תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

אהרן אפלפלד כתב למעלה מארבעים ספרים, כל אחד מהם מספר סיפור אחר על הימים שלפני השואה ועל הטראומה שאחריה, רובם ככולם אינם מתעדים את חוויותיו האישיות, ובכל זאת כולם ביוגרפיים, שאובים מתחושותיו, מנופי הולדתו, ופה ושם גם מהתנסויותיו הפרטיות. "הבית הראשון", כך הוא כותב, "החזרה אליו והשהות בו, הזינו כל ספר שכתבתי". "אבי ואמי", לעומת הספרים האחרים, הוא אוטוביוגרפי. הספר מתאר חודש על גדת הנהר פרוט, שם בחרו יהודים בני מעמד הביניים לבלות את חופשת הקיץ. אהרן אפלפלד, אז עדיין ארווין, שהה עם הוריו בבקתה שתוחזקה על ידי הכפריים במקום. השנה היא 1938, צילה של המלחמה העתידית מפר את שלוות הנופשים, וארווין בן העשר (למעשה נולד ב-1932, כלומר היה בן שש באותה שנה – אולי נטל לעצמו את חירות הסופר), חד הבחנה וסקרן, מטמיע בזכרונו את רוח המקום ואת רוח התקופה, שילוו אותו ביצירתו הספרותית העתידית.

הפרק הראשון עוסק כולו במעשה היצירה הספרותית, בחווית הכתיבה, ובאופן בו ניתן ביטוי למבטו של הילד במשולב עם נסיון החיים שרכש המבוגר. גם בהמשכו של הספר ישוב ויידרש לענין זה: "מראות ילדות הם המנוע של הסיפור. הם מעניקים לסיפור אש בראשית. בלא מראות אלה עלול הסיפור לשקוע בים של פרטים אפורים, אך אליהם יש לצרף תמיד את ההתנסויות הבוגרות, שהן הלחם והמלח של החיים". במהלכו של הספר משמיע אפלפלד את האני מאמין הספרותי שלו, ומתייחס בין השאר אל הסגנון המינימליסטי המאפיין את כתיבתו – "הסיפור הטוב שואף אל הצמצום ואל הריכוז" – ואל החספוס המסוים שבהתבטאויותיהן של כמה מדמויותיו: "לא פעם, בשנים הראשונות של כתיבתי, היה חוסר מלים נכונות גורם לי למחנק ולקוצר נשימה. רק לימים למדתי שמצוקת מלים, גמגום, משפטים מחוספסים, כל הפגמים שמונים בכתיבה גרועה, הם לעתים יתרונות. משפטים רוהטים וערוכים להפליא מסתירים לא פעם נביבות. שפע מלים מסודרות הוא לעתים עודף גולש". מכיוון שבחירתו הסגנונית היחודית עוררה בי תמיהה כמעט בכל אחד מספריו, מצאתי ענין רב בהיבט זה של הספר.

ההצצה אל חדר העבודה של הסופר מעניינת, אך היא אינה נושאו היחיד של הספר. אפלפלד משלב את זכרונותיו מהוריו עם אוירת התקופה, מביט בעיניים של ילד על עולם המבוגרים, ומשקף את החרדות וההתחבטויות נוכח ההווה המתקדר והעתיד המאיים. כמו בכל מקום באירופה של אותן שנים, היהודים התלבטו בין הרכנת ראש עד יעבור זעם לבריחה, ורבים מהם בחרו להתעלם מן האיום. גם כשהאיכרים בכפר בו נפשו הפליאו בהם את מכותיהם, סברו רובם כי מדובר בתופעה נקודתית: "הפוגרום בזעיר אנפין, כפי שכונה כאן, חלף ולא שייר עקבות מבהילים. האנשים דברו עליו כעל תופעת טבע שאי אפשר לרסנה. האיכרים עוד שייכים לטבע ואין טעם לצפות מן הטבע שינהג בתבונה". ובכל זאת אי אפשר היה למנוע מן הארועים החיצוניים לחלחל אל השלווה המדומה של הנופש, והאנשים החלו נשמטים זה אחר זה, ומסתלקים חזרה אל בתיהם.

אפלפלד מתאר את הוריו, שבדרך זו או אחרת כבר נכחו ברבים מספריו האחרים. האב והאם היו טיפוסים שונים, כמעט הופכיים זה לזה. האם, שעליה הוא כותב, "לאמא, זאת למדתי באיחור רב, יש יחס רליגיוזי לחיים […] יחסה לבני אדם, לבעלי חיים ולחפצים, הוא קשוב", אהבה בני אדם, חשה בנוח בחברתם, הרגישה חלק מן העם היהודי, שאביו העדיף לכנותו בתואר "שבט". היתה לאם יכולת להבחין בפרטים, לקלוט ניואנסים דקים. האב היה אדם רציונלי, אתאיסט, חסר סובלנות כלפי חסרונותיהן של הבריות, מתבטא באירוניה נושכנית. בנם הושפע משניהם: "לא פעם כאמור, לאורך השנים, הייתי נכון ללכת בדרכו של אבא. אך מה לעשות ודרך זו לא תאמה את כלי נפשי. מטבעי איני מבקש לשנות בני אדם או לתקן אותם".

אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב ליד בית הוריה לאחר פלישת גרמניה לאזור שהיה אז בשליטת רומניה. סופר דרמטי יותר מאפלפלד אולי היה בוחר ברצח הזה, שאחריו השתנו חייו כליל, כסיום לספר. אפלפלד, נאמן למינוריות, מסיים את ספרו רגע לפני האסון:

התחושה הגוברת כי מה שהיה לא ישוב מילאה אותי ערגה עגומה. מדי פעם הייתי פורץ בבכי. אמא היתה מחבקת אותי ואומרת, "המלחמה עוד רחוקה, האנשים נוטים להפריז, הכל שקט לעת עתה. בערב יבואו גוסטה ודוקטור צייגר, ואני מכינה ארוחה שכולם יזכרו אותה ימים רבים".

"אבי ואמי" הוא אמנם ספר אישי מאוד, אך הצמצום המשפחתי והתקופתי אינו תוחם את הסיפור בדלת אמותיו. ארווין הילד עוקב אחר יחסי הגומלין בין הבריות, על היפה והכעור שבהם, עומד על מורכבותם של בני האדם, שהאסון שבפתח מעצים ומבליט את יחודיותו של כל אחד מהם, ומהתבוננותו ומתובנותיו מתפתחת אישיותו ונבנית תפיסת עולמו. יחסית למינימליזם של אפלפלד, הספר הזה מפורט ושופע פרטים, חדווה ותוגה שורים עליו יחדיו – "באותו קיץ על הגדה ראיתי את העליזות של היאוש" – והגעגוע צובט את הלב.

כנרת זמורה ביתן

2013

על הכריכה: ציור של אדגר דגה מ-1865 – אחותו ובעלה לאחר הריון שהסתיים באובדן העובר

הסופר שבתי טבת מוכר בעיקר בזכות ספריו העיוניים העוסקים בהיסטוריה הישראלית, ביניהם "קנאת דוד", הביוגרפיה של בן-גוריון, ו"חשופים בצריח", המתאר את קרבות השריון במלחמת ששת הימים. "יומנים מאתמול" הוא ספר אישי, ובו הוא מספר פרקים מילדותו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוריו, חלוצי העליה השלישית, התישבו תחילה בצפון הארץ, אך קבעו לבסוף את ביתם בתל-אביב. בדומה לעולים אחרים, שעזבו את ביתם ואת מולדתם, בין מכפיה ובין מרצון, נותרו גם אצלם געגועים לעבר, ובדמיונם חיברו בין שתי המולדות השונות כל-כך.

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן -שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר. נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.

באהבה ובהומור מתאר שבתי טבת ארועים מחיי משפחתו. הוא מספר על אביו, חולם נלהב, שהתמסר מכל הלב לכל רעיון שעלה בדעתו, שהיה אוהב אדם, והקיף עצמו בטיפוסים שונים ומשונים. הוא מספר גם על אמו, שהחזיקה בדעות מוצקות על טוב ורע, על מותר ואסור, על נכון ולא נכון, בוראת לעתים מציאות משלה ומאמינה בה. באחד המקרים המתוארים בספר לקחה על עצמה תפקיד של מורה פרטית לחשבון ולהנדסה, למרות שלפי תפיסתה קוים מקבילים יכולים להפגש, סכום הזויות במשולש אינו בהכרח מאה ושמונים, ומעגל משיק לקו ישר בשלוש נקודות. בנה השווה בינה לבין בן-גוריון, "לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם". הבדלי האופי בין ההורים גרמו לעימותים ביניהם, והבן מתאר אותם בחיות רבה, בשעשוע ובחיבה. הסיפורים מתרחשים בבית ובסביבתו על רקע התקופה, ומקימים לתחיה את ארץ-ישראל של אותם ימים, ואת החברה הישראלית שבראה את עצמה יש מאין.

הספר יעורר מן הסתם נוסטלגיה בלבם של ילדי התקופה, וגם מי שגדלו בתל-אביב בעשורים שאחר-כך, או מי שילדותם עברה בחברתם של הורים או של סבים שעקרו ממקומם ועלו לכאן, ימצאו בספר מקבילות לעצמם. אך אין צורך להימנות עם אלה או עם אלה כדי ליהנות מסיפורי הילדות המקסימים: הם כתובים בכשרון ובחן, וקריאתם מהנה עד מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2004 (ראה אור לראשונה ב-1975)

האביר דה-גְּרִיֶיה היה בן שבע-עשרה כשפגש את מָנון לֶסקו הצעירה ממנו. דה-גרייה סיים את חוק לימודיו, ועמד להצטרף לבית-ספר להכשרת פרשים. את הערב האחרון לפני עזיבתו את העיר בה למד בילה בחברת ידידו הטוב טיברז', שעמד להצטרף לשורות הכנסיה. מהלך חייו השתנה כשעיניו נחו על מנון, שנשלחה על ידי הוריה למנזר, כדי לגמול אותה מתשוקתה לתענוגות. השניים מסתלקים יחדיו, ופותחים בחיים משותפים.

על פניו "מנון לסקו" הוא סיפור על אהבה הגוברת על בגידה ועל שברון לב, כמו גם על מכשולים חיצוניים, אך בעיני הוא בעיקר סיפור התבגרות. את דה-גרייה ואת מנון מאפיינים קלות דעת, תכנון לקוי הנובע מכושר שיפוט בוסרי, קוצר רוח, וסדר עדיפויות השם את התענוגות בראש מעייניהם מבלי להתחשב במחיר. מנון אוהבת את דה-גרייה בכנות, ואינה רודפת בצע, אך הוא יודע שלמען הנוחות ולמען הבידור לא תהסס לעזוב אותו עם מי שיוכל לספק אותם. כדי לשמר את אהבתו הוא מוכן לרמות, להמר, ולנצל את משפחתו ואת חבריו. בעוד דה-גרייה מודע לסטייתו מדרך הישר, אך מצדיק אותה לעתים כמעשה קונדס ולעתים בהיתלות בערכי התקופה – " פִרנוס מאהבת אינו מוחזק בדורנו תועבה, ואף מעט עורמה במשחק כדי להטות את המזל לצדך לא לחרפה ייחשב" – מנון מאמינה בכנות בתמימות של עצמה, ואינה מוצאת רע במעשיה. הצער היחיד שהיא חשה הוא נוכח כאבו של האביר, בו היא פוגעת שוב ושוב.

אחרי מספר משברים ופרידות, מנון נשלחת לבית מחסה, ומשם תיאלץ להגר בכפיה למושבה צרפתית באמריקה (ניו-אורליאנס של ימינו). צרפת, שביקשה לחזק את מושבותיה ולהגדיל את מספר תושביהן, שלחה פרוצות לשמש "רֵעות לחיים" למתישבים, והמושל במקום חילק את המגורשות בין נתיניו על פי ראות עיניו. דה-גרייה הנואש מחליט להצטרף אליה. בארץ הגזירה יתרחש סיומו הטרגי של הרומן, וכמסופר בתחילתו של הספר, דה-גרייה ישוב שנתים אחר-כך לצרפת, בודד ושבור.

אַבֶּה פְּרֶבוֹ, שחייו שלו היו הפכפכים לא פחות מחיי גיבוריו, מצהיר במבוא לספר כי היצירה כולה היא מסה על המוסר, שעוצבה כעלילת סיפור למען ינעם לקורא. אני לא משוכנעת שכוונתו עלתה בידיו. אולי על רקע תקופתו הספר יכול היה להתקבל כמסה מוסרית, אך יש בו יחס קל דעת לערכים של היום. דו-קרב לחיים ולמוות היה מקובל אז, ואינו נתפס היום. ההתיחסות כלאחר יד אל רצח סוהר בנסיון לשחרר את מנון אף היא גורמת לכל הפחות להרמת גבה. מתוך אותה תפיסה הציב הסופר מול דה-גרייה את חברו טיברז', הנדיב, המוסרי, ההולך בדרכי האל, ומוכן להקריב את עצמו בשם החברות. אבל טיברז' הוא טיפוס מהלך שיממון, ודווקא דה-גרייה הסוטה מדרך הישר הוא הנוגע אל הלב. בדומה לכך, שני הצעירים מוקפים נוכלים, כולל אחיה של מנון המבקש לסרסר בה, ורגשי הרחמים והאמפתיה מן ההכרח שיופנו אל הזוג הפוחז. שהרי, כפי שאומר שופט שדה-גרייה מובא בפניו: "אהבה, אהבה, הלעולם לא תשכני בשלום עם שיקול-הדעת?". מכל מקום, חלקה השני של הצהרת הסופר מתקיים במלואו – הסיפור נעים לקריאה.

עידו בסוק תרגם בלשון מעט מיושנת וגבוהה, ההולמת יפה את הספר, והוסיף אחרית דבר מעניינת אודות הסיפור ואודות הסופר. את הספר מעטרים תחריטים מקוריים ממהדורת 1753, מהדורה שהסופר הכניס בה שינויים בהתאם לעמדותיו שהשתנו עם השנים. התרגום שלפנינו הוא של המהדורה הראשונה משנת 1731.

נהניתי מן הכתיבה ומן ההצצה אל צרפת של לפני כמאתים שנה, ואני ממליצה על הספר.

Manon Lescaut – Abbé Prevot

זמורה ביתן

1987 (1731)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק

"גלגולי האהבה" הוא קובץ המכיל אחד-עשר סיפורים. בדומה לסיפורים שבספריה האחרים של אליס מונרו, גם כאן העלילות מתרחשות פיזית על רקע קנדה הכפרית, אך התרחשותן האמיתית היא בנפשות דמויותיהן, ובכך הן חוצות גבולות. בשונה מספרים כמו "מי את חושבת שאת", כאן אין חוט סיפורי או רעיוני מקשר בין הסיפורים. כל אחד מהם עומד לעצמו, עוסק בנושא משלו, רובם בוחנים יחסים בתוך המשפחה – בין בני זוג ובין הורים וילדים, חלקם שמים דגש על מצבן של הנשים. בשונה מספרים כמו "חיים יקרים", שם הוּבלה כל עלילה אל משבר, כאן הדרמה רוחשת בכל שלבי הסיפור.

קריאת ספר נוסף של אליס מונרו יש בה מעין תחושה של שיבה אל מחוזות מוכרים. לא רק בשל המיקום הגיאוגרפי, אלא בעיקר משום שהסופרת מעניקה לקורא חוויה אינטימית, כאילו בעודה מספרת על זרים היא בעצם מספרת לקורא משהו על עצמו. יש בסיפורים, למרות הפשטות לכאורה של הגשתם, מורכבות שמחייבת ריכוז: הם אף פעם אינם חד מימדיים, למרות שנראה כי הם ממוקדים בנושא אחד. תמיד יש בהם תובנות דקות מעבר למוקד הסיפורי, והמכלול על פרטי פרטיו ראוי לתשומת לב.

סגנונה של מונרו בסיפורי הקובץ הזה הוא של מִקטעים המצטרפים יחדיו לסיפור מושלם. הסופרת נעה בחופשיות בין זמנים, עוברת כאילו בקשר אסוציאטיבי מאפיזודה לאפיזודה, אך אלה נקשרות יחדיו להביע רעיון, וברור שהבחירה האסוציאטיבית לכאורה היא בעצם מוקפדת ומכוונת.

בסקירה על "משהו שרציתי לספר לך" עשיתי לעצמי חיים קלים, ובמקום לנסות לנתח את אמנותה המרשימה של מונרו בחרתי לצטט כמה קטעים שדברו אלי במיוחד. הפעם אקל על עצמי עוד יותר, ואצרף קישור אל הסיפור הראשון, "גלגולי האהבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו. המוטיב המרכזי בסיפור הוא האופן שבו מתקבעים זכרונות ילדות בניגוד להתרחשות הארועים בפועל, ובעיני הוא פשוט נפלא.

כמו את ספריה הקודמים שקראתי, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מי שכבר קרא מספריה של אליס מונרו, אינו זקוק להמלצה. מי שלא קרא, ייהנה בסיפורים שבקובץ זה מתחילתו של קשר מהנה.

The Progress of Love – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2018 (1983)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

בשלהי שנות השמונים קרא פטריק מודיאנו מודעה שפורסמה בעתון פריזאי ב-31 בדצמבר 1941. במודעה מבקשים ארנסט וססיל ברודר את עזרת הציבור באיתור בתם דורה בת החמש-עשרה שנעלמה. פריז של אותם ימים היתה נתונה תחת כיבוש נאצי. יהודים נאלצו להשמע לשורה ארוכה של הוראות דרקוניות מגבילות. היעלמותם של יהודים היתה דבר של יום ביומו, ומוטב היה לא למשוך תשומת לב. ובכל זאת, החליטו הוריה של דורה לפרסם את המודעה כדי להשיב אליהם את בתם. הסופר, שאזור מגורי המשפחה היה תבנית נוף מולדתו, ושאביו היהודי היה אף הוא קורבן לרדיפות, יצא למסע אישי בעקבות המודעה, ובספר הוא משתף בממצאיו ובתחושותיו.

שמו של הספר במקור הוא פשוט "דורה ברודר", כמציב יד זכרון לילדה, נותן שם לאחת מרבבות הקורבנות. השאלה מה קרה לה שנעלמה כך לא תבוא כאן על פתרונה המלא, אבל המסע בעקבותיה ישמש למודיאנו חוט מוביל בצלילתו אל פריז של אותה תקופה אפלה.

ארנסט, יליד אוסטריה, וססיל, ילידת הונגריה, נפגשו בצרפת לאחר שנמלטו מארצותיהם. הוא פועל פשוט, מסווג כנכה בעקבות קרבות מלחמת העולם הראשונה בהם נלחם במסגרת לגיון הזרים הצרפתי. בתם נולדה ב-25 בפברואר 1926. כשנדרשו היהודים להרשם אצל הרשויות, נמנע ארנסט מלהצהיר על קיומה של בתו, אולי ביקש למנוע ממנה את הגורל שהתדפק כבר על הדלתות. אולי מאותה סיבה רשמו אותה הוריה ב-1940 לבית ספר בתנאי פנימיה בניהול הכנסיה. האם האוירה הקודרת והתנאים הקשים במוסד גרמו לה לברוח?

פטריק מודיאנו, בסבלנות מרובה, חיפש מסמכים, עדויות, בדלי מידע. במסעו בעקבות דורה פגש בסיפורים קורעי לב, ונקב בשמותיהם של אנשים שאין מי שיציב להם יד. הוא מצטט מכתבים שנכתבו ביאוש אל מחלקת היהודים: "הריני פונה בבקשה לכבוד חסדו, לשחרר את נכדי מיכאל-רובין, בן שלוש, צרפתי, בן לאם צרפתיה, שנכלא בדראנסי יחד עם אמו". הוא מבקר במקומות שנהרסו או שהוסוו אחרי המלחמה, ביניהם קסרקטין טורל, מתקן כליאה וחקירות: תחת אותה שכבה של אובדן זכרון חשת היטב דבר מה, מזמן לזמן, הד מרוחק, חנוק, אלא שנבצר ממך לומר מהו בדיוק. כאילו נמצאת בגבולו של שדה מגנטי, בלי מטוטלת שתקלוט את גליו. מחמת ספקות ויסורי מצפון תלו שם את המודעה "שטח צבאי אסור להסריט או לצלם". הוא מרבה לתאר תחושות, אל-טבעיות כמעט, הפוקדות אותו כשהוא שב אל ארועי התקופה, מרכזיים וזוטרים גם יחד. כך הוא צופה בסרט שהוקרן באותם ימים, וכשהוא חווה אותו כאפל, למרות שאינו כזה, הוא מבין כי הסרט הזה היה ספוג במבטיהם של הצופים בזמן הכיבוש – צופים מכל הסוגים, שחלק גדול מהם לא שרדו אחרי המלחמה. הם הובלו אל הבלתי נודע, אחרי שצפו בסרט הזה, בערב שבת אחד, שהיווה בעבורם הפוגה.

"מה קרה לדורה ברודר" הוא ספר רגיש, שבסגנונו היחודי, הנע בין תיעוד לקינה, פורט את ההיסטוריה לסיפורים פרטיים הנחרטים בלב.

ארנסט, ססיל ודורה ברודר הובלו לאושוויץ ב-1942, משם לא שבו.

Dora Bruder – Patrick Modiano

כנרת זמורה ביתן

1998 (1997)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

דורה והוריה, ססיל וארנסט

"לטענת גרייס" מבוסס על דמות אמיתית, שזכתה בזמנה לתשומת לב מרובה. גרייס מארקס נולדה באירלנד בשנת 1828. בשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתה מרובת הילדים, מצב שנגרם בחלקו בשל נסיבות חיצוניות ובחלקו בשל האלכוהוליזם של האב, היגרה המשפחה כולה לקנדה ב-1840. שלוש שנים אחר-כך הורשעה גרייס בת החמש-עשרה ברצח תומס קינאר, שבביתו הועסקה כמשרתת, ונחשדה ברצח ננסי מונטגומרי, סוכנת הבית שהיתה פילגשו של קינאר. ג'יימס מק'דרמוט, שהועסק אף הוא באותו מקום והורשע באותו רצח, נתלה. גזר-דינה של גרייס הומתק בשל גילה הצעיר למאסר עולם.

מרגרט אטווד, שספריה עוסקים בנושאים חברתיים, וביניהם – ולא השולי שבהם – מעמד האשה, מתחקה בספר זה אחר סיפורה הפרטי של גרייס, המעוגן עמוק ברקע החברתי של תקופתה. שמו של הספר, במקור ובתרגום, מרמז שמה שנראה ברור ומובן על פני השטח אינו משקף בהכרח את המציאות. עיקרו של הספר הוא הסיפור כפי שגרייס בוחרת לספר, רוב הזמן באוזניו של ד"ר סיימון ג'ורדן (דמות בדויה). סיימון הוא רופא צעיר, העושה צעדים ראשונים ומהוססים בחקר הנפש, תחום רפואי בהתהוות. מספר אישים בעיר, בה היה ממוקם הכלא, ביקשו להביא לשחרורה של גרייס, וסיימון נשלח לתהות על קנקנה ולקבוע אם מדובר ברוצחת או בקורבן.

מרגרט אטווד היא מספרת סבלנית, שעיניה מבחינות בפרטים חיצוניים ויורדות אל מצולות הנפש. היא מניחה לגרייס לספר את קורותיה יום אחר יום, ולהתעכב על מראות ועל ריחות ועל תחושות. גרייס מצטיינת בתפירת שמיכות טלאים, שמיכות המורכבות מתמונות בודדות המצטרפות לסיפור. בדומה לכך, נרקמות תמונות חייה, פרט אחר פרט, ומצטרפות לסיפורה של ילדה שגדלה בעוני ובמצוקה, שהיתה אם לאחיה ולאחיותיה, ועברה משירותו של אביה לשירותם של זרים. גרייס מספרת על מאבק יומיומי לשמירה על עצמיותה בעולם הרואה בה כלי, ועל המאבק לשפיות כשהחיים בכלא אינם מציעים עתיד כלשהו, אלא מציבים שורה של מגבלות שעונשים גופניים צפויים למפרים אותן.

סיפורה של גרייס מצרף יחדיו היבטים רבים של החיים בקנדה בשנים שלפני עצמאותה. היא מתארת את ההגירה האירית שזכתה לתדמית לא מחמיאה, את החברה המעמדית בהשראת בריטניה, את המשרתות שפותו על ידי מעסיקיהן ונזנחו. גרייס, שבתמימות או במתכוון אינה מבדילה בין עיקר לתפל, מספרת לד"ר ג'ורדן, הלהוט לשמוע כל פרט, על אורח החיים של התקופה, על אמונותיה ועל מנהגיה. מטבע הדברים הסופרת מקדישה מקום לתיאור חווית הכלא, ומשום שגרייס לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה בבית-חולים לחולי נפש, היא מתייחסת בהרחבה גם לטיפול הקלוקל והקשוח בפגועי הנפש. לצד הדמויות הראשיות בראה הסופרת דמויות נוספות, מאובחנות ומובחנות היטב, ביניהן ג'רמיה הרוכל הציני, ידידה של גרייס, וגברת המפרי התלותית, בעלת הבית של ד"ר ג'ורדן. מרגרט אטווד בכשרונה הרב מקימה לתחיה את המקום ואת התקופה, ולמרות ריבוי הפרטים הספר נקרא בענין ובאותה סבלנות בה נכתב.

ומה בקשר לרצח? האם הוכיח ד"ר ג'ורדן את אשמתה של גרייס או את חפותה? הסופרת הסתמכה בנושא זה על התיעוד של התקופה – מסמכי המשפט, כתבות עתונאיות, ספרה של סוזנה מודי, Life in the Clearings Versus the Bush , ועוד, אך נראה לי כי יותר משביקשה לפצח את התעלומה, ביקשה לספר את התקופה. בהקשר של התיעוד מעניין לציין שבאותם ימים ביקור בכלא ובבתי חולים לחולי נפש היה בגדר בילוי מקובל, וגרייס היתה בבחינת אטרקציה מרכזית.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "צבע החלב". בדומה לגרייס, מרי בת הארבע-עשרה גדלה במשפחה קשת-יום, והורחקה מביתה על מנת לשמש משרתת. שתי הבנות עברו חוויות דומות ושונות עד שחוו משבר דרמטי. היה מעניין לקרוא את שני הספרים זה ליד זה. הכניעות וההשלמה של מרי מול מאמציה של גרייס לשמור על עצמיות. האנגליוּת של מרי, שיתכן כי בשלה היא מקבלת את נסיבות חייה כפי שהן, מול האיריוּת של גרייס, שאולי בה אפשר לתלות את יזמותה ואת מאבקיה לשיפור חייה. התמימות של מרי מול המחושבוּת של גרייס. וכמובן, הצמצום והתמצות של נל ליישון מול רוחב היריעה והפירוט של מרגרט אטווד.

מרגרט אטווד היא סופרת מוערכת, ובצדק, וכשרונה בא לידי ביטוי גם בספר זה. מומלץ.

Alias Grace – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

"יום הדין" מספר על השחיתות הפושה במערכת החוק והמשפט. לא חיפשתי, ואולי לכן לא מצאתי, מקבילות מדויקות לדמויות המככבות בספר, ואין לי מושג אם ליעד שהם התבסס על ארועים שהתרחשו. מכל מקום, כותרות החדשות מספקות, לעתים תכופות מדי, סיפורים דומים, והספר נקרא משום כך כאמין ומציאותי.

גיבורו המרכזי של הסיפור הוא מיכאל גונן (האם שמו נלקח במתכוון מ"מיכאל שלי"?), שוטר לשעבר שפרש כי הבין שהוא רוצה לעזור לחלשים ולתפוס את החזקים, בדיוק ההפך ממה שהמשטרה עושה. מיכאל משוכנע שפרקליטת המחוז עובדת בשיתוף פעולה עם ראש ארגון פשע, והוא מקדיש מאמצים רבים להוכחת טענתו. גיבור אחר, שאינו גיבור של ממש, הוא דורון שפירא, עורך דין מצליח, "המזכה הלאומי", הטוען ששחיתות היא תכונה אנושית. לצדם תופס תפקיד מרכזי שמעון פארו, ראש ארגון פשע גדול. עוד מופיעים בסיפור שופטת החיה בצלו של סוד מעברה, איש עסקים שהוא גם בעלה של פרקליטת המחוז, ושותפו לשעבר של מיכאל, העומד בראש צוות החקירה שהוקם בעקבות רצח הפרקליטה.

ליעד שהם כתב ספר קצבי, קריא ומותח. העלילה כוללת כמה פיתולים מפתיעים (אחד מהם ניחשתי, אחד לא כל-כך שכנע אותי). לדמויותיו של שהם יש נשמה ונפח, הן חוות עליות ומורדות, תקווה ויאוש, ואינן פלקטיות. הכתיבה הטובה והרקע המציאותי עושים את הספר עדכני וקרוב, והתוצאה היא חווית קריאה מושכת.

כמו בספריו האחרים, גם כאן הסופר מעמיק את התוכן באמצעות היבטים נוספים מעבר למתח הבלשי. הפעם הנושא העיקרי הוא יחסי הורים-ילדים בשלל וריאציות. מיכאל מעניק בית וחסות לתום, בן-עשרה שאיבד את אמו, והוא מתמודד עם מעין אבהות מאוחרת לילד בוגר. פארו מגונן בכל מחיר על בתו האהובה והמנוכרת. שפירא, רווק מושבע, יוצר קשר מהוסס עם חברתו לשעבר העומדת ללדת את ילדו הראשון. השופטת מנסה ליצור קשר בוגר עם בתה. היבט נוסף הוא ההתמודדות עם עוּלם של סודות, שהשמירה עליהם עומדת בדרכם של קשרים בריאים בין שומריהם לאנשים היקרים ללבם.

בשורה התחתונה: בדומה ל"אם המושבות" ול"למראית עין", גם "יום הדין" הוא ספר מתח רלוונטי מוצלח.

כנרת זמורה ביתן

2018

שלושה ישראלים מצולקים נפגשים בניו-יורק. ניסן, בעל בית הקפה שצולמו בו קטעים מסרטה של נורה אפרון, "יש לך הודעה", עזב את הארץ שלושים שנה קודם לכן, מתנתק לחלוטין מאם מפלצתית ששנאה אותו. ניסן הוא הומו בעל כישורי חִברות ירודים, כמֵה לידידות ולקִרבה אנושית. ליב מתגוררת בניו-יורק כבר ארבע שנים, עובדת בבית הקפה, וחולמת על עתיד כקולנוענית. ליב, על סף גיל ארבעים, עדיין שבורת לב בשל מותו של אהובה ומיוסרת בשל בגידתה בגבר לו עמדה להנשא. היא התייתמה פעמיים, מאמה שלה בהיותה בת שלוש, ומאמה החורגת אליה נקשרה, ובהגיעה לניו-יורק התנתקה מאביה. איילנד, יתום משני הוריו שנפטרו בהפרש של שבוע זה מזה, הגיע למנהטן זה עתה, שבור לב לאחר שננטש דקה לפני חתונתו, נטישה שגרמה לו לבזות את עצמו קבל עם ויו-טיוב.

נושאי הספר, כמשתמע מן התאור שלמעלה, הם אהבה, בגידה, נטישה, יתמות ומוות. הנושא הנוסף, והמרכזי שבהם, הוא הקשר בין שלושת האנשים הבודדים הללו, והאופן בו שינויים קטנים, או תזוזות קטנות, כפי שהסופרת מתארת אותם, בחיי אחד מהם משפיעים הדדית על חיי האחרים. הבדידות, שאליה התרגלו, ואולי אף בחרו לאמץ בשלב מסוים, תוחלף בקשר שייבנה בהדרגה, שני צעדים קדימה צעד אחורה. מכיוון שהסיפור מסופר שנים אחרי ההתרחשויות, הסופרת מאפשרת הצצה אל העתיד, בו מתגשמות תקוותיהם, ובכך תשומת הלב מופנית אל ה"איך", ולא אל "מה יקרה".

ורד שנבל היא סופרת סבלנית, בעלת חוש לפרטים ויכולת ליצור דמויות מוחשיות ותמונות חיות. יש בספר כמה רעיונות יפים, כמו המפגש הטעון בין ליב, שבגדה בבן-זוגה, לאיילנד, שנבגד על ידי בת-זוגו, מפגש שגורם להם לחוות את הצד השני. רעיון יפה נוסף הוא השילוב בין סיפורם הפרטי של ליב ואיילנד לסרט שאת מאחורי הקלעים שלו ליב מצלמת לערוץ היו-טיוב שלה. הסופרת אינה מציינת את שמו, אולי משום שצילומיו עדיין בעיצומם בעת התרחשות הארועים, אך שמו העברי, "אופטימיות היא שם המשחק", משקף יפה את רוח הספר, שהתקווה גוברת בו על העצב.

למרות הכתיבה היפה, איני יכולה להמליץ על הספר. הוא שבלוני מדי, אינו מחדש דבר, לקראת סיום משובצות בו סצנות שמקומן בסיטקום ניו-יורקי, ורוב הזמן לא היה לי אכפת בכלל מה יקרה לגיבוריו ואיך. לטעמי, אין די בכשרון לברוא חיים על הנייר. ספר צריך להעניק ערך מוסף כלשהו, זוית ראיה בלתי שגרתית, תובנה חדשה, משהו שיישאר איתי אחרי הקריאה. "בית הקפה של נורה אפרון" אינו כזה.

האיור הנאה מאוד על הכריכה, "סופה מושלמת", נוצר על ידי תומר חנוכה.

כנרת זמורה ביתן

2016

"דיקטטור" הוא הספר השלישי בטרילוגיה המתארת את חייו של קיקרו, כפי שהם מסופרים מפיו של מזכירו טירו. קדמו לו "אימפריום" ו"לוסטרום". בפתח הספר מתמצת רוברט האריס את אשר סיפר בספרים הקודמים, וכמובן אפשר למצוא דברי רקע ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את כל השלושה לפי הסדר הכרונולוגי, וליהנות מן ההיכרות המעמיקה עם הדמויות ועם התקופה.

בסיומו של "לוסטרום" הותרנו את קיקרו נואש ובודד בגלות, לאחר שהוטל עליו נידוי באשמת הריגתם ללא משפט של קושרים נגד הרפובליקה. מ"אבי המולדת" הפך למוחרם, שכל המסייע בידו מסתכן בעונש מוות. במקביל לשקיעתו האישית, הידרדרה גם הרפובליקה במורד החלקלק אל עבר הרודנות, ונשלטה בידי השלישיה קיסר-פומפיוס-קראסוס. נראה היה כי הגיע קץ הקריירה המפוארת של קיקרו, אבל, כמו שכותב טירו, דבר אחד ניתן תמיד להיאמר בזכות הפוליטיקה: היא לעולם אינה סטאטית. אם התקופות הטובות אינן נמשכות לאורך זמן, הרי הוא הדין לגבי התקופות הרעות. חמישה-עשר חודשים אחרי היציאה לגלות נוצרו התנאים שאפשרו את חזרתו של קיקרו לרומא. הוא יתנזר מפוליטיקה ויישאב אליה שוב, ייאלץ להתרפס בפני קיסר וייחשד בשותפות בקנונית רציחתו, שוב ישקע ושוב יחזור להיות כוח משפיע, ובתקופה שבין הטריאומווירט הראשון לשני יזכה לכוח רב, בעיקר בזכות כושר הנאום שלו. כשהוא כותב על אחד מנאומיו של מעסיקו, טירו טוען כי הנאום הזה, ובעיקר ההבטחה שבסופו, שינו הכל. אני מאמין שניתן באמת ובתמים לקבוע – וזהו הישג נדיר לכל נאום – שאלמלא נשא קיקרו את ה"פיליפי החמישי" שלו, אזי מהלך ההיסטוריה היה משתנה (בנאום זה שכנע קיקרו את הסנאט לא להכנע לאנטוניוס, שטיפח שאיפות דומות לאלה של יוליוס קיסר). ובכלל, הכושר הרטורי ותורת הנאום שיחקו – ועדיין משחקים – תפקיד משמעותי בנפתולי הפוליטיקה. דברים הראויים להשמע אינם מוערכים, ודברי הבל זוכים להערכת יתר, משום שה"איך" לעתים משמעותי יותר מה"מה".

טירו הוא מספר כן, שאינו נמנע מלהעביר ביקורת על מעסיקו. בכך הוא הולך למעשה בעקבות קיקרו האמיתי, שלאחר שנאלץ לתמוך פומבית בקיסר, בניגוד מוחלט לדעתו עליו ועל כל אשר עולל לרפובליקה, כתב במכתב לידידו: "לילה טוב לכם, מוסר, כנות ויושרה!". נקל להעביר ביקורת על קיקרו, ועל מה שמצטייר במבט שטחי כפחדנות, או כמכירת עקרונות, אבל רומא של אותה תקופה היתה מקום אכזרי, כאוטי, שבו מהלכים פוליטיים, וגם מהלכים משפטיים, נקבעו ויושמו תחת איומים, תוך שימוש מסיבי וחסר מעצורים בכוחו הבלתי מרוסן של המון מוסת. קיקרו, על רקע ערכי תקופתו, היה אדם אמיץ, ערכי ומסור לרעיונותיו לטובת הרפובליקה. תיאור חולשותיו ושגיאותיו במשולב עם מעלותיו והשגיו, יוצר דמות אנושית שקל להזדהות איתה.

מכיוון שבתקופה המתוארת בספר עמדו לרשות קיקרו תקופות ארוכות חסרות פעילות פוליטית, שבהן יכול היה להתמסר לכתיבת ספרים, הספר הזה, יותר מקודמיו, מתייחס גם להגותו. טירו מספר על תהליך כתיבת "שיחות בטוסקולום", סדרה בת חמישה ספרים על הפחד מהמוות, על העמידה בכאב, על הפגת הצער, על מצוקות הנפש, ועל שלמות המידות אשר די בה להגיע לאושר. בספרים אלה המליץ על היות האדם שמח בחלקו, על אי תלות, על השלמה עם היותנו בני תמותה, ועוד. כשחמישה אלה הושלמו הפנה את מרצו לכתיבת ספרים נוספים על נושאים כמו הגדת עתידות, הגורל, התהילה והידידות. עולם החומר נעשה לו מקום עוין ומסוכן, אבל בעולם הרוח התנהלו חייו בחירות ובשלווה. מכיוון, שכאמור, טירו מתאר את המעלות עם החולשות, לצד מובאות מדברי ההגות של קיקרו, הוא מספר גם על המוטו המנחה שלו בניהול ענייניו הכספיים: "ההכנסה צריכה להתאים את עצמה להוצאות, לא להפך", ובאמירה שולית כזו הופך המנהיג המיתי לאדם בשר ודם.

סופו של קיקרו אינו ידוע בוודאות – אולי התאבד, אולי נרצח – והאריס בחר להציג בספר את אחת מן הגרסאות הללו. בהוראתו של אנטוניוס הוצגו ראשו וידיו בפורום ברומא. אחרי המסע המשולש בעקבותיו, הצטערתי על מותו כאילו ארע כעת. בסיומו של הספר מצטט טירו מ"על הרפובליקה": "הן בני חלוף הם חיי אדם וקצר מועד הוא שמו, כי מה שבני אדם אומרים מת עמם, אובד בתהום הנשיה של הנצח", ומוסיף כי "כל שיישאר מאיתנו הוא מה שנכתב". מקיקרו, בזכות כתביו שלו ששרדו, בזכות כתביו של טירו, וכעת גם בזכות רוברט האריס, נותר לא מעט, ולא בכדי שמו מוכר גם למעלה מאלפיים שנה אחרי מותו.

"דיקטטור", כמו שני קודמיו, מספר את ההיסטוריה המרתקת בפרוזה איכותית, ולכן הוא מומלץ.

Dictator – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

"לוסטרום" הוא הספר השני בטרילוגיה שכתב, לכאורה, טירו, עבדו ומזכירו של קיקרו. בפתח דבר לספר טוען הסופר כי אין צורך לקרוא את "אימפריום" כדי להבין את ספר ההמשך, אך לדעתי בהחלט מומלץ לקרוא אותם בסדר כרונולוגי להכרת הרצף ההיסטורי ולהבנה מעמיקה יותר של הדמויות.

"אימפריום" הסתיים בשנת 63 לפנה"ס עם מינויו של קיקרו לקונסול, הווה אומר האיש – אחד משניים – שעמד בראש הסנאט הרומי. מטעמים של מניעת שחיתות וסיאוב הוגבלה המשרה לתקופה של שנה, ושני הקונסולים שימשו בה לסירוגין. במהלך כהונתו של קיקרו נחשף קשר להפיל את הרפובליקה, קשר שהוביל אציל בשם קטילינה, שהתאכזב מכשלונו להבחר לקונסול. הקושרים עמדו בפני מעצר, גלות או מוות, ובהשראתו של קיקרו, שנתמך על ידי קאטו הצעיר, הוחלט להוציאם להורג ללא משפט. קיקרו, שכבר עמד בשלהי כהונתו, יכול היה לדחות את ההכרעה הקשה, ולהותירה לבאים אחריו, אך לא זו היתה דרכו. חלקו הראשון של "לוסטרום" מסתיים כשקיקרו בשיא תהילתו כ"אבי המולדת", לאחר שהציל אותה ממזימתם של הקושרים. בו-זמנית, באוירת התככים והיריבויות המרות, החל לרחף מעל ראשו איום הנקמה.

התקופה המתוארת ב"לוסטרום" מסתיימת כעבור חמש שנים, כשקיקרו, וטירו לצדו, משתרכים בבדידות הרחק מרומא, שם נגזר על קיקרו נידוי חמור, והמסייעים בידו נחשפו לעונש מוות. הידרדרותו מ"אבי המולדת" אל גולה נרדף התרחשה בד בבד עם הידרדרותו של המשטר ברומי מרפובליקה אל טריווימאט בעל מאפיינים דיקטטוריים. יוליוס קיסר, שהצליח לחמוק מאשמת מעורבות בקשר, וזכה לפופולריות גבוהה בקרב העם, כרת ברית עם יריבים לשעבר – המצביא הנערץ פומפיוס, והאיש העשיר ביותר קראסוס – ויחדיו השתלטו על מוסדות השלטון, תוך שהם מתעלמים ממסורות רבות שנים.

בהשוואה לספר הראשון, השני פחות אישי ויותר היסטורי, אם כי גם הוא מסופר רוב הזמן מנקודת המבט של קיקרו, המשולבת בזו של טירו. הספר מתאר מלחמת מאסף להצלת הרפובליקה, שלמרות עקרונותיה המוצקים נסחפה אל מאבקי כוח ואל שחיתות הולכת וגוברת. טירו, שהוא גם צופה מן הצד וגם מעורב עד צוואר בארועי התקופה, יודע להצביע על נקודות חולשה שהביאו להתפוררות, ואינו חוסך את ביקורתו גם ממעבידו. הוא מתאר את קיקרו כמי שלקה ביוהרה לאחר הצלחתו לסכל את הקשר, וטוען כי בקרב כל מי שהגשימו את שאיפת חייהם מפריד קו דק בלבד בין אצילות ליוהרה, בין בטחון עצמי לאשליה, בין תהילה להרס עצמי. במהלך הכתיבה הוא מתאר טעויות שבשיקול דעת – אם כי בחוכמה שלאחר מעשה – אבל בסופו של דבר, למרות שגיאותיו של קיקרו, מזכירו סבור שהיה אדם גדול: היו כל כך הרבה טעויות. הן השתרעו מאחורינו כמו איים, ארכיפלג של מעשי איוולת. ובכלל, אולי המילה "טעויות" אינה נכונה. אולי נכון יותר לכנותן "השלכות": אותן השלכות הכרחיות של המעשה שעשה אדם דגול ממניעים נאצלים – האם לא כך, ככלות הכל, מגדירים היוונים את הטרגדיה?

"לוסטרום" (מונח שבהשאלה משמעותו גם תקופה של חמש שנים וגם הוללות) הוא ספר מעניין לא רק בזכות קיקרו, אלא משום שהוא מאיר אישים וארועים, ומציג את ההיסטוריה בפרוזה מרתקת. טירו, שעיניו פקוחות לפרטים, משלב בתוך הארועים הרי הגורל גם פכים קטנים, המשווים לסיפור חן ועומק. כך, לדוגמא, כשטירו טוען באוזני מעבידו ששלג, שהחל לרדת ערב כניסתו לתפקיד הקונסול, מהווה אות משמים, אנו לומדים על מערכת האמונות של התקופה, וגם על תפיסותיו של קיקרו, שהגיב במלים "בטוחני שבכוחם של האלים, המבורכים בחיי נצח, לנקוט אמצעי תקשורת מובן יותר מאשר פתיתי שלג. מדוע שלא ישלחו לנו מכתב?". הצצה אל מערכת הערכים של התקופה מספקת עצתו של קיקרו לידידו, לא להסתפק בעריכת משחקים להמונים, אלא לחלק לעם כסף, אם ברצונו להבחר לתפקיד שבו חשק. כשהידיד טוען שמדובר בשוחד, עונה לו קיקרו, שבמונחי התקופה היה אדם ישר והגון, כך: "לא, זה רק כדי להלהיב אותם. זכור, רוב המצביעים הם אזרחים עניים. הם חייבים להרגיש שלקול שלהם יש ערך, ושהפוליטיקאים הגדולים מעניקים להם תשומת לב כלשהי, ולו רק פעם בשנה. זה הדבר היחיד שיש להם". מעניין לגלות גם כאן, כמו במקרים היסטוריים אחרים לאורך הדורות, שהשתלטותו של דיקטטור נעשתה בחסות החוק (היטלר הוא דוגמא בולטת). מסתבר שקל יותר לזכות בתמיכת ההמונים תחת מעטה חוקי, גם אם החוק מעוות ודרקוני, מאשר להשתלט עליהם באלימות.

רוברט האריס מדגים כאן שוב שילוב מצוין של היסטוריה עם השלמות מדמיונו, ו"לוסטרום" מומלץ בהחלט. השארתי את קיקרו ואת טירו בבדידותם האומללה, ובקרוב אשוב אליהם עם הספר השלישי בסדרה, "דיקטטור", לגלות מה עלה בגורלם.

Lustrum – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: אודי תגרי