תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

"הירחים של יופיטר" הוא אוסף של אחד-עשר סיפורים שכתבה אליס מונרו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. מרבית הסיפורים מתרחשים, כרגיל אצלה, בעיירות באונטריו, ובמרכזן נשים. בשונה מן הספרים האחרים שעליהם כתבתי כאן – "חיים יקרים", "מי את חושבת שאת" ו"משהו שרציתי לספר לך" – בקובץ הזה אין חוט מקשר או מכנה משותף בין הסיפורים, אך כולם מצטיינים בחדות אבחנה, בתבונה מעמיקה, ובכושר תיאור מדויק עד להפעים.

סיפוריה של אליס מונרו מציגים דמויות בטווח גילים שבין הילדות לזיקנה. התקופה המסופרת נעה בין יום לחיים שלמים. לפעמים מוקד הסיפור דרמטי, אבל בדרך-כלל הוא שגרתי לכאורה, יומיומי, ורק כשרונה של המספרת מקנה לו יחודיות ומשמעות עמוקה. לפעמים היא מתעכבת על פרטים ומספרת באריכות, לעתים מסתפקת במשפטים קצרים, מנחיתה מהלומה חדה ומשתקת במקום בלתי צפוי (הסיפור "תאונה" מספק רגע שכזה), ותמיד הבחירה הסגנונית משרתת בשלמות את האוירה ואת המסר.

הנה, לדוגמא, פתיחה כאילו בנאלית של הסיפור "תאונה", פתיחה שמציירת תמונה, מושכת לקרוא הלאה, ובהמשך מתברר עד כמה היטיבה מונרו לכנס אליה את עיקרי הסיפור כולו:

פרנסס משתהה ליד חלון בקומה השניה של בית הספר התיכון בהנראטי, אחר צהרים אחד בתחילת דצמבר. השנה היא 1943. התלבושת של פרנסס אופנתית לאותה שנה: חצאית משובצת כהה ושָל משולש מצויץ מאותו בד, מונח על הכתפיים כשהקצוות קשורים במותניים; חולצת סאטן בגון שמנת – סאטן אמיתי, בד שבמהרה ייעלם – עם כפתורי פנינה קטנים רבים בחזית ובשרוולים. היא לא התלבשה כך כשבאה ללמד מוזיקה בתיכון; כל סוודר ישן וחצאית הספיקו. השינוי הזה לא נעלם מעיני הסובבים.

ועוד מאותו סיפור, קטע מתוק, קצת צדדי לעלילה, ואף הוא מדגים כיצד מונרו מציירת תמונה במלים, ומאפיינת דמות כמעט בעקיפין, בקוים דקים:

מדי שבוע הביאה לאמה שלושה ספרים חדשים מהספריה. אמה אהבה את מראהו של ספר טוב עב-כרס. יש כאן הרבה מה לקרוא, היתה אומרת, בדיוק כפי שאמרה שיש הרבה מה ללבוש במעיל או הרבה מה להתעטף בשמיכה. ואכן הספר היה כמו שמיכת נוצות עבה שהיתה יכולה להתעטף בה, להתכרבל בה. כשהגיעה לקראת סופו והשמיכה הלכה והידלדלה, היתה סופרת את הדפים שנותרו ואומרת, "הבאת לי ספר אחר? אה, כן, הנה הוא. טוב עדיין יש לי את ההוא כשאסיים את זה".

בסקירה על "מי את חושבת שאת" ציטטתי משפט מנימוקי פרס בוקר: "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". בוריאציה עליו אפשר לומר שלקרוא את מונרו זה למצוא את מחשבותיך מובעות בצלילות על ידי כותבת שמעולם לא פגשת, אבל נדמה שהיא מכירה אותך לפני ולפנים. משום כך קריאת הסיפורים, או לפחות קטעים מהם, היא לא חוויה ספרותית בלבד, אלא אף חוויה אינטימית נדירה.

לקריאת הספר נוספה הפעם תחושת היכרות עמוקה יותר, אחרי שחרשתי ברגל את רחובות דאונטאון טורונטו, ויכולתי לשוטט בעיר עם הדמויות, לקנות תכשיטים זולים בדוכן ברחוב ספדינה, למדוד בגדים ברחוב בלור. רובד שלם של חיבור ליצירה אובד כשקורא זר אינו מודע להבדל בין דיזנגוף לאלנבי, והעובדה שבספרים הקודמים לא חשתי בחוסר הזה, ושאליס מונרו מצליחה להביא את הקורא אל עולמה למרות הפער, מעידה על איכות יצירתה.

יכולתי להפליג בציטוטים, לנסות לנתח את הסיפורים, אבל באמת עדיף לקרוא אותם בשלמותם, ליהנות מן הניואנסים הדקים שבהם ומן התובנות העולות מהם, ולצלול לשעה קצרה לעולמן של נשים שהן לכאורה רחוקות, אך בקסם עטה של אליס מונרו הופכות לקרובות ולמוכרות.

מומלץ.

The Moons of Jupiter – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2017 (1982)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

"החוליה", קובץ ובו שלושה סיפורים, פורסם לראשונה ב-1986, תחת שם העט טל יערי. מי שכתבה את הסיפורים היא הסופרת שולמית הראבן, וכעת, לרגל עיבודו הקולנועי של הסיפור הראשון בקובץ ("מסתור" בבימויו של ערן ריקליס מבוסס על הסיפור "החוליה"), הספר רואה אור תחת שמה.

בשלושה הסיפורים שבקובץ הסופרת מציגה לקוראים את אחורי הקלעים של פעילות המוסד. בסיפור הראשון, "החוליה", רות, סוכנת מוסד, יוצאת לפריז להשגיח על משתפת פעולה לבנונית שעברה ניתוח פלסטי לטשטוש זהותה. בסיפור השני, "הקשר העיראקי", נחקרים התנקשות בחיי דיפלומט ישראלי בניו-יורק ומוות מסתורי של איש עסקים שהיה אמור להפגש אתו. בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", נפגש שליח המוסד עם איש עסקים יווני, שמציע מידע בתמורה למערכת הגנה על המחשבים בעסקו. שני מאפיינים עיקריים משותפים לסיפורים, בנוסף לדמויות המופיעות בשלושתם. האחד – בכולם מתקיים מידור קפדני, שכתוצאה ממנו הדמויות שבסיפורים, כמו גם הקוראים, נותרים במידה רבה בערפל, והמסתורין אינו מפוענח עד סופו. והשני – אמנם מדובר בסיפורי מתח, ופעילות המוסד מרתקת לכשעצמה, אבל הענין האמיתי הוא הגורם האנושי, ההתנהלות של הדמויות בתנאי אי-ודאות, באוירה של קנוניות ושל סיכון חיים. באחרית דבר מצוטט המבקר גרשון שקד, שכתב כי שולמית הראבן יוצרת "עלילה ריאליסטית על רקע של ארוע יוצא דופן המביא לחשיפתו של המצב האנושי", אמירה המתארת במדויק את אופיים של הסיפורים.

נועה מנהיים כתבה אחרית דבר מעניינת, בה היא דנה בהיבטים שונים הנוגעים ליצירתה של הראבן. בין השאר היא עוסקת בשאלה מדוע בחרה לפרסם את הסיפורים בעילום שם, וסוקרת את תולדות יצוגו הספרותי של המוסד. למרות שחשתי תסכול מסוים בשל המידור שהזכרתי קודם, נהניתי מאוד מן הקריאה, בעיקר בשל סגנונה של הסופרת, שאותו תיארה יפה נועה מנהיים: "החוליה הוא ספר "הראבני" במובהק, גדוש בצמצום, עולה על גדותיו בלשון ההמעטה המפורסמת שלה, נקי וצלול עד כדי כך שניתן לראות בו הרחק, מטה ופנימה, אל תוך מעמקיו ורבדיו".

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

1986

"ימים אחרונים של ליל" מתרחש בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, ומתאר את מאבק האיתנים שהתחולל בין אדיסון מצד אחד לטלסה ולווסטינגהאוס מצד שני. כדמות הראשית בספר הציב גרהם מור את פול קראוואת, עורך-דין צעיר, שהגן על ווסטינגהאוס בעשרות התביעות שהגיש אדיסון נגדו בטענה שהוא מייצר נורות המוגנות בפטנט. מאבק ענקים נוסף בין הצדדים כונה "מלחמת הזרמים", כשאדיסון מגן על הזרם הישר, בעוד טלסה ווסטינגהאוס מצדדים בזרם חילופין.

איך זה להיות אדם יצירתי? לחוות את רגעי האאוריקה שלהם? להתרגש מהטירוף הפורה שלהם? פול ניסה לדמיין מה מרגישים אנשים כמו אדיסון, טסלה, ווסטינגהאוס ברגע של השראה טהורה… אבל כשל. בדומה לפול, גם אני מנסה לדמיין, ואולי לכן נמשכת לספרים המתארים ממציאים ויוצרים שחייהם סובבים סביב עיסוקם. הספר מתאר שלושה ענקים, שמשותפת להם האהבה למדע וחדוות הגילוי, אך הם מייצגים שלוש גישות שונות לחלוטין לעולמם. בסיום הספר, אחרי ששככו המאבקים, פול אפיין את טלסה כאיש חזון, את ווסטינגהאוס כאיש מלאכה, ואת אדיסון כאיש מכירות. אדיסון, שכונה "הקוסם ממנלו פארק", הציג המצאה אחר המצאה, וניכס את כולן לעצמו, מסרב להכיר בעובדה שהמדע מתפתח בהדרגה, נבנה על נסיונות קודמים. ווסטינגהאוס היה איש המעשה: הראשוניות והחדשנות ויחסי הציבור היו חשובים לו פחות, והוא חתר למצוא פתרונות טכנולוגים לבעיות שאיתר. טסלה, אולי הססגוני והחידתי מבין השלושה, היה טיפוס מוזר, ככל הנראה סכיזופרן, שעיקר מעייניו במדע הטהור מבלי להתעניין בהשלכותיו.

גרהם מור רקח ספר הנקרא כמתח משפטי, רווי יצרים ואינטריגות, המתרחש ברובו על רקע החברה הגבוהה והעשירה של ארצות הברית. מרבית הדמויות בספר אמיתיות, אם כי הסופר שיחק עם התאריכים, דחס תקופה ארוכה לתוך שנתיים, לפעמים הקדים את המאוחר, ובמקרה אחד אף בדה ביוגרפיה של הזמרת אגנס הנטיגטון, שהקשר בינה ובין פול תורם לספר פן רומנטי. מפעם לפעם חיפשתי אימותים ברשת, אבל מסתבר שעבודת הבלשות היתה בלתי נחוצה, שכן בסיום הספר הסופר מפרט מה בספרו נאמן למציאות ומה בדוי.  

נהניתי לקרוא את הספר בעיקר בשל השילוב המוצלח בין ההיסטוריה לספרות. לא נהניתי מהציטוטים שהסופר בחר להציג בתחילת כל פרק. הציטוטים מפיהם של מדענים וממציאים בעבר ובהווה אמנם מחכימים, אבל הקישור שלהם לתוכנו של הספר לפעמים מאולץ, והרגשתי כאילו מישהו מנסה לפטפט איתי בין הפרקים. לטעמי עדיף היה לוותר עליהם, או להותיר רק את אלה המיוחסים לדמויות שבעלילה. חיש קל בחרתי לדלג עליהם, וכשסיימתי את הקריאה הרציפה של הספר שבתי לדפדף ולהציץ בהם. הנה שניים שאולי מייצגים את אומריהם:

ניקולה טסלה: תהיה לבד – זה הסוד להמצאה: תהיה לבד, אז נולדים רעיונות.

תומס אדיסון: הראה לי אדם מסופק לגמרי, ואני אראה לך כשלון.

ובסקירה המתיחסת לספר, שלמרות רעשי הרקע מפעמת בו רוח המחקר וחדוות התגלית, אולי יתאים לסיים בציטוט מדברי אלברט איינשטיין: הדבר היפה ביותר שאפשר לחוות הוא המסתורי… מי שהתחושה זרה לו, מי שאינו יכול עוד לעצור ולהתפעם מרוב יראה, חשוב כמת.

מרתק, מעשיר ומומלץ.

The Last Days of Night – Graham Moore

כנרת זמורה ביתן

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

באחד הפרקים בספר מצטט חיים שפירא עצה מאת גתה: "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מלים סבירות". לאחר שהוא מונה את העדפותיו האמנותיות, הוא מסכם את הפרק במשפט "הספר הזה שאתם קוראים בו עכשו הוא סוג של רשימה חודשית". למרות ההערכה שאני רוחשת לשפירא, המשפט הזה, בעיני, מייצג את חולשתו היחסית של הספר. בניגוד לספרים מגובשים, כמו "קהלת – הפילוסוף המקראי" או "אני חושב משמע אני טועה" (שנכתב עם גייל גלבוע), "זיכרון ילדות יפה במיוחד" הוא אוסף של רעיונות בשלל נושאים, חלקם מובעים בפרקים קצרצרים בני כמה שורות, חלקם משתרעים על פני מספר דפים, ללא הפרדה ברורה בין הנושאים, ורוב הזמן ללא חיבור שמוביל מפרק לפרק. התוצאה, לטעמי, מבולבלת. שפירא עצמו מגדיר את הספר כמעין אלבום תמונות מן האוסף הפרטי שלו, ומציע קריאה בלתי לינארית. יכול להיות שזו הדרך הנכונה לקרוא – לדוג בכל פעם רעיון יחיד. לכשעצמי, אני מעדיפה ספר מגובש.

בהתעלם ממבנה הספר, וגם מן העובדה שחלק מן הרעיונות בו הופיעו כבר בספרים אחרים של הכותב (שניים מהם הופיעו במלואם באותו נוסח ב"אהבה זה כל הספר"), התכנים, כרגיל אצל שפירא, מרתקים, מגרים למחשבה, ומוגשים באופן מושך, שזור בהומור ובציטוטים מעניינים ושנונים של מדענים, אמנים ופילוסופים. הוא דן, בין השאר, בדמוקרטיה, במוסר ותועלת, במוות, במשמעות החיים, בפסיכולוגיה, בהסתברות, ועוד ועוד. גם במקומות בהם דיעותינו חלוקות, מעניין לקרוא את עמדותיו ולהתמודד אתן. הספר עומד בצל מות הוריו של שפירא, והפרקים האישיים העוסקים בזכרונות ילדות ובתיאור אישיותם של ההורים כתובים היטב ונוגעים ללב.

במקום לסקור את כל הרעיונות שבספר, אסתפק בהמלצת קריאה, ובשלושה ציטוטים שאהבתי.

שפירא מצטט קטע ארוך מפיו של ריצ'רד פיינמן (נמצא גם בספרו של דוקינס, "לפרום את הקשת בענן", ספר מומלץ על תחושת הפליאה שבמדע). הקטע כולו ראוי לקריאה, אך כתמצית הנה סיומו: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה".

בפרק אודות הדמוקרטיה מובא ציטוט מפיו של קרל קראוס, סופר ועתונאי אוסטרי: "הסוד של הדמגוג הוא להפוך את עצמו לטיפש כמו הקהל שלו, כדי שהם יאמינו שהם חכמים כמוהו".

פרק קצרצר תחת הכותרת "חיפוש אחר אמת" קובע, ומדייק, כי "האמת היחידה שנמצא במסעות להודו או לבורמה או לקמצ'טקה או למדבר גובי, או בטיפוס על הרים או בצלילה למעמקים, תהיה האמת שנשאנו אתנו לאורך כל הדרך והבאנו לשם. The truth is NOT out there"

"זיכרון ילדות יפה במיוחד" הוא ספר מרחיב דעת וכתוב בחן, ולכן מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

"יער אפל" מספר שני סיפורים במקביל. בפרק הפותח את הספר אנו מתוודעים לג'ולס אפשטיין, מליונר יהודי-אמריקאי המתקרב לגיל שבעים. אחרי שנים של פעילות אינטנסיבית המוּנעת מאופיו הסוער, הוא מגיע לנקודת מפנה בחייו. לאחרונה התגרש מאשתו, התייתם משני הוריו, ופרש מעבודתו. את אוצרות התרבות שרכש במהלך השנים הוא מחלק, הולך ומתנער מרכושו, ומנתק קשרים עם מכריו ועם בני משפחתו. הספר נפתח בהיעלמותו, שבעקבותיה מגלים ילדיו שבימים שקדמו לה התגורר אביהם בדירה עלובה ביפו. האדם האחרון שככל הנראה ראה אותו הוא נהג מונית שהסיע אותו אל האזור שבין מערות קומראן לעין גדי.

הפרק השני מציג בגוף ראשון את ניקול, סופרת יהודיה-אמריקאית מצליחה, נשואה לסופר, אם לשני בנים. חיי הנישואים שלה עלו על שרטון, היא סובלת ממחסום כתיבה, שנתה נודדת. מחשבותיה חוזרות שוב ושוב אל מלון הילטון בתל-אביב, שם נהרתה, ושם בילתה חופשות רבות בילדותה. כשקרוב משפחתה מתקשר מישראל, ומספר לה שפרופסור לספרות, איש מוסד לשעבר, מבקש לדבר איתה, הדחף לנסוע להילטון מתגבר, והיא עולה על מטוס ומגיעה לישראל המצויה בעיצומו של מבצע "צוק איתן".

אקדים את המאוחר ואומר ששני הסיפורים אינם נפגשים. הם מסופרים לסרוגין, לשניהם מוטיבים דומים, נהניתי לעקוב אחרי ההשתקפות ההדדית שלהם, אבל לא מצאתי את הטעם בשילובם יחדיו. הצגת שני הסיפורים בדרך זו היא, בעיני, מאפיין של הבעייתיות בספר – יש בו יותר מדי. יותר מדי עלילות, יותר מדי אזכורים של דמויות ושל ארועים. ניקול קראוס מסוגלת למורכבות יוצרת, כפי שהוכיחה ב"בית גדול", אבל בספר הזה היא ניסתה לתפוס יותר מכפי שהספר יכול להכיל. בעיה נוספת בעיני היא בחזרה שוב ושוב אל קריסת נישואיה. אי אפשר להתעלם מן הזהות בין ניקול הספרותית לניקול הסופרת, שב-2014, השנה בה מתרחש הספר, נפרדה מבעלה, ומכיוון שמתוך שפע הנושאים המוצעים בספר, זה הנושא שאליו היא חוזרת יותר מכל, ואינה נמנעת מחזרתיות מעיקה, מעניקה לספר טעם לא נעים של קתרזיס אישי (אגב, בראיון אחד איתה היא קבעה חד-משמעית שהספר הוא עליה, ובראיון אחר הביעה סלידה מהשאלה מה בעלילה אמיתי, וטענה שהתיחסות לאלמנטים האוטוביוגרפים שבו מפספסת את מהותו). הכתיבה שלה מצוינת, כל קטע בנפרד, הרעיונות שלה שווים עיון, אבל התמהיל סובל מחוסר איזון ומעומס בלתי ממוקד.

יש בספר כמה מוטיבים מובילים, המעניינים והדומיננטיים שבהם הם הכפילות והמטמורפוזה. בתחילת סיפורה ניקול כותבת "הרעיון להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת הולך איתי כבר שנים. הולך רחוק ככל שאני זוכרת את עצמי". מכאן היא הולכת ומפתחת את רעיון המולטי-יקום, את המחשבה שאנחנו חולמים את חיינו, ומבינה שהיא חולמת את עצמה בהילטון. תפיסת הכפילות תלווה את שני גיבורי הספר בחיפושיהם, גם כשאינם יודעים מה הם בעצם מחפשים. מוטיב המטמורפוזה יתגלם בתהליך שיעברו השניים, שימצאו את עצמם בסופו של דבר במדבר, אפשטיין בלבושו של דוד המלך, ניקול בצריפו של קפקא. קפקא עצמו, המזוהה עמוקות עם הגלגול, יהיה נוכח בספר באמצעות המחלוקת, שהגיעה באותה תקופה אל בית המשפט, בדבר הבעלות על כתביו, ובאמצעות דבקותו של הפרופסור לספרות באמונה שקפקא לא מת ב-1924 משחפת, אלא עלה לארץ והפך לגנן. הטיפול שהוענק לכתביו של קפקא על ידי מכס ברוד ועל ידי אילזה וחוה הופה, תופס אף הוא מקום נרחב בעלילה, וממנו מתפתח דיון בשאלת תדמיתו של סופר.

קוים רבים מחברים בין אפשטיין וניקול, כמו אב שנע בין זעם לדכאון, משיכה להילטון, חיים בין ארצות הברית לישראל. המכנה המשותף העיקרי ביניהם הוא אימוץ חלקי של דמויות דומיננטיות שישנו את מסלול חייהם. אפשטיין מתנהל בעקבותיו של הרב קלאוזנר, שמוביל אותו בין השאר להתקהלות מיסטית בצפת. ניקול נסחפת עם פרופסור פרידמן בעקבותיו של קפקא.

בשורה התחתונה: ניקול קראוס כותבת מוכשרת ומאתגרת, אך בספר הזה היא כשלה בעודף סיפורי ורעיוני. לפיכך ההמלצה חצויה: נהניתי מקריאת כל פרק לעצמו, המכלול, לעומת זאת, לא עמד בציפיותי.

Forest Dark – Nicole Kraus

כנרת זמורה ביתן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006

יואל אפרתי היה פוליטיקאי ישראלי אפור. אמנם שירת כשר בממשלת אשכול ובממשלת האחדות, אך לא הותיר חותם משמעותי. טניה, קרובת משפחה רחוקה, אשה אמידה העובדת כתחקירנית מטעמי ענין ולא מטעמי פרנסה, מגויסת על ידי הסופר מ' כנען, כותב ביוגרפיות ידוע, לעבוד לצדו לצורך כתיבת הביוגרפיה של אפרתי. למה זכה דווקא הפוליטיקאי הנשכח למפעל הנצחה? איל הון אוסטרלי, אסיר תודה לאפרתי על טובה שעשה לו אי-אז בגרמניה אחרי המלחמה, החליט להנציח את זכרו בדרך זו. לרשות כנען עומד תקציב נדיב, אך במהרה מתברר כי היד שהעניקה את התקציב היא גם זו שמבקשת להתערב בתכנים.

טניה וכנען לא ימצאו סודות כמוסים שיאירו את האיש האפור באור חדש: פה מכתב כואב מחייל שלו במלחמת העצמאות, שם מכתב אישי שכתב למי שהיתה הידועה בציבור שלו בעשור האחרון לחייו. אבל החיטוט בקורותיו של אפרתי הוא רק הציר שסביבו רוקם נתן שחם סיפורים רבים המשתלבים זה בזה לכלל רקמת חיים רוגשת של המדינה ושל כמה מאזרחיה. הספר עוסק בפוליטיקה, באהבה, באמנות, בזיקנה, בחברות. הוא מתרחש בארץ, אך שולח ענפים גם לתפוצות. במרכזו שתי הדמויות היציבות של טניה ושל כנען, אנשים בגיל העמידה, המביטים בעצמם בפכחון שבא עם השנים, ועדיין מחפשים את הפינה המאושרת. לצדם חברותיה של טניה, האחת חדה השניה שטחית, בתו החורגת של כנען, ציירת חופשיה ברוחה אך מיוסרת, בנו של חברו של אפרתי, גבר בן ארבעים שעדיין מחפש את עצמו כנער מתבגר, חברי קיבוצו של אפרתי, בתו שנדדה ללונדון, ילדיה של טניה שהתפזרו בעולם, אמה של טניה, שלא סלחה לאפרתי על שאביו לא סייע לבעלה לעלות עמה לארץ, וכפה עליהם ניתוק רב שנים, אביה הקומוניסט של טניה שכבר הלך לעולמו, ואחרים. את כולם משרטט שחם בעדינות ובמיומנות.

מכיוון שציר הסיפור הוא כתיבת ביוגרפיה, מתקיים בין כנען וטניה דיון מתמיד בשאלה כיצד כותבים יצירה מסוג זה. אמנם אין זה הנושא המרכזי בספר, אם כי הוא מתעכב בפרוטרוט על שלבי העבודה, אבל מרתק לעקוב אחרי התחבטויותיהם של השניים, אחרי נסיונות הניסוח של הפרק הפותח, ואחרי הדיון בשאלת הכסות הספרותית שצריכה ביוגרפיה ללבוש.

נתן שחם, כותב מיומן ומדויק, מצליח להפוך עיסוק באיש אפור לסיפור רב גוונים. הספר שזור אמירות חכמות בנושאים שונים, ומומלץ לקריאה סבלנית.

כנרת זמורה ביתן

2006

 

כותרת משנה: מזכרונותיו של ניקולאוס איש דמשק

"מלך זהב ודם" מתאר את תקופת מלכותו של הורדוס הגדול, ואת מאבקי הירושה שאחרי מותו. הספר מסופר מפיו של ניקולאוס איש דמשק, מי שהיה היסטוריון החצר של הורדוס, בעל מהלכים בחצרותיהם של שליטים בני זמנו, ביניהם קליאופטרה, מלכת מצרים, ואוגוסטוס, קיסר רומי. מכתביו המקוריים של ניקולאוס לא נותר כמעט זכר, וגבריאלה אביגור-רותם הסתמכה על מקורות היסטוריים ועל דמיונה כדי להעלות תמונה שלמה של התקופה. באחרית דבר לספר היא מתארת את כתיבתו כ"נסיון להכנס לתוך נפשו והגיונותיו של אדם משכיל בן המאה הראשונה לפני הספירה ושלושת העשורים הראשונים שלאחריה".

שני דברים מתבלטים בספר לכל אורכו. הראשון בהם הוא השפה המיוחדת. אביגור-רותם, ששפתה תמיד מהודרת, בחרה להשתמש בספר זה בלשון התקופה, לשון כמו תלמודית מהולה במונחים רומאיים. מכיוון שיש לי נטיה אל הארכאיות, נהניתי מן ההיבט הזה ביצירה. הנה, להדגמת שפת הספר, קטע שנשא חן בעיני, ובו עצתו של החכם הלל בדבר אורך הרוח הנדרש מן הסופר, ובדבר מבחני איכות מחמירים בטרם פרסום:

היזהר מעשות ספרים הרבה, התרה בי פעם, ברוח טובה, החכם הלל; גם הוא כקאלימאכוס סבר שמרבה מלים מרבה להג, גם הוא כהוראטיוס גרס שעל כל כותב לרסן את להט הכתבנות; לחתום כל ספר כתוב בגליל ולטומנו רחוק מן העין לעשר שנים לפחות. ורק אז לגולל אותו כדי לגלות אם טוב הוא עדיין בעיני כותבו. ואם טוב – לעבור עליו שוב, להחליק מהמורות, להקציע חדודים, לא להרפות עד שתצא מתחת ידו אבן חן מלוטשת.

ההיבט הבולט השני הוא עומק הידע. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק לא רק בעובדות ההיסטוריות הבולטות, אלא גם בפרטי הפרטים של חיי היומיום. מכיוון שניקולאוס היה אדם משכיל הבקיא בספרות ובפילוסופיה, הספר שזור פרטי מידע המרחיבים את הדעת.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) הסתמך על ספריו של ניקולאוס כשכתב את "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". יחד עם זאת היה מסויג מניקולאוס כעד חסר פניות, וכתב עליו כך: "מאחר שחי במלכות (הורדוס וישב) איתו בכפיפה אחת כתב (את חיבורו) מתוך חנופה וכדי לשרתו, והוא נוגע רק בדברים שהביאו לו תהילה ומשווה פנים הפוכות לדברים רבים שאינם צודקים…ושוקד להסתירם בכל (הדרכים)…(וכך) נהג בכל החיבור: הוא מפליג בשבח מעשיו המתוקנים של המלך, ואילו על המעשים שנעשו שלא כדין הוא להוט ללמד סנגוריה. ברם, אדם יכול לדון אותו לכף-זכות במידה רבה…שהרי לא חיבר ספר דברי-הימים בשביל שאר בני-אדם, אלא עשה אותו לשמש למלך." ניקולאוס שב"מלך זהב ודם" אוביקטיבי מעט יותר. הוא אמנם מעריץ את הורדוס, אך הערצתו אינה עיוורת אלא מפוכחת. ברור לקורא שניקולאוס רואה את הליקויים, למרות שבכתיבתו הפורמלית הוא מדגיש את המעלות. את צאצאי החשמונאים, לעומת זאת, הוא מגנה בכל הזדמנות, ואינו חוסך את שבט לשונו מבני העם הנבחר. האמירות הביקורתיות הללו בלטו בעיני במיוחד כשבקשתי למצוא בספר רלוונטיות לימינו, אך גם אם פה ושם נדמה היה לי שהסופרת מכוונת לימינו, האמירות שיכולות להתפרש כנושאות כוונה סמויה – מספרן בטל בששים בתוך הטקסט כולו.

וזו בעצם התהיה המרכזית שלי לגבי הספר: למה להשקיע כשרון מפואר שכזה בסיפור היסטורי גרידא? ללא הרלוונטיות לזמננו, הוא נותר בגדר סיפור – מעניין, מורכב, מעשיר בפרטים, אבל ללא ההתעלות שבאמירה משמעותית. מסיבה זו הוא, לדעתי, אינו "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר שנכתב בספרות העברית מאז מלך בשר ודם (1954) של משה שמיר", כטענתו של יגאל שוורץ. ספרו של שמיר, שכתב גם הוא בשפה כמו תלמודית, ותיאר את תקופתו של אלכסנדר ינאי, שמלכותו הסתיימה שלושים ותשע שנים לפני תחילת מלכותו של הורדוס, נקרא בשני רבדים, ההיסטורי והעכשווי. "מלך זהב ודם" מסתפק בהיסטוריה. מבחינתי, כמתעניינת בהיסטוריה, אין די בעובדות וב"רכילות", חשובים בעיני לא פחות הלקחים.

מכל מקום, גם ללא תואר "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר", "מלך זהב ודם" מספק חווית קריאה טובה, כתוב היטב, חד, מושקע ומעשיר. גבריאלה אביגור-רותם, כך נראה לי, אימצה את עצתו של החכם הלל שצוטטה למעלה: היא אינה ממהרת לפרסם, מקפידה על כל פרט, והתוצאות ראויות מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2017

במשך קרוב לארבע שנים, מאפריל 1992 עד פברואר 1996, היתה העיר סרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה, נתונה במצור כחלק ממלחמת בוסניה, מלחמה בין הסרבים לבוסנים ברפובליקה שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוחות הסרבים תפסו עמדות על הגבעות שמסביב לעיר, ובמשך כל התקופה צלפו באזרחיה. המצור גבה את חייהם של קרוב לארבעה-עשר אלף בני אדם, למעלה משליש מהם אזרחים. אל העיר הנצורה נקלעו ג'מה ודייגו, בני זוג איטלקים, ונופיה החרבים השתלבו לבלי הפרד בחורבן חייהם.

ג'מה הגיעה לראשונה לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים לצורך עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בספרות היוגוסלבית. גויקו, גבר מקומי, נשכר לשמש לה מלווה ומתרגם. גויקו, שיהפוך לחבר קרוב, הכיר לג'מה את חברו דייגו, צלם איטלקי, קצת מרחף, קצת תלוש. בין ג'מה לדייגו פרחה אהבה, אך ג'מה בחרה לשוב אל היציבות של פביו, ארוסה שהמתין לה באיטליה. בפתחו של הספר אנו פוגשים את ג'מה למעלה מעשרים שנה אחרי ביקורה הראשון ביוגוסלביה, כשהיא נשואה לג'וליאנו ואם לפייטרו בין השש-עשרה, בנו של דייגו. שיחת טלפון מגויקו, המבקש ממנה לבוא לסרייבו לרגל תערוכת צילומים שבה תוצגנה גם עבודותיו של דייגו, משגרת אותה יחד עם בנה למסע, שבו יחוו סגירות מעגלים בלתי צפויות ומשנות חיים.

תמצות של הספר עושה לו עוול, כמעט מרדד אותו לרמת טלנובלה. הספר עוסק בשורה של נושאים עמוקים: השאיפה לילד שמריצה את ג'מה מרופא לרופא וממדינה למדינה, האמון באהבה שעומד במבחנים קשים, המצב הבלתי נסבל שבו מלחמה אכזרית וממושכת מתנהלת ממש מעבר לפינה אך העולם שותק, השפעת המלחמה על אנשים נורמטיביים, הזוועות שאנשים מסוגלים להן בהנתן להם הכוח, האומץ לשרוד בתנאים בלתי נסבלים, והאופן האקראי שבו לפעמים מן הכאב הנורא ביותר צומח אושר. מרגרט מצאנטיני מצליחה לחדור עמוק אל נפשותיהן של דמויותיה, זו של ג'מה המספרת אבל גם אלה שסביבה, והסיפור הגדול של סרייבו נארג עם הסיפורים הפרטיים של הנפשות הפועלות לכלל רקמת חיים פועמת, כואבת, מקווה, מובסת ומנצחת. אף אחת מן הדמויות אינה כלילת השלמות, הן נגרפות עם הארועים ומנסות לשלוט בחייהן, ולכולן חולשות אנוש טבעיות שקל להזדהות אתן. מצאנטיני מובילה את סיפורה באיטיות, ומטפלת ביסודיות בפרטיו, עד כדי כך שפה ושם תהיתי אם לא הצליחה להחליט על מה היא בעצם כותבת, על המלחמה או על העקרות. בזכות הכתיבה המעמיקה והמאופקת שלה, וגם תודות לתרגום הנפלא של אלון אלטרס, התמדתי בקריאה, וכשהסיפור התקדם משיא אחד אל משנהו הבנתי את השילוב ואימצתי אותו.

שמו של הספר, כשראה אור לראשונה בעברית, הוא "בא לעולם", תרגום מדויק של שמו המקורי, שם שמשקף יפה את רוחו של הספר. "נולד פעמיים" הוא כניעה לצורכי רווח לשם שניתן באנגלית לספר ולסרט שנעשה על פיו.

בשורה התחתונה: ספר שובר לב אך עתיר תקווה. מומלץ מאוד

Venuto al Mondo – Margaret Mazzantini

2011 (2008)

כנרת זמורה ביתן

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

 

את "כן, אפילו רצח" רכשתי בטעות, משום ששמתי לב רק לשם המשפחה של הסופר, וחשבתי שמדובר בנתן שחם. אחיו, דוד שחם, אף הוא איש ספרות – סופר, עתונאי ומתרגם – הוא שכתב את הספר ב-1996, כשנה לאחר רצח רבין. הספר נפתח ברגע בו מתבשר ראש שרותי הבטחון על רצח ראש הממשלה, חוזר תשעה חודשים אחורה בזמן, ומתקדם כרונולוגית חזרה אל יום הרצח.

"כן, אפילו רצח" אינו ספר דוקומנטרי, אלא רומן המבוסס על ארועי התקופה. דוד שחם מכחיש, כמקובל, בפתח הספר כל קשר בין דמויותיו לאנשים שהיו מעורבים ברצח, אבל דמויותיו הבדויות מעוגנות עמוק במציאות, ומרבית פרטי העלילה נלקחו ממנה, החל ברקע הפוליטי וכלה בקריאת "סרק, סרק". הסופר רקח סיפור מתח מפותל, הנע בין תל-אביב, קרית-ארבע, ניו-יורק ומוסקבה, ששולטות בו חשדנות ומניפולטיביות ויד איש באחיו. אנשי השי"ר, שירות הבטחון, מסוכסכים ביניהם משיקולים של אגו ושל ריב על יוקרה ועל סמכויות. בקרב אנשי המחנה הדתי-לאומי שתולים סוכנים, שחלקם מדווחים בנאמנות למפעיליהם וחלקם פועלים ממניעיהם שלהם. הרבנים מתלבטים בין נאמנות להלכה לאחריות חברתית, הפוליטיקאים נואמים נאומים צפויים, הכסף משחק תפקיד מרכזי, וגם המאפיה הרוסית בוחשת בקדרה.

בויקיפדיה מצאתי שדוד שחם היה פעיל בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל הספר, למרות הנושא, אינו פוליטי חד-צדדי. איתמר, הצעיר שיבצע את הרצח, מתואר כאידאולוג ולא כעשב שוטה, והרב שני, שקבע כי על ראש הממשלה חל דין רודף, ובכך חרץ את גורלו, מתואר כאדם מצפוני. רצח הוא רצח הוא רצח, אבל שחם כתב ספר חף מלהט פוליטי.

לא ברורה לי מטרת הספר. האם לדוד שחם היה מידע פנים, שהוא מבקש לשחרר במסווה של עלילה בדויה? האם יש לו תיאורית קונספירציה משלו על המסתורין הכרוך ברצח? האם תפס טרמפ על האקטואליה? הספר אמנם כתוב בשטף ובכשרון, אבל כשלא ברור מה אמת ומה בדיה קשה לקחת אותו ברצינות. ואם קשה לקחת אותו ברצינות, לא ברור למה נכתב. אני תוהה אם ב-1996 היה לספר זה משקל מהותי יותר משיש לו כיום, כשהפרשה כבר נסחטה מכל הכיוונים.

לדעתי, אפשר לוותר

כנרת זמורה ביתן

1996