תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

יואל אפרתי היה פוליטיקאי ישראלי אפור. אמנם שירת כשר בממשלת אשכול ובממשלת האחדות, אך לא הותיר חותם משמעותי. טניה, קרובת משפחה רחוקה, אשה אמידה העובדת כתחקירנית מטעמי ענין ולא מטעמי פרנסה, מגויסת על ידי הסופר מ' כנען, כותב ביוגרפיות ידוע, לעבוד לצדו לצורך כתיבת הביוגרפיה של אפרתי. למה זכה דווקא הפוליטיקאי הנשכח למפעל הנצחה? איל הון אוסטרלי, אסיר תודה לאפרתי על טובה שעשה לו אי-אז בגרמניה אחרי המלחמה, החליט להנציח את זכרו בדרך זו. לרשות כנען עומד תקציב נדיב, אך במהרה מתברר כי היד שהעניקה את התקציב היא גם זו שמבקשת להתערב בתכנים.

טניה וכנען לא ימצאו סודות כמוסים שיאירו את האיש האפור באור חדש: פה מכתב כואב מחייל שלו במלחמת העצמאות, שם מכתב אישי שכתב למי שהיתה הידועה בציבור שלו בעשור האחרון לחייו. אבל החיטוט בקורותיו של אפרתי הוא רק הציר שסביבו רוקם נתן שחם סיפורים רבים המשתלבים זה בזה לכלל רקמת חיים רוגשת של המדינה ושל כמה מאזרחיה. הספר עוסק בפוליטיקה, באהבה, באמנות, בזיקנה, בחברות. הוא מתרחש בארץ, אך שולח ענפים גם לתפוצות. במרכזו שתי הדמויות היציבות של טניה ושל כנען, אנשים בגיל העמידה, המביטים בעצמם בפכחון שבא עם השנים, ועדיין מחפשים את הפינה המאושרת. לצדם חברותיה של טניה, האחת חדה השניה שטחית, בתו החורגת של כנען, ציירת חופשיה ברוחה אך מיוסרת, בנו של חברו של אפרתי, גבר בן ארבעים שעדיין מחפש את עצמו כנער מתבגר, חברי קיבוצו של אפרתי, בתו שנדדה ללונדון, ילדיה של טניה שהתפזרו בעולם, אמה של טניה, שלא סלחה לאפרתי על שאביו לא סייע לבעלה לעלות עמה לארץ, וכפה עליהם ניתוק רב שנים, אביה הקומוניסט של טניה שכבר הלך לעולמו, ואחרים. את כולם משרטט שחם בעדינות ובמיומנות.

מכיוון שציר הסיפור הוא כתיבת ביוגרפיה, מתקיים בין כנען וטניה דיון מתמיד בשאלה כיצד כותבים יצירה מסוג זה. אמנם אין זה הנושא המרכזי בספר, אם כי הוא מתעכב בפרוטרוט על שלבי העבודה, אבל מרתק לעקוב אחרי התחבטויותיהם של השניים, אחרי נסיונות הניסוח של הפרק הפותח, ואחרי הדיון בשאלת הכסות הספרותית שצריכה ביוגרפיה ללבוש.

נתן שחם, כותב מיומן ומדויק, מצליח להפוך עיסוק באיש אפור לסיפור רב גוונים. הספר שזור אמירות חכמות בנושאים שונים, ומומלץ לקריאה סבלנית.

כנרת זמורה ביתן

2006

 

כותרת משנה: מזכרונותיו של ניקולאוס איש דמשק

"מלך זהב ודם" מתאר את תקופת מלכותו של הורדוס הגדול, ואת מאבקי הירושה שאחרי מותו. הספר מסופר מפיו של ניקולאוס איש דמשק, מי שהיה היסטוריון החצר של הורדוס, בעל מהלכים בחצרותיהם של שליטים בני זמנו, ביניהם קליאופטרה, מלכת מצרים, ואוגוסטוס, קיסר רומי. מכתביו המקוריים של ניקולאוס לא נותר כמעט זכר, וגבריאלה אביגור-רותם הסתמכה על מקורות היסטוריים ועל דמיונה כדי להעלות תמונה שלמה של התקופה. באחרית דבר לספר היא מתארת את כתיבתו כ"נסיון להכנס לתוך נפשו והגיונותיו של אדם משכיל בן המאה הראשונה לפני הספירה ושלושת העשורים הראשונים שלאחריה".

