תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

"מה שנחשב עכשו די רגיל בטח היה מעורר מהומה בימים נורמליים", כתב פטר גינז, נער כבן שלוש-עשרה, ביומנו ב-1 בינואר 1942. פטר, בן לאב יהודי ולאם ארית שנפגשו בקונגרס אספרנטו, נחשב בפראג הכבושה על ידי הנאצים למישלינג, בן תערובת. הצוים והמגבלות שחלו על כלל היהודים חלו גם עליו, בהבדל אחד: עד הגיעו לגיל ארבע-עשרה היה מוגן מפני גירוש. עד כחודשיים לפני שנקרע מזרועות משפחתו ונשלח לטרייזנשטט, ניהל יומן, שנמצא רק עשרות שנים אחר-כך. האיש שמצא את היומן ואת ציוריו של פטר בדירה שרכש נמנע משום מה מלזרוק אותם, יחד עם חפצים אחרים שלא היה לו בהם צורך. פטר זכה לפרסום עולמי כשהאסטרונאוט אילן רמון לקח אתו למעבורת החלל קולומביה את ציורו "נוף ירח". אחרי שהחללית התפרקה בשובה לאטמוספרה של כדור הארץ ב-1 בפברואר 2003, היום בו היה פטר חוגג את יום הולדתו השבעים וחמישה לולא נרצח באושוויץ, הבין האיש שהחזיק ביומן ובציורים את הקשר ביניהם ובין הנער. יד ושם וחוה פרסבורגר, אחותו של פטר, רכשו אותם.    

חוה פרסבורגר ערכה את הספר, הכולל את יומנו של אחיה. ג'ונתן ספרן פויר כתב הקדמה, העוסקת בעיקר בכוחן של המילים. חוה הוסיפה למהדורה העברית דברי מבוא, שבהם היא מספרת על אישיותו של הנער ועל השנתים שעברו עליו בטרייזנשטט עד שנשלח לאושוויץ. גם דברי הסיום הם שלה, והם כוללים קטעים מיומנה משנת 1944 שמספרים על פגישתם, לאחר שאף היא נקרעה ממשפחתה שנתיים אחריו, ועל פרידתם הסופית. הספר מסתיים במאמר מאת ליאו פאוולאט, מנהל המוזיאון היהודי בפראג, אודות חשיבותו של הזכרון.

יומנו של פטר נכתב בלקוניות מסוימת. מדי יום ביומו כתב היכן היה – "בבוקר בבית, אחר הצהרים בחוץ" – ודיווח בקצרה על ארועים ראויים לציון, אם היו כאלה. העסיקו אותו, כמובן, פכים קטנים מבית הספר ומן הבית, משחקים עם חבריו, ביקורים משפחתיים, ושאר זוטות יומיומיות. ולצד אלה הלכה וגברה נוכחות הנסיבות החדשות של חייו. ברשומה הראשונה ביומן מ-19 בספטמבר 1941 כתב: "אמרו ליהודים לענוד סמל שנראה בערך כך", וכאן צייר את הטלאי הצהוב, ושני משפטים אחר כך כבר חזר אל היומיום: "יצאנו לשוט בסירה". כשבועיים אחר כך סיפר שצם ביום כיפור, ובמשפט העוקב כתב: "המון אנשים הוצאו להורג על תכנון פעולת החבלה, החזקת נשק בלתי חוקית וכולי". יהודים גורשו בקצב הולך וגובר, תחילה לפולין ואחר-כך לטרייזנשטט, ופטר מנה אותם בשמם, כמעט בהשלמה (לספר צורפה רשימת כל האנשים שהוזכרו ביומן בציון גורלם. מעטים מאוד שרדו). מדיווחיו אפשר לחוש במחנק שהלך וסגר על יהודי פראג. רובם לא ידעו מתי יגיע תורם להשלח הרחק מביתם, ועדיין האמינו שמדובר רק בישוב מחדש. רובם ככולם נקראו חדשות לבקרים לבצע עבודות כפיה, כמו פינוי שלג מהרחובות או פירוק ספסלים שנלקחו מבתי כנסת כדי שיהפכו לעץ הסקה, עבודות שפגעו בבריאותם. גזירות חדשות אבסורדיות נגזרו מדי יום, ובעקבות אחת מהן – האיסור על היהודים להמצא במקומות מסוימים לאחר מותו של היידריך – כתב: "במקום לזכור את כולם, אני מעדיף לשבת בבית". היומן מסתיים ב-9 באוגוסט 1942 במילים "בבוקר בבית". ב-22 באוקטובר קיבל את ההוראה להתייצב לגירוש באותו היום. חוה פרסבורגר כותבת כי כתב ידו של פטר הלך והפך עצבני יותר ככל שהתקרב מועד הזימון הצפוי. נראה שבאוגוסט איבדה בעיניו הכתיבה ביומן את טעמה לנוכח האיום המתקרב.

מתוך הדיווחים על קולות המלחמה, על הגזירות ועל הגירושים, וגם על היומיום הפרטי שלו, עולה דמותו של נער מלא חיים, חובב מעשי קונדס – "בהפסקה בשיעור ספורט נעלתי את המלתחה בחתיכת חוט ברזל כששלושה מאמנים בפנים" – חברותי ויצירתי. הוא ארגן הגרלה למען חבר שחלה בשחפת, היה אחראי על כתב העת של התלמידים, עסק בהמצאות, המציא כתב סתרים כדי לספר על חדשות ששמע בתחנות זרות, ובין גיל שמונה לארבע-עשרה כתב חמישה רומנים בהשראת ז'ול ורן. הציור שלקח אתו אילן רמון לחלל משקף את היקסמותו של פטר ממעשי הרפתקאות ומתחזיות עתידניות. גם בשתי שנותיו בטרייזנשטט הוסיף להיות פעיל ולתכנן את העתיד. אחותו מספרת שכשחלתה בטרייזנשטט ואושפזה, פטר העביר אליה מכתב באנגלית, וביקש שתשיב באותה שפה כדי להתאמן, כי אנגלית תהיה שפה חשובה אחרי המלחמה. ברשימות שנותרו מתקופה זו דיווח על ספרים שקרא, על ציורים שצייר ועל מפגשים לימודיים בסתר. הוא היה הכוח המניע של כתב עת בגטו, והוסיף לכתוב מאמרים, שירים וסיפורים, חלקם נכללים בספר. בכתיבה זו חרג מן הלקוניות היחסית של יומניו, ונתן ביטוי עז לרגשותיו ולדעותיו.

פטר גינז, נער תאב חיים ואופטימי, הונצח באופנים שונים – קנטטה נכתבה לכבודו, בול דואר הוצא בצ'כיה עם תמונתו ועם "נוף ירח", אבן זכרון נקבעה ליד ביתו, ואסטרואיד קרוי על שמו. יומנו, שראה אור בצ'כית ותורגם למספר שפות, מרגש ומעורר צער רב. חוה פרסבורגר ערכה את הספר ברגישות ובאיפוק, והוא ראוי עד מאוד לקריאה.  

עורכת: חוה פרסבורגר

יד ושם ודביר

2008

תרגום מצ'כית: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

"הגמד" מתרחש בחצרו של נסיך בתקופת הרנסנס, ומסופר מפיו של גמד, המשתייך אליה. הגמד, שמוכר לקורא רק בכינויו זה, נמכר לחצר כילד, ומשום מראהו השונה הוא מושא ללעג וגם מעורר פחד. נאמנותו המוחלטת נתונה לנסיך, אותו הוא מעריץ, אך פרט להערצה זו כל רגשותיו כלפי בני האדם שליליים. למעשה, הוא רואה בעצמו ובגמדים כמוהו בני גזע שונה, עתיק יותר, עובדה שאינה גורמת לו לחוש חלק מהם. כמיזנתרופ שנאתו מופנית גם כלפיהם, ובאחד מגלגולי העלילה הוא אף שואל את עצמו, "האם זהו גורלי לרצות להכחיד גם את גזעי שלי?"

החצר שרויה, כמובן, במצב של סכסוך מתמשך עם נסיכות שכנה, ולשמחת הגמד, כמו גם לשמחתן של הבריות האחרות, הנסיך מחליט לצאת למלחמה נגדה. "כל בני האדם רוצים בעצם מלחמה. היא נושאת בחובה מין פישוט שהם מרגישים אותו כהקלה", הוא מסביר. השלום שמוכרז מאוחר יותר, לעומת זאת, גורם דכאון וחוסר שביעות רצון. הגמד המאוכזב מאדונו בא במהרה על סיפוקו, כשהוא מתוודע למזימה הנרקמת מאחורי הקלעים, וביתר שאת כשמוטל עליו תפקיד מפתח. לפני המלחמה, וגם אחריה, אין לו בעיה מצפונית להרוג – בני אדם, בעלי חיים וגמדים – כי, כפי שהוא מעיד על עצמו, "כולם משחקים, כולם מעמידים פנים במשהו. רק אני בז להעמדת פנים. רק אני אני-עצמי". באופן פרדוקסלי, הגמד, שלבו אפל ושטוף שנאה, סולד בכל לבו מגילויים של מוסריות פגומה, אולי משום שחולשות אנוש זרות לו.

על פני השטח זהו סיפורו של שונא-אדם, שלמרות שהוא מעורר חלחלה הוא גם מעורר רחמים, גם משום היותו רכושו של הזולת, נתון לשרירות לבם של אדוניו, וגם משום שהוא אינו מסוגל לחמלה ולאהבה ("הגמד של מנדל" עולה בזכרון, אף הוא מיזנתרופ בשל יחס הבריות כלפי שונותו). אבל אי אפשר להתעלם מן השנה בה ראה הספר אור  – 1944 – ומעמדותיו הידועות של הסופר בגנות הדיקטטורה בכלל והנאציזם בפרט. באמצעות הרחקת הסיפור כמה מאות אל העבר, הוא יוצא נגד הרֶשע והעדריות של תקופתו. אפשר לפרש את דמותו של הגמד בדרכים שונות; בעיני הוא מייצג את הרוע שמצוי בתוך האדם. הגמד עצמו מרמז על כך במפורש כשהוא מדבר על תגובתם המפוחדת של בני האדם למראהו: "זה הגמד שבתוכם, היצור דמוי האדם עם פני הקוף שלו שמבהיל אותם, שזוקר את ראשו מתוך עמקי נשמתם. הם נפחדים, כי הם לא מודעים לכך שיצור אחר מתקיים בקרבם […] הם מעוותים בלי שבכלל רואים זאת כלפי חוץ". גם המתרגמת בשמת אבן-זהר מתיחסת באחרית-דבר מפורטת ומעניינת ל"ראית הרֶשע כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי", וכותבת כי המתח בינה לבין ההתנגדות החריפה לרשע שבאידיאולוגיות הברבריות המודרניות תופס מקום נכבד ביצירתו של לאגרקויסט.

קור הרוח המקפיא של הגמד יחד עם המניפולציות הקטלניות שלו והפירוט בו הוא מתאר את כל מה שמחליא אותו, עושים את הספר קשה לעיכול. יחד עם זאת מהנה לעקוב אחרי ההקשרים התרבותיים השזורים בו. הנסיך מרמז אל מקיאוולי, ברנארדו המלומד הוא בן דמותו של לאונרדו דה וינצ'י, כולל הסעודה האחרונה, מונה ליזה וכלי המלחמה. המתרגמת מוסיפה הקשרים נוספים באחרית-דבר, ומתיחסת בהרחבה גם אל אמצעים ספרותיים המעשירים את חווית הקריאה.

גם ללא ההקשר התקופתי, "הגמד" מבקש לדבר על האופי האנושי, אולי לעורר מודעות ולהתריע. בשמת אבן-זהר תרגמה יפה, והספר יוצא הדופן מומלץ.

Dvärgen – Pär Lagerkvist

זמורה ביתן

1995 (1944)

תרגום משבדית: בשמת אבן-זהר

מזכיר הממשלה צמח לתפקידו במסלול המקובל, פחות או יותר. מנהיג תא סטודנטים, יועץ משפטי לשר כלשהו, ממונה על ההגבלים העסקיים, ולבסוף, כאמור, מזכיר הממשלה. הוא יודע שנבחר לתפקידו כי מי שהציעו אותו סברו ש"המועמד סמרטוט ויהיה קל לעבוד אתו", אבל זה לא ממש אכפת לו. הוא בטוח שימשיך הלאה לתפקיד חבר פרלמנט, אחר כך שר, ובתוך מספר שנים יהיה ראש הממשלה, שהרי "את התפקיד הזה כבר מילאו אצלנו טיפשים ממני".

שגרת מסלול ההתקדמות שלו משתבשת כשהוא מוזמן לשמש בעל כורחו פיון במשחקי ריגול. ראש הממשלה המכהן, שכבר חווה שתי מלחמות במהלך כהונתו, מבקש להמנע ממלחמה שלישית. לשם כך יש צורך בהרתעה ממשית. השירותים החשאיים רוקמים תכנית, שמטרתה לגרום לאויב להאמין שבידי המדינה מצוי נשק ביולוגי רב עוצמה. לשם כך ראש הממשלה יפטר את המזכיר, והמזכיר הפגוע ייצא למדינה אירופית, יבקש בה מקלט מדיני, ושם ייצור קשר עם שגרירות האויב, וימסור לידיה מידע מפוברק למחצה. למה יסכים אדם שפוי להציג עצמו כעריק ובוגד? סחיטה היא שם המשחק, והוא יכול לבחור כעילת פיטוריו בין צילום מפליל שלו עם ראש לשכת ראש הממשלה, להסתבכות בתרומות אסורות, או להאשמתו בהדלפת האינטרסים של ראש הממשלה בעסקת קזינו, או לחשיפת חתימתו המזויפת על צוואת אביו. כל ההאשמות נכונות, והמזכיר, כמובן, אינו חש אשם כלל, אבל מבין את השלכות החשיפה.

מכאן מתגלגל לו סיפור ריגול משעשע ורב תפניות, שכנהוג במקומותינו (אם כי מקומותינו אינם מוזכרים בשמם המפורש) בוחשות בו יותר ידים מן הראוי, וסכסוכים אישיים מעורבים בקבלת ההחלטות. הפיון הקטן בעל האגו הגדול – ששולחיו אמרו עליו כי "האיש הזה נבחר אישית בידי ראש הממשלה, מה שאומר שלפחות ראש הממשלה בטוח שאין בו שום כשרון" – משתכן בברן שבשוויץ, ומתמרן איכשהו בתוך הסבך.

סגנון הסיפור קליל, על סף שטותניקי, ומשום כך קל לקרוא אותו כקומדיה מהנה. מצד שני, הסיפור הוא רק מסגרת לביקורת שמטיח אריה אלדד בשירות הציבורי על כל שלוחותיו, כולל הגופים הממונים על בטחון חוץ ופנים. כדי להעצים את תחושת האבסורד מושיב הסופר את גיבורנו מול חוקר שוויצרי, שנאנח על הגידול במספר חברי המועצה הפדרלית של ארצו מחמישה לשבעה, וזה האחרון אינו מאמין למשמע אוזניו. הוא שומע על תפקידו של מזכיר הממשלה – לסכסך בין השרים כדי שלא יתאגדו; על שיטת מינוי ועדות חקירה – לבחור אנשים בעלי שאיפות ועם קשיי ניסוח; על פיטוריהם של שרים מצליחים ועידוד חוסר מעש ("כמה שרים עובדים אצלכם?" שאל החוקר. "בערך שליש" השיב. "שליש ממה?" לא הבין החוקר. "שליש מהשרים המכהנים"); על שיטות לגיוס תרומות אסורות, ועוד כהנה נפלאות. "החוקר היה מרותק. נראה כי היה בטוח שהנחקר בודה את כל הדברים מלבו. הרי לא יעלה על הדעת שדברים כאלה מתרחשים באמת. אבל גם אם הכל בדיה – הסיפור יפה".

האם צלחה מזימתם של השירותים החשאיים? האם נמנעה מלחמה? וגיבורנו – האם הוקע כעריק או הוכר כגיבור? מטעמי קלקלנים אשאיר את השאלות תלויות ללא מענה.

"נוהל ויזתא" הוא ספר מהנה ומשעשע בשל סגנונו ופיתוליו, ומעורר צער בשל תוכנו. כך או כך, הוא מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2018

ביל ברייסון, עיתונאי, סופר ואדם סקרן ותאב ידע, מספר על ההיסטוריה של היקום ושל האדם. הספר נפתח במבוא, המציג את אוסף המקרים וצירופי המקרים, הנדמים לעתים ניסיים ועתירי מזל, שהביאו לעצם קיומם של הכותב ושל קוראיו. "מטרת הספר הזה היא לספר כיצד כל זה קרה – ובפרט, כיצד עברנו ממצב שבו לא היה שום דבר למצב שבו היה משהו, ואז כיצד מעט מאותו משהו הפך להיות אנחנו, וגם משהו ממה שהתרחש בינתים ומאז". אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים על היקום ועל כדור הארץ ואוכלוסיתו, אפשר לקרוא על כך באינספור מקורות, אבל יחודו של הספר באופן הבהיר והנגיש בו הוא מכסה כל תחום, ובמעבר הלוגי מנושא לנושא. למרות שלא באמת ניתן לדחוס את ההיסטוריה של כמעט הכל לספר אחד, ברייסון מצליח ליצור את הרושם שעיקרי הדברים תוארו כהלכה, ועדיין נותר מקום גם לתיאור הדרכים בהן מושג הידע, ולעיסוק במה שאיננו יודעים.

הספר פותח ביקום, ביצירתו ובמבנהו, ועובר אל מערכת השמש ואל כדור הארץ. ההתפתחויות של הפיזיקה, המסבירה את התנהלותו של היקום, הן נושאו של הפרק העוקב. באורח פרדוקסלי ידיעותינו על הנעשה במעמקי כדור הארץ מעטות מאוד, אפילו יחסית למה שידוע לנו על כוכבים אחרים, והפרק הבא עוסק במחקר הקשור בכוכבנו. מכאן המעבר טבעי אל החיים עצמם, מן החד תאיים ועד האדם, כולל הצמחים וכל מה שביניהם ומחוץ להם. הפרק האחרון מטפל בהתפתחויות שיצרו את ההומו סאפיינס.

סגנונו של ברייסון קליל לכאורה. הוא שוזר בספר הומור ונימה אישית, שמאזנות את כובד הראש שבו הוא מתייחס לנושאים שעל הפרק. נמצא בספר התיחסויות רבות אל אישיותם של אנשי המדע שהוסיפו על הידע המצטבר (או עיכבו אותו), אך ללא תחושה של מציצנות צהובה. מכיוון שהשאלה כיצד אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים היתה אחד התמריצים למחקר המקיף שערך, הוא מקדיש למדע ולמדענים תשומת לב רבה, והפן הביוגרפי שלהם מעניק לקריאה מימד של פרוזה מהנה. נושאי הספר מתבטאים במקרים רבים במספרים גדולים הרבה יותר מכפי שיש בכוחנו לתאר לעצמנו, וברייסון מרבה בדוגמאות מסייעות, ביניהן "האטומים זעירים – ממש ממש זעירים. חצי מליון מהם שיסתדרו בשורה כתף אל כתף יוכלו להסתתר מאחורי שערת אדם לרוחב", ו"התבוננו בדמותכם במראה והרהרו רגע על העובדה שאתם צופים בעשרת אלפים טריליון תאים, וכמעט כל אחד ואחד מהם נושא שני מטרים של דנ"א ארוז בצפיפות […] לפי אחד החישובים כרוכים בתוך כל אחד מכם עד 20 מליארד קילומטר של דנ"א".

ברייסון אולי לא כיוון לכך, אך הספר הוא שיר הלל למדע. אמנם הוא מתאר דמויות חריגות של מדענים ששמרו את ממצאיהם לעצמם, ואחרים שנטלו לעצמם תהילה שהגיעה לזולתם, ומשחקי כבוד ואגו היו ועודם. אבל במבט כולל, התמונה המצטברת לאורך הדורות היא של אנשים סקרנים, חדורי מטרה ובעלי אורך רוח, שבאופן קולקטיבי השכילו לשמור על ספקנות בריאה, לדבוק בעובדות מוכחות גם כשסתרו את כל מה שהיה ידוע לפניהן, לנטוש תיאוריות שהכזיבו, ובמאמץ משותף רב-תחומי – קוסמולוגי, גיאולוגי, אנתרופולוגי, ביולוגי ועוד ועוד – לקדם את ההבנה האנושית. ואין המדובר רק בכוכבים גדולים כמו איינשטיין, דארוין, מנדל, אלא גם באלה שבחרו בתחומים איזוטרים, והקדישו את חייהם לשרך אחד או לחיפושית צנועה.

ולמרות כל המאמץ, הבלתי ידוע רב מן הידוע. בדפים הראשונים של הספר מצטט ברייסון את הביולוג ג'ב"ס הולדיין: "היקום אינו רק מוזר יותר מכפי שאנו משערים; הוא מוזר יותר משאנחנו מסוגלים לשער". בהתייחס לחקר בעלי החיים, לדוגמא, שואל ברייסון "מדוע אנו יודעים מעט כל כך?", ומונה שורה של הסברים, ביניהם רוב היצורים זעירים; איננו מסתכלים במקומות הנכונים; אין די מומחים; העולם הוא מקום ממש גדול.

הספר מסתיים, במידה רבה כצפוי וכמתבקש, באחריותו של האדם לעולם בו הוא חי. האדם המודרני נמצא כאן פחות מ-0.01 אחוז של תולדות כדור הארץ, ואם כי בשלב זה הוא מצטייר כשיא ההתפתחות הוא גם הגורם להכחדת מספר מדהים של מינים אחרים. "מפחידה היא המחשבה שאנו בעת ובעונה אחת ההישג העילאי של היקום וגם הסיוט הגדול ביותר שלו".

באופן טבעי בימים אלה, משך את תשומת לבי הפרק אודות החיידקים והנגיפים. "נגיף, או וירוס, הוא ישות מוזרה ולא נחמדה – "פיסה של חומצת גרעין עטופה בחדשות רעות", ביטויו הבלתי נשכח של חתן פרס נובל פיטר מדוואר". ברייסון כותב על מגפות שפרצו בעבר, ועל אלה שנבלמו באופן יזום או במקרה ממוזל, ומוסיף, "אל לנו לסמוך על כך שתמיד נהיה בני מזל כל כך. אורח החיים שלנו מזמין מגפות. התעבורה האוירית מאפשרת את התפשטותם של גורמי זיהום בקלות רבה על פני כדור הארץ כולו". אהה.

הספר נכתב ב-2003, אבל כולל פה ושם מידע מאוחר יותר שמן הסתם עודכן במהדורות חדשות. הערותיו של יכין אונא, שתרגם יפה, כוללות אף הן התיחסויות להתפתחויות שלא ניתן להן ביטוי בטקסט. מרבית ההערות, וכל מראי המקום, קובצו בסופו של הספר, והבודדות שנותרו בשולי העמודים אינן מפריעות לקריאה רציפה.

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" הוא ספר מלהיב, קריא מאוד מבלי לרדד את התוכן, ומכיל שפע של מידע מרתק. מומלץ מאוד.

A Short History of Nearly Everything – Bill Bryson

דביר

2016 (2003)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

כותרת משנה: צלו האפל של העושר

בפרק החמישי והאחרון של "חוב" מתקיים מפגש בין "סקרוג' נוּבוֹ", בן דמותו של גיבורו של דיקנס שהועבר לימינו, לרוח יום כדור הארץ מן העבר. עולם המושגים של סקרוג' נובו מסתכם פחות או יותר במשפט "הוא חייב את זה לעצמו, כי הוא שווה את זה" – הוא החייב והוא הנושה, ולאחר שלווה מעצמו זמן ומאמץ כדי להגדיל את הונו, הוא יכול לפרוע את חובו לעצמו באמצעות "זה" ("בדרך כלל אותו זה שמופיע בפרסומות", מוסיפה מרגרט אטווד באירוניה). "הוא חייב את זה לעצמו, אבל במובן הרחב הוא אינו חייב אגורה שחוקה לאף אחד. זוהי השקפת עולמו". רוח יום כדור הארץ מן העבר מובילה אותו לסיור בעולם שמחוץ לתחומו הצר, ומצביעה על החוב שלשמו, מן הסתם, נכתב הספר:

"האנושות עשתה עסקה פאוסטיאנית ברגע שהמציאה את הטכנולוגיות הראשונות, כולל את החץ והקשת. בני האדם החליטו אז להתרבות בצורה בלתי מבוקרת, במקום להגביל את שיעור הילודה כדי להתאים את גודל האוכלוסיה למשאבים הטבעיים. כדי לסייע לצמיחה זו הם הגדילו את אספקת המזון באמצעות מניפולציה במשאבים האלה, ולשם כך הם המציאו טכנולוגיות יותר ויותר חדשניות ויותר ויותר מורכבות. עכשו נמצאת בידינו מערכת הטריקים המסובכת ביותר שידע העולם אי-פעם. המערכת הטכנולוגית שלנו היא הטחנה שטוחנת כל מה שמבקשים ממנה, אבל אף אחד לא יודע איך מכבים אותה. התוצאה הסופית של ניצול טכנולוגי יעיל לחלוטין של הטבע תהיה מדבר חסר חיים: כל ההון הטבעי יאזל, מפני שטחנות היצור זללו אותו, התוצאה תהיה חוב אינסופי לטבע. אבל עוד זמן רב קודם לכן יבואו חשבון עם האנושות".

ארבעה הפרקים הקודמים לאחרון עוסקים בהרחבה בהיבטים השונים של מונח החוב, ובאחרון נעשה שימוש מושכל בכל אחת מן התובנות שעולות מקודמיו. הספר נפתח בבחינה מקיפה של מושגי ההוגנות והצדק, שככל הנראה התפתחו עוד לפני האנושות (פרימאטים מציגים עמדות מוצקות בשאלות של חלוקה צודקת ותמורה הולמת). מנגנונים פנימיים שמעריכים הוגנות ואיזון הם בגדר חובה בחיות חברתיות כמו האדם, ובלעדיהם לא היתה מתקיימת שום פעילות מסוג תן וקח. חוב, שהוא נושא הספר, אינו בהכרח חוב כספי אלא מוסרי, ואטווד שבה וטוענת ל"תאומוּת", כלומר החייב ובעל החוב הם שני צדדים של אותה ישות. הפרק הבא דן בקשר שבין חוב לחטא ובין חוב לחוזה כתוב, ועוסק בעסקאות פאוסטיאניות, הווה אומר המרת הנשמה בחפצי ערך שבסופו של דבר הם חסרי ערך. הפרק השלישי, המהנה מכולם בעיני, סובב סביב החוב כמוטיב של הספרות המערבית. אטווד מטפלת בדמויות מספרי דיקנס, ג'ורג' אליוט, האחים גרים, פלובר ורבים אחרים, ומעלה את הטענה לפיה ברומן של המאה התשע-עשרה הכסף תופס מקום מרכזי יותר מאשר האהבה. הצד האפל, המוזכר בכותרת המשנה של הספר, נדון בפרק הרביעי – טקטיקות גביה, בתי כלא, חיסול מלווים (ובהרחבה רדיפת המלווים היהודים לאורך הדורות), ועוד תופעות הנובעות מן החוב. הפרק החמישי, האקולוגי, נושא את הכותרת המאיימת משהו "לסגור חשבון".

וכדור הארץ, מה יהא עליו? "אולי צריך לחשב את העלויות האמיתיות של הדרך שבה חיינו עד כה, ואת המשאבים הטבעיים שגזלנו מן הביוספרה. האם יש סיכוי שדבר כזה אכן יקרה? כמו רוח יום כדור הארץ לעתיד לבוא, ההצעה הכי טובה שלי היא 'אולי'".

מרגרט אטווד, בספרי העיון שלה וגם בספרי הפרוזה, היא רעיונאית בעלת מסרים ותובנות. אפשר להזדהות איתם, אפשר לפתוח דיון – בכל מקרה היא מקורית, מעניינת, בעלת חוש הומור מענג, ונעימה מאוד לקריאה.

מרגרט אטווד בראיון אודות הספר, בדגש על החוב בספרות

Payback – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן דביר

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

כותרת משנה: הנער המתנקש והשואה

ב-7 בנובמבר 1938 נכנס הרשל גרינשפן לשגרירות הגרמנית בפריז, ופצע ביריות את ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי. יומיים אחר-כך, לאחר מותו של פום ראט, נערך בגרמניה ובאוסטריה הפוגרום הידוע כליל הבדולח. אדולף אייכמן הציע עוד קודם לכן להפעיל טרור המוני כדי לזרוע פחד בלבות היהודים ולגרום להם לעזוב ולהותיר את רכושם מאחור. הנאצים, שעדיין שמרו על מראית עין של חוק וסדר, לפחות כלפי חוץ, נזקקו לעילה שתאפשר להם לשחרר את האספסוף הלהוט לפעולה. ההתנקשות סיפקה להם אותה. העמדה הרשמית גרסה שגרינשפן בן השבע-עשרה היה שליחה של היהדות העולמית, וארועי ליל הבדולח נבעו, על פי עמדה זו, מהתמרמרות ספונטנית של הגרמנים, הצד הנפגע.

נדמה לי שבתודעה הציבורית גרינשפן שקע בתהום השִכחה לאחר ההתנקשות, מן הסתם נשפט והוענש וסיים את תפקידו על בימת ההיסטוריה. למעשה, סיפורו החל שנים קודם לכן, ונמשך שנים נוספות – לא ברור כמה – אחר כך. כשהיה בן חמש-עשרה שלחו אותו הוריו מגרמניה לצרפת לגור עם דודו ודודתו, כדי לחלץ אותו מן המצוקה שהיהודים החלו לחוש. אחרי שעבר דרך מפותלת, נכנס לצרפת בגניבה, שילם קנס, והיה סבור – בטעות, כך התברר – שתלאותיו תמו. צרפת הפייסנית, שהיתה מוכנה לעשות הרבה כדי לא להכעיס את הגרמנים, שינתה את יחסה אל הפליטים, שקודם לכן קבלה בברכה. הנער הפך להיות פליט בלתי חוקי, ונדרש לעזוב את צרפת, כאילו היה לו לאן ללכת. הוא נאלץ להסתתר בשעות היום, ולקוות שלא ייתפס בשעות הערב והלילה. באוקטובר 1938 קיבל מכתב מאחותו, ובו ספרה לו שההורים יחד איתה ועם אחיו, ועם עוד אלפי יהודים, גורשו מגרמניה, והושלכו, פשוטו כמשמעו, בפולין, בחוסר כל. אכול זעם, מתוסכל ואומלל, ביקש להסב את תשומת לבו של העולם אל סבלות היהודים תחת הרייך השלישי. הוא ניסח מכתב למשפחתו, ובו הסבר על המעשה שהוא מתעתד לעשות, רכש אקדח, ושם פעמיו אל השגרירות.

משפטו של גרינשפן, שנועד להיות פומבי לצרכי תעמולה גרמנית, נדחה מטעמים שונים שוב ושוב. פרקליטו של גרינשפן הגה תכנית להצלתו של לקוחו ולעיקור התעמולה באמצעות סיפור שקרי, לפיו ההתנקשות בוצעה על רקע הומוסקסואלי. גרינשפן סירב לקבל את הצעתו.

כשצרפת נכבשה, נשלח גרינשפן לבית כלא בדרום. למעשה, הצרפתים כבר לא רצו להחזיק בו, והיו לו הזדמנויות לנסות להמלט, אבל הוא בחר לדרוש להכלא בכל עיר שאליה הגיע. יש להניח שסבר כי עדיף לו לשבת לבטח במאסר, במקום להסתובב חופשי ולהסתכן בלכידתו על ידי הגרמנים. הגרמנים מצדם הקצו יחידת גסטפו ללכידתו חי. עדיין נועד לו שימוש תעמולתי. את השנים הבאות העביר במרתפי הגסטפו ובמחנות ריכוז כאסיר מיוחד. הוא לא עונה, ניזון היטב, ולא נדרש ללבוש בגדי אסירים, כל זה כדי שיוכל "לככב" במשפט נגד היהדות העולמית. משפטו נדחה שוב ושוב, ובסופו של דבר נועד להתקיים בסמיכות זמנים לועידת ואנזה. גרינשפן, שבמעשה ההתנקשות נהג באימפולסיביות של בן-עשרה, התגלה כעת כמתכנן שקול. מצפונו ייסר אותו על ליל הבדולח (שלא היה באשמתו, כמובן. העילה לו היתה צצה כך או אחרת), והוא רצה להמנע מלהיות שוב בחזית התעמולה האנטישמית. הטיעון ההומוסקסואלי הבדוי, שנדחה על ידיו בעבר, שב ועלה ביוזמתו. מכיוון שהתקשורת העולמית היתה אמורה להיות נוכחת במשפט, הגרמנים לא יכלו להרשות לו לומר את הדברים בפומבי, להשפיל כך את פום ראט שהפך במותו לסמל, ולנתק את הקשר בין ההתנקשות ליהדות. המשפט לא התקיים מעולם.

גרינשפן, שניסה לפחות פעמיים להתאבד בכלא, נכבל בשלשלאות, ובמצבו זה הכתיב צוואה לשותפו לתא כשהוא משתמש בצופן שהמציא. השותף, שהתברר כי היה שתול של הגסטפו, מסר את הצוואה לשולחיו. הנוסח המלא, ובו גרינשפן מפרט את האסטרטגיה שלו, מצורף כנספח לספר.

סופו של גרינשפן לוט בערפל. עדותו של אייכמן, לפיה חקר אותו ב-1943 או ב-1944, מציבה אותו בנקודת הזמן המאוחרת ביותר. אולי הומת עוד קודם לכן, כשכבר לא היה בו צורך, כשכבר לא שימש כמשכון, בן ערובה, של היטלר, כשמו של הספר בשפת המקור. אולי נספה באחד המחנות בתוך המון נטול שמות.

סטיבן קוך כתב ספר מפורט, מושקע ומרתק, המבוסס על מקורות מגוונים. הוא מפגין סימפטיה רבה אל היהודים של אותה תקופה, וסלידה מן הנאצים וממשתפי הפעולה איתם, אבל יחסו אל גרינשפן לוקה, לדעתי, בנטיה אל הסנסציה ובהתעלמות מן ההסבר הפשוט. למרות שהוא לכאורה מבין את מצוקותיו של גרינשפן, הוא לא באמת מצליח להבין את הקשר בין סבלו וגילו למעשיו. זהו נער שנותק ממשפחתו ומארצו, ונשלח לגור עם זרים במקום שאת שפתו הוא רק מגמגם. נער שעשה לבדו דרך חתחתים, רק כדי לגלות זמן לא רב אחר כך שגם במקומו החדש הוא נרדף ובלתי רצוי. נער שאולי התייסר על חייו הנוחים לעומת מצוקות משפחתו. אנשים מבוגרים ממנו היו מאבדים את עשתונותיהם לו היו מתבשרים כמוהו על גורל יקיריהם. לא ייפלא שכבן-עשרה, שכנראה היה חמום מוח, התפוצץ. אבל קוך מרבה להשתמש בהטיות של "טפש" בהתיחסו אל ההתנקשות, אותה הוא מתאר מספר פעמים כפשע. כשנגמרות לו מילות התואר הוא אפילו מייחס לגרינשפן אגומניה, כשמצא עצמו בעין הציבור, וקודם לכן רמז שסבל מהפרעה דו-קוטבית משום שזעם לפעמים ושקע בדכאון לפעמים. בפרק האחרון הוא מנסה להעריך את דמותו של גרינשפן, ונוטה אל שילוב של פזיז, טיפש וחסר מורא בהקשר של ההתנקשות. לעומת זאת על התנהלותו בתקופת הכליאה בגרמניה הוא כותב כי דרשה כשרון ואומץ. מכל מקום, מן ההפרזות של הסופר ניתן להתעלם בקלות, והן אינן פוגמות בעוצמתו של הסיפור ההיסטורי.

לעומת ההשקעה של הסופר, הוצאת דביר, באופן בלתי אופייני, התרשלה בהגהה, והספר רצוף שגיאות מביכות. חבל.

"נקמתו של הרשל גרינשפן" הוא ספר מרתק. סטיבן קוך מתאר היטב את האוירה של אותן שנים, מתעמק בדמויות מפתח, ולמרות הסתיגויותיו הוא מעניק לגרינשפן מקום של כבוד על בימת ההיסטוריה. אחד מעורכי הדין של גרינשפן כתב אחרי המלחמה כי הנער היה "איש המחתרת הראשון", וגם אם לא היה כזה בכל זאת היה בין אלה שניסו לעורר את דעת הקהל ולהביא שינוי.

מומלץ בהחלט.

Hitler’s Pawn – Stephen Koch

דביר

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו – עלינו ללמוד לבד" – אוסקר ויילד

שלושה פרקים מרכיבים את הספר, כל אחד מהם סובב סביב ספר שלכאורה נועד לילדים אך הוא עמוס תובנות שראויות לתשומת לבם של קוראים בני כל הגילים. הפרק הראשון עוסק באושר, ומוביל אותו פו הדב בשילוב עם וודי אלן. הפרק השני דן בזכרונות, בחלומות ובזהות, ובמרכזו אליס בארץ הפלאות. הנסיך הקטן מוביל את הפרק השלישי שנושא ידידות ואהבה.

בדפים הראשונים מצהיר חיים שפירא כי " את המפתח לאושר לא תמצאו במדריכים הסטנדרטיים ולצערי גם לא בספר הזה", ובדף האחרון הוא מסכם את התובנות הפשוטות לכאורה: "אולי אין שום משמעות למה שאנו עושים תחת השמים. אולי באמת הכל הבל הבלים. אם בכל זאת יש משמעות כלשהי במעשינו, היא נמצאת בדברים פשוטים אך חשובים: היכולת להשאר קצת ילד, היכולת להיות ידיד למישהו, ומעל לכל – היכולת לאהוב פרח אחד ויחיד". הדרך מן הפתיחה אל הסיום עוברת בדיונים מרתקים, כתובים בחן ובהומור שאינם מרדדים את רצינותם, ומשובצים בשפע מובאות ממקורות שונים, ספרותיים, פילוסופיים, מדעיים ואחרים, המעשירים את התוכן ומרחיבים את זוית הראיה.

אמנם שפירא מצהיר כבר בתוכן הענינים שכל אחד משלושת הפרקים עומד בפני עצמו, אך לטעמי יש סיבה טובה לאיגודם יחדיו, כי למרות שונותם הם באמת עוסקים במה שכותרת הספר מבטיחה לעסוק. אי אפשר לנתק את הדיון באושר מן השאלות של זהות ושל אהבה הנידונות בשני הפרקים העוקבים. קריאה רציפה, אם כך, מתאימה כאן, לפחות בקריאה ראשונה. לאחר מכן כדאי לשמור את הספר בהישג יד לעיון חוזר בקטעים ממנו.

בגלל עושרו התוכני קשה לדחוס את הספר לסקירה, ולכן אזכיר רק שני נושאים שלכדו את תשומת ליבי. הראשון הוא ההבדל בין הדברים שמשמשים גברים ונשים כחומרי גלם לרגעי האושר: בהתבסס על סקר שערך טוען שפירא כי גברים קרובים יותר לפילוסופיה של פו הדב, שמוצא אושר בדברים פעוטים. נשים, לעומת זאת, זקוקות לרוב לדברים גרנדיוזיים יותר כדי למצוא אושר. הנושא השני מעניין עוד יותר, ונוגע להגדרת הזהות האישית: הפילוסוף ג'ון לוק מזהה את ה"אני" עם רצף יציב של זכרונות, או במילים אחרות, אני הוא הזכרון שלי. הרעיון נתמך בכמה הסברים והוכחות, אחת מהן היא בחירתן של הבריות כשמציגים לפניהן את שתי האפשרויות הללו – לחוות חוויה נפלאה ולשכוח אותה כליל, או לא לחוות אותה אבל ליטול כדור שיגרום לקיומם של זכרונות מלאי חיים כאילו נחוותה החוויה. הרוב בוחרים באפשרות השניה.

הסופר הגדיר את מטרתו של הספר במילים, "לשנות את אופן ההסתכלות שלנו על כל דבר כמעט בחיים, ובראש וראשונה על רעיון האושר". כמו בספריו האחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" ו"אני חושב משמע אני טועה", גם כאן זה בדיוק מה שחיים שפירא עושה, וזה מה שגורם לקריאה בספריו להיות כה מרתקת. בכל עמוד, בכל פיסקה, הוא מציג את נקודת הראות שלו, שאינה מסתפקת בדברים כפשוטם, אלא הופכת בהם והופכת בהם, ותמיד מעוררת מחשבה. לפעמים מסקנת הקורא עשויה להיות שונה מזו של הסופר, אבל אין בכך כדי לפגום בהנאה, אפילו להפך. יש קסם בדיון.

ובכל זאת, האושר מהו? אם תשאלו את פו, "הרגע המאושר ביותר בחיים הוא השניה שלפני אכילת הדבש. זו שניה שאין שניה לה".

"על הדברים החשובים באמת" הוא ספר מעניין, מהנה, ואף נאה לעין תודות לאיוריו של דני קרמן. מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2009

"אנשים וגורלות" הוא אוסף מכּתביו העיוניים של שטפן צווייג, שכל אחד מהם מספר על דמות היסטורית. כמה מן הפרקים בספר הם מעין מיני-ביוגרפיה, חלקם מתרכזים בהיבט אחד בחיי הדמויות שעליהן כתב צווייג ביוגרפיה מפורטת. אחדים מן הפרקים הם קטעי זכרונות מאנשים שהיה להם חלק בחיי הסופר. פרקי הספר נכתבו בתקופות שונות – המאוחר מביניהם, והארוך שבהם, "אמריגו", ראה אור יום לפני התאבדותו של צווייג. הם שונים זה מזה גם בסגנונם – אחד מהם, "המנצח", לזכר גוסטב מהלר, הוא שיר, אחר הוא הספד שנשא צווייג ליד ארונו של פרויד, וזה המוקדש ללורד ביירון הוא במידה רבה מאמר ביקורת.

שטפן צווייג כתב מספר מרשים של ספרי היסטוריה וביוגרפיות. אחדים תורגמו לעברית, ואלה מהם שקראתי הותירו אצלי את הרושם שצווייג הביוגרף הניח לצווייג הסופר להתערב בעבודתו, וכתוצאה מכך הביוגרפיות שלו אינן נקיות מפניה אישית, ויש לקרוא אותן קריאה ביקורתית. העובדות שהוא מעלה על הכתב הן פרי מחקר, אבל הפרשנות המגמתית שלו מוציאה את הספרים מן התחום ההיסטורי הטהור, מן הסתם במתכוון. "בלזק" שלו נגוע בהערצה אישית עזה, אם כי ייאמר לזכותו שלא היסס להעביר ביקורת לשלילה על אחדות מיצירותיו של בלזק שנראו חלשות בעיניו. "מרי אנטואנט" נכתב מתוך מגמה ברורה לנקות את שמה של המלכה. "פושה", הטוב מביניהם לטעמי, מוליך אל לקחים שיש לקחת לתשומת לב בימינו. הכתיבה האישית הזו ניכרת מאוד גם בספר שלפנינו, ושוב, במתכוון.

הנה טעימות מן הסיפורים שבספר:

מן הפרקים ההיסטוריים, נהניתי במיוחד מ"אמריגו". הפרקים העוסקים בו סובבים סביב השאלה אם אמנם היה מן הראוי לקרוא לאמריקה על שמו של אמריגו וספוצ'י, ולא על שמו של קולומבוס. שני האישים היו ככל הנראה מיודדים בחייהם, וידוע ששיתפו פעולה, אם כי לא במסעות משותפים. אחרי מותם ידעו "יחסיהם" תפניות רבות, מבוססות על טעויות ותפיסות מחקריות שונות. קולומבוס הגיע לאמריקה לפני וספוצ'י, אבל וספוצ'י היה זה שהבין שהמקום אליו הגיעו אינו הודו, אלא מה שהוא כינה במכתב לפטרונו, לורנצו דה מדיצ'י, "עולם חדש". צווייג מפרט באופן מרתק את התהפוכות שעבר שמו של וספוצ'י, משרלטן ונוכל לחכם וישר, ומרחיב לתולדות המסעות הימיים ולפכים מן התרבות והחברה של התקופה. בצד הספרותי, להבדיל מן התיעודי, וספוצ'י שלו הוא פקיד קטן ובלתי משמעותי, שרכש את מיומנותו בניווט במהלך המסע הראשון, אליו יצא כמעט מחוסר ברירה. במקורות אחרים מצאתי שהיה בן למשפחה מבוססת ומשפיעה, ועשה חיל בתחומים שונים. אולי זה המידע שהיה בידי צווייג בעת הכתיבה, או אולי ביקש להקטין את האיש כדי להאדיר את הישגו.

בפרקי הזכרונות חוזר צווייג אל פגישתו הראשונה עם הרצל, שתוארה גם ב"העולם של אתמול". הרצל, שהיה אז כותב ועורך מוערך, קיבל לפרסום פיליטון שכתב צווייג, ואף שיבח אותו בפומבי. צווייג מספר גם על פגישתו האחרונה עם הרצל, חודשים אחדים לפני מותו, שבה הביע האחרון את צערו על שלא החל בפעילותו הציונית מוקדם יותר, ודיבר ביאוש על הקשיים שעורמים לפניו.

פרק נוגע ללב מתאר את שקיעתו של ניטשה מעיניה של אמו, שהתעקשה להוציאו מן הקליניקה הפסיכיאטרית בה אושפז, ולהביאו אליה הביתה.

כמה מן הפרקים עוסקים בדמויות בלתי מוכרות, או פחות מוכרות. כזה הוא הפרק אודות ביאטריצ'ה צ'נצ'י, צעירה בת המאה ה-16 שנידונה למוות בשל רצח אביה שהתעלל בה. מקובל לחשוב שהונצחה בציורו של גווידו רני, אך צווייג פותח את הפרק בהפרכת הנחה זו, ועושה שימוש בכשרונו היוצר כדי לנסוך חיים בפרשת החיים הטרגית של הצעירה.

מן הדמויות האחרות בספר אזכיר את אמיל ורהרן, משורר פלמי, שידידותו עם צווייג הופרעה בשל מלחמת העולם הראשונה בה ניצבו בכפיה משני צידי המתרס: "אני מבקש רק את עניינה של שותפות הרוח הצלולה, שלגביה האויבוּת היא רגש מוטעה, שלגביה השנאה היא הרגשה חסרת שחר", כותב צווייג בתסכול; את לורד ביירון, שלגביו קובע צווייג: "חלק מועט משירת ביירון מחמם את רגשותינו. תאוותיו נראות לנו כשלהבות מצוירות, מחשבותיו ויסוריו, שזעזעו כה בעבר, נראים לנו כרעמי תיאטרון קרים וכאבזרים ססגוניים […] וכך נותרה מרגשו הראשוני של ביירון הגאווה הגדולה בלבד […] וכך רגשותינו זוכרים את ביירון: יותר כדמות ופחות כגאון, יותר כגיבור ופחות כמשורר"; ואת רומן רולן, הפציפיסט שהשפיע על עמדותיו של צווייג, ושעליו הוא כותב, "לאיש איני חייב תודה אנושית רבה יותר מאשר לנוכחותו הנהדרת".

בספרו "העולם של אתמול" הפגין שטפן צווייג את כשרונו לחרוג מסיפור פרטי אל התובנות המאירות את התקופה שהוא מתאר ואת ההיסטוריה. "אנשים וגורלות" אינו מתמקד בתקופה ספציפית, אבל כל פרקיו, אלה שהזכרתי והאחרים, מאופיינים באותה יכולת להתבונן במבט רחב על סיפור יחיד, ולשלב בין סיפור מעניין, לעתים היסטורי ולעתים אישי, לתפיסת עולם. הספר מעשיר ומרחיב אופקים, ובהחלט מומלץ.

Menschen und Schicksale – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1986

תרגום מגרמנית: צבי ארד

כותרת משנה: הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסנס

בשנת 1504 הוזמן לאונרדו דה וינצ'י לצייר על קיר באולם המרכזי בבית המועצה של פירנצה. מיכלאנג'לו בואונרוטי, שהשלים באותה שנה את פסלו דויד, הוזמן אף הוא לצייר על אחד הקירות. מיכלאנג'לו היה בן עשרים ותשע, וכבר פסל ידוע. לאונרדו, המבוגר ממנו בעשרים ושלוש שנים, היה בשיא תהילתו, איש אשכולות וצייר בעל שם. לאונרדו בחר בקרב אנגיארי משנת 1440, בו ניצחה פירנצה את מילנו, כנושא ציורו, והרישומים שהכין הציגו את זוועותיו של שדה הקרב. מיכלאנג'לו בחר בקרב קשינה מ-1364 בין פירנצה לפיזה, והתרכז בארוע בו הופתעו חיילי פירנצה על ידי אויביהם בעת שרחצו בנהר (מכיוון שרק החיילים הרוחצים נראים בתמונה בעת שהם נחפזים להתלבש ולהתארגן, התמונה מכונה גם בשם "המתרחצים"). שני הציורים לא הושלמו. מיכאלנג'לו, שהספיק לסיים את הסקיצות על קרטון, נקרא לרומא על ידי האפיפיור להקים לו מצבת קבר. לאונרדו, שהיה ידוע כמי שאינו נלהב להביא את יצירותיו לכלל סיום, התמהמה, וכשכבר החל לצייר על הקיר נתקל בקשיים טכניים וזנח את המלאכה. הסקיצות של השניים אבדו, ורק העתקים שעשו מהן בני זמנם, או העתקים של העתקים שנעשו מאוחר יותר, נותרו.

את הארוע החד פעמי הזה, שבו עבדו שני האמנים הדגולים על אותו פרויקט, העמיד מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס בלב ספרו, והוא מתייחס אליו כשיאו של המאבק בין השניים, השונים עד מאוד זה מזה. בקיאותו עולה, כמובן, במידה ניכרת על זו שלי, אבל אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה שהוא מאלץ את העובדות להתאים לסיפור על מאבק איתנים מתמשך. יחד עם זאת, הספר שופע מידע מרתק, בעיקר על אישיותו של לאונרדו ועל עבודתו, ומרחיב מן האמנות אל הרקע ההיסטורי והחברתי. לכן, גם אם הרמתי גבה פה ושם, בסיכומו של דבר קראתי אותו בענין רב.

ג'ונס מתאר את פירנצה של אותה תקופה, את התהפוכות הפוליטיות שעברה, ואת מלחמתה המתמשכת נגד פיזה. הן לאונרדו והן מיכלאנג'לו הושפעו ללא הרף מארועי תקופתם. שניהם היו מעורבים במלחמות כאדריכלים, ולאונרדו אף יעץ בעניני אסטרטגיה ותכנן כלי נשק, ושניהם היו תלויים בבעלי שררה. ג'ונס עומד על ההבדל המהותי בתפיסת עולמם, שבא לידי ביטוי גם בעבודותיהם: מיכלאנג'לו היה אדוק בדתו ורפובליקני, לאונרדו היה אפיקורס פוליטי ואולי גם דתי. הוא מספר על התחרותיות והביקורתיות שאפיינה את הסביבה התרבותית של פירנצה – מקיאבלי כתב בספרו שהיריבויות הרבות שאפיינו את העיר דחפו אותה קדימה, ולאונרדו דיבר בהקשר זה על "קנאה טובה". על יחודה של התחרות בין השניים כותב ג'ונס, כי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמנותית לא היתה זו תחרות טכנית: האישיות עמדה כאן על כף המאזניים. את שני האמנים השוו והנגידו מבחינת סגנונותיהם השונים באופן דרמטי יותר ולא חולקו נקודות עבור הצטיינות טכנית.

ג'ונס קובע כי מיכלאנג'לו הוזמן לצייר באותו אולם בו עמד לאונרדו לצייר, כדי לזרז את הצייר המתמהמה, ובכך הוכרזה באופן בלתי רשמי תחרות ביניהם. אבל התחרות, לדבריו, התבטאה כבר בכמה אופנים קודם לכן, ועתידה היתה להמשך גם בשנים שאחר-כך. הנה כמה דוגמאות שבהן הוא מבקש לחזק את טענתו זו. ציורו של ליאונרדו את המשפחה הקדושה מציג את מריה ואת אמה אנה, יחד עם ישו ועם יוחנן המטביל הנראים מיודדים. גרסתו של מיכלאנג'לו שונה, ולדעת ג'ונס במתכוון: הטונדו של מיכלאנג'לו מחליף את אנה ביוסף, ואת הידידות בין הילדים ברתיעה. בכך, לדעת ג'ונס, הוא "דוחה את המשפחה הקדושה האלטרנטיבית המוצגת בחזונו של לאונרדו", ותוקף את "התרבות הפופולרית בפירנצה במטרה לתקוף את לאונרדו…התנוחה תחרותית באופן בוטה". על חיוכה של המונה ליזה אומר ג'ונס כי הוא תשובה לעירומים האינטימיים של מיכלאנג'לו. אין צורך בכל הקימורים והפיתולים של הגופים שמצייר מיכלאנג'לו, כאשר בעצם די לשם כך בשפתים. "בלי לזוז מכסאה, ליזה דל ג'וקונדו מסלקת את הגברים של מיכלאנג'לו בחיוך לגלגני". בציורי הקפלה הסיסטינית מופיעים ספרים רבים, ולדעת ג'ונס הכוונה שמאחוריהם היא לגבור על האינטלקט של לאונרדו ועל אמנותו. ליאונרדו תכנן לכלול ב"קרב אנגיארי" אדם בעל פרצוף רושף, ולדעתו של ג'ונס פרצוף זה מהווה תשובה למבט האצילי של דויד, שעל פניו הוא אומר כי יש בהם "פשטות קריקטורית"… את דמותו של המפקד הזקן ב"המתרחצים" רואה ג'ונס כבכחוס, ותוהה אם מיכלאנג'לו ביקש לרמוז לנהנתנותו של לאונרדו ולמעורבותו בתכנית להטות את נהר ארנו כדי להביס את פיזה. גם לארוע, שיתכן שיש בו מוטיב של תחרות – הצעתו של לאונרדו להציג את דויד עם "קישוט מהוגן" על חלציו – ג'ונס מציע הסבר מפליג ולפיו מדובר באקט של סירוס. בכל אלה ועוד הוא, לטעמי, מרחיק לכת בפרשנותו, אבל, כאמור, בצד החיוב הוא עשיר במידע, וגם בהתלהבות. יש לזכור, בהקשר זה, גם את דברי לאונרדו על "קנאה טובה" – השניים, מעצם עבודתם באותן שנים, ובין אם התחרו זה בזה או לאו, הושפעו הדדית, והיו מוכנים ללמוד זה מזה.

נראה לי כי חיבתו של ג'ונס נתונה ללאונרדו. הוא אינו אומר זאת במפורש, אך הוא סלחני כלפיו, ותיאוריו את אישיותו ואת חייו תופסים את רובו של הספר. מיכלאנג'לו נוכח בספר יותר כיריבו של לאונרדו ופחות כאמן בפני עצמו. במשפט מובלע מזכיר ג'ונס שמיכלאנג'לו נודע כרגזן, בעוד לאונרדו עדיין מהלך קסם גם בעולם המודרני. כך או כך, המסע שאליו הוא נוטל אותנו במוחו של לאונרדו, בתחומי הענין שלו, ובמחברות שהשאיר אחריו, מרתק. עיסוקו העיקרי של ג'ונס כמבקר אמנות ניכר מאוד בספר, בעיקר כשהוא מתעכב על פרטי פרטים ביצירות, מתאר כל משיחת מכחול, ומנתח תפיסות והלכי רוח שעמדו מאחריהן ושמשפיעות על הצופה.  

כשממתנים מעט את הפומפוזיות שבכתיבה, וקוראים קריאה ביקורתית, "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" הוא ספר רב ענין ומומלץ בהחלט.

The Lost Battles – Jonathan Jones

כנרת זמורה ביתן דביר

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

גרגורי רספוטין, שנולד ב-1869 בכפר פוקרובסקויה שבסיביר, לא זכה להשכלה מסודרת, ונחשב בילדותו לפגע-רע, היה – החל מגיל שלושים וארבע ועד מותו שלוש-עשרה שנים אחר כך – אחת הדמויות רבות ההשפעה ביותר ברוסיה הצארית. אנרי טרויה, ביוגרף מחונן ופורה, מתחקה בספר זה אחר עליתו ונפילתו, כשהוא מסתמך על מקורות רבים, ביניהם ספרים שכתבו בני תקופתו של רספוטין.

בהיותו נער חלו גרגורי ואחיו הבכור בעקבות מעשה משובה. האח נפטר, אבל גרגורי, שכבר נחשב אבוד אף הוא, החלים לאחר שבועות של דמדומים. בהחלימו סיפר כי בעת מחלתו נגלתה לפניו גברת יפה לבושה בכחול ולבן, וציוותה עליו להרפא. על הקרקע הפוריה של אמונה בנסים ובמעשי פלאים, התבססה האמונה כי הנער זכה לחזות בבתולה הקדושה. גרגורי האמין בכך יותר מכולם.

אולי משום אמונתו זו, נטה לבו אל הסטארץ, נבחרי אלוהים נוודים, ששוטטו בארץ, הפיצו סיפורי נסים, וחיו על חשבונם של מארחיהם. בשלהי גיל העשרה שלו אימץ את אורח חייהם, ובהדרגה, בזכות שילוב של כריזמה, בטחון עצמי והתמדה, יצר לעצמו שם של סטארץ. חיי טוהר של נזיר לא נועדו לו. הוא אימץ את התפיסה לפיה "הרוע נחוץ כדי שהטוב ינצח", וחגג את חייו בהוללות שתודלקה באלכוהול והסתיימה באורגיות. למאמינים שהתקבצו סביבו הציע אידיאל גמיש קל לעיכול, שקבע כי "אם התעלות רוחנית או אף גופנית נושאת אותך מעבר לכל מודעות, להתפשטות הגשמיות העילאית, אפשר להפר את כל המצוות".

בסיסו של רספוטין נותר בפוקרובסקויה, שם חיו אשתו ושלושת הילדים שנולדו להם בעקבות ביקוריו הקצרים במקום, אך הכפר היה צר מדי לשאיפותיו ולהערכתו העצמית. ב-1903 הגיע לסנקט פטרבורג, כבש את לבה ואת דמיונה של אנה וירובובה, בת הלוויה האהובה על הצארינה, ודרכה הגיע אל חצר המלוכה. אלכסנדרה פיודורובנה, נסיכה גרמניה שנישאה לצאר, היתה שטופת אמונה במיסטיקה. יתכן שתרמו לכך קשייה להשתלב בחצר ודאגתה המתמדת לבנה הצעיר החולני, שלא אחת עמד על סף מוות. מכל מקום, רספוטין לא היה המיסטיקן הראשון שהתבסס בחצרה, אבל היה המשפיע מכולם.

נישא על גלי הערצה – בעיקר של נשים, למרות האשמות חוזרות ונשנות בתקיפות מיניות ובמעשי אונס – רספוטין שיחק תפקיד מפתח בניהולה של רוסיה. אמונתו בעצמו כאיש האלוהים היתה מוחלטת, והוא הביע את דעתו בכל נושא. משהורחק מן הארמון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בשל הרכילות בדבר יחסיו האינטימיים לכאורה עם הצארינה, היתה אנה וירובובה מתקשרת אליו מדי בוקר, לאחר שהתאושש מהוללות הלילה, ושומעת את דעתו בענינים שעל הפרק. בפגישותיה היומיומיות עם הצארינה היתה מדווחת לה על דבריו של רספוטין, וזו מיהרה לשלוח אותם, בזרם בלתי פוסק של מכתבים, אל בעלה שבמטה המלחמה. "הקשב לידידנו ותן בו אמון", כתבה. "חשוב שנוכל לסמוך לא רק על תפילותיו, כי אם על דעותיו". הוראות מפורשות נמסרו במכתבים, כמו "עלי להעביר לך מסר מידידנו, שהושפע מחזיון שהתגלה לו הלילה. הוא מבקש ממך להורות על פתיחת מתקפה מיידית נגד ריגה", וגם עצות פטישיסטיות כגון "אל תשכח, לפני פגישת מועצת השרים, להחזיק בידיך את האיקונין הקטן שניתן לנו על ידי ידידנו, ולהעביר בשערך מספר פעמים את המסרק שלו".  

שלא במפתיע, קמו לו מתנגדים רבים. בני האצולה לא השלימו עם מעמדו של "האיכר הארור". אנשי הדת הממוסדת לא קיבלו את תפיסותיו. אנשי החצר ראו בו מתחרה על עמדות שליטה. הוא התערב במינויים פוליטיים ודתיים, בנושאים כלכליים וחברתיים, במדיניות חוץ ופנים, ובזכות אמונתה העיוורת של הצארינה והשפעתה על הצאר, להתערבותו היה משקל משמעותי. טענות נגדו הושתקו. כך, לדוגמא, הורחקו שתי נשות חצר לאחר שהתלוננו על התנהגותו כלפיהן, וצנזורה מחמירה מנעה כתבות שתיארו את מעלליו. בתקופת המלחמה האשימו אותו יריביו בריגול לטובת גרמניה, טענות שהועצמו בשל מוצאה הגרמני של הצארינה, ובשל התעמולה הגרמנית ששמחה לזרוע בלבול ומבוכה. מצד שני, הוא זכה לתמיכה, לא רק של נשים שהלכו שבי אחרי הכריזמה, אלא גם של גברים אופורטוניסטים, שביקשו לשפר את מעמדם באמצעותו.

מכיוון שהתערב בכל, ולא היה טיפש כלל, כמה מעצותיו היו נבונות ומועילות. בתקופת המלחמה הציע לתת עדיפות לרכבות שהובילו מצרכים לערים הגוועות ברעב, ולהרשיע ספסרים שגרמו להעלאת מחירים. הוא יעץ להפסיק את הפוגרומים ביהודים ואת הרדיפות נגד הטטארים בקרים, ובעת משפט מנדל בייליס התאמץ להוכיח לצאר ולצארינה את האבסורד שבהאשמתו בפשע פולחני.

על רקע המלחמה המתמשכת – שרספוטין, אגב, התנגד לה – כשהמהפכנים להוטים לפעולה, והצאר וחצרו מאבדים תמיכה, פותה רספוטין בדצמבר 1916 לפגישה עם נסיכה שנודעה ביופיה, ונרצח בידי חבר קושרים בני אצולה. כושרו הנבואי וחושיו האל-טבעיים לא הזהירו אותו מפני המלכודת.

אנרי טרויה, כדרכו בביוגרפיות שכתב, אינו מסתפק בסיפור הפרטי, אלא ממקם את גיבורו בחברה שבה גדל וברקע ההיסטורי. כשמדובר ברספוטין, ההקשרים הללו הם בלתי נמנעים: הקרקע הפוריה של חברה שטופת אמונות שונות ומשונות, הנכונה לנהות אחר מיסטיקנים ועושי נפלאות, יחד עם אוטוקרטיה על סף מהפכה, שאחת מראשיה מייחלת לנס, אפשרו את שגשוגו. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז מותו, דמותו מוסיפה לעורר סקרנות, וספרו של טרויה מנסה להביא אותה על סיפוקה. הספר, שנשען על מקורות רבים, כתוב בשטף ובכשרון, ומומלץ מאוד.

Raspoutine – Henri Troyat

כנרת

2004 (1996)

תרגום מצרפתית: שלומית הנדלסמן