תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

מטילדה, בשנות החמישים לחייה, אלמנה מזה שלוש שנים ואם לארבעה ילדים שנמנעים מקשר איתה, מתכננת את מותה. היא אורזת סל פיקניק, ובו גבינה ויין וגם גלולות בכמות גדולה, מצחצחת את ביתה עד ברק, ונוסעת לעת ערביים אל חוף הים, כשאחרוני הנופשים עוזבים אותו. חבורת צעירים קולנית, המתכננת ברביקיו לילי, מפרה את שלוות בדידותה, ומאלצת אותה לדחות את ביצוע התכנית. בדרכה חזרה היא פוגשת גבר, הנראה כמי שעומד להתאבד בקפיצה מגשר, ומזהה אותו כמי שמבוקש על ידי המשטרה לאחר שרצח את אמו. מטילדה מזמינה אותו למצוא מחסה בביתה. "היאוש של שנינו שווה", היא אומרת לו. "היאוש שלך יכול לבטל את שלי".

בפתח הספר מטילדה מצטיירת כאשה המתחבבת בקלות. אהבתה לבעלי החיים שלה מרמזת על לב חם. היא דואגת להסדיר את ענייניה בטרם תסתלק, כדי להקל על ילדיה. רוחה החופשיה מעוררת חיוך וסימפתיה, והצעת המחסה ליו, רוצח-אמו, מתאימה לנטייתה לנהוג לפי סטנדרטים, לעתים אנרכיסטיים, משלה. לא נראה שבדידותה מעיקה עליה, היא יודעת מה רצונה, ואת החלטתה לסיים את חייה היא מקבלת בראש צלול מתוך מניעים סדורים היטב. באחת השיחות הראשונות עם יו היא מספרת לו שזו היתה התכנית המשותפת לה ולטום, בעלה: "נראה היה לנו שהתנהגות אחראית היא לסיים את חיינו ברגע הנכון, להסתלק כל עוד הרגליים נושאות אותנו". "אחראית?" "כן, אחראית מבחינה חברתית באותו אופן כמו פיקוח על הילודה". הרתיעה שלה מן הזיקנה גורמת לה לקבל בהשלמה את רצח אמו של יו: "אני חושבת שעשית מצווה גדולה לאמך. מכה אחת הגונה במגש הכבד והופ! היא איננה. הקץ לדאגות".

בהדרגה מתברר שחיי הנישואים המושלמים של מטילדה היו רחוקים עד מאוד מלהיות כאלה. טום, שנפטר מהתקף לב בפריז, לשם נסע בלעדיה, מסיבות מחרידות שתיחשפנה בהמשך, הסתיר מפניה כל פן בחייו. לכמה מסודותיו היתה מודעת ללא ידיעתו, ועל סודות אחרים שמחות "חברותיה" הותיקות לרמוז לה. מארבעת ילדיה אינה שבעת רצון, והם מצדם מעדיפים לשמור על ריחוק ממנה. מכיוון שאנו מתוודעים אליהם מבעד לעיניה, קל להתפתות לגנות אותם יחד איתה, ואישיותה המתחבבת מדחיקה את התמיהה מה באימהות שלה גרם לילדיה לדחות אותה. משהו בהיסטוריה הפרטית שלה, או במבנה אישיותה, אינו מאפשר לה קשר אמיתי עם בני אדם. כשהיא מוצאת עצמה משוטטת באישון לילה ברחובות לונדון, היא מהרהרת: "חבל שהיא מעדיפה חיות, אבל זה המצב. ברגע כלשהו, היא לא יכלה להזכר מתי, כמעט אהבה בני אדם. ודאי היה זה רגע של תשוקה. תשוקה היא משהו נדיר להפליא. החיות טובות יותר, בטוחות יותר". היא יודעת שהיא נושאת באשמת יחסיה עם צאצאיה, אבל כורכת את האשמה הזו בחוסר היכולת ליצור קשר קרוב עם אחרים, ביניהם אמה שלה. נדמה שהקשר עם רוצח-אמו הוא בעבורה עוד דרך לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין הורים לילדיהם.

גישתה הכמעט פטליסטית של מטילדה לחיים, גישה של "ככה זה", עוברת טלטלה עם כל גילוי. אם קודם נדחפה על ידי החשש מזיקנה, כעת מעורבים ברגשותיה גם כעס כבוש, ותחושות בגידה ואשמה. רק בסופו של הספר יתברר לאן תבחר להוליך את רגשותיה.

מרי וזלי, שהחלה לכתוב למבוגרים בהיותה כבת שבעים (ופרסמה עשרה רבי מכר בעשרים השנים האחרונות לחייה), כתבה ספר בועט ומרדני. היא נועצת סיכות ביומרנות החברה הגבוהה, מחטטת באידיאלים משפחתיים, יוצרת זיווגים חברתיים ומיניים, ואינה מהססת לדון במוות. מטילדה שלה היא אשה מורכבת, מקסימה ודוחה בו זמנית, ומאוד אנושית.

מומלץ בהחלט.

Jumping the Queue – Mary Wesley

זמורה ביתן

1991 (1983)

תרגום מאנגלית: רות אוגדן

סופר צעיר ומצליח בשם ג'ון בוט מבקש מידידתו מרת סטיץ', אשה מקושרת היטב, למצוא עבורו משרה שתרחיק אותו מאנגליה, לאחר שהסתבך בפרשית אהבים שלא עלתה יפה. האשה מבקשת מלורד קופר, בעליו של עתון, לשגר את בוט לישמעאליה, מדינה אפריקאית במשבר, ככתב לעניני חוץ. טעות בזיהוי מביאה למינויו של בוט אחר, ויליאם בוט, לאותו תפקיד. ויליאם הוא בעל אחוזה, המנהל חיי בטלה בחברת קרוביו ומכריו. כתחביב הוא כותב טור שולי לעתונו של לורד קופר, ובו הוא מספר על בעלי החיים בסביבתו. אחותו, שחמדה לה לצון, החליפה באחד מטוריו את שמות בעלי החיים, וויליאם, שכל שאיפותיו מסתכמות בשמירה על אורח חייו בדיוק כפי שהוא, מסכים לצאת לישמעאליה מתוך תחושה שהשליחות היא בעצם עונש על הטור השגוי, ואי הסכמה תוביל לביטול הטור. קומדית הטעויות הזו תעבור גלגולים נוספים בהמשך.

בלי שום רקע מעשי בעתונאות, יוצא איפה ויליאם לדרך, תמים כבן כפר. בתוך זמן קצר ימצא עצמו בחברה צינית,  שדרכיה תוסברנה לו על ידי קורקר, כתב של סוכנות ידיעות עתיר נסיון, עט להשכיר. העתונות, כך מתברר, אינה מדווחת על חדשות, אלא מייצרת אותן, ולאיש לא אכפת. קורקר מספר על כתב בכיר, שנרדם ברכבת בדרכו למדינה תחת מהפכה, והגיע למדינה שלווה. זה לא הפריע לו לכתוב כתבה משכנעת על הבריקדות ברחובות. תוך זמן קצר שוגרו לאותו מקום כתבים נוספים, שנאלצו לשלוח לעתוניהם דיווחים זהים, כדי לא לסכן את משרותיהם. המדינה נכנסה לפאניקה, ובתוך שבוע אכן פרצה שם מהפכה. "הנה, זה בשבילך כוחה של העתונות", סיכם קורקר את סיפורו. ויליאם יגלה כי התחרות בין העתונאים מתנהלת ללא חוקים, וכל אמצעי כשר כדי לייצר סקופ ולמנוע מאחרים לייצר אותו. כשעתונים בבית לוחצים לקבל ידיעות, והתנאים בישמעאליה אינם מצדיקים ידיעות כלשהן, אין לעתונאים ברירה אלא לגרד חדשות ככל שיעלה בידם. עתונאי אחד מסתגר בחדרו, ומעמיד פנים שהוא במקום אחר במדינה, משם הוא שולח דיווחים בלעדיים. עתונאי אחר משקיע "מאמץ", שואל את בעלת המלון לדעתה על המתרחש בארצה, ומתשובתה הבלתי עניינית הוא רוקח ידיעה. כשתושב זר בישמעאליה שולח את אשתו חזרה לארצם, נולדת כתבה על "הפליטים אחוזי הפאניקה". את בעלי העתונים והעורכים לא באמת מעניינת האמינות, כמו שמעניינת התפוצה, וכל אחיזת העיניים הזו, כך מסתבר, אינה מעניינת כהוא זה את הקוראים האדישים.

אוולין וו כתב את "סקופ" בהסתמך על חוויותיו שלו ככתב באתיופיה בזמן מלחמת איטליה-חבש השניה. בנוסף לביקורת הסאטירית שהוא מטיח בעתונות, הוא מפנה מבטו אל האריסטוקרטיה הבריטית המנוונת, כפי שהיא משתקפת בחבורה הלהגנית, חסרת התועלת, והמלאה בתחושת כבוד נבובה, המתגוררת באחוזתו של ויליאם. הוא מתייחס גם להתנהלות הקולוניאלית הדורסנית של מדינות אירופה באפריקה, ולגישתן המתעלמת לגמרי מתנאי המקום וממנהגיו. גם השלטון המושחת שמתפתח ברפובליקות האפריקאיות אינו יוצא נקי תחת עטו. בכל אלה הוא משלח בליסטראות, וביניהן הוא יורה חצים דקים ומושחזים ביעדים שונים. כך, לדוגמא, הוא מביא מדבריו של הלורד קופר: "דלתי תמיד פתוחה אפילו לאחרון"… לורד קופר עצר בחיפוש אחרי דוגמה מוחצת… "אפילו לאחרון מבקרי הספרות". כדאי לשים לב לפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה כולה, כמו שמו הטורפני של העתון, Daily Beast (וו עצמו עבד עבור ה-Daily Mail).

"סקופ" הוא ספר הומוריסטי וקליל לכאורה, אבל הסאטירה המושחזת שלו חושפת היבטים חברתיים רבי ענין, שברובם רלוונטים היום כפי שהיו בעת שנכתבו. נעים לקריאה, מעורר מחשבה, ומומלץ.

Scoop / Evelyn Waugh

זמורה ביתן

1990 (1964)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

ג'ונה הוא עורך דין ניו-יורקי מצליח, שזה עתה קיבל לטיפולו תיק שיזניק אותו למעמד של שותף במשרד בו הוא עובד. ג'ונה, בן למשפחה יהודית בשנות השלושים לחייו, עומד בפני שינוי גם בחייו הפרטיים, כשהוא מתעתד לשכור דירה יחד עם בת זוגו, אשת כספים, שכמוהו עובדת בפרך כדי לבסס את מעמדה. לרגל השינוי הוא מנתק את יחסיו עם בת זוגו השניה והסודית, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים לסירוגין כבר עשור. מפגש אקראי עם חסיד מבשר שיבוש רציני בחייו. החסיד נושא באוזניו מונולוג אודות יונה התנכ"י, ובעקבותיו ג'ונה חווה חזיונות. החזיון הראשון מעלה מול עיניו את מראה ניו-יורק הנחרבת. זמן קצר אחר כך הוא רואה את כל האנשים סביבו עירומים. רדוף על ידי החזיונות, ועל ידי מראהו של החסיד הצץ ברגעים בלתי צפויים, הוא סוטה מדרכו המקצועית והאישית, ומאבד הכל.

מה מבשרים החזיונות? האם מוטלת על ג'ונה שליחות בדומה לזו שהוטלה יונה? האם יבלע אותו דג אמיתי או רעיוני? ג'ושוע מקס פלדמן רקח עלילה רבת פרטים ומייגעת, רק כדי להוביל את הסיפור אל סיום שכמוהו כבלון מנוקב. ה"שליחות" לכאורה מצטמצמת בסופו של דבר לסיפור אישי לא משכנע במיוחד, ומתרסקת אל מעשה טירוף. בדרך היא חוצה ארועים שהסימבוליות שבהם צפויה ומגוחכת. כך, לדוגמא, הסופר גורם לאפיהם של שני יהודים להשבר, כי מה מאפיין יהודי יותר מאפו. וכך, כשהוא שותל את ג'ונה באמסטרדם, ברור שלמרות שהגיע לשם בעיקר כדי להיות כל הזמן מסטול, אנה פרנק תשולב איכשהו בסיפור.

אני מניחה שהסופר התכוון לכתוב ספר תוכחה על אמריקה העסקית. התיק, שג'ונה היה אמור לטפל בו, נועד להגן על חברה חזקה שגנבה פטנט מחברה חלשה ממנה. הקולונל, שמצטרף לעלילה בשלב מאוחר, משתלט על רכושם של חלשים, כולל כנסיה עניה, כדי להקים מרכז הימורים, כי לדבריו, "העולם הזה מסתובב סביב עקרון אחד ועקרון אחד בלבד: צבירה. להשיג עוד, להיות בעלים של עוד. זה מה שמסובב את העולם". ניו-יורק, מן הסתם המקבילה של נינוה, מתוארת כ"עיר שהעריכה כל כך התנהגות שמשדרת שכבר עשית הכל, ראית הכל, כבשת הכל בעבר". לזה הוא צירף את יהדותם של שני גיבוריו, יחסי הורים וילדיהם, קריסת מגדלי התאומים, מסות על אפסיות הקיום, אמונה באלוהים או חוסר אמונה בו, וכמה אמירות על האופי האמריקאי, כולם מטופלים באופן שטחי למדי. ואולי יותר מכל זהו עוד סיפור על גבר מבולבל ותלוש, שעודף אפשרויות הותיר אותו בלתי מסוגל לבחור, ונסיונותיו לברוח מחייו מסתכמים במסקנה כי "בסופו של דבר, זה לא אלוהים ולא החזיונות ולא החסיד שאינך יכול לברוח מפניהם, אלא אתה עצמך". בעיני זהו בעיקר ספר עמוס ומפוזר, ספר ביכורים של סופר שניחן בכושר תיאורי ופחות בכושר לצרף את תיאוריו לסיפור משכנע.

The Book of Jonah / Joshua Max Feldman

כנרת זמורה ביתן

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

בחווה בצפון-מערב ארצות הברית בעשור השלישי של המאה העשרים מתגוררים שני אחים, פיל בן ארבעים וג'ורג' הצעיר ממנו בשנתיים. את החווה ייסדו הוריהם, עירונים שהשתקעו בסְפר, ולאחר שפרשו מעבודתם ושבו לעיר, מנהלים אותה האחים. פיל, קשוח ומחוספס, אחראי על הניהול המקצועי, וג'ורג', הרך ממנו, הוא המנהל העסקי. שני האחים שונים זה מזה בכל: פיל דברן, ג'ורג' שתקן, פיל בעל לב קר, ג'ורג' טוב לב, פיל חש עליון על כל אדם, ג'ורג' מצטנע, פיל ברוך כשרונות, ג'ורג' מצטיין רק בתחום הצר של עיסוקו. למרות שהחווה משגשגת ומעשירה את בעליה, השניים מנהלים חיים סגפניים, חולקים חדר, כפי שעשו מאז ילדותם, מתלבשים בפשטות, מחזיקים מכונית ישנה ומקרטעת.

בעיירה הסמוכה מתגוררים רוז וג'וני, היא מנהלת פונדק, הוא רופא, יחד עם בנם פיטר. בני הזוג הם אנשים חייכנים, שוחרי יופי. ג'וני מספק שירות רפואי לכל דורש, בין אם בכוחו לשלם ובין אם הוא חסר פרוטה. רוז מטפחת את חדרי הפונדק, שמהווים את מקור הפרנסה העיקרי שלהם, ומצטיינת במיוחד בסידורי פרחים מקוריים. בנם פיטר הוא נער מסוגר, מסור להוריו אך מתקיים בעולם משל עצמו. הוא סובל משִפתות קל והליכתו משונה במקצת, ואלה, יחד עם אופיו יוצא הדופן, ממיטים עליו עלבונות והטרדות, ביניהם הכינוי הפוגעני במיוחד "סיסי".

התנגשות שמתרחשת בין פיל לג'וני עתידה לשנות את מסלול חייהם של כל החמישה. עלבון שאין לו תקנה יגרום לתוצאות הרות אסון, ישלב את גורלותיהם, רוע וחולשות ייחשפו, אימה וחוסר אונים ישמשו בערבוביה, וההתרה בסופו של דבר תחשוף בפני הקורא סוד, ותשגר אותו לקרוא את הספר מחדש ולזהות את הרמזים המטרימים הפזורים בו.

בכל הקשור לעלילה, וגם לנושא העיקרי של הספר, כפי שמסתבר מסיומו, לא ניתן לומר דבר נוסף מבלי להכשל בקלקלנים. הסופרת אני פרו, שכתבה אחרית דבר מעניינת לספר, חושפת את העלילה כולה. כדאי לא להתפתות לקרוא אותה לפני קריאת הספר עצמו.

על אופיו של הספר מכריז מראש המוטו מתוך תהילים כב, כא: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. פיל, שהצטייר בפרק הפותח כאיש ישר, בעל עקרונות, איש עמל מסור, הוא טיפוס מורכב ואפל, "הרבה יותר מאדם, או הרבה פחות", שמתוך מה שמצטייר כתחושת עליונות מפתח בוז כלפי כל אדם שאינו עומד בסטנדרטים שלו. מכיוון שפרט לגיבור מן העבר, שעל עלילותיו הוא מרבה לספר, איש, לדעתו, אינו מתקרב לרמתו, הבוז שלו גורף. אחד מכשרונותיו הרבים הוא היכולת לראות את פנים נפשו של הזולת ולזהות במדויק את החולשה הנסתרת שבאמצעותה הוא יכול לפגוע בו אנושות. כשהוא אינו מרוצה מן הדרך בה מתנהלים אחרים בביתו, אין לו צורך לומר דבר או לנקוט פעולות דרסטיות. די לו בפסיכולוגיה דקה ומערערת. אוירה של טרור נטול אלימות פיזית אך מקפיא דם שוררת לכל אורכו של הספר.

תומס סוואג' כתב ספר מחוספס, נוטה במידה רבה לסוגת ספרי המערב הישן, מעוגן עמוק בטבע הקשוח ובחיי החוואים. כוחו נובע מן הדרמה הפסיכולוגית, המתרחשת מתחת לפני השטח בנפשן של דמויות מאובחנות כהלכה. הישג מרשים ויחודי.

The Power of the Dog – Thomas Savage

כנרת זמורה ביתן

2019 (1967)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

צ'רלס ארובי, שחקן, מחזאי ובמאי בדימוס, רכש בית מבודד על סלע הצופה אל הים, שם הוא יושב ומתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה. חלקו הראשון של הספר, הקרוי "פרהיסטוריה", הוא מעין הקדמה, או הכנה, לאוטוביוגרפיה השלמה שאולי יעלה בידו לכתוב. צ'רלס מעלה על הנייר את הרהוריו על עברו ועל ההווה שלו, מספר מעט על ילדותו עם אמו הנוקשה ואביו הלבבי יותר, שניהם אנשים צנועים, נטולי שאיפות. הוא משווה אותם לדודו ולדודתו, אנשים שהתעשרו וידעו ליהנות מכספם, ומתאר את עצמו כילד שחש בצלו של בן דודו, שבניגוד לו היה בעל בטחון עצמי הנובע מהכרה בסגולותיו. כשהוא תוהה על הזוגיות של הוריו ושל דודיו, הוא מניח מבלי משים את היסודות לנושא המרכזי של הספר – חיי נישואין. צ'רלס מספר גם על חבריו, ובעיקר על הנשים בחייו, על קלמנט, שחקנית מבוגרת ממנו שהיתה אהובתו, על רוזינה, שאותה גזל מחברו ואחר-כך נטש, על ליזי שהיתה מאוהבת בו עד כלות.

פרק ה"פרהיסטוריה" מתחלף בפרק הקרוי "היסטוריה", והאוטוביוגרפיה הופכת ליומן, כשמתברר לצ'רלס שבכפר הקטן הסמוך לביתו מתגוררת הרטלי, שהשפיעה על חייו יותר מכל אשה אחרת. השניים היו מיודדים מילדות, ובמשך שנים טיפחו בסתר תכנית להנשא כשיתבגרו. דרכיהם נפרדו כשבגיל שבע-עשרה עזב צ'רלס את ביתו, ולשברון לבם של הוריו בחר בלימודי תיאטרון. נדמה היה לו שהקשר עם הרטלי נותר חזק כשהיה, אך יום אחד הודיעה לו הנערה שהיא מנתקת את יחסיהם, ונעלמה מחייו ללא הסבר. בפרק זה מספר צ'רלס על כל מהלכיו, דקה אחר דקה, להשיב אליו את אהובתו. אחוז דיבוק הוא נאחז באומללות נישואיה של הרטלי כדי לשכנע את עצמו שעליו להציל אותה. כמוטו של חייו הוא מאמץ את המימרה הצרפתית On n’aime qu’une fois, la première – אתה אוהב רק פעם אחת, הפעם הראשונה. דעתם של אחרים אינה חשובה בעיניו, דעתה של הרטלי עצמה אינה בעלת משקל כלל בשיקוליו. הוא נוקט כל טריק מלוכלך כדי לשכנע אותה לברוח אתו, ואינו נותן דעתו על היותו גרוע עבורה אף יותר מבעלה, אם הלה אכן כה גרוע כפי שנדמה לו. על מצבו הנפשי הוא כותב: "סוגים מסוימים של מצב כפייתי, שהתאהבות היא אחד מהם, משתקים את פעולתו החופשית של המוח, את צורת ישותו הפתוחה, המתעניינת, הסקרנית, שלעתים היא מוגדרת באורח משכנע – כהגיונית. הייתי שפוי די הצורך לדעת, כי שרוי אני במצב כפייתי מוחלט וכי אני יכול רק לחשוב, שוב ושוב, מחשבות מייסרות מסוימות, יכול רק לרוץ בלי הרף באותם מסלולים כמו עכברים במבוך של דמיון וכוונה. אך לא הייתי שפוי במידה הדרושה כדי להפסיק תנועה מוכנית זו". ברגע של שפיות הוא מבין כי לא על בנית עתיד חדש לו ולהרטלי הוא חולם, אלא על שיבה, שאינו מבין כי היא בלתי אפשרית, אל התמימות של הנעורים: "זה יאחד את סופי עם תחילתי, כנגזר וכיאות […] והעולם התמים הישן יתלקט מחדש סביבנו בדומיה".

הפרק החותם את הספר, "אחרית דבר: החיים נמשכים", מתרחש אחרי הסערה. רגוע מעט, בלית-ברירה, הוא מנסה לתאר את רגשותיו, אולי להבין את עצמו, אולי להצדיק את התנהלותו. מכל נסיונותיו להפיק דברי הגות לסיום, אולי המעניין ביותר הוא זה: "יכול אדם להיות שנון מדי בחיפושו אחר האמת. לפעמים אין ברירה לאדם אלא פשוט לכבד את פניה המצועפים". הבטחון המוחלט, בגיבויו של המצב הכפייתי, התחלף, אם כי לא לחלוטין, בהבנה שלא הכל ניתן לידיעה ולגילוי.

כאמור, ההתבוננות במוסד הנישואין, היא הנושא המרכזי בספר. צ'רלס עצמו מעולם לא נישא, אולי משום שכדבריו התקומם כנגד הרעיון לכבול את עצמו. אולי נטישתו על ידי הרטלי ערערה את יכולתו לתת אמון. ואולי הדגם הבנאלי של הוריו הרתיע אותו, או שחשש שלא יוכל ליצור זוגיות מעוררת קנאה כשל דודיו. למעט הדגם היחודי של הדודים, והזוגיות הנוחה של ליזי וגילברט – היא מאוהבת בצ'רלס, הוא הומוסקסואל – מוסד הנישואין בספר מוצג בוריאציות תופתיות, בלתי יציבות, מכסות על אומללות. ויחד עם זאת, רבות מן הדמויות בספר אומרות בדרך זו או אחרת כי לא בהכרח מה שנראה מן החוץ משקף את מה שמתרחש בפנים.

צ'רלס עצמו סבור שהנושא העיקרי של כתיבתו הוא קנאה. למרות הצלחתו המקצועית ולמרות פרסומו, הקנאה בג'יימס, בן דודו, הדריכה את מנוחתו כל חייו. הקנאה שלו בבן, בעלה של הרטלי, היא אחד הגורמים לכפייתיות שלו כלפיה. קנאה של גבר נבגד כמעט תביא למותו.

צ'רלס הוא דמות ספרותית מעוררת חימה. הוא אנוכי, אכזרי, מרוכז לגמרי בעצמו, משקר לדורשי טובתו. הכפייתיות שלו אינה מהווה צידוק, אפילו לא הסבר דחוק לתכונות אלה. אבל למרות שמתעורר במהלך הקריאה חשק עז להשליך את הספר ולהפרד מן האיש לתמיד, הכתיבה המשובחת של איריס מרדוק, הכוללת בין השאר תיאורי ים ונוף יפיפיים ועצמתיים, גוברת על הדחף.

הים נוכח בספר לכל אורכו, ואף נתן לו את שמו. הביוגרף של איריס מרדוק סבור כי את שם הספר יש לייחס לכסנופון, שביצירתו מן המאה הרביעית לפני הספירה, שתורגמה בשם "מסע הרבבה", שם בפי החיילים היוונים את הקריאה "הים, הים", כשראו את הים השחור והבינו שניצלו.

"הים, הים" זכה ב-1978 בפרס בוקר, והוא מומלץ בהחלט.

The Sea, the Sea – Iris Murdoch

זמורה ביתן

1984 (1978)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

"סימני חיים" הוא קובץ של כחמישים סיפורים קצרצרים, פרי עטו של גידי קורן, רופא ילדים עתיר נסיון, המוכר גם כמלחין למבוגרים ("הבלדה על ברוך ג'מילי" הוא אחד משירים רבים וטובים שהלחין) ולילדים (ביניהם נכסי צאן ברזל כמו "פיץ העכבר" ו"הטיול לארץ התווים").

רבים מן הסיפורים בקובץ עוסקים בחוויותיו של רופא ילדים. המעניינים שבהם הם אלה המשתפים את הקוראים בקשיים ובדילמות הנלווים לתפקידו של הרופא. מצאתי ענין בתיאור משמרת מתישה במיון ילדים, ביחס לילדים "חשובים", כלומר ילדיהם של אח"מים, בזיהוי ילד מוכה, במספר העצום של מקרים בהם מטפל רופא בבית חולים (כשהוא פוגש ברחוב אב, שקצת נפגע כשהרופא אינו זוכר את בנו, הרופא מנחם אותו באמרו שמתוך אלפי המקרים רק החריגים הקשים נחרטים בזכרון), בטיפול בבנו הפצוע של מחבל, שחולם להיות מחבל בעצמו, בהכללת bed side manner (נימוסים ליד מיטת החולה) בתכנית הלימודים הרשמית, ועוד מסוגם של אלה. אנחנו מכירים את הצד החולה, הנזקק, המלא טרוניות. חשוב להכיר גם את הצד השני.

לצד סיפורים אלה נכללים בקובץ סיפורים בנושאים שונים אחרים. לדעתי, הספר היה מוצלח יותר בלעדיהם, גם משום שברובם הם סתמיים (ליומרה שעל הכריכה, המשווה אותם לסיפוריו של או הנרי, אין סימוכין בגוף הספר), וגם משום שהם קוטעים את הרצף המעניין של סיפורי הרפואה.

גידי קורן הוא כותב רהוט, יש לו מה לומר ומה לספר על בית החולים מנקודת המבט של הרופא, והקריאה ברובו של הספר מעניינת, נעימה ומועילה.

כנרת זמורה ביתן

2019

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

"ארכאנגלסק" מתרחש ברוסיה בשנות התשעים של המאה העשרים. זהו העשור שלאחר התפרקות ברית המועצות, נשיא המדינה הוא בוריס ילצין, שמגביל את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. סודותיה של ברית המועצות מתחילים להחשף עם פתיחת הארכיונים, ובמוסקבה מתקיים כנס מטעם "רוסארכיב" בהשתתפותם של היסטוריונים מארצות המערב.

עם ההיסטוריונים נמנה קֶלסו, היסטוריון בריטי בלתי שגרתי, פרובוקטיבי, חורג להכעיס מכללי הטקס. כשהספר נפתח הוא יושב בחדרו במלון בחברת אדם זקן, וזה מספר לו סיפור מפתיע. פאפו רפאבה עמד על משמרתו בביתו של לברנטי ברייה, כשזה האחרון נקרא בדחיפות להגיע לביתו של סטלין. פאפו, שהצטווה להתלוות אל מעסיקו, מתאר לקלסו את קורות אותו הערב, שבו סטלין נמצא מחוסר הכרה, וברייה מנע מאנשיו להזעיק רופא בתואנה שהרודן ישן (סטלין מת מספר ימים אחר כך). עד כאן הסיפור נצמד לעובדות ההיסטוריות, ומכאן מתחיל האריס, באמצעות פאפו, לרקום את הפן הבדיוני של ספרו. ברייה, כך על פי פאפו, חיפש בחדרו של סטלין מפתח לכספת, ומשמצא אותו מיהר לקרמלין, שם שלף מן המחבוא מחברת, ככל הנראה יומן שכתב סטלין. את המחברת סגר בתוך ארגז כלים אטום, והורה לפאפו לקבור אותו בחצר ביתו. כשקלסו יוצא לרגע מן החדר, פאפו קם ומסתלק, ומותיר את הסיפור תלוי באויר מבלי לחשוף את תוכנה של המחברת.

רוברט האריס רקח סיפור מתח מצמרר, ששולח את קלסו לאחור בזמן, אל תקופת שלטונו של סטלין, מוביל אותו אל ארכנגלסק, העיר הצפונית הסמוכה לים הלבן, ומסבך אותו עם יורשי הק.ג.ב, עם המשטרה, ועם בעלי אינטרסים המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. דרך העלילה הבדיונית הוא מציג את רוסיה של שנות התשעים, כמו גם את אוירת האימים של הסטליניזם. הוא עומד על אוזלת ידם של ההיסטוריונים בבואם לחקור את התקופה, בשל טירוף המערכות ששרר אז, ושכדבריו מזכיר לו ש"עלי להיות זהיר ולא לכפות שום מבנה הגיוני על העבר" (בתמונה שתשאר איתי לאורך זמן, מתואר ערב אופייני בביתו של סטלין, כשהוא מכריח את שריו לרקוד עמוק אל תוך הלילה. "אין שום דבר בארכיון כאן שיצביע על כך שסגן יושב ראש מועצת השרים, או הקומיסר לענייני חוץ, היו מותשים מעייפות וכנראה גם מוכי אימה כשקיבלו את ההחלטות שלהם – אין כאן דבר שיעיד על כך שהם היו ערים עד שלוש לפנות בוקר, רקדו מתוך פחד על חייהם, ידעו היטב שיתכן שיצטרכו לרקוד שוב באותו ערב"). אוזלת היד נובעת גם מהעובדה ש"סטלין הקפיד לרצוח כמעט כל מי שהיה מסוגל לומר לנו מי היה סטלין באמת".

אבל יותר מכל, ונדמה לי שזו מטרת כתיבת הספר, הוא מתמקד בהערצה לסטלין שעדיין לא התפוגגה. הוא טוען כי " אין שום ספק עתה שסטלין, ולא היטלר, הוא הדמות המפחידה ביותר של המאה העשרים. אני אומר זאת לא רק משום שסטלין הרג יותר אנשים מהיטלר – אף שזה ודאי נכון – וגם לא משום שסטלין היה פסיכופת גדול יותר מהיטלר, אף שגם זה ודאי נכון. אני אומר זאת משום שרוחו הרעה של סטלין, בניגוד לזו של היטלר, עדיין לא גורשה". בגרמניה, כך הוא כותב, שום נהג מונית לא יתלה במכוניתו את תמונתו של היטלר. בגרמניה אי אפשר לקנות ברחובות קלטות עם נאומיו של היטלר. פוליטיקאים גרמנים אינם מכנים את היטלר "פוליטיקאי גדול". אבל ברוסיה של שנות התשעים כל הדברים האלה נכונים לגבי סטלין. העלילה הבדיונית שרקח האריס מתקבלת על הדעת על רקע זה.

רוברט האריס הוא כותב רהוט הבקיא בחומר, וכרגיל השילוב של אמת ובדיה עובד אצלו היטב. הספר מציע סיפור מתח מרתק לצד העשרה היסטורית, ולכן מומלץ.

Archangel – Robert Harris

זמורה ביתן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: יותם ראובני

"המידע" הוא סיפורם של שני סופרים. ריצ'רד טל וגווין בארי חלקו חדר בתקופת לימודיהם. שניהם טיפחו שאיפות ספרותיות. ריצ'רד נחשב המוכשר שבהם, גווין דשדש מאחור, כותב ביקורות על ספרים של אחרים. בעת התרחשות עלילת הספר, כשהשניים כבני ארבעים, מצבם התהפך. ריצ'רד פרסם שני ספרים, שאיש אינו זוכר, והוא מתפרנס מכתיבת ביקורות, ומעריכת כתבי יד אצל מו"ל, המפרסם הכל, ללא בקרת איכות, תמורת תשלום נכבד שהוא גובה מן הכותבים. גווין הוא כוכב. ספר שכתב הפך לרב מכר, וכך גם המשכו. "האם יתכן שגווין נתקל במקרה אוניברסלי, בקול ההוא המדבר אל הנפש האנושית ובשמה? לא. גווין נתקל במקרה במכנה המשותף הנמוך ביותר", כך סבור ריצ'רד. ריצ'רד מתגורר עם אשתו ועם בניו בשכונה מידרדרת, גווין חולק בית מפואר עם אשתו בת האצולה. השניים עדיין נפגשים בארועים חברתיים, משחקים ביליארד, טניס ושחמט, שבהם ריצ'רד הוא המנצח הקבוע. אבל מתחת לפני השטח הידידותיים רוחשת בלבו של ריצ'רד קנאה, המתגלגלת לשנאה. היה על ריצ'רד לחכות ולראות אם ההתנסות באכזבה תעשה אותו מריר או אדם טוב יותר. היא עשתה אותו מריר.

הספר הוא רב נושאי. אחד הנושאים המרכזיים הוא עולם הספרות. מרטין איימיס מתאר את שלל היבטיו של עולם זה, שאינו מרחף בספירות רוחניות, אלא נִפרט ליומיום המעשי. הוא כותב על יחסי הציבור, על הקשר עם סוכנים ספרותיים, על פרסום יצירות בלתי ראויות שכותביהן מוכנים לשלם – הוצאה לאור "עצמית" לא היתה בדיוק הפשע המאורגן, אבל היו לה קשרים הדוקים עם זנות – על ביקורות ספרות והמניעים הזרים שמאחוריהן, על השיקולים שאינן ממין הענין בהענקת פרסים והכרה. קנאת סופרים היא מטבע הדברים נושא מהותי בספר, ואצל ריצ'רד היא הולכת ומקצינה, כשהוא נוקט מבחר שיטות למנוע מגווין לכתוב, החל בהטרדתו בעיסוקים גוזלי זמן – הוא שולח לו את עיתון סוף השבוע רב הדפים ביותר שביכולתו למצוא, ומצרף פתק אנונימי הממריץ את גווין לקרוא כל מילה – דרך הפעלת אלימות פיזית, ועד הכפשת אישיותו. איימיס מתייחס גם לציבור הקוראים ולהעדפותיו, מציג יחס הפוך בין איכות הקריאה למעמדו החברתי של הקורא. מכיוון שרובו של הספר נכתב מנקודת המבט של ריצ'רד, הממורמר, הקנאי והעוין, כל אחד מן ההיבטים הללו צבוע בגוונים של אפור עד שחור. רק כתיבה מסוג זה שלו, כתיבה שגורמת כאב ראש וקוצר נשימה למי שמנסה לקרוא אותה, נחשבת ראויה בעיניו.

תיאוריהם של המכאובים הפוקדים את המנסים לקרוא את כתב היד האחרון של ריצ'רד מדגימים את ההיבט הקומי של הספר. בתוך הספר המורכב, והקודר למדי, מצאתי את עצמי לעתים צוחקת, אבל רוב הזמן היה זה צחוק מן הסוג שמעורר מראהו של אדם המחליק על קליפת בננה. כשעורו של גווין משחים בשמש, עורו של ריצ'רד מווריד ומתקלף. כשריצ'רד שולח בריון להכות את גווין, הבריון מתבלבל ומכה אותו. כשריצ'רד כמעט בוגד באשתו, הוא מסתבך עם אשה שמצפה ממנו להתגרש ומאיימת בהתאבדות. כי ריצ'רד הוא כזה – מגושם נפשית, ביש מזל באשמת עצמו, מגנט לצרות ולמכאובים. קשה לרחם עליו, אולי משום שהוא כל כך מרחם על עצמו, תוך שהוא חש איכשהו נעלה על כולם. באמצעותו משגר איימיס חיצים, משוננים ושנונים, בנושאים שהוא מבקש לתאר, ובדרך כלל לגנות.

נושא מרכזי לא פחות מן הספרות הוא תפיסת הגבריות. רוב הזמן הנושא הזה נבחן דרך חייו של ריצ'רד, שאינו מצליח לפרנס את משפחתו, ומבלה שעות ארוכות בעבודות בית ובטיפול בילדיו. את הגברים המבלים עם ילדיהם בפארק המשחקים הוא מכנה כנועים, ועל השהות עם ילדיו הוא חושב כך: "עד אמצע בוקרו של יום שלישי כבר ידע ריצ'רד למה נשים אינן עושות שום דבר ואינן מביאות שום תועלת ואינן מגיעות לשום הישגים ואינן תורמות שום דבר לשום דבר. כלומר, לשום דבר קבוע. זה לא מפני שהן יולדות ילדים בהכרח. זה מפני שהן מבלות בחברת ילדים". יחסיו עם אשתו, שמאבדת את סבלנותה נוכח הסחבת שהוא נוהג בחייו, הם חלק ממכלול תפיסתו את עצמו כגבר, למרות שמכה בו ההכרה כי ג'ינה הפכה עם השנים למבוגרת והוא לא. הדיון המתמשך בתפיסה זו הוא קצת מיושן בעיני. אולי ב-1995, שנת פרסום הספר, הוא היה חדשני ופורץ דרך.

יחד עם הנושא הקודם, ואולי כחלק ממנו, ריצ'רד חווה את משבר גיל הארבעים. הוא חש זקן, מודע מאוד להיותו בן אלמוות. שוב ושוב הוא הוגה בגורלם של הכוכבים, בגורלה של השמש, יודע שגם הם ימותו, וחש קטן וזניח עוד יותר.

איימיס משגר את גיבוריו לארצות הברית. גווין יוצא למסע קידום של ספריו, וריצ'רד יוצא אתו כדי להכין כתבת דיוקן אודותיו. באופן מפתיע, הסוכנת של ריצ'רד, זו שקבלה מיגרנה אחרי חמישה עמודים מכתב היד שלו, איתרה עבורו מוציא לאור שפרסם את כתב היד, מה שמאפשר לאיימיס לנהל שני ארועים יחצניים במקביל, עם כל ההבדלים הצפויים. נדמה לי שהסופר בחר במסע מעבר לים לאו דווקא כדי לפתוח עוד עלילות מקבילות, אלא כדי להביע את דעתו על האמריקאיות, דעה בלתי מחמיאה. "אם תשכב ער בעיר הגדולה תשמע אותו כמו הצרצור הצורמני של כנפי הצרצרים בלילה של מיאמי – את הקידוח החרקי המאנפף של צרכים ונוירוזות", מרגיש ריצ'רד.

רוב הזמן, כאמור, הספר מסופר מנקודת מבטו של ריצ'רד. יש נטיה, אם כך, לראות בגווין קורבן, שלא באשמתו. אבל בחלקו הרביעי והאחרון של הספר מציג איימיס את גווין כפי שהוא באמת בתוך ביתו, מקולף מתדמיתו המהוגנת והמצוחצחת. לא עוד סופר חובב פרסום, אלא נרקיסיסט אובססיבי, המחפש אישור ואישוש בכל פינה. לא רק ריצ'רד הוא "גבר הולך לאיבוד", גם גווין המצליח הוא במידה רבה כזה. אבל לגווין עומדת הצלחתו, והוא משתמש בפירותיה כדי לשבור את הקשר המוזר הקושר יחדיו את שני הגברים הללו.

"המידע" הוא ספר מורכב ושופע. אודה שלא ירדתי לסוף כל רעיונותיו. כך, לדוגמא, איימיס משלב בסיפור פושע חובב פורנוגרפיה, שמלבד תפקידו כשוט בידי ריצ'רד הוא כנראה מייצג פן נוסף של הגבריות. קצת הלכתי לאיבוד בעולמו.

התרגום היווה אתגר, בין השאר בשל משחקי מילים ושעשועי לשון כפולי משמעות שאיימיס מרבה בהם. נראה לי שורד שוסמן עשתה עבודה נאמנה.

קשה לסכם את הספר. הוא מבריק רוב הזמן, רציני וקומי גם יחד, קודר ללא נחמה, ופה ושם מעט מיושן. בסך הכל חווית קריאה מעניינת ושונה.

The Information – Martin Amis

כנרת

1998 (1995)

תרגום מאנגלית: ורד שוסמן

"האוטוביוגרפיה של סטלין" כתובה לכאורה מפיו של שליט ברית המועצות. למעשה, מדובר יותר ביומן ש"נכתב" בין השנים 1937 ו-1940, ועיקרו המאבק הממושך בינו ובין טרוצקי, מאבק שהסתיים ברצח האחרון במקום מקלטו במכסיקו.

ריצ'רד לורי מתאר מפיו של סטלין את הביוגרפיה שלו, מילדות בגרוזיה, שם נולד כיוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי, דרך פעילות מהפכנית, מעצרים והגליות, עד שהגיע למעמד של שליט יחיד. הוא מספר על יחסו המעריץ ללנין, ועל ההתנגשויות התכופות – אמיתיות או מדומינות מהרהורי לבו – עם טרוצקי. סטלין, באמצעות מרגליו, עוקב אחרי כתיבת הביוגרפיה שלו בידי טרוצקי, ומתעמת עם הטענות העולות בה. לורי בונה את היומן כספר מתח, כשסטלין תוהה מתי יחשוף טרוצקי את סודו העמוק ביותר, וחרד מפני הרגע הזה. תשוקתו להפטר מיריבו מתעצמת ככל שטרוצקי מתקרב לגילוי.

ביקורות שנכתבו על הספר טענו כי "ריצ'ארד לורי מתיימר להבין את דמותו של סטלין" (גיל הראבן) וכי "בצעד נועז צולל ריצ'רד לורי לעומק הפסיכולוגיה של סטלין, ובהיות הסיפור מסופר בגוף ראשון, יקשה על הקורא שלא להזדהות עם הגיבור המספר, שנחקק בזיכרון ההיסטורי כמפלצת" (שמעון גלבץ שתרגם את הספר). אני סבורה אחרת. לדעתי, לורי לא ניסה להבין את סטלין או להסביר אותו, אלא לתאר אדם שהמצפון זר לו. הוא שם בפיו של סטלין משפטים כמו, "אני בחרתי בבדידות מפני שכמו נזיר, רציתי להתנקות מכל שריד לקשר אנושי, משאריות הרגש האחרונות לכל דבר שהוא, למעט אידיאל החירות החדש שלי, שמי החדש. סטלין – דרכי לא להיות אנושי". הוא מתאר את חיבתו לעינויים, פיזיים ונפשיים, את האופן הקר – והפרנואידי – שבו הוא מחסל יריבים וידידים כאחד. הבחירה לכתוב את הדברים בגוף ראשון מדגישה, בעיני, את אישיותו המעוותת, לא משום שהיה מסוגל באמת לומר דברים כאלה על עצמו (אין לי מושג מה היתה רמת המודעות העצמית שלו), אלא משום הקור המצמית המתלווה ל"אני" שכזה. טענו כנגדו של לורי (אמנון ז'קונט) כי הוא מבקש למצוא לסטלין הסבר, דוגמת קישור בין אכזריותו שלו לזו של אביו כלפיו, אבל סטלין שבספר מתייחס לחוויות ילדותו בשוויון נפש, מציין עובדה, לא מחפש צידוק. הוא סטלין, הגדול מכולם, הוא לא צריך להסביר את עצמו.

מבחינתי, כמי שבקיאותה בהיסטוריה הסטליניסטית נמוכה למדי, הספר היווה מבוא מעניין להכרת האיש והתקופה. ככל שבדקתי, העובדות המובאות בספר נכונות (כנראה למעט הסוד העמוק שהוזכר קודם), ואל הפרשנות שהכותב מעניק לה פה ושם אפשר וצריך להתייחס בביקורתיות כאל אלמנט ספרותי. הספר אינו מהווה כתב סנגוריה על רוצח המונים, הכתיבה מוצלחת, ובסך הכל חווית הקריאה בו טובה ומועילה.

The Autobiography of Joseph Stalin – Richard Lourie

כנרת

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: שמעון גלבץ