שני דברים מתבלטים בספר לכל אורכו. הראשון בהם הוא השפה המיוחדת. אביגור-רותם, ששפתה תמיד מהודרת, בחרה להשתמש בספר זה בלשון התקופה, לשון כמו תלמודית מהולה במונחים רומאיים. מכיוון שיש לי נטיה אל הארכאיות, נהניתי מן ההיבט הזה ביצירה. הנה, להדגמת שפת הספר, קטע שנשא חן בעיני, ובו עצתו של החכם הלל בדבר אורך הרוח הנדרש מן הסופר, ובדבר מבחני איכות מחמירים בטרם פרסום:

היזהר מעשות ספרים הרבה, התרה בי פעם, ברוח טובה, החכם הלל; גם הוא כקאלימאכוס סבר שמרבה מלים מרבה להג, גם הוא כהוראטיוס גרס שעל כל כותב לרסן את להט הכתבנות; לחתום כל ספר כתוב בגליל ולטומנו רחוק מן העין לעשר שנים לפחות. ורק אז לגולל אותו כדי לגלות אם טוב הוא עדיין בעיני כותבו. ואם טוב – לעבור עליו שוב, להחליק מהמורות, להקציע חדודים, לא להרפות עד שתצא מתחת ידו אבן חן מלוטשת.

ההיבט הבולט השני הוא עומק הידע. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק לא רק בעובדות ההיסטוריות הבולטות, אלא גם בפרטי הפרטים של חיי היומיום. מכיוון שניקולאוס היה אדם משכיל הבקיא בספרות ובפילוסופיה, הספר שזור פרטי מידע המרחיבים את הדעת.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) הסתמך על ספריו של ניקולאוס כשכתב את "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". יחד עם זאת היה מסויג מניקולאוס כעד חסר פניות, וכתב עליו כך: "מאחר שחי במלכות (הורדוס וישב) איתו בכפיפה אחת כתב (את חיבורו) מתוך חנופה וכדי לשרתו, והוא נוגע רק בדברים שהביאו לו תהילה ומשווה פנים הפוכות לדברים רבים שאינם צודקים…ושוקד להסתירם בכל (הדרכים)…(וכך) נהג בכל החיבור: הוא מפליג בשבח מעשיו המתוקנים של המלך, ואילו על המעשים שנעשו שלא כדין הוא להוט ללמד סנגוריה. ברם, אדם יכול לדון אותו לכף-זכות במידה רבה…שהרי לא חיבר ספר דברי-הימים בשביל שאר בני-אדם, אלא עשה אותו לשמש למלך." ניקולאוס שב"מלך זהב ודם" אוביקטיבי מעט יותר. הוא אמנם מעריץ את הורדוס, אך הערצתו אינה עיוורת אלא מפוכחת. ברור לקורא שניקולאוס רואה את הליקויים, למרות שבכתיבתו הפורמלית הוא מדגיש את המעלות. את צאצאי החשמונאים, לעומת זאת, הוא מגנה בכל הזדמנות, ואינו חוסך את שבט לשונו מבני העם הנבחר. האמירות הביקורתיות הללו בלטו בעיני במיוחד כשבקשתי למצוא בספר רלוונטיות לימינו, אך גם אם פה ושם נדמה היה לי שהסופרת מכוונת לימינו, האמירות שיכולות להתפרש כנושאות כוונה סמויה – מספרן בטל בששים בתוך הטקסט כולו.

וזו בעצם התהיה המרכזית שלי לגבי הספר: למה להשקיע כשרון מפואר שכזה בסיפור היסטורי גרידא? ללא הרלוונטיות לזמננו, הוא נותר בגדר סיפור – מעניין, מורכב, מעשיר בפרטים, אבל ללא ההתעלות שבאמירה משמעותית. מסיבה זו הוא, לדעתי, אינו "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר שנכתב בספרות העברית מאז מלך בשר ודם (1954) של משה שמיר", כטענתו של יגאל שוורץ. ספרו של שמיר, שכתב גם הוא בשפה כמו תלמודית, ותיאר את תקופתו של אלכסנדר ינאי, שמלכותו הסתיימה שלושים ותשע שנים לפני תחילת מלכותו של הורדוס, נקרא בשני רבדים, ההיסטורי והעכשווי. "מלך זהב ודם" מסתפק בהיסטוריה. מבחינתי, כמתעניינת בהיסטוריה, אין די בעובדות וב"רכילות", חשובים בעיני לא פחות הלקחים.

מכל מקום, גם ללא תואר "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר", "מלך זהב ודם" מספק חווית קריאה טובה, כתוב היטב, חד, מושקע ומעשיר. גבריאלה אביגור-רותם, כך נראה לי, אימצה את עצתו של החכם הלל שצוטטה למעלה: היא אינה ממהרת לפרסם, מקפידה על כל פרט, והתוצאות ראויות מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2017

במשך קרוב לארבע שנים, מאפריל 1992 עד פברואר 1996, היתה העיר סרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה, נתונה במצור כחלק ממלחמת בוסניה, מלחמה בין הסרבים לבוסנים ברפובליקה שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוחות הסרבים תפסו עמדות על הגבעות שמסביב לעיר, ובמשך כל התקופה צלפו באזרחיה. המצור גבה את חייהם של קרוב לארבעה-עשר אלף בני אדם, למעלה משליש מהם אזרחים. אל העיר הנצורה נקלעו ג'מה ודייגו, בני זוג איטלקים, ונופיה החרבים השתלבו לבלי הפרד בחורבן חייהם.

ג'מה הגיעה לראשונה לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים לצורך עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בספרות היוגוסלבית. גויקו, גבר מקומי, נשכר לשמש לה מלווה ומתרגם. גויקו, שיהפוך לחבר קרוב, הכיר לג'מה את חברו דייגו, צלם איטלקי, קצת מרחף, קצת תלוש. בין ג'מה לדייגו פרחה אהבה, אך ג'מה בחרה לשוב אל היציבות של פביו, ארוסה שהמתין לה באיטליה. בפתחו של הספר אנו פוגשים את ג'מה למעלה מעשרים שנה אחרי ביקורה הראשון ביוגוסלביה, כשהיא נשואה לג'וליאנו ואם לפייטרו בין השש-עשרה, בנו של דייגו. שיחת טלפון מגויקו, המבקש ממנה לבוא לסרייבו לרגל תערוכת צילומים שבה תוצגנה גם עבודותיו של דייגו, משגרת אותה יחד עם בנה למסע, שבו יחוו סגירות מעגלים בלתי צפויות ומשנות חיים.

תמצות של הספר עושה לו עוול, כמעט מרדד אותו לרמת טלנובלה. הספר עוסק בשורה של נושאים עמוקים: השאיפה לילד שמריצה את ג'מה מרופא לרופא וממדינה למדינה, האמון באהבה שעומד במבחנים קשים, המצב הבלתי נסבל שבו מלחמה אכזרית וממושכת מתנהלת ממש מעבר לפינה אך העולם שותק, השפעת המלחמה על אנשים נורמטיביים, הזוועות שאנשים מסוגלים להן בהנתן להם הכוח, האומץ לשרוד בתנאים בלתי נסבלים, והאופן האקראי שבו לפעמים מן הכאב הנורא ביותר צומח אושר. מרגרט מצאנטיני מצליחה לחדור עמוק אל נפשותיהן של דמויותיה, זו של ג'מה המספרת אבל גם אלה שסביבה, והסיפור הגדול של סרייבו נארג עם הסיפורים הפרטיים של הנפשות הפועלות לכלל רקמת חיים פועמת, כואבת, מקווה, מובסת ומנצחת. אף אחת מן הדמויות אינה כלילת השלמות, הן נגרפות עם הארועים ומנסות לשלוט בחייהן, ולכולן חולשות אנוש טבעיות שקל להזדהות אתן. מצאנטיני מובילה את סיפורה באיטיות, ומטפלת ביסודיות בפרטיו, עד כדי כך שפה ושם תהיתי אם לא הצליחה להחליט על מה היא בעצם כותבת, על המלחמה או על העקרות. בזכות הכתיבה המעמיקה והמאופקת שלה, וגם תודות לתרגום הנפלא של אלון אלטרס, התמדתי בקריאה, וכשהסיפור התקדם משיא אחד אל משנהו הבנתי את השילוב ואימצתי אותו.

שמו של הספר, כשראה אור לראשונה בעברית, הוא "בא לעולם", תרגום מדויק של שמו המקורי, שם שמשקף יפה את רוחו של הספר. "נולד פעמיים" הוא כניעה לצורכי רווח לשם שניתן באנגלית לספר ולסרט שנעשה על פיו.

בשורה התחתונה: ספר שובר לב אך עתיר תקווה. מומלץ מאוד

Venuto al Mondo – Margaret Mazzantini

2011 (2008)

כנרת זמורה ביתן

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

 

את "כן, אפילו רצח" רכשתי בטעות, משום ששמתי לב רק לשם המשפחה של הסופר, וחשבתי שמדובר בנתן שחם. אחיו, דוד שחם, אף הוא איש ספרות – סופר, עתונאי ומתרגם – הוא שכתב את הספר ב-1996, כשנה לאחר רצח רבין. הספר נפתח ברגע בו מתבשר ראש שרותי הבטחון על רצח ראש הממשלה, חוזר תשעה חודשים אחורה בזמן, ומתקדם כרונולוגית חזרה אל יום הרצח.

"כן, אפילו רצח" אינו ספר דוקומנטרי, אלא רומן המבוסס על ארועי התקופה. דוד שחם מכחיש, כמקובל, בפתח הספר כל קשר בין דמויותיו לאנשים שהיו מעורבים ברצח, אבל דמויותיו הבדויות מעוגנות עמוק במציאות, ומרבית פרטי העלילה נלקחו ממנה, החל ברקע הפוליטי וכלה בקריאת "סרק, סרק". הסופר רקח סיפור מתח מפותל, הנע בין תל-אביב, קרית-ארבע, ניו-יורק ומוסקבה, ששולטות בו חשדנות ומניפולטיביות ויד איש באחיו. אנשי השי"ר, שירות הבטחון, מסוכסכים ביניהם משיקולים של אגו ושל ריב על יוקרה ועל סמכויות. בקרב אנשי המחנה הדתי-לאומי שתולים סוכנים, שחלקם מדווחים בנאמנות למפעיליהם וחלקם פועלים ממניעיהם שלהם. הרבנים מתלבטים בין נאמנות להלכה לאחריות חברתית, הפוליטיקאים נואמים נאומים צפויים, הכסף משחק תפקיד מרכזי, וגם המאפיה הרוסית בוחשת בקדרה.

בויקיפדיה מצאתי שדוד שחם היה פעיל בצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל הספר, למרות הנושא, אינו פוליטי חד-צדדי. איתמר, הצעיר שיבצע את הרצח, מתואר כאידאולוג ולא כעשב שוטה, והרב שני, שקבע כי על ראש הממשלה חל דין רודף, ובכך חרץ את גורלו, מתואר כאדם מצפוני. רצח הוא רצח הוא רצח, אבל שחם כתב ספר חף מלהט פוליטי.

לא ברורה לי מטרת הספר. האם לדוד שחם היה מידע פנים, שהוא מבקש לשחרר במסווה של עלילה בדויה? האם יש לו תיאורית קונספירציה משלו על המסתורין הכרוך ברצח? האם תפס טרמפ על האקטואליה? הספר אמנם כתוב בשטף ובכשרון, אבל כשלא ברור מה אמת ומה בדיה קשה לקחת אותו ברצינות. ואם קשה לקחת אותו ברצינות, לא ברור למה נכתב. אני תוהה אם ב-1996 היה לספר זה משקל מהותי יותר משיש לו כיום, כשהפרשה כבר נסחטה מכל הכיוונים.

לדעתי, אפשר לוותר

כנרת זמורה ביתן

1996

את "אחוזות החוף" קראתי לראשונה לפני כשמונה שנים, אחרי שקראתי ואהבתי את "שואה שלנו" ואת "העולם, קצת אחר כך". אולי משום שציפיתי ליצירה דומה לשני אלה, ואולי משום שאני מעדיפה רומנים על פני סיפורים קצרים, לא נהניתי מהספר. למעשה, לא סיימתי אותו. כעת הגיע אלי כשאני בהלך רוח סבלני יותר, והתמדתי עד סיומו.

ב"אחוזות החוף" שבעה-עשר סיפורים. כל סיפור שונה מן האחרים, אך כמה נושאים חוזרים ונשנים בהם, כמו גם בספריו האחרים של גוטפרוינד. זכרונות מן ההיסטוריה הפרטית וההתמודדות איתם הם מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים, ו"שעונים" הוא דוגמא מצוינת לכך. בסיפור זה המספר הוא ילד שאיבד בזה אחר זה את אביו, את סבתו ואת סבו, אבל זכרם משתמר באופנים שונים – בשעון הקוקיה שתיקן האב, בשמש ששימשה שעון עבור הסבתא, ובוורדים המשמשים תזכורת מתמדת לפרחים שניסה הסב לטפח. מוטיב נוסף הוא החיים ששובשו או נקטעו במלחמת העולם השניה. בהקשר זה נגע ללבי הסיפור "גלויה מוואלדְזֶה", שבו ילד שנשלח לארץ כחלוץ לפני משפחתו, שמר על קשר עם עברו באמצעות מכתביו שבהם התוודה על חטאים קטנים, כדי להמשיך להיות שותף מרחוק למנהג "בית הדין המשפחתי" שהנהיג האב בכל יום חמישי, כך עד שנותר יחיד ממשפחתו שנספתה. "טאקוב והסביבה" סובב סביב שני המוטיבים הללו: צעיר נשכר לתרגם מסמכים הקשורים לעיירה שהושמדה, בעוד מעסיקו משנה את העובדות ההיסטוריות כדי שיתאימו לאופן בו הוא מעונין לזכור. ברונו שולץ מככב בשניים מן הסיפורים, מבשר את "אגדת ברונו ואדלה" שיראה אור ארבע-עשרה שנים אחרי "אחוזות החוף". עוד נמצא בספר אדם השובת מול משרדי הפיס, משום שלטענתו זכה בלוטו אך מפעל הפיס מתכחש לו, ואדם המגדל פטרוזיליה גזומה לאותיות המרכיבות את שיריו של פרנסיס ז'ם, ואלמן היוצא לפגישה עיוורת עם אלמנה, וחופר בתוך עצמו לאחר שהיא מסרבת לפגישה שניה, ועוד דמויות יחודיות.

כמה מן הסיפורים דברו אלי במיוחד, אחרים פחות, אך בכולם ניכרים דמיון ומעוף ומקוריות. את "שואה שלנו" קראתי רק פעם אחת לפני למעלה מחמש-עשרה שנה, ובכל זאת אני זוכרת, בין השאר, בחיות רבה את תיאורו של סבא לולק בפרק הפותח את הספר, תיאור חד, חותך ישירות אל מהותו הפנימית של האיש באמצעות תמונות אופייניות מהתנהלותו. תיאורים מהימנים ומיומנים מסוג זה נמצאים גם בין דפי "אחוזות החוף", אם כי בצמצום המתחייב מן הסוגה. הספר הזה אולי אינו מוביל בראש ספריו של גוטפרוינד, אבל גם הוא מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2002

רוחל דווג'רה זילסקה, ילידת 1921, היגרה עם הוריה ועם אחיה הבכור מפולין לארה"ב כשהיתה בת שנתיים. הוריה שינו את שמה לגרסה נוחה יותר להגיה, רחל דבורה שילסקי, ורחל עצמה בחרה מאוחר יותר בשם רות, בנסיון לאמץ זהות אמריקאית ולטשטש את השונות ואת הבדידות היהודית. אביה של רות, פישל, היה רב ושוחט ובעל חנות מכולת משגשגת. אמה, הודיס, היתה אשה שקטה, משותקת בצדה השמאלי בשל פוליו. בין ההורים לא שררה אהבה – האב נישא לאם בשל כספה, ומשום שהיתה לה האפשרות לספק לו כרטיס כניסה לארה"ב. חייה של רות התנהלו בצלו של אב רודני, שהתעמר באשתו והעביד את ילדיו בחנותו. בילוי משפחתי היה מבחינתו שחיטת תרנגולות לעיני ילדיו הקטנים. מדי שנה רכש מכונית חדשה, אך את ילדיו הרשה להלביש רק בבגדים מחנויות יד שניה. בלילות היה מבקר במיטתה של בתו. הודיס, לעומתו, היתה אם אוהבת בדרכה, אך מפוחדת מכדי להשפיע על חייהם של ילדיה. וכאילו לא די ברקע המשפחתי הזה כדי למרר את חיי הילדה, גם חייה החברתיים כשלו בשל חריגותה כיהודיה. לא ייפלא אפוא שהבן הבכור סם הסתלק מהבית בגיל צעיר, ורות הלכה בדרכו. רות אף הרחיקה לכת ועזבה לא רק את הבית אלא גם את היהדות. לאחר שהתאהבה באנדרו מקברייד האפרו-אמריקאי ועברה לגור עמו, ישבו עליה הוריה שבעה, ומשפחתה ניתקה איתה כל קשר. כשנודע לה שאמה מתה, וכל שנותר לה ממנה היא תמונה שטמנה האם בין המאכלים שנתנה לבתה כשעזבה סופית את הבית, מצאה ניחומים בדת הנוצרית.

ג'יימס מקברייד, השמיני מבין שנים-עשר ילדיה של רות, לא ידע רוב חייו דבר וחצי דבר על עברה של אמו. ג'יימס נולד זמן קצר לאחר שאביו, אנדרו דניס מקברייד, כומר פרוטסטנטי שחור, נפטר. מספר חודשים אחר-כך פגשה האם את הנטר ל. ג'ורדן, שחור אף הוא, ונישאה לו. הנטר, גבר בעל לב רחב, התייחס לשמונה ילדיה של רות כאב, ולא הפלה בינם ובין ארבעה הילדים שנולדו כתוצאה מן הנישואים השניים, עד לפטירתו כשג'יימס היה בן ארבע-עשרה. ג'יימס מתאר חיים של עוני על סף רעב, שינה במיטה אחת עם שני אחים, לפעמים שלושה, תחרות בין הילדים על אוכל, בגדים בלויים שעוברים מאח לאח, בית מבולגן ורועש. בדומה לאמם, גם הילדים סבלו מאפליה על רקע גזעני, והשונות של אמם הלבנה בסביבתם השחורה העסיקה אותם. ג'יימס מספר שחשב שהיה קל יותר אם היו כולם בצבע אחד – אילו יכול היה לבחור היה "משחיר" את אמו – אך כשבגר מצא יתרונות בכפל זהויותיו:

כיום, כמבוגר, אני מרגיש כי זכות-יתר נפלה בחלקי שבאתי משני עולמות. השקפתי על העולם אינה רק זו של אדם שחור, אלא של אדם שחור עם קצת נשמה יהודית […]. כאשר אני שומע "מנהיגים" שחורים מדברים על "יהודים בעלי עבדים", אני מרגיש כעס ותיעוב, ביודעי שהם מסיתים אנשים בשקרים ומעוותים את ההיסטוריה […]. מנהיגים אלה אינם טובים יותר ממקביליהם היהודים, הטווים סטטיסטיקות שקריות בצורה משכנעת, ובהן מוצגים האפריקאים-אמריקאים כפראי-אדם, פושעים, מעמסה על החברה ו"חיות" […]. אני לא משתייך לאף אחת מקבוצות אלו. אני שייך לעולם שבו יש אלוהים אחד ואנושות אחת.

הספר "צבע המים" הוא תוצר של עבודה משותפת של האם והבן. בלחצו של ג'יימס, ששאלת זהותו הטרידה אותו, ניאותה רות לחשוף טיפין טיפין את עברה. ג'יימס סבר שהספר יושלם בתוך מספר חודשים, אך בפועל עברו למעלה משמונה שנים, שבמהלכן שב ושמע מאמו, "תתעסק בענינים שלך… עזוב אותי במנוחה. אתה סקרן-חטטן אחד!"

רות נדרשה לתעצומות נפש כדי להשתחרר מטבעת החנק של אביה, כדי להתמודד עם תופעות של שנאה לנוכח ה"שערוריה" שבזוגיות עם גבר שחור, וכדי לטפח מתוך הדלות שנים-עשר ילדים מצליחים, כולם בעלי תארים אקדמים ובעלי מקצוע. קראתי את הספר לפני שנים רבות, וחזרתי אליו כעת לאחר קריאת "חוצה את הקו". תופעות של גזענות אלימה אינן חדלות לזעזע ולהדהים אותי. רות מתארת, בין השאר, אשה שחורה שתקפה אותה כי "האשה הלבנה הזאת לא שייכת לכאן", וגברים לבנים שרדפו אחריה ואחרי אנדרו ברחוב, זורקים בקבוקים ובועטים באנדרו. ