אותה תקופה, וסלידה מן הנאצים וממשתפי הפעולה איתם, אבל יחסו אל גרינשפן לוקה, לדעתי, בנטיה אל הסנסציה ובהתעלמות מן ההסבר הפשוט. למרות שהוא לכאורה מבין את מצוקותיו של גרינשפן, הוא לא באמת מצליח להבין את הקשר בין סבלו וגילו למעשיו. זהו נער שנותק ממשפחתו ומארצו, ונשלח לגור עם זרים במקום שאת שפתו הוא רק מגמגם. נער שעשה לבדו דרך חתחתים, רק כדי לגלות זמן לא רב אחר כך שגם במקומו החדש הוא נרדף ובלתי רצוי. נער שאולי התייסר על חייו הנוחים לעומת מצוקות משפחתו. אנשים מבוגרים ממנו היו מאבדים את עשתונותיהם לו היו מתבשרים כמוהו על גורל יקיריהם. לא ייפלא שכבן-עשרה, שכנראה היה חמום מוח, התפוצץ. אבל קוך מרבה להשתמש בהטיות של "טפש" בהתיחסו אל ההתנקשות, אותה הוא מתאר מספר פעמים כפשע. כשנגמרות לו מילות התואר הוא אפילו מייחס לגרינשפן אגומניה, כשמצא עצמו בעין הציבור, וקודם לכן רמז שסבל מהפרעה דו-קוטבית משום שזעם לפעמים ושקע בדכאון לפעמים. בפרק האחרון הוא מנסה להעריך את דמותו של גרינשפן, ונוטה אל שילוב של פזיז, טיפש וחסר מורא בהקשר של ההתנקשות. לעומת זאת על התנהלותו בתקופת הכליאה בגרמניה הוא כותב כי דרשה כשרון ואומץ. מכל מקום, מן ההפרזות של הסופר ניתן להתעלם בקלות, והן אינן פוגמות בעוצמתו של הסיפור ההיסטורי.

לעומת ההשקעה של הסופר, הוצאת דביר, באופן בלתי אופייני, התרשלה בהגהה, והספר רצוף שגיאות מביכות. חבל.

"נקמתו של הרשל גרינשפן" הוא ספר מרתק. סטיבן קוך מתאר היטב את האוירה של אותן שנים, מתעמק בדמויות מפתח, ולמרות הסתיגויותיו הוא מעניק לגרינשפן מקום של כבוד על בימת ההיסטוריה. אחד מעורכי הדין של גרינשפן כתב אחרי המלחמה כי הנער היה "איש המחתרת הראשון", וגם אם לא היה כזה בכל זאת היה בין אלה שניסו לעורר את דעת הקהל ולהביא שינוי.

מומלץ בהחלט.

Hitler’s Pawn – Stephen Koch

דביר

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין