תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

ועידת מינכן, שהתכנסה ב-29 בספטמבר 1938, בהשתתפות ראשי בריטניה, צרפת, איטליה וגרמניה, הפכה לשם נרדף למדיניות פיוס כלפי רודנים. ההחלטה לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולהותיר אותה ללא הגנה מפני פלישה גרמנית עתידית, היתה האחרונה בשלשלת כניעות המערב כלפי התוקפנות שהפגין היטלר, שלשלת שתחילתה בכניסת כוחות גרמנים לחבל הריין ב-1936, המשכה בסיפוח אוסטריה חצי שנה לפני ועידת מינכן, ושיאה בקבלת כל דרישותיו של היטלר בהקשר הצ'כוסלובקי, למעט שינויים מינוריים.

רוברט האריס מספר על הועידה כשהוא משלב דמויות בדויות בארועים מדויקים היסטורית. גיבוריו הם יו ליגט הבריטי ופאול הרטמן הגרמני, שני גברים צעירים שלמדו בעבר יחדיו באוקספורד, אך מזה שש שנים נפרדו דרכיהם. השניים השתלבו בשרות החוץ של מדינותיהם בתפקידים שזימנו אותם אל לב ההתרחשויות. לכאורה ניצבים החברים לשעבר משני צידי המתרס, אך שניהם מבקשים בכל ליבם למנוע מלחמה. הרטמן, הנמנה עם קבוצה בראשותו של לודוויג בק המתנגדת להיטלר, מנסה למנוע את ההסכם בין המעצמות, מתוך אמונה שאם היטלר יחליט על פלישה בכוח לצ'כוסלובקיה, הצבא יתקומם נגדו. הוא מעביר אל ליגט מסמך המוכיח כי פניו של היטלר למלחמה כוללת, בין אם הועידה תסתיים בהסכם ובין אם לא, אך אינו מצליח לשנות את ההיסטוריה.

האריס הוא סופר מוכשר הבקיא לפרטי פרטם בנושאים עליהם הוא כותב. הוא מכניס את הקוראים אל חדרי החדרים של הדיפלומטיה, ומקים את ההיסטוריה לתחיה. הסיפורים האישיים הבדויים של גיבוריו זוכים למינון נמוך, כראוי להם, ומשתלבים היטב בסיפור האמיתי.

מצאתי בספר כמה היבטים מעניינים. אחד הבולטים שבהם הוא ההתנגדות הפנים-גרמנית. לודוויג בק, שהיה מפקד כוחות היבשה, התפטר מתפקידו בשל התנגדותו לפלישה המתוכננת לצ'כוסלובקיה, והתפטרותו נשמרה בסוד עד אחרי הועידה. בהתכנסות של קבוצת הקושרים הוא אומר: "לא שמעתם על המהלך שלי מפני שהבטחתי לפיהרר שלא אהפוך אותו לפומבי. אני מתחרט על שהסכמתי לבקשה שלו, אבל זה המצב – נתתי את מילתי". איאן קרשו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, התייחס לתופעה זו: אנשי צבא בכירים רבים סברו שהיטלר טועה, שהוא מוביל את גרמניה לאסון, אך שבועת האמונים שנשבעו היתה חזקה מכל. רק אחרי המפלה ברוסיה החלו להשמיע קולם. בק עצמו הנהיג בשנים הבאות את תנועת ההתנגדות, ואחרי כשלון הקשר ביולי 1944 נאסר ונורה למוות.

בהקשר זה של ההתנגדות הפנימית, האריס, באמפתיה רבה, שם בפיו של הרטמן את הדברים הבאים: "זאת הדילמה שלי. האם אכן עלי להמשיך לעבוד למען השלטון בתקווה שבבוא היום אוכל לעשות משהו קטן שיעזור לחבל בו מבפנים, או שאני פשוט צריך לתקוע לעצמי כדור בראש? […] כמובן שמה שאני באמת צריך לעשות זה לתקוע לו כדור בראש. אבל כל מה שאני מונע ממני לעשות את זה, וחוץ מזה התוצאה הוודאית היחידה תהיה מרחץ דמים – כל המשפחה שלי תושמד. אז בסופו של דבר אתה ממשיך בתקווה". האריס אף מקצין את חוסר יכולתו של הרטמן לעשות את הנדרש, כשהוא ממקם אותו לבדו בחדר אחד עם היטלר. בכיס מעילו מחזיק הרטמן אקדח, בימים האחרונים סיכן את עצמו בנסיון למנוע את ההסכם, הוא די בטוח שהגסטאפו בעקבותיו ושעתידו הקרוב קודר, ועדיין הוא אינו מצליח להושיט יד אל האקדח ולהתנקש בחייו של היטלר.

היבט מעניין נוסף הוא דמותו של צ'מברליין. האיש, ששמו נקשר יותר מכל בכניעה להיטלר, מצטייר בספר כאדם נחוש, שהיה מוכן להקריב כל קורבן כדי למנוע מבריטניה לגלוש שוב למלחמה, פחות מעשרים שנה אחרי תום המלחמה הקודמת: "שלושת-רבעי מליון איש נהרגו רק מהארץ הזאת. תאר לעצמך! ולא רק הם סבלו, אלא גם ההורים והרעיות והילדים שלהם, המשפחות שלהם, החברים שלהם… בכל פעם שראיתי מצבת זכרון למלחמה, או ביקרתי באחד מבתי הקברות העצומים בצרפת שבהם קבורים כל כך הרבה חברים יקרים, נדרתי שאם אי-פעם אמָצא בעמדה שאוכל למנוע מאסון שכזה להתרחש שוב, אעשה הכל – אקריב הכל – כדי לשמור על השלום". צ'מברליין מצטייר בספר כגיבור טרגי. בזמנו היה סבור שבריטניה אינה מוכנה למלחמה, גם מבחינה נפשית וגם מבחינת הצטיידותה הצבאית, והבחירה בהסכם עם היטלר נראתה בעיניו הפתרון הנכון היחיד. ההסכם, יש להזכיר, זכה לתמיכה רחבה, מבית ומחוץ, ולהתנגדות מעטה (צ'רצ'יל אמר עליו שיכול היה לבחור בין חרפה למלחמה, בחר בחרפה ויקבל מלחמה).

מעניין גם ללמוד על תפקידיהם של השחקנים המשניים, דלדיה נשיא צרפת ומוסוליני הדוצ'ה האיטלקי, הראשון מתואר כמי שרק רצה לחזור הביתה בשלום (נראה שהוא פרש לחלוטין מההליכים, ישב לבדו בפינה ועישן סיגריה; על השולחן לפניו היו בקבוק בירה וכוס), והשני כגרופי של היטלר (הם כמעט נראים כמו נאהבים ותיקים), מלא בחשיבות עצמית על אף תפקידו השולי יחסית.

למרות שהכרתי את ארועי התקופה לפני קריאת הספר, מצאתי בו פרטים מעניינים שלא היו ידועים לי. אמנם סופו של הסיפור ידוע, אך בזכות כשרונו של רוברט האריס הספר נקרא במתח, כמעט מתוך תקווה נאיבית לתפנית שתשנה את מהלך ההיסטוריה. מומלץ בהחלט.

Munich – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

כותרת משנה: ממה עשויה הצלחה

אנחנו כה לכודים במיתוסים של הטובים ביותר המבריקים ביותר והמצליחים בכוחות עצמם, עד שאנו חושבים שמצטיינים צומחים באופן טבעי מן האדמה.

אם המצוינות אינה תכונה מולדת בלבד, או תוצר של מאמציו הבלעדיים של היחיד, מנין היא צומחת? מלקולם גלדוול מצביע בספר על התנאים ההכרחיים שבלעדיהם כשרון מולד לא יבשיל לכדי הצלחה. תנאים אלה כוללים את מועד הלידה, את תמיכת המשפחה והסביבה, את הנכונות להשקיע מאמצים, ואת המורשת התרבותית. אתייחס במספר מלים לכל אחד מהם.

מועד הלידה עשוי לקבוע את ההזדמנויות שתעמודנה בפני כל אדם: אם נולד בתקופת בתקופת שפל בלידה, יזכה ללמוד בבתי ספר מעוטי תלמידים שישקיעו בו יותר. אם יהיה צעיר מדי לגיוס בתקופת מלחמה, יוכל להשקיע בפיתוח אישי. אם נולד בתחילת שנה, יזכה ליתרון הגיל במיונים על בסיס שנתון. כדוגמא מציג גלדוול את ההתפלגות של חודשי הלידה בליגת ההוקי בקנדה, כשמרבית כוכבי הליגה הם ילידי ינואר עד מרץ, לא משום שנולדו מוכשרים יותר, אלא משום שכשנערכו המיונים הראשוניים, בעודם ילדים, ילידי תחילת השנה היו מפותחים יותר ונבחרו במספרים גדולים יותר. מכיוון שנבחרו, זכו להכשרה ולהזדמנות לפתח את כשרונם. ילידי סוף השנה, המפותחים פחות בהשוואה לחבריהם לשנתון, נותרו מאחור.

משפחה תומכת מאפשרת לילד להרגיש זכאי למקומו בעולם. גלדוול טוען כי מעבר לסף מסוים ההפרשים במנת המשכל אינם משמעותיים, ויש משקל משמעותי לתכונות אחרות כמו אינטליגנציה מעשית. משפחה תומכת וסביבה מטפחת מאפשרות פיתוח אינטליגנציה זו, שמבדילה בין המוכשר למצליח.

בין אם כשרונו של אדם הוא כפסנתרן או כמתכנת או כמשפטן, כדי שהמוכשר יהפוך למומחה נדרשת עבודה מאומצת. גדלוול מציג מספר דוגמאות מתחומים שונים, שמכולן עולה כי המינימום הנדרש הוא עשרת-אלפים שעות אימון.

למורשת התרבותית יש משקל רב בכל היבטי החיים, ואין המדובר רק במנהגים התרבותיים בהם אוחז האדם ביום-יום, אלא גם בצל הארוך של המורשת מאות שנים אל תוך העבר. עם הטיעון הזה אני נוטה לא להסכים במלואו, אך כשמדובר במורשת המיידית אין ספק שהיא מהווה כוח דוחף, או מעכב, מהותי. דוגמא מעניינת היא ההצלחה של מדינות דוגמת דרום קוריאה, יפן וסין, בתחום המתמטיקה. גלדוול מונה שתי סיבות עיקריות לתופעה: האחת היא הסדירות של השפה המתמטית בשפות מדינות אלה (בניגוד למבנה של שתים-עשרה ועשרים ושתים – בראשון היחידות קודמות לעשרות, ובשני להפך – במדינות אלה המספרים הגיוניים יותר: עשר-שתים, שתי-עשרות-שתים. במקום שלוש-חמישיות, המובן המילולי של השבר בסינית הוא 'מתוך חמישה חלקים קח שלושה', מונח המסביר את עצמו). השניה היא התרבות המקדשת עבודה קשה ומאמץ. מורשת יכולה גם להיות גורם מעכב, כפי שהוא מדגים בפרק שעוסק בתאונות מטוסים של החברה הקוריאנית, תאונות שנבעו מתוך היחס של כבוד לסמכות שמנע מטייסי המשנה להעיר לקברניטים על טעויותיהם (העובדה שקוריאן אייר השכילה להתגבר על המכשלה הזו, ונחשבת היום לחברה בטוחה, היא אחת הסיבות לכך שטיעונו של גדלוול בדבר צלה הארוך של המורשת אינו לגמרי תקף בעיני). בהקשר התרבותי גלדוול מתייחס גם לרופאים ולעורכי הדין היהודים המצליחים, שצמחו מתוך משפחות של חייטים. הטיעון שלו הוא שההורים הנחילו לילדיהם תחושה של אוטונומיה ושל משמעות. המסקנה: רופאים ועורכי דין יהודים לא רכשו את מקצועם על אף מוצאם הדל. הם נעשו בעלי מקצועות חופשיים הודות למוצאם הדל.

מלקולם גלדוול מגיש ספר עיון מעניין הכתוב בכשרון פרוזאי. לשונו נהירה, סיפורי הרקע מרתקים, והתיאוריה משכנעת. הספר שופע דוגמאות מגוונות, וכדאי לקרוא אותו, הן להשכלה כללית, הן לקבלת נקודת מבט שונה על תופעת ההצלחה, והן לצרכים מעשיים, גם ברמת הכלל וגם ברמת הפרט, בעיקר כהורים אך גם כתמריץ אישי.

אסיים בהמלצתו של גלדוול: כדי לבנות עולם טוב יותר עלינו להחליף את שמיכת הטלאים של מזל מוצלח ויתרונות שרירותיים הקובעת כיום את ההצלחה – תאריכי הלידה הממוזלים והארועים המבורכים של ההיסטוריה – בחברה המספקת הזדמנויות לכולם.

Outliers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

כותרת משנה: מסע ללבה הקפוא של סיביר

העתונאי הפולני יאצק הוגו-באדר חלם מאז היותו נער לחצות את סיביר ברכב לבדו בחורף. בהגיעו לגיל חמישים החליט להעניק לעצמו מתנה, מסע ברוסיה ממוסקבה עד ולאדיווסטוק. ב-1957, השנה בה נולד, קיבלו שני כתבים בעיתון סובייטי משימה לתאר את החיים בברית המועצות בעוד חמישים שנה. השניים כתבו ספר בשם "דיווח מהמאה ה-21", ובו ניסו לנבא כיצד ייראו חיי היומיום ב-2007. הוגו-באדר יצא, לכאורה, למסע בעקבות הספר, ובדיווחיו הוא עומד על הפער שבין התחזית למציאות בשטח.

"קדחת לבנה" אינו ספר מסע שגרתי. בדפים הראשונים הסופר מתאר את התנאים הפיזיים הקשים במיוחד עמם נאלץ להתמודד, ומספר מעט על המסלול שעבר. מכאן ואילך הוא מתייחס לעתים רחוקות לתוואי המסע, ובוחר להתמקד בכל פרק בנושא חברתי אחר. כותרת המשנה של הספר – מסע ללבה הקפוא של סיביר – אינה לגמרי מדויקת, שכן הוא משלב דיווחים מנסיעות בשליחות עתונו למדינות שהיו חלק מברית המועצות, והפכו לעצמאיות, כך שהספר הוא בעצם תמונת מצב של רוסיה ושל כמה מגרורותיה לשעבר. חובבי ספרי מסע ייהנו מן הפרק בו הוא מתאר שיט בימת באיקל, כשהוא משלב את סיפור ההתמודדות עם הטבע עם סיפורם של התושבים על גדת הימה.

הוגו-באדר מדווח על מדינה מושחתת בקנה-מידה בלתי נתפס. מדינה שמצהירה על מלחמה בסמים, אך המשטרה שלה מנציחה את המצב ואף סוחטת כספים מסוחרי הסמים. מדינה שלא ניתן להשיג בה דבר ללא תשלומי שוחד ופרוטקשן. מדינה שבה חיי אדם הם מצרך זול. מדינה של מונופולים דורסניים ושל כל דאלים גבר. בקטע מצחיק-עצוב הוא מספר שנסע אחרי משאית שגררה לאיטה משאית אחרת במעלה כביש ארוך שלאורכו פס הפרדה לבן. כמו כל הנהגים האחרים גם הוגו-באדר איבד בשלב כלשהו את סבלנותו ועקף את המשאיות. במעלה הכביש המתינו להם שוטרים, וכל אחד מן הנהגים נאלץ לשלם להם קנס, שרובו נכנס לכיסם הפרטי. המשאיות, לאחר שהגיעו עד השוטרים, הסתובבו וירדו חזרה, רק כדי להתחיל את הטיפוס מחדש, ו"לייצר" עוד משלמי קנסות.

סיביר משתרעת על פני שלושה-עשר מליון קמ"ר, שבעים ושבעה אחוזים משטחה של רוסיה. חיים בה שלושים וששה מליון תושבים, עשרים ושבעה אחוז מאוכלוסית המדינה. שני מליון מתוכם הם בני ארבעים ושמונה עמים מקומיים, שבכל מקום, פרט לאחד (Tuva), הם מהווים מיעוט אתני. פרקים רבים בספר מתייחסים אליהם, אל אורחות חייהם, ואל הקדחת הלבנה ההורגת בהם. הקדחת הזו – Delirium tremens – פוקדת אנשים לאחר התקפי שתיה חמורים, והיא מלווה בהזיות שבמקרים רבים גורמות להתאבדויות. רופאה מקומית, המטפלת בהתמכרות לאלכוהול, אומרת עליהם כך: "אני רואה שהם מתים, גוססים. שואה. הכחדה פיזית. עמים שלמים שותים את עצמם למוות ונעלמים מעל פני האדמה". אפשר לתלות את האשמה במצבה המדרדר של מדינתם, אבל כבר ב-1871 נכתב עליהם, "עוני נורא, הרעב כמעט ממית אותם […] ההתמכרות לאלכוהול שולטת בחלק גדול מהאוכלוסיה ומביאה אותם לדלות". בין אם הסיבה היא חברתית ובין אם היא נובעת מן הסביבה, תוחלת החיים של גברים בסיביר היא חמישים ושמונה.

הוגו-באדר מספר על שפע של זרמים דתיים שצצו עם התבטלותו של האיסור על פולחן דתי, על אמונה בשמאנים, על כתות, על התגלויות חדשות של ישו כולל האמונה – הבלתי נמנעת? – שהיהודים הם בני בריתו של לוציפר.

יש בספר פרקים מזעזעים רבים. אחד מהם מספר על פיצוץ במכרה פחם, על מותם של כורים בתאונות משונות וביסורים, ועל היאחזותם בעבודה מחוסר ברירה: "אלה שהיו בדרך החוצה אמרו שנורא מסריח מגז, שיחזרו, כי יקרה אסון. אבל הם הלכו כי משלמים להם לפי תפוקה. את גלאי הגז הם כיסו במעילים, כדי שאלה לא יצרחו וינתקו את זרם החשמל". על פי "הדיווח מהמאה ה-21" לא היו אמורים להיות במאה שלנו כורים, בזכות שיטה להעלאת הפחם בצינורות אל פני האדמה, ובכל זאת הכורים יורדים ומסכנים את חייהם, רק משום שהשיטה החדשה יקרה יותר.

בעקבות מסע באוקראינה ובמולדובה, הסופר מדווח על סחר באיברים, ועל סחר בנשים ובילדים בהיקף בלתי נסבל. ישראל, למרבה הבזיון, נזכרת בדיווחים האלה יותר מפעם אחת. רופא ישראלי שולח בריונים לפתות עניים לתרום איברים תמורת כסף, ועניים אלה מוצאים עצמם לעתים מושלכים חולים לרחוב, כשבידם רק חלק מן התמורה שהובטחה להם. ישראל מוזכרת כמקום שממנו קשה לנשים שפותו לזנות להמלט, וכמקום שממנו מגיעים קוני ילדים. עצוב מאוד.

הוגו-באדר נפגש עם חסרי בית, עם מסוממים, עם מוסיקאי שוליים, עם נשאי איידס, ומעט גם עם אנשים שהצליחו לבנות את עצמם ביושר למרות תהפוכות השלטון. הוא משרטט תמונה קשה של עוני ומחסור, של חשדנות ופחד, של ניצול החלשים, ושל משטר דורסני למרות המעבר לדמוקרטיה. הסופר מאמין בכתיבה מתוך התנסות אישית, ושליחויותיו העתונאיות נמשכות בדרך כלל תקופות ארוכות, בהן הוא חי בחברת האנשים עליהם הוא כותב. באחד הפרקים האחרונים בספר הוא מסתובב במוסקבה בחברתה של חסרת בית, לבוש בגדים מהוהים ומטונף. בראיון עם צאתו של הספר לאור בעברית אמר בתשובה לשאלה האם הוא אוהב את העם הרוסי: "יש כימיה בינינו. אלה אנשים שיוצרים סביבם אווירה שמתאימה לי ואני מתאים להם. יש להם לב ענק והם יעזרו לך כאשר תבקש. אני יושב עם אדם לילה שלם ומרגיש שאני מכיר אותו כל החיים, שזה החבר הכי טוב שלי, ואני מתאהב בו בהבזק ברק. אני יודע שבבוקר ניפרד ולא ניפגש לעולם. ככה אני אוהב לעבוד. לחבק את הגיבורים שלי". הקשר הבלתי אמצעי שלו עם דמויותיו וחיבתו אליהם ניכרים בספר.

"קדחת לבנה" הוא ספר מזעזע במובנים רבים, אך הוא מרתק ומאפשר היכרות עם עולם המצוי בעיצומו של מהפך. מומלץ.

Biała gorączka – Jacek Hugo-Bader

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מפולנית: מרתה סטנקביץ'

הסקירה כוללת ספוילרים

"פנג הלבן", ספרו של ג'ק לונדון שראה אור ב-1906, מספר על חייו של כלב-זאב, אך סיפור זה הוא רק הציפוי החיצוני של היצירה. מתחת לציפוי נמצא את אלסקה של אותה תקופה, את התפיסות החברתיות ששררו אז, ואת עמדותיו של הסופר בתחומים שונים, בעיקר בכל מה שקשור ליחסי האדם עם הטבע.

הספר נפתח במוות. שני גברים מובילים גופה בארון אל המקום בו תקבר. השניים משתרכים במרחבים הקפואים של אלסקה בחברת ששה כלבים הגוררים מזחלת, נרדפים על ידי להקת זאבים מורעבת ומשחרת לטרף. השמש מגיחה מעל קו האופק בשעות הבוקר המאוחרות, ונעלמת בשעות אחר הצהרים המוקדמות. באפלולית ובקור המקפיא הם צועדים מספר שעות, ועוצרים מדי ערב לבנות מחנה זמני, לאכול ולישון. מדי לילה נעלם כלב, והזאבים מעזים להתקרב יותר ויותר למרות חום המדורה. חלק זה של הספר – "ארץ הפרא" – מזכיר במידה מסוימת את "להבעיר מדורה", המתרחש גם הוא באזור יוקון, אם כי כאן האנשים מנוסים, מודעים לכוחו של הטבע, ומנסים לסגל את עצמם אליו.

בראש להקת הזאבים עומדת זאבה, והיא שפיתתה את הכלבים להתרחק מקבוצתם וליפול אל מלתעות הלהקה. החלק השני של הספר – "ילדי ארץ-הפרא" – מתאר את התנהלות הלהקה, את מדרג הכוחות בתוכה, ואת היפרדותה לזוגות. בפרק זה מופיע לראשונה גיבורו של הספר, הגור שנולד לזאבה. אחיו ואחיותיו שנולדו עמו לא שרדו, והוא היחיד שנותר בחיים, והעז לצאת החוצה לחקור את סביבתו. ג'ק לונדון מתאר בחיוניות רבה ובחיבה רבה את התנסויותיו של הגור הצעיר בימיו הראשונים מחוץ למערה בה נולד, את הטרף הראשון שלכד, ואת המפלות שספג.

החלק השלישי – "אלוהי ארץ-הפרא" – מפגיש את הגור ואת אמו עם האינדיאנים המקומיים. כמה פרטים מטרימים רמזו על עברה של הזאבה בחברת בני אדם, וכעת מזהה אותה אחד האינדיאנים ככלבתו של אחיו, שנולדה כתוצאה מזיווג בין כלבה לזאב. האינדיאנים לוכדים את האם ומחזיקים אותה קשורה במחנה. הגור, שאמו היא מרכז עולמו, נצמד אליה. יראת כבוד מתעוררת בו למראה כוחם של בני האדם, הבא לידי ביטוי בשימוש בכלים ובבנית מבנים, והוא רואה בהם אלים ומקבל עליו את עוּלם, גם כשזה נכפה עליו באלימות קשה, וגם כשאמו נלקחת ממנו. האינדיאנים מעניקים לו שם – פנג (ניב) הלבן, בשל ניביו הלבנים.

היתה זו אותה ברית עתיקה, שנכרתה בין הזאב הראשון שבא מארץ-הפרא ובין האדם. וכמו כל הזאבים וכלבי הפרא שבאו בעקבות הזאב הראשון, למד פנג הלבן את תנאי הברית על בשרו. תנאים אלה היו פשוטים. הוא ויתר על חירותו תמורת אל בשר ודם משל עצמו. בין הדברים שקיבל מהאל היו אוכל, מדורה, הגנה וחברה. ותמורת אלה שמר על רכושו של האל, הגן על גופו, עבד בשבילו וציית לו.

מכאן ואילך זהו סיפור אכזרי (לא מה שמצפים מספר שמוצג על מדף ספרי הילדים) על כלב-זאב, שאינו מוצא את מקומו. הכלבים מתנכלים לו כי הוא שונה מהם, יצור פרא, דחוי, אלים. בני האדם רואים בו כלי שרת, גורר מזחלות, מטבע עובר לסוחר. בעליו האינדיאני ימכור אותו תמורת חצי בקבוק ויסקי לאדם שפל שיתעלל בו, וישתמש בו בקרבות כלבים עקובים מדם. יתמזל מזלו ואדם לבן, מומחה למכרות, שיופיע בחלק הרביעי – "האלים העליונים" – יחלץ אותו, וישליט עליו את מרותו באמצעים עדינים, ולא בהרעבה ובאלימות שאליהן הורגל. עם אדונו החדש יגיע לקליפורניה, שם ייאלץ להסתגל לחיים בחווה, חיים הזרים לאופיו הטורף. הספר יסתיים, כפי שנרמז בשמו של החלק החמישי, ב"ביות".

למרות שג'ק לונדון נמנע מהאנשה, ומדגיש שוב ושוב את אופיו החייתי של פנג הלבן, ואת העובדה שהתנהגותו מונעת מאינסטינקטים ולא מהבנה או מבחירה, דמותו של הכלב הבודד והכנוע, הנאלץ לנהל חיים של מאבק לחיים או למוות, מקבלת אופי משל עצמה וגורלה נוגע אל הלב. התנהגות בני האדם כלפיו, ההכנעה המתמדת, ההפרדה מאמו, ההענשה הפיזית – כל אלה צובטים את הלב והופכים אותו לגיבור טרגי.

בדומה לתפיסתו את פנג הלבן כמונע על ידי טבעו, לונדון מתייחס כך גם לכוחות המניעים את בני האדם. שני טיפוסים שפלים במיוחד מופיעים בספר – יפיוף סמית, האיש שהפך את פנג הלבן לכלב קרבות, וג'ים הול, פושע נמלט – ואת שניהם לונדון פחות או יותר מנקה מאשמה, ומטיל אותה על כתפי טבעם מלידה ועל כתפי החברה שלא טיפלה בהם. על סמית הוא כותב: יפיוף סמית לא ברא את עצמו; ולא היתה זו אשמתו. הוא יצא לאויר העולם כשגופו מעוות ושכלו בהמי. זה היה החומר שממנו נוצר, והעולם לא עיצב אותו בחמלה. ועל ג'ים הול: ככל שנאבק יותר בפראות, כן נהגה בו החברה ביתר גסות, והתוצאה היחידה של הטיפול הגס היתה שהפך להיות פראי יותר ויותר. כותנות משוגעים, הרעבה, מכות וחבטות במקל לא היו הטיפול המתאים לג'ים הול; אבל זה היה הטיפול שקיבל. כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים הללו, שאלת השפעת התורשה והסביבה העסיקה את לונדון, והוא התייחס אליה גם בהקשר לגורלו של פנג הלבן:

פנג הלבן התחזק, והפך כבד יותר ומוצק, בשעה שאופיו התפתח בכיוון שנקבע על ידי מורשתו והסביבה שבה חי. מורשתו היתה חומר-חיים שאפשר לדמות אותו לחימר. נכללו בה אפשרויות רבות, ואפשר היה לעצב אותה בצורות שונות. הסביבה שימשה כמעין תבנית לחימר, כגורם המעניק לו צורה מסוימת. וכך, לולא היה פנג הלבן מתקרב אל מדורות האדם, היתה ארץ-הפרא מעצבת אותו בדמות זאב אמיתי. אבל האלים סיפקו לו סביבה שונה, והוא עוצב בדמות כלב שהיה די זאבי, אבל בכל זאת כלב ולא זאב.

כמה מפרטי הסיפור מעוררים התנגדות. אחד הבולטים שבהם הוא המדרג האנושי לפיו האינדיאנים הם "אלוהי ארץ-הפרא", אך הלבנים הם "האלים העליונים", מדרג שפנג הלבן חש בו מהרגע שהגיע לתחנת המסחר פורט יוקון, ולונדון אינו מערער עליו: בהשוואה לאינדיאנים שהכיר, הם היו בעיניו סוג נפרד של יצורים, זן של אלים עליונים. נראה היה לו שהם בעלי עוצמת-על; והרי האלוהות מתבססת על עוצמה […]. כן, אפילו בונה-אפור היה רק אל-ילד בין אלים לבני-עור אלה. במשולב עם נושא זה, גם הכניעה לעוצמה היא מוטיב חוזר מטריד ביצירה.

התנגדות מעורר גם הכיוון שאליו מוביל הספר, אל הביות המושלם של כלב הזאב, וגם כאן נראה שהסופר שלם עם המציאות שברא. האם זהו הפתרון המושלם עבור חית הפרא? האם לא נכון יותר היה לשחררו אל הטבע? ואולי אחרי שהתוודע אל בני האדם כבר לא היתה דרך חזרה? הספר אמנם מסתיים בנימה פייסנית של השלמה, של התבססות ושל שלווה, אבל יש בה גם משהו מן הכניעה ומן הויתור.

"פנג הלבן" זכה למספר תרגומים לעברית. הספר שקראתי תורגם יפה על ידי יעל ענבר. את הטקסט מלווים איורים מעשה ידיו של המאייר הצרפתי פיליפ מונק, ותמונות תקופתיות והערות מאת פיליפ ז'אקאן, פרופסור לאנתרופולוגיה. ההערות מתיחסות לפרטים המוזכרים בספר, בעלי חיים, בגדים, מבנים, גיאוגרפיה, היסטוריה ועוד. מכיוון שהעדפתי לקרוא את הספר קריאה רציפה, קראתי תחילה את הטקסט של ג'ק לונדון, וכשסיימתי חזרתי להתחלה וקראתי את ההערות המעניינות והמרחיבות. דוגמאות של העיצוב המרהיב והנוח לעין מובאות למטה.

"פנג הלבן" אמנם מסווג דרך קבע כספר ילדים, אך זהו סיווג מוטעה. זהו ספר מעמיק על יחסי הגומלין בין האדם והטבע ובין האדם ובעלי החיים. לונדון בחר לספר את מרבית הספר דרך עיניו של הכלב, ובכך איפשר התבוננות שיפוטית על ההתנהלות האנושית, על האכזריות ועל החמלה שבה. "פנג הלבן" – הספר והכלב – שובה לב, הספר מרתק, כתוב בכשרון גדול, ומאוד מומלץ.

White Fang – Jack London

כנרת זמורה ביתן

2005 (1906)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

 

 

 

"הירחים של יופיטר" הוא אוסף של אחד-עשר סיפורים שכתבה אליס מונרו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. מרבית הסיפורים מתרחשים, כרגיל אצלה, בעיירות באונטריו, ובמרכזן נשים. בשונה מן הספרים האחרים שעליהם כתבתי כאן – "חיים יקרים", "מי את חושבת שאת" ו"משהו שרציתי לספר לך" – בקובץ הזה אין חוט מקשר או מכנה משותף בין הסיפורים, אך כולם מצטיינים בחדות אבחנה, בתבונה מעמיקה, ובכושר תיאור מדויק עד להפעים.

סיפוריה של אליס מונרו מציגים דמויות בטווח גילים שבין הילדות לזיקנה. התקופה המסופרת נעה בין יום לחיים שלמים. לפעמים מוקד הסיפור דרמטי, אבל בדרך-כלל הוא שגרתי לכאורה, יומיומי, ורק כשרונה של המספרת מקנה לו יחודיות ומשמעות עמוקה. לפעמים היא מתעכבת על פרטים ומספרת באריכות, לעתים מסתפקת במשפטים קצרים, מנחיתה מהלומה חדה ומשתקת במקום בלתי צפוי (הסיפור "תאונה" מספק רגע שכזה), ותמיד הבחירה הסגנונית משרתת בשלמות את האוירה ואת המסר.

הנה, לדוגמא, פתיחה כאילו בנאלית של הסיפור "תאונה", פתיחה שמציירת תמונה, מושכת לקרוא הלאה, ובהמשך מתברר עד כמה היטיבה מונרו לכנס אליה את עיקרי הסיפור כולו:

פרנסס משתהה ליד חלון בקומה השניה של בית הספר התיכון בהנראטי, אחר צהרים אחד בתחילת דצמבר. השנה היא 1943. התלבושת של פרנסס אופנתית לאותה שנה: חצאית משובצת כהה ושָל משולש מצויץ מאותו בד, מונח על הכתפיים כשהקצוות קשורים במותניים; חולצת סאטן בגון שמנת – סאטן אמיתי, בד שבמהרה ייעלם – עם כפתורי פנינה קטנים רבים בחזית ובשרוולים. היא לא התלבשה כך כשבאה ללמד מוזיקה בתיכון; כל סוודר ישן וחצאית הספיקו. השינוי הזה לא נעלם מעיני הסובבים.

ועוד מאותו סיפור, קטע מתוק, קצת צדדי לעלילה, ואף הוא מדגים כיצד מונרו מציירת תמונה במלים, ומאפיינת דמות כמעט בעקיפין, בקוים דקים:

מדי שבוע הביאה לאמה שלושה ספרים חדשים מהספריה. אמה אהבה את מראהו של ספר טוב עב-כרס. יש כאן הרבה מה לקרוא, היתה אומרת, בדיוק כפי שאמרה שיש הרבה מה ללבוש במעיל או הרבה מה להתעטף בשמיכה. ואכן הספר היה כמו שמיכת נוצות עבה שהיתה יכולה להתעטף בה, להתכרבל בה. כשהגיעה לקראת סופו והשמיכה הלכה והידלדלה, היתה סופרת את הדפים שנותרו ואומרת, "הבאת לי ספר אחר? אה, כן, הנה הוא. טוב עדיין יש לי את ההוא כשאסיים את זה".

בסקירה על "מי את חושבת שאת" ציטטתי משפט מנימוקי פרס בוקר: "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". בוריאציה עליו אפשר לומר שלקרוא את מונרו זה למצוא את מחשבותיך מובעות בצלילות על ידי כותבת שמעולם לא פגשת, אבל נדמה שהיא מכירה אותך לפני ולפנים. משום כך קריאת הסיפורים, או לפחות קטעים מהם, היא לא חוויה ספרותית בלבד, אלא אף חוויה אינטימית נדירה.

לקריאת הספר נוספה הפעם תחושת היכרות עמוקה יותר, אחרי שחרשתי ברגל את רחובות דאונטאון טורונטו, ויכולתי לשוטט בעיר עם הדמויות, לקנות תכשיטים זולים בדוכן ברחוב ספדינה, למדוד בגדים ברחוב בלור. רובד שלם של חיבור ליצירה אובד כשקורא זר אינו מודע להבדל בין דיזנגוף לאלנבי, והעובדה שבספרים הקודמים לא חשתי בחוסר הזה, ושאליס מונרו מצליחה להביא את הקורא אל עולמה למרות הפער, מעידה על איכות יצירתה.

יכולתי להפליג בציטוטים, לנסות לנתח את הסיפורים, אבל באמת עדיף לקרוא אותם בשלמותם, ליהנות מן הניואנסים הדקים שבהם ומן התובנות העולות מהם, ולצלול לשעה קצרה לעולמן של נשים שהן לכאורה רחוקות, אך בקסם עטה של אליס מונרו הופכות לקרובות ולמוכרות.

מומלץ.

The Moons of Jupiter – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2017 (1982)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

"החוליה", קובץ ובו שלושה סיפורים, פורסם לראשונה ב-1986, תחת שם העט טל יערי. מי שכתבה את הסיפורים היא הסופרת שולמית הראבן, וכעת, לרגל עיבודו הקולנועי של הסיפור הראשון בקובץ ("מסתור" בבימויו של ערן ריקליס מבוסס על הסיפור "החוליה"), הספר רואה אור תחת שמה.

בשלושה הסיפורים שבקובץ הסופרת מציגה לקוראים את אחורי הקלעים של פעילות המוסד. בסיפור הראשון, "החוליה", רות, סוכנת מוסד, יוצאת לפריז להשגיח על משתפת פעולה לבנונית שעברה ניתוח פלסטי לטשטוש זהותה. בסיפור השני, "הקשר העיראקי", נחקרים התנקשות בחיי דיפלומט ישראלי בניו-יורק ומוות מסתורי של איש עסקים שהיה אמור להפגש אתו. בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", נפגש שליח המוסד עם איש עסקים יווני, שמציע מידע בתמורה למערכת הגנה על המחשבים בעסקו. שני מאפיינים עיקריים משותפים לסיפורים, בנוסף לדמויות המופיעות בשלושתם. האחד – בכולם מתקיים מידור קפדני, שכתוצאה ממנו הדמויות שבסיפורים, כמו גם הקוראים, נותרים במידה רבה בערפל, והמסתורין אינו מפוענח עד סופו. והשני – אמנם מדובר בסיפורי מתח, ופעילות המוסד מרתקת לכשעצמה, אבל הענין האמיתי הוא הגורם האנושי, ההתנהלות של הדמויות בתנאי אי-ודאות, באוירה של קנוניות ושל סיכון חיים. באחרית דבר מצוטט המבקר גרשון שקד, שכתב כי שולמית הראבן יוצרת "עלילה ריאליסטית על רקע של ארוע יוצא דופן המביא לחשיפתו של המצב האנושי", אמירה המתארת במדויק את אופיים של הסיפורים.

נועה מנהיים כתבה אחרית דבר מעניינת, בה היא דנה בהיבטים שונים הנוגעים ליצירתה של הראבן. בין השאר היא עוסקת בשאלה מדוע בחרה לפרסם את הסיפורים בעילום שם, וסוקרת את תולדות יצוגו הספרותי של המוסד. למרות שחשתי תסכול מסוים בשל המידור שהזכרתי קודם, נהניתי מאוד מן הקריאה, בעיקר בשל סגנונה של הסופרת, שאותו תיארה יפה נועה מנהיים: "החוליה הוא ספר "הראבני" במובהק, גדוש בצמצום, עולה על גדותיו בלשון ההמעטה המפורסמת שלה, נקי וצלול עד כדי כך שניתן לראות בו הרחק, מטה ופנימה, אל תוך מעמקיו ורבדיו".

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

1986

"ימים אחרונים של ליל" מתרחש בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, ומתאר את מאבק האיתנים שהתחולל בין אדיסון מצד אחד לטלסה ולווסטינגהאוס מצד שני. כדמות הראשית בספר הציב גרהם מור את פול קראוואת, עורך-דין צעיר, שהגן על ווסטינגהאוס בעשרות התביעות שהגיש אדיסון נגדו בטענה שהוא מייצר נורות המוגנות בפטנט. מאבק ענקים נוסף בין הצדדים כונה "מלחמת הזרמים", כשאדיסון מגן על הזרם הישר, בעוד טלסה ווסטינגהאוס מצדדים בזרם חילופין.

איך זה להיות אדם יצירתי? לחוות את רגעי האאוריקה שלהם? להתרגש מהטירוף הפורה שלהם? פול ניסה לדמיין מה מרגישים אנשים כמו אדיסון, טסלה, ווסטינגהאוס ברגע של השראה טהורה… אבל כשל. בדומה לפול, גם אני מנסה לדמיין, ואולי לכן נמשכת לספרים המתארים ממציאים ויוצרים שחייהם סובבים סביב עיסוקם. הספר מתאר שלושה ענקים, שמשותפת להם האהבה למדע וחדוות הגילוי, אך הם מייצגים שלוש גישות שונות לחלוטין לעולמם. בסיום הספר, אחרי ששככו המאבקים, פול אפיין את טלסה כאיש חזון, את ווסטינגהאוס כאיש מלאכה, ואת אדיסון כאיש מכירות. אדיסון, שכונה "הקוסם ממנלו פארק", הציג המצאה אחר המצאה, וניכס את כולן לעצמו, מסרב להכיר בעובדה שהמדע מתפתח בהדרגה, נבנה על נסיונות קודמים. ווסטינגהאוס היה איש המעשה: הראשוניות והחדשנות ויחסי הציבור היו חשובים לו פחות, והוא חתר למצוא פתרונות טכנולוגים לבעיות שאיתר. טסלה, אולי הססגוני והחידתי מבין השלושה, היה טיפוס מוזר, ככל הנראה סכיזופרן, שעיקר מעייניו במדע הטהור מבלי להתעניין בהשלכותיו.

גרהם מור רקח ספר הנקרא כמתח משפטי, רווי יצרים ואינטריגות, המתרחש ברובו על רקע החברה הגבוהה והעשירה של ארצות הברית. מרבית הדמויות בספר אמיתיות, אם כי הסופר שיחק עם התאריכים, דחס תקופה ארוכה לתוך שנתיים, לפעמים הקדים את המאוחר, ובמקרה אחד אף בדה ביוגרפיה של הזמרת אגנס הנטיגטון, שהקשר בינה ובין פול תורם לספר פן רומנטי. מפעם לפעם חיפשתי אימותים ברשת, אבל מסתבר שעבודת הבלשות היתה בלתי נחוצה, שכן בסיום הספר הסופר מפרט מה בספרו נאמן למציאות ומה בדוי.  

נהניתי לקרוא את הספר בעיקר בשל השילוב המוצלח בין ההיסטוריה לספרות. לא נהניתי מהציטוטים שהסופר בחר להציג בתחילת כל פרק. הציטוטים מפיהם של מדענים וממציאים בעבר ובהווה אמנם מחכימים, אבל הקישור שלהם לתוכנו של הספר לפעמים מאולץ, והרגשתי כאילו מישהו מנסה לפטפט איתי בין הפרקים. לטעמי עדיף היה לוותר עליהם, או להותיר רק את אלה המיוחסים לדמויות שבעלילה. חיש קל בחרתי לדלג עליהם, וכשסיימתי את הקריאה הרציפה של הספר שבתי לדפדף ולהציץ בהם. הנה שניים שאולי מייצגים את אומריהם:

ניקולה טסלה: תהיה לבד – זה הסוד להמצאה: תהיה לבד, אז נולדים רעיונות.

תומס אדיסון: הראה לי אדם מסופק לגמרי, ואני אראה לך כשלון.

ובסקירה המתיחסת לספר, שלמרות רעשי הרקע מפעמת בו רוח המחקר וחדוות התגלית, אולי יתאים לסיים בציטוט מדברי אלברט איינשטיין: הדבר היפה ביותר שאפשר לחוות הוא המסתורי… מי שהתחושה זרה לו, מי שאינו יכול עוד לעצור ולהתפעם מרוב יראה, חשוב כמת.

מרתק, מעשיר ומומלץ.

The Last Days of Night – Graham Moore

כנרת זמורה ביתן

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

באחד הפרקים בספר מצטט חיים שפירא עצה מאת גתה: "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מלים סבירות". לאחר שהוא מונה את העדפותיו האמנותיות, הוא מסכם את הפרק במשפט "הספר הזה שאתם קוראים בו עכשו הוא סוג של רשימה חודשית". למרות ההערכה שאני רוחשת לשפירא, המשפט הזה, בעיני, מייצג את חולשתו היחסית של הספר. בניגוד לספרים מגובשים, כמו "קהלת – הפילוסוף המקראי" או "אני חושב משמע אני טועה" (שנכתב עם גייל גלבוע), "זיכרון ילדות יפה במיוחד" הוא אוסף של רעיונות בשלל נושאים, חלקם מובעים בפרקים קצרצרים בני כמה שורות, חלקם משתרעים על פני מספר דפים, ללא הפרדה ברורה בין הנושאים, ורוב הזמן ללא חיבור שמוביל מפרק לפרק. התוצאה, לטעמי, מבולבלת. שפירא עצמו מגדיר את הספר כמעין אלבום תמונות מן האוסף הפרטי שלו, ומציע קריאה בלתי לינארית. יכול להיות שזו הדרך הנכונה לקרוא – לדוג בכל פעם רעיון יחיד. לכשעצמי, אני מעדיפה ספר מגובש.

בהתעלם ממבנה הספר, וגם מן העובדה שחלק מן הרעיונות בו הופיעו כבר בספרים אחרים של הכותב (שניים מהם הופיעו במלואם באותו נוסח ב"אהבה זה כל הספר"), התכנים, כרגיל אצל שפירא, מרתקים, מגרים למחשבה, ומוגשים באופן מושך, שזור בהומור ובציטוטים מעניינים ושנונים של מדענים, אמנים ופילוסופים. הוא דן, בין השאר, בדמוקרטיה, במוסר ותועלת, במוות, במשמעות החיים, בפסיכולוגיה, בהסתברות, ועוד ועוד. גם במקומות בהם דיעותינו חלוקות, מעניין לקרוא את עמדותיו ולהתמודד אתן. הספר עומד בצל מות הוריו של שפירא, והפרקים האישיים העוסקים בזכרונות ילדות ובתיאור אישיותם של ההורים כתובים היטב ונוגעים ללב.

במקום לסקור את כל הרעיונות שבספר, אסתפק בהמלצת קריאה, ובשלושה ציטוטים שאהבתי.

שפירא מצטט קטע ארוך מפיו של ריצ'רד פיינמן (נמצא גם בספרו של דוקינס, "לפרום את הקשת בענן", ספר מומלץ על תחושת הפליאה שבמדע). הקטע כולו ראוי לקריאה, אך כתמצית הנה סיומו: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה".

בפרק אודות הדמוקרטיה מובא ציטוט מפיו של קרל קראוס, סופר ועתונאי אוסטרי: "הסוד של הדמגוג הוא להפוך את עצמו לטיפש כמו הקהל שלו, כדי שהם יאמינו שהם חכמים כמוהו".

פרק קצרצר תחת הכותרת "חיפוש אחר אמת" קובע, ומדייק, כי "האמת היחידה שנמצא במסעות להודו או לבורמה או לקמצ'טקה או למדבר גובי, או בטיפוס על הרים או בצלילה למעמקים, תהיה האמת שנשאנו אתנו לאורך כל הדרך והבאנו לשם. The truth is NOT out there"

"זיכרון ילדות יפה במיוחד" הוא ספר מרחיב דעת וכתוב בחן, ולכן מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

"יער אפל" מספר שני סיפורים במקביל. בפרק הפותח את הספר אנו מתוודעים לג'ולס אפשטיין, מליונר יהודי-אמריקאי המתקרב לגיל שבעים. אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית המוּנעת מאופיו הסוער, הוא מגיע לנקודת מפנה בחייו. לאחרונה התגרש מאשתו, התייתם משני הוריו, ופרש מעבודתו. את אוצרות התרבות שרכש במהלך השנים הוא מחלק, הולך ומתנער מרכושו, ומנתק קשרים עם מכריו ועם בני משפחתו. הספר נפתח בהיעלמותו, שבעקבותיה מגלים ילדיו שבימים שקדמו לה התגורר אביהם בדירה עלובה ביפו. האדם האחרון שככל הנראה ראה אותו הוא נהג מונית שהסיע אותו אל האזור שבין מערות קומראן לעין גדי.

הפרק השני מציג בגוף ראשון את ניקול, סופרת יהודיה-אמריקאית מצליחה, נשואה לסופר, אם לשני בנים. חיי הנישואים שלה עלו על שרטון, היא סובלת ממחסום כתיבה, שנתה נודדת. מחשבותיה חוזרות שוב ושוב אל מלון הילטון בתל-אביב, שם נהרתה, ושם בילתה חופשות רבות בילדותה. כשקרוב משפחתה מתקשר מישראל, ומספר לה שפרופסור לספרות, איש מוסד לשעבר, מבקש לדבר איתה, הדחף לנסוע להילטון מתגבר, והיא עולה על מטוס ומגיעה לישראל המצויה בעיצומו של מבצע "צוק איתן".

אקדים את המאוחר ואומר ששני הסיפורים אינם נפגשים. הם מסופרים לסרוגין, לשניהם מוטיבים דומים, נהניתי לעקוב אחרי ההשתקפות ההדדית שלהם, אבל לא מצאתי את הטעם בשילובם יחדיו. הצגת שני הסיפורים בדרך זו היא, בעיני, מאפיין של הבעייתיות בספר – יש בו יותר מדי. יותר מדי עלילות, יותר מדי אזכורים של דמויות ושל ארועים. ניקול קראוס מסוגלת למורכבות יוצרת, כפי שהוכיחה ב"בית גדול", אבל בספר הזה היא ניסתה לתפוס יותר מכפי שהספר יכול להכיל. בעיה נוספת בעיני היא בחזרה שוב ושוב אל קריסת נישואיה. אי אפשר להתעלם מן הזהות בין ניקול הספרותית לניקול הסופרת, שב-2014, השנה בה מתרחש הספר, נפרדה מבעלה, ומכיוון שמתוך שפע הנושאים המוצעים בספר, זה הנושא שאליו היא חוזרת יותר מכל, ואינה נמנעת מחזרתיות מעיקה, מעניקה לספר טעם לא נעים של קתרזיס אישי (אגב, בראיון אחד איתה היא קבעה חד-משמעית שהספר הוא עליה, ובראיון אחר הביעה סלידה מהשאלה מה בעלילה אמיתי, וטענה שהתיחסות לאלמנטים האוטוביוגרפים שבו מפספסת את מהותו). הכתיבה שלה מצוינת, כל קטע בנפרד, הרעיונות שלה שווים עיון, אבל התמהיל סובל מחוסר איזון ומעומס בלתי ממוקד.

יש בספר כמה מוטיבים מובילים, המעניינים והדומיננטיים שבהם הם הכפילות והמטמורפוזה. בתחילת סיפורה ניקול כותבת "הרעיון להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת הולך איתי כבר שנים. הולך רחוק ככל שאני זוכרת את עצמי". מכאן היא הולכת ומפתחת את רעיון המולטי-יקום, את המחשבה שאנחנו חולמים את חיינו, ומבינה שהיא חולמת את עצמה בהילטון. תפיסת הכפילות תלווה את שני גיבורי הספר בחיפושיהם, גם כשאינם יודעים מה הם בעצם מחפשים. מוטיב המטמורפוזה יתגלם בתהליך שיעברו השניים, שימצאו את עצמם בסופו של דבר במדבר, אפשטיין בלבושו של דוד המלך, ניקול בצריפו של קפקא. קפקא עצמו, המזוהה עמוקות עם הגלגול, יהיה נוכח בספר באמצעות המחלוקת, שהגיעה באותה תקופה אל בית המשפט, בדבר הבעלות על כתביו, ובאמצעות דבקותו של הפרופסור לספרות באמונה שקפקא לא מת ב-1924 משחפת, אלא עלה לארץ והפך לגנן. הטיפול שהוענק לכתביו של קפקא על ידי מכס ברוד ועל ידי אילזה וחוה הופה, תופס אף הוא מקום נרחב בעלילה, וממנו מתפתח דיון בשאלת תדמיתו של סופר.

קוים רבים מחברים בין אפשטיין וניקול, כמו אב שנע בין זעם לדכאון, משיכה להילטון, חיים בין ארצות הברית לישראל. המכנה המשותף העיקרי ביניהם הוא אימוץ חלקי של דמויות דומיננטיות שישנו את מסלול חייהם. אפשטיין מתנהל בעקבותיו של הרב קלאוזנר, שמוביל אותו בין השאר להתקהלות מיסטית בצפת. ניקול נסחפת עם פרופסור פרידמן בעקבותיו של קפקא.

בשורה התחתונה: ניקול קראוס כותבת מוכשרת ומאתגרת, אך בספר הזה היא כשלה בעודף סיפורי ורעיוני. לפיכך ההמלצה חצויה: נהניתי מקריאת כל פרק לעצמו, המכלול, לעומת זאת, לא עמד בציפיותי.

Forest Dark – Nicole Kraus

כנרת זמורה ביתן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006