תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

במבוא לתרגום העברי מספר מילן קונדרה ששמו של הספר היה אמור להיות "התקופה הלירית", בשל העיסוק בנעורים, שהם התקופה הלירית, ובהשקפה הלירית, שהמשורר הוא התגלמותה. הספר מתרחש ברובו בשנות החמישים בפראג, שהיתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי. קונדרה קובע כי למשוררים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה האירופית במשך מאות שנים, ובתקופה המתוארת בספר הם מצאו את עצמם בקדמת הבמה בפעם האחרונה. הם היו בטוחים שהם משחקים את התפקיד המסורתי בדרמה האירופית, ולא היה להם מושג שהנהלת התיאטרון שנתה ברגע האחרון את התכנית והציגה במקומה פארסה שחורה, תפלה. היו אלה ימים בהם שלטו התליין והמשורר יד ביד […] כאשר התליין מוציא להורג, זה דבר טבעי, פחות או יותר, אבל כאשר המשורר מלווה אותו בשירה, כל מערכת הערכים שהיו מקודשים לנו מתפוררת לפתע, שום דבר אינו בטוח עוד, הכל נעשה בעייתי. מכיוון שהמו"לים של קונדרה סברו ש"התקופה הלירית" הוא שם סתום, נבחר במקומו ציטוט מדבריו של המשורר ארתור רמבו. לרמבו, ולמשוררים אחרים כמו לרמונטוב, פושקין, שלי, יאן נרודה ואחרים, יש נוכחות משמעותית בעלילה.

על מקומו של המשורר בהיסטוריה אין לי מספיק ידע כדי להתייחס לקביעותיו של קונדרה, אבל יש בספר שפע נושאים מעניינים אחרים לדיון ולהתיחסות. הדמות הראשית בעלילה היא של המשורר ירומיל, שהיה אלילה של אמו מרגע לידתו, מעין הרחבה של גופה, פיצוי מלא על כל עוגמת נפש ואכזבה שחוותה מצד אביו. היחסים בין האם ובנה נגועים באנוכיות של האם, ובלהיטות לשאת חן של הילד, והם נעים בין סימביוזה לתלות. ברגע פחות מוצלח בחייהם קונדרה כותב כי אפשר לומר ששניהם, האם ובנה, ניצבו זה מול זה ככלים שלובים, שדרכם עוברת אותה החומצה. הקשר אם-בן הוא אחד מפניו המרתקים של הספר. פן אחר הוא תהליך ההתבגרות של ירומיל, האופן בו מתגבשים קוי האופי שלו, היאחזותו בדמויות סמכותיות, תפיסת עצמו כאמן, התעוררותו המינית ויחסיו עם נערות. תהליך ההתבגרות מושפע, כמובן, מיחסיו עם אמו, אך גם לתקופה יש השפעה בלתי מבוטלת. המהפכה הקומוניסטית, כותב קונדרה, טובה לבני הנעורים כי חוסר הבטחון של ימי המהפכה פועל לטובתם, משום שהוא מערער את עול אבותיהם. כמה יפה להכנס לגיל הבגרות כאשר חומות עולם המבוגרים מתפוררות!

סיפור חייהם של ירומיל ושל אמו יכול היה להתרחש בכל מקום ובכל תקופה, אך זו המתוארת בספר יחודית בדורסנותה ובאופן בו היא שולפת ממחבואם יצרים אפלים. ירומיל חוזר לכתוב בחרוזים, משום שהמהפכה מתנגדת לחריזה חופשית: בחרוז ובקצב יש כוח מאגי: העולם חסר הצורה נעשה בבת אחת מסודר, קבוע, ברור ויפה ברגע שהוא נסגר בשיר בעל כללים קבועים. המפלצתיות החבויה בו מקבלת הזדמנות להגיח, כשנדמה לו שהוא מבין – ברוח התקופה ומבלי שאיש ינחה אותו אחרת – שכדי לעבור את הסף מנער לגבר עליו להשמע לחובה, חובה שבאה בהתנדבות והיא מקור העזה וגאון.

בחרתי לקרוא את הספר הזה בעקבות "רצינות ההומור" מאת רות בונדי, שדן בהומור בספרות הצ'כית, וזה אינו נעדר גם אצל קונדרה. כך, לדוגמא, כשהוא מתאר פרשת אהבה שחווה ירומיל, הוא מתפייט בכאב: כמה נעים היה לשכוח אותה, את זו שמצצה את לשד חיינו הקצרים כדי להשתמש בו למפעלי הסרק שלה! כמה יפה היה לשכוח את ההיסטוריה! אולם היא נוקשת על הדלת ונכנסת לסיפורנו… ומן הכאב הוא גולש אל ההומור הציני, שכן ההיסטוריה נכנסת לסיפור ומשפיעה על מהלכו באמצעות תחתונים מכוערים שירומיל נאלץ ללבוש, משום שאלגנטיות נחשבה לעבירה פוליטית.

"החיים הם במקום אחר" הוא רומן פסיכולוגי מעמיק, הנטוע במתכוון בתקופה מוגדרת, אך הנושאים בהם הוא דן אינם מוגבלים לאותם ימים בלבד. רות בונדי תרגמה יפה, והספר ראוי לתשומת לב.

Život je Jinde – Milan Kundera

זמורה ביתן

1989 (1973)

תרגום מצ'כית: רות בונדי

שם מלא: רצינות ההומור של הצ'כים ושל יהודי צ'כיה

רק בצ'כיה היה הדבר אפשרי: בשנת 2001, במסגרת משאל טלוויזיוני, נתבקשו הצופים לקבוע מי היה הצ'כי הגדול בכל הזמנים. ברוב קולות, במקום הראשון, אף מעל ת.ג. מסריק, מייסד הרפובליקה הראשונה, זכה יארה צימרמן, גדול הסופרים, גדול הפילוסופים, גדול הממציאים (הוא סייע לאדיסון בהרכבת הנורה החשמלית), המצטיין בין גולשי הסקי, ידיד שועי העולם, היחיד שבחברתו קיבל פרויד תסביך נחיתות.

קטע זה, הפותח את אחד הפרקים בספר, מדגים את חיבתם של הצ'כים לגיבורי התרבות ההומוריסטיים שלהם: יארה צימרמן אינו אדם בשר ודם, אלא יציר דמיונם של שני כותבי מחזות, שבראו אותו בדמותו של גאון בלתי נראה, הרוח החיה בתיאטרון הסאטירי שהקימו ב-1967. התיאטרון פועל בהצלחה גם היום, ובערי צ'כיה מצויים רחובות הקרויים על שמו של צימרמן.

רות בונדי, ילידת פראג, ומי שחתומה על תרגומם של למעלה ממחצית שבעים הספרים הצ'כים שראו אור בעברית, סוקרת בספר זה את תפקידו של ההומור בתרבות ארץ הולדתה. כל אחד מפרקי הספר עוסק בפן אחד של הנושא המרכזי, חלקם מתמקדים ביוצרים שונים. בין השאר עוסקת הסופרת בהומור יהודי ואנטי-יהודי, בהומור הגטאות, ביצירה התרבותית תחת המשטר הקומוניסטי נטול ההומור, בקולנוע ובתיאטרון בובות. היא מתייחסת ליצירותיהם של יאן נרודה (שפבלו נרודה הצ'יליאני שאל ממנו את שמו), של אוטה פאוול, מילן קונדרה (שעל ספרו "הבדיחה" היא אומרת "זה לא הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד", ומנמקת), ואצלב האוול, בוהומיל הראבל, מיכאל ויווג, ואחרים שלא הכרתי, וכמובן לא נפקד מקומם של ירוסלב האשק ושווייק שלו, של קארל צ'אפק, הסופר שהשפיע על כתיבתה של בונדי, ושל קפקא.

כצפוי מספר רציני על הומור פרי עטה של רות בונדי, הוא מציג מחקר מעמיק נגיש וחייכני. כמו בספריה האחרים, העיוניים והאישיים, היא משלבת יסודיות חכמה עם חקרנות נלהבת. ניכר בספר שנכתב מתוך אהבה וענין, ולכן לא נעדרות ממנו הערות פרטיות, ואישיותה הכובשת של בונדי נוכחת בטקסט. כך, לדוגמא, כשהיא כותבת על נרודה, אבי הפיליטון הצ'כי, היא מודה שבשל כתביו האנטישמיים סירבה לתרגם את הסיפורים שעשו לו שם: "סירבתי – מתוך צרות אופקים ופרובינציאליות, יש להודות. לאן היינו מגיעים אם היינו מחרימים את כל הסופרים שלא אהדו יהודים?". רות בונדי, כידוע, חוותה את תוצרי האנטישמיות על בשרה בטרזין, בביקרנאו ובברגן-בלזן. בשל התנסויותיה אלה היא יכולה לענות לסופר קארל פולאצ'ק, שטען כי בצ'כיה החיים לא כל כך קלים, שלעם תהיה סיבה להומור: "הומור מגרש שדים גם בזמנים קשים, מקל על צער ומצוקה".

אחד הפרקים האחרונים מוקדש לתרגומי הספרות הצ'כית לעברית. מרבית ספריו של צ'אפק תורגמו עוד לפני קום המדינה, ובונדי סבורה כי הגורמים לכך היו אסירות התודה כלפי מסריק וגעגועים של יוצאי צ'כיה למדינה שעזבו מאחור. על תדמיתה של הספרות הצ'כית היא כותבת כי "מצ'כים מצפה הקורא העברי להומור נינוח, לחכמת חיים, להבנת חולשות האדם", וסבורה בצניעות כי "אולי יחס הקורא העברי לספרות הצ'כית הוא פועל יוצא מיחסי אליה, שכן תמיד בחרתי לתרגום יצירות שיש בהן זיק של הומור". את בחירתה בהומור היא מסבירה בנטייתה להוסיף לקורא כוח, לא מועקה. שבעים מספריהם של סופרים צ'כים תורגמו לעברית, לאין ערוך יותר מיצירות שמקורן במדינות קטנות אחרות, ואין ספק שלמפעלה של בונדי משקל ניכר בחיבובה של היצירה הצ'כית על הקוראים הישראלים. על המדד הסובייקטיבי להצלחתם של הספרים היא כותבת את הדברים הבאים, שמאוד דיברו אלי: "אם העניק הספר שעת נחת, חומר למחשבה, השאיר טעם של עוד, הקל בשעה שחורה, נרשם בזכרון לפחות באמירה נבונה, בקטע אחד שחוזרים אליו – הספר נסגר בתודה, אולי אף בשמץ של חיוך".

"רצינות ההומור" מסתיים במונולוג אישי, מעין סיכום, של רות בונדי בת התשעים ושלוש, המודעת לכך שזהו ספרה האחרון: "נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו". רות בונדי נפטרה בנובמבר 2017, והותירה לקוראיה מפעל ספרותי מפואר. אמליץ בהזדמנות זו על שני ספרי עיון שלה שהרשימו אותי במיוחד, "השליח", ביוגרפיה של אנצו סרני, ו"אדלשטיין נגד הזמן", סיפורה של יהדות צ'כיה בתקופת השואה וסיפורו של מנהיגה באותה תקופה.

האיור שעל העטיפה הוא יצירתו של ייז'י סליבה. עבודות נוספות שלו ניתן למצוא בקישור.

כנרת זמורה ביתן

2018

ארווין יאלום, פסיכיאטר וסופר, מחלוצי הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, בן שמונים וחמש בעת כתיבת הספר, מסכם ב"להיעשות אני" את חייו ואת עבודתו המקצועית. על הכריכה נכתב כי עד כה חקר את הזולת, וכעת הוא חוקר את עצמו, אך אבחנה זו אינה מדויקת. כפי שעולה מספריו האחרים, וכפי שמודגש גם כאן, תפיסתו הטיפולית של יאלום שוללת את הגישה המתנכרת והמתבדלת של מטפלים מסורתיים, ומטיפה למעורבות אישית של המטפל באינטראקציה עם המטופל עד כדי חשיפה אישית. כתוצאה מכך, גם כשהפנה את תשומת לבו ואת רגשות האמפתיה שלו אל דורשי עצתו, בעצם לא חדל להתבונן אל תוך נפשו. לכן, גם בספר הזה, השם דגש על הביוגרפיה הפרטית והמקצועית של יאלום, נמצא את מטופליו, עליהם הוא כותב לקראת סיום, "עבודתי עם מטופלים מעשירה את חיי בכך שהיא מעניקה משמעות לחיים".

יאלום פורש את סיפור חייו, החל בהוריו שהיגרו מאירופה ועמלו שעות ארוכות בחנות המכולת שניהלו, עבור בנישואיו הארוכים למרילין, סופרת וחוקרת בזכות עצמה, וכלה בילדיו ובנכדיו. על זכרונותיו הרחוקים הוא אומר בכנות, "כתבי זכרונות, ובלי ספק גם הנוכחי שבכאן, בדיוניים הרבה יותר מכפי שאנו אוהבים לחשוב". הוא מתאר את דרכו המקצועית, את התפתחות תפיסותיו, ואת היותו סטודנט נצחי הלומד מכל אדם. פרקים מעניינים מוקדשים לעבודתו הספרותית, מן הגרעין הרעיוני ועד המעטפת הסיפורית. כשכתבתי את התרשמותי מספרו "כולנו בני חלוף", הבעתי את דעתי כי גם מי שלא עבר חוויה דוגמת אלה המתוארות בספר, יכול למצוא ענין במסופר, להזדהות עם המצוקה, ולצאת עם תובנות. לכן הופתעתי ללמוד שיאלום לא כיוון את ספריו אל הקהל הרחב, אלא ייעד אותם להיות כלי עזר למטפלים צעירים (וזו, אגב, הסיבה שבגינה הוא עצמו נוכח בגלוי ובגילוי לב בכל ספריו). מסתבר שכשיש לך סיפורים מעניינים לספר, וכשרון להנגיש אותם, הם מוצאים מסילות אל קהל מגוון.

פרק מעניין, אחד מני רבים, מתאר את התפתחות הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, בשל חוסר שביעות רצונו של יאלום מן התורות האחרות, ובשל היכרותו עם הפילוסופיה: "יותר ויותר תפסתי שרבות מהבעיות שהמטופלים שלי נאבקו אתן – הזדקנות, אובדן, מוות, הכרעות חיים עיקריות, כמו באיזה מקצוע לבחור או עם מי להתחתן – טופלו לעתים קרובות באופן נכון יותר על ידי סופרים ופילוסופים מאשר על ידי העוסקים בתחום שלי". בבעיות הללו, בחרדות הקיום העיקריות – המוות, החופש, הבידוד והמשמעות – יש, לתפיסתו, למקד את הטיפול.

מוות הוא נושא שיאלום מרבה לעסוק בו, ובספר זה הוא מעלה את ההשערה שיתכן שנתפס לכך משום שהאמין, בהתחשב בגנטיקה, שימות צעיר, והקדיש זמן ומאמץ למנוע זאת. מכל מקום, אמונתו המוצקה היא כי "אף כי ממשות המוות עשויה להרוס אותנו, רעיון המוות עשוי לגאול אותנו". ממטופליו הוא מבקש בתחילת הטיפול לשרטט קו שתחילתו בלידה וסיומו במוות, לסמן את מיקומם על הקו, ולהתייחס למשמעות המיקום ולהשלכותיו.

נקודה ישראלית: יאלום מונה את ישראל עם מדינות ים תיכוניות אחרות – יוון, תורכיה ועירק – שבהן קהל הקוראים שלו גדול באופן לא פרופורציונלי.

עוד הוא מספר על התנסויותיו החד-פעמיות עם סמים, על נסיונו להתחבר לפילוסופיה מזרחית, על חוסר הצלחתו ליישם את הטיפול הקבוצתי, שהוא חסיד נלהב שלו, ביפן בשל שוני תרבותי. הוא מתאר את יחסו ליהדות ולדת בכלל, מספר על העדפותיו הספרותיות (בין השאר, "ילדי חצות", "סיילאס מארנר", "מאה שנים של בדידות") והאמנותיות, ועוד.

סגנונו של יאלום רהוט וישיר, כמו משוחח עם הקוראים. גם כשהוא גולש לתחומים מקצועיים הוא נהיר ונגיש. מצאתי ענין בסיפור האישי – מילדות בשכונת מצוקה אל תהילה עולמית – ולא פחות מזה בסיפור המקצועי ובתובנות העולות ממנו. בהחלט מומלץ.

Becoming Myself – Irvin D. Yalom

כנרת זמורה ביתן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

את רוברט האריס אני מעריכה מאוד בזכות ספריו המבוססים על אירועים היסטוריים. משום כך, למרות דעה קדומה נגד ספרים שמוגדרים כמותחנים ושמשווקים את עצמם באמצעות אותיות תבליט זוהרות, בחרתי לקרוא את ספרו זה. לא התחרטתי על הבחירה.

האריס אינו מזכיר במפורש את המונח "קריסת בזק" (Flash Crash), אך הארוע שזכה לשם זה בשל צלילת המדדים המובילים בוול סטריט ב-6 במאי 2010 היווה מן הסתם את הזרז לכתיבת הספר. הקריסה התרחשה למעשה ללא מעורבות אנושית ישירה. אלגוריתמים מתוחכמים הם המנהלים את המסחר, והם שהיו אחראים לארוע. ברור שהאלגוריתמים עצמם הם מעשי ידי אדם, אך הם מסוגלים ללמוד ולהתפתח, והתנהלותם אינה לגמרי צפויה.

אלכס הופמן, הדמות הראשית בעלילה, הוא פיזיקאי מוכשר, גאון בתחומו, ואדיש לכל מה שחורג מעיסוקו. לאחר שעבד מספר שנים בסֶרן, המרכז לחקר חלקיקים, חצה את הקווים מן המדע הטהור אל הכסף, הקים קרן גידור מצליחה, והפך למליונר. לאחרונה פיתח אלגוריתם מתקדם, שאינו מבוסס רק על נסיון העבר בשוק ההון, אלא גם על התנהגות הצרכנים, ורווחי הקרן הרקיעו שחקים, לשמחתו של שותפו, יוגו קוורי, אשף ביחסי אנוש.

פתיחתו של הספר מצמררת: אלכס מקבל מתנה יקרת ערך מאלמוני, מהדורה ראשונה של ספרו של דרווין, "הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים". דף, ובו פרטי סוחר הספרים שממנו נרכש הספר, נעוץ – במקרה? – בפרק העוסק בפחד. בלילה שאחרי קבלת הספר נפרץ ביתם הממוגן של אלכס ושל אשתו גבריאל, אלכס מוכה על ידי הפורץ ומובל לבית חולים. במהלך היום המתואר בספר תהיינה לאלכס סיבות נוספות לחוש רדוף, והגורם לצרותיו, כך יתברר, מאיים לא רק עליו.

רוברט האריס כתב ספר מתח מעוגן עמוק במציאות, תוך שהוא מוכיח בקיאות בנושאים עליהם הוא כותב, מציג דמויות משכנעות ולא פלקטיות, משלב ציטוטים מרחיבי דעת מאת דרווין ואחרים, ומביע עמדות בתחומים שונים במשולב עם הסיפור. הוא מתייחס, בין השאר, לעושר ולהשפעתו על בעליו, להתנהגות העדרית של הציבור, ולפחד כמניע. ואולי המסר החזק מכולם עולה מן הפרק החותם את הספר: הכסף מעוור. מומלץ.

The Fear Index – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אהרן אפלפלד כתב למעלה מארבעים ספרים, כל אחד מהם מספר סיפור אחר על הימים שלפני השואה ועל הטראומה שאחריה, רובם ככולם אינם מתעדים את חוויותיו האישיות, ובכל זאת כולם ביוגרפיים, שאובים מתחושותיו, מנופי הולדתו, ופה ושם גם מהתנסויותיו הפרטיות. "הבית הראשון", כך הוא כותב, "החזרה אליו והשהות בו, הזינו כל ספר שכתבתי". "אבי ואמי", לעומת הספרים האחרים, הוא אוטוביוגרפי. הספר מתאר חודש על גדת הנהר פרוט, שם בחרו יהודים בני מעמד הביניים לבלות את חופשת הקיץ. אהרן אפלפלד, אז עדיין ארווין, שהה עם הוריו בבקתה שתוחזקה על ידי הכפריים במקום. השנה היא 1938, צילה של המלחמה העתידית מפר את שלוות הנופשים, וארווין בן העשר (למעשה נולד ב-1932, כלומר היה בן שש באותה שנה – אולי נטל לעצמו את חירות הסופר), חד הבחנה וסקרן, מטמיע בזכרונו את רוח המקום ואת רוח התקופה, שילוו אותו ביצירתו הספרותית העתידית.

הפרק הראשון עוסק כולו במעשה היצירה הספרותית, בחווית הכתיבה, ובאופן בו ניתן ביטוי למבטו של הילד במשולב עם נסיון החיים שרכש המבוגר. גם בהמשכו של הספר ישוב ויידרש לענין זה: "מראות ילדות הם המנוע של הסיפור. הם מעניקים לסיפור אש בראשית. בלא מראות אלה עלול הסיפור לשקוע בים של פרטים אפורים, אך אליהם יש לצרף תמיד את ההתנסויות הבוגרות, שהן הלחם והמלח של החיים". במהלכו של הספר משמיע אפלפלד את האני מאמין הספרותי שלו, ומתייחס בין השאר אל הסגנון המינימליסטי המאפיין את כתיבתו – "הסיפור הטוב שואף אל הצמצום ואל הריכוז" – ואל החספוס המסוים שבהתבטאויותיהן של כמה מדמויותיו: "לא פעם, בשנים הראשונות של כתיבתי, היה חוסר מלים נכונות גורם לי למחנק ולקוצר נשימה. רק לימים למדתי שמצוקת מלים, גמגום, משפטים מחוספסים, כל הפגמים שמונים בכתיבה גרועה, הם לעתים יתרונות. משפטים רוהטים וערוכים להפליא מסתירים לא פעם נביבות. שפע מלים מסודרות הוא לעתים עודף גולש". מכיוון שבחירתו הסגנונית היחודית עוררה בי תמיהה כמעט בכל אחד מספריו, מצאתי ענין רב בהיבט זה של הספר.

ההצצה אל חדר העבודה של הסופר מעניינת, אך היא אינה נושאו היחיד של הספר. אפלפלד משלב את זכרונותיו מהוריו עם אוירת התקופה, מביט בעיניים של ילד על עולם המבוגרים, ומשקף את החרדות וההתחבטויות נוכח ההווה המתקדר והעתיד המאיים. כמו בכל מקום באירופה של אותן שנים, היהודים התלבטו בין הרכנת ראש עד יעבור זעם לבריחה, ורבים מהם בחרו להתעלם מן האיום. גם כשהאיכרים בכפר בו נפשו הפליאו בהם את מכותיהם, סברו רובם כי מדובר בתופעה נקודתית: "הפוגרום בזעיר אנפין, כפי שכונה כאן, חלף ולא שייר עקבות מבהילים. האנשים דברו עליו כעל תופעת טבע שאי אפשר לרסנה. האיכרים עוד שייכים לטבע ואין טעם לצפות מן הטבע שינהג בתבונה". ובכל זאת אי אפשר היה למנוע מן הארועים החיצוניים לחלחל אל השלווה המדומה של הנופש, והאנשים החלו נשמטים זה אחר זה, ומסתלקים חזרה אל בתיהם.

אפלפלד מתאר את הוריו, שבדרך זו או אחרת כבר נכחו ברבים מספריו האחרים. האב והאם היו טיפוסים שונים, כמעט הופכיים זה לזה. האם, שעליה הוא כותב, "לאמא, זאת למדתי באיחור רב, יש יחס רליגיוזי לחיים […] יחסה לבני אדם, לבעלי חיים ולחפצים, הוא קשוב", אהבה בני אדם, חשה בנוח בחברתם, הרגישה חלק מן העם היהודי, שאביו העדיף לכנותו בתואר "שבט". היתה לאם יכולת להבחין בפרטים, לקלוט ניואנסים דקים. האב היה אדם רציונלי, אתאיסט, חסר סובלנות כלפי חסרונותיהן של הבריות, מתבטא באירוניה נושכנית. בנם הושפע משניהם: "לא פעם כאמור, לאורך השנים, הייתי נכון ללכת בדרכו של אבא. אך מה לעשות ודרך זו לא תאמה את כלי נפשי. מטבעי איני מבקש לשנות בני אדם או לתקן אותם".

אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב ליד בית הוריה לאחר פלישת גרמניה לאזור שהיה אז בשליטת רומניה. סופר דרמטי יותר מאפלפלד אולי היה בוחר ברצח הזה, שאחריו השתנו חייו כליל, כסיום לספר. אפלפלד, נאמן למינוריות, מסיים את ספרו רגע לפני האסון:

התחושה הגוברת כי מה שהיה לא ישוב מילאה אותי ערגה עגומה. מדי פעם הייתי פורץ בבכי. אמא היתה מחבקת אותי ואומרת, "המלחמה עוד רחוקה, האנשים נוטים להפריז, הכל שקט לעת עתה. בערב יבואו גוסטה ודוקטור צייגר, ואני מכינה ארוחה שכולם יזכרו אותה ימים רבים".

"אבי ואמי" הוא אמנם ספר אישי מאוד, אך הצמצום המשפחתי והתקופתי אינו תוחם את הסיפור בדלת אמותיו. ארווין הילד עוקב אחר יחסי הגומלין בין הבריות, על היפה והכעור שבהם, עומד על מורכבותם של בני האדם, שהאסון שבפתח מעצים ומבליט את יחודיותו של כל אחד מהם, ומהתבוננותו ומתובנותיו מתפתחת אישיותו ונבנית תפיסת עולמו. יחסית למינימליזם של אפלפלד, הספר הזה מפורט ושופע פרטים, חדווה ותוגה שורים עליו יחדיו – "באותו קיץ על הגדה ראיתי את העליזות של היאוש" – והגעגוע צובט את הלב.

כנרת זמורה ביתן

2013

על הכריכה: ציור של אדגר דגה מ-1865 – אחותו ובעלה לאחר הריון שהסתיים באובדן העובר

הסופר שבתי טבת מוכר בעיקר בזכות ספריו העיוניים העוסקים בהיסטוריה הישראלית, ביניהם "קנאת דוד", הביוגרפיה של בן-גוריון, ו"חשופים בצריח", המתאר את קרבות השריון במלחמת ששת הימים. "יומנים מאתמול" הוא ספר אישי, ובו הוא מספר פרקים מילדותו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוריו, חלוצי העליה השלישית, התישבו תחילה בצפון הארץ, אך קבעו לבסוף את ביתם בתל-אביב. בדומה לעולים אחרים, שעזבו את ביתם ואת מולדתם, בין מכפיה ובין מרצון, נותרו גם אצלם געגועים לעבר, ובדמיונם חיברו בין שתי המולדות השונות כל-כך.

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן -שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר. נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.

באהבה ובהומור מתאר שבתי טבת ארועים מחיי משפחתו. הוא מספר על אביו, חולם נלהב, שהתמסר מכל הלב לכל רעיון שעלה בדעתו, שהיה אוהב אדם, והקיף עצמו בטיפוסים שונים ומשונים. הוא מספר גם על אמו, שהחזיקה בדעות מוצקות על טוב ורע, על מותר ואסור, על נכון ולא נכון, בוראת לעתים מציאות משלה ומאמינה בה. באחד המקרים המתוארים בספר לקחה על עצמה תפקיד של מורה פרטית לחשבון ולהנדסה, למרות שלפי תפיסתה קוים מקבילים יכולים להפגש, סכום הזויות במשולש אינו בהכרח מאה ושמונים, ומעגל משיק לקו ישר בשלוש נקודות. בנה השווה בינה לבין בן-גוריון, "לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם". הבדלי האופי בין ההורים גרמו לעימותים ביניהם, והבן מתאר אותם בחיות רבה, בשעשוע ובחיבה. הסיפורים מתרחשים בבית ובסביבתו על רקע התקופה, ומקימים לתחיה את ארץ-ישראל של אותם ימים, ואת החברה הישראלית שבראה את עצמה יש מאין.

הספר יעורר מן הסתם נוסטלגיה בלבם של ילדי התקופה, וגם מי שגדלו בתל-אביב בעשורים שאחר-כך, או מי שילדותם עברה בחברתם של הורים או של סבים שעקרו ממקומם ועלו לכאן, ימצאו בספר מקבילות לעצמם. אך אין צורך להימנות עם אלה או עם אלה כדי ליהנות מסיפורי הילדות המקסימים: הם כתובים בכשרון ובחן, וקריאתם מהנה עד מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2004 (ראה אור לראשונה ב-1975)

האביר דה-גְּרִיֶיה היה בן שבע-עשרה כשפגש את מָנון לֶסקו הצעירה ממנו. דה-גרייה סיים את חוק לימודיו, ועמד להצטרף לבית-ספר להכשרת פרשים. את הערב האחרון לפני עזיבתו את העיר בה למד בילה בחברת ידידו הטוב טיברז', שעמד להצטרף לשורות הכנסיה. מהלך חייו השתנה כשעיניו נחו על מנון, שנשלחה על ידי הוריה למנזר, כדי לגמול אותה מתשוקתה לתענוגות. השניים מסתלקים יחדיו, ופותחים בחיים משותפים.

על פניו "מנון לסקו" הוא סיפור על אהבה הגוברת על בגידה ועל שברון לב, כמו גם על מכשולים חיצוניים, אך בעיני הוא בעיקר סיפור התבגרות. את דה-גרייה ואת מנון מאפיינים קלות דעת, תכנון לקוי הנובע מכושר שיפוט בוסרי, קוצר רוח, וסדר עדיפויות השם את התענוגות בראש מעייניהם מבלי להתחשב במחיר. מנון אוהבת את דה-גרייה בכנות, ואינה רודפת בצע, אך הוא יודע שלמען הנוחות ולמען הבידור לא תהסס לעזוב אותו עם מי שיוכל לספק אותם. כדי לשמר את אהבתו הוא מוכן לרמות, להמר, ולנצל את משפחתו ואת חבריו. בעוד דה-גרייה מודע לסטייתו מדרך הישר, אך מצדיק אותה לעתים כמעשה קונדס ולעתים בהיתלות בערכי התקופה – " פִרנוס מאהבת אינו מוחזק בדורנו תועבה, ואף מעט עורמה במשחק כדי להטות את המזל לצדך לא לחרפה ייחשב" – מנון מאמינה בכנות בתמימות של עצמה, ואינה מוצאת רע במעשיה. הצער היחיד שהיא חשה הוא נוכח כאבו של האביר, בו היא פוגעת שוב ושוב.

אחרי מספר משברים ופרידות, מנון נשלחת לבית מחסה, ומשם תיאלץ להגר בכפיה למושבה צרפתית באמריקה (ניו-אורליאנס של ימינו). צרפת, שביקשה לחזק את מושבותיה ולהגדיל את מספר תושביהן, שלחה פרוצות לשמש "רֵעות לחיים" למתישבים, והמושל במקום חילק את המגורשות בין נתיניו על פי ראות עיניו. דה-גרייה הנואש מחליט להצטרף אליה. בארץ הגזירה יתרחש סיומו הטרגי של הרומן, וכמסופר בתחילתו של הספר, דה-גרייה ישוב שנתים אחר-כך לצרפת, בודד ושבור.

אַבֶּה פְּרֶבוֹ, שחייו שלו היו הפכפכים לא פחות מחיי גיבוריו, מצהיר במבוא לספר כי היצירה כולה היא מסה על המוסר, שעוצבה כעלילת סיפור למען ינעם לקורא. אני לא משוכנעת שכוונתו עלתה בידיו. אולי על רקע תקופתו הספר יכול היה להתקבל כמסה מוסרית, אך יש בו יחס קל דעת לערכים של היום. דו-קרב לחיים ולמוות היה מקובל אז, ואינו נתפס היום. ההתיחסות כלאחר יד אל רצח סוהר בנסיון לשחרר את מנון אף היא גורמת לכל הפחות להרמת גבה. מתוך אותה תפיסה הציב הסופר מול דה-גרייה את חברו טיברז', הנדיב, המוסרי, ההולך בדרכי האל, ומוכן להקריב את עצמו בשם החברות. אבל טיברז' הוא טיפוס מהלך שיממון, ודווקא דה-גרייה הסוטה מדרך הישר הוא הנוגע אל הלב. בדומה לכך, שני הצעירים מוקפים נוכלים, כולל אחיה של מנון המבקש לסרסר בה, ורגשי הרחמים והאמפתיה מן ההכרח שיופנו אל הזוג הפוחז. שהרי, כפי שאומר שופט שדה-גרייה מובא בפניו: "אהבה, אהבה, הלעולם לא תשכני בשלום עם שיקול-הדעת?". מכל מקום, חלקה השני של הצהרת הסופר מתקיים במלואו – הסיפור נעים לקריאה.

עידו בסוק תרגם בלשון מעט מיושנת וגבוהה, ההולמת יפה את הספר, והוסיף אחרית דבר מעניינת אודות הסיפור ואודות הסופר. את הספר מעטרים תחריטים מקוריים ממהדורת 1753, מהדורה שהסופר הכניס בה שינויים בהתאם לעמדותיו שהשתנו עם השנים. התרגום שלפנינו הוא של המהדורה הראשונה משנת 1731.

נהניתי מן הכתיבה ומן ההצצה אל צרפת של לפני כמאתים שנה, ואני ממליצה על הספר.

Manon Lescaut – Abbé Prevot

זמורה ביתן

1987 (1731)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק

"גלגולי האהבה" הוא קובץ המכיל אחד-עשר סיפורים. בדומה לסיפורים שבספריה האחרים של אליס מונרו, גם כאן העלילות מתרחשות פיזית על רקע קנדה הכפרית, אך התרחשותן האמיתית היא בנפשות דמויותיהן, ובכך הן חוצות גבולות. בשונה מספרים כמו "מי את חושבת שאת", כאן אין חוט סיפורי או רעיוני מקשר בין הסיפורים. כל אחד מהם עומד לעצמו, עוסק בנושא משלו, רובם בוחנים יחסים בתוך המשפחה – בין בני זוג ובין הורים וילדים, חלקם שמים דגש על מצבן של הנשים. בשונה מספרים כמו "חיים יקרים", שם הוּבלה כל עלילה אל משבר, כאן הדרמה רוחשת בכל שלבי הסיפור.

קריאת ספר נוסף של אליס מונרו יש בה מעין תחושה של שיבה אל מחוזות מוכרים. לא רק בשל המיקום הגיאוגרפי, אלא בעיקר משום שהסופרת מעניקה לקורא חוויה אינטימית, כאילו בעודה מספרת על זרים היא בעצם מספרת לקורא משהו על עצמו. יש בסיפורים, למרות הפשטות לכאורה של הגשתם, מורכבות שמחייבת ריכוז: הם אף פעם אינם חד מימדיים, למרות שנראה כי הם ממוקדים בנושא אחד. תמיד יש בהם תובנות דקות מעבר למוקד הסיפורי, והמכלול על פרטי פרטיו ראוי לתשומת לב.

סגנונה של מונרו בסיפורי הקובץ הזה הוא של מִקטעים המצטרפים יחדיו לסיפור מושלם. הסופרת נעה בחופשיות בין זמנים, עוברת כאילו בקשר אסוציאטיבי מאפיזודה לאפיזודה, אך אלה נקשרות יחדיו להביע רעיון, וברור שהבחירה האסוציאטיבית לכאורה היא בעצם מוקפדת ומכוונת.

בסקירה על "משהו שרציתי לספר לך" עשיתי לעצמי חיים קלים, ובמקום לנסות לנתח את אמנותה המרשימה של מונרו בחרתי לצטט כמה קטעים שדברו אלי במיוחד. הפעם אקל על עצמי עוד יותר, ואצרף קישור אל הסיפור הראשון, "גלגולי האהבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו. המוטיב המרכזי בסיפור הוא האופן שבו מתקבעים זכרונות ילדות בניגוד להתרחשות הארועים בפועל, ובעיני הוא פשוט נפלא.

כמו את ספריה הקודמים שקראתי, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מי שכבר קרא מספריה של אליס מונרו, אינו זקוק להמלצה. מי שלא קרא, ייהנה בסיפורים שבקובץ זה מתחילתו של קשר מהנה.

The Progress of Love – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2018 (1983)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

בשלהי שנות השמונים קרא פטריק מודיאנו מודעה שפורסמה בעתון פריזאי ב-31 בדצמבר 1941. במודעה מבקשים ארנסט וססיל ברודר את עזרת הציבור באיתור בתם דורה בת החמש-עשרה שנעלמה. פריז של אותם ימים היתה נתונה תחת כיבוש נאצי. יהודים נאלצו להשמע לשורה ארוכה של הוראות דרקוניות מגבילות. היעלמותם של יהודים היתה דבר של יום ביומו, ומוטב היה לא למשוך תשומת לב. ובכל זאת, החליטו הוריה של דורה לפרסם את המודעה כדי להשיב אליהם את בתם. הסופר, שאזור מגורי המשפחה היה תבנית נוף מולדתו, ושאביו היהודי היה אף הוא קורבן לרדיפות, יצא למסע אישי בעקבות המודעה, ובספר הוא משתף בממצאיו ובתחושותיו.

שמו של הספר במקור הוא פשוט "דורה ברודר", כמציב יד זכרון לילדה, נותן שם לאחת מרבבות הקורבנות. השאלה מה קרה לה שנעלמה כך לא תבוא כאן על פתרונה המלא, אבל המסע בעקבותיה ישמש למודיאנו חוט מוביל בצלילתו אל פריז של אותה תקופה אפלה.

ארנסט, יליד אוסטריה, וססיל, ילידת הונגריה, נפגשו בצרפת לאחר שנמלטו מארצותיהם. הוא פועל פשוט, מסווג כנכה בעקבות קרבות מלחמת העולם הראשונה בהם נלחם במסגרת לגיון הזרים הצרפתי. בתם נולדה ב-25 בפברואר 1926. כשנדרשו היהודים להרשם אצל הרשויות, נמנע ארנסט מלהצהיר על קיומה של בתו, אולי ביקש למנוע ממנה את הגורל שהתדפק כבר על הדלתות. אולי מאותה סיבה רשמו אותה הוריה ב-1940 לבית ספר בתנאי פנימיה בניהול הכנסיה. האם האוירה הקודרת והתנאים הקשים במוסד גרמו לה לברוח?

פטריק מודיאנו, בסבלנות מרובה, חיפש מסמכים, עדויות, בדלי מידע. במסעו בעקבות דורה פגש בסיפורים קורעי לב, ונקב בשמותיהם של אנשים שאין מי שיציב להם יד. הוא מצטט מכתבים שנכתבו ביאוש אל מחלקת היהודים: "הריני פונה בבקשה לכבוד חסדו, לשחרר את נכדי מיכאל-רובין, בן שלוש, צרפתי, בן לאם צרפתיה, שנכלא בדראנסי יחד עם אמו". הוא מבקר במקומות שנהרסו או שהוסוו אחרי המלחמה, ביניהם קסרקטין טורל, מתקן כליאה וחקירות: תחת אותה שכבה של אובדן זכרון חשת היטב דבר מה, מזמן לזמן, הד מרוחק, חנוק, אלא שנבצר ממך לומר מהו בדיוק. כאילו נמצאת בגבולו של שדה מגנטי, בלי מטוטלת שתקלוט את גליו. מחמת ספקות ויסורי מצפון תלו שם את המודעה "שטח צבאי אסור להסריט או לצלם". הוא מרבה לתאר תחושות, אל-טבעיות כמעט, הפוקדות אותו כשהוא שב אל ארועי התקופה, מרכזיים וזוטרים גם יחד. כך הוא צופה בסרט שהוקרן באותם ימים, וכשהוא חווה אותו כאפל, למרות שאינו כזה, הוא מבין כי הסרט הזה היה ספוג במבטיהם של הצופים בזמן הכיבוש – צופים מכל הסוגים, שחלק גדול מהם לא שרדו אחרי המלחמה. הם הובלו אל הבלתי נודע, אחרי שצפו בסרט הזה, בערב שבת אחד, שהיווה בעבורם הפוגה.

"מה קרה לדורה ברודר" הוא ספר רגיש, שבסגנונו היחודי, הנע בין תיעוד לקינה, פורט את ההיסטוריה לסיפורים פרטיים הנחרטים בלב.

ארנסט, ססיל ודורה ברודר הובלו לאושוויץ ב-1942, משם לא שבו.

Dora Bruder – Patrick Modiano

כנרת זמורה ביתן

1998 (1997)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

דורה והוריה, ססיל וארנסט

"לטענת גרייס" מבוסס על דמות אמיתית, שזכתה בזמנה לתשומת לב מרובה. גרייס מארקס נולדה באירלנד בשנת 1828. בשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתה מרובת הילדים, מצב שנגרם בחלקו בשל נסיבות חיצוניות ובחלקו בשל האלכוהוליזם של האב, היגרה המשפחה כולה לקנדה ב-1840. שלוש שנים אחר-כך הורשעה גרייס בת החמש-עשרה ברצח תומס קינאר, שבביתו הועסקה כמשרתת, ונחשדה ברצח ננסי מונטגומרי, סוכנת הבית שהיתה פילגשו של קינאר. ג'יימס מק'דרמוט, שהועסק אף הוא באותו מקום והורשע באותו רצח, נתלה. גזר-דינה של גרייס הומתק בשל גילה הצעיר למאסר עולם.

מרגרט אטווד, שספריה עוסקים בנושאים חברתיים, וביניהם – ולא השולי שבהם – מעמד האשה, מתחקה בספר זה אחר סיפורה הפרטי של גרייס, המעוגן עמוק ברקע החברתי של תקופתה. שמו של הספר, במקור ובתרגום, מרמז שמה שנראה ברור ומובן על פני השטח אינו משקף בהכרח את המציאות. עיקרו של הספר הוא הסיפור כפי שגרייס בוחרת לספר, רוב הזמן באוזניו של ד"ר סיימון ג'ורדן (דמות בדויה). סיימון הוא רופא צעיר, העושה צעדים ראשונים ומהוססים בחקר הנפש, תחום רפואי בהתהוות. מספר אישים בעיר, בה היה ממוקם הכלא, ביקשו להביא לשחרורה של גרייס, וסיימון נשלח לתהות על קנקנה ולקבוע אם מדובר ברוצחת או בקורבן.

מרגרט אטווד היא מספרת סבלנית, שעיניה מבחינות בפרטים חיצוניים ויורדות אל מצולות הנפש. היא מניחה לגרייס לספר את קורותיה יום אחר יום, ולהתעכב על מראות ועל ריחות ועל תחושות. גרייס מצטיינת בתפירת שמיכות טלאים, שמיכות המורכבות מתמונות בודדות המצטרפות לסיפור. בדומה לכך, נרקמות תמונות חייה, פרט אחר פרט, ומצטרפות לסיפורה של ילדה שגדלה בעוני ובמצוקה, שהיתה אם לאחיה ולאחיותיה, ועברה משירותו של אביה לשירותם של זרים. גרייס מספרת על מאבק יומיומי לשמירה על עצמיותה בעולם הרואה בה כלי, ועל המאבק לשפיות כשהחיים בכלא אינם מציעים עתיד כלשהו, אלא מציבים שורה של מגבלות שעונשים גופניים צפויים למפרים אותן.

סיפורה של גרייס מצרף יחדיו היבטים רבים של החיים בקנדה בשנים שלפני עצמאותה. היא מתארת את ההגירה האירית שזכתה לתדמית לא מחמיאה, את החברה המעמדית בהשראת בריטניה, את המשרתות שפותו על ידי מעסיקיהן ונזנחו. גרייס, שבתמימות או במתכוון אינה מבדילה בין עיקר לתפל, מספרת לד"ר ג'ורדן, הלהוט לשמוע כל פרט, על אורח החיים של התקופה, על אמונותיה ועל מנהגיה. מטבע הדברים הסופרת מקדישה מקום לתיאור חווית הכלא, ומשום שגרייס לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה בבית-חולים לחולי נפש, היא מתייחסת בהרחבה גם לטיפול הקלוקל והקשוח בפגועי הנפש. לצד הדמויות הראשיות בראה הסופרת דמויות נוספות, מאובחנות ומובחנות היטב, ביניהן ג'רמיה הרוכל הציני, ידידה של גרייס, וגברת המפרי התלותית, בעלת הבית של ד"ר ג'ורדן. מרגרט אטווד בכשרונה הרב מקימה לתחיה את המקום ואת התקופה, ולמרות ריבוי הפרטים הספר נקרא בענין ובאותה סבלנות בה נכתב.

ומה בקשר לרצח? האם הוכיח ד"ר ג'ורדן את אשמתה של גרייס או את חפותה? הסופרת הסתמכה בנושא זה על התיעוד של התקופה – מסמכי המשפט, כתבות עתונאיות, ספרה של סוזנה מודי, Life in the Clearings Versus the Bush , ועוד, אך נראה לי כי יותר משביקשה לפצח את התעלומה, ביקשה לספר את התקופה. בהקשר של התיעוד מעניין לציין שבאותם ימים ביקור בכלא ובבתי חולים לחולי נפש היה בגדר בילוי מקובל, וגרייס היתה בבחינת אטרקציה מרכזית.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "צבע החלב". בדומה לגרייס, מרי בת הארבע-עשרה גדלה במשפחה קשת-יום, והורחקה מביתה על מנת לשמש משרתת. שתי הבנות עברו חוויות דומות ושונות עד שחוו משבר דרמטי. היה מעניין לקרוא את שני הספרים זה ליד זה. הכניעות וההשלמה של מרי מול מאמציה של גרייס לשמור על עצמיות. האנגליוּת של מרי, שיתכן כי בשלה היא מקבלת את נסיבות חייה כפי שהן, מול האיריוּת של גרייס, שאולי בה אפשר לתלות את יזמותה ואת מאבקיה לשיפור חייה. התמימות של מרי מול המחושבוּת של גרייס. וכמובן, הצמצום והתמצות של נל ליישון מול רוחב היריעה והפירוט של מרגרט אטווד.

מרגרט אטווד היא סופרת מוערכת, ובצדק, וכשרונה בא לידי ביטוי גם בספר זה. מומלץ.

Alias Grace – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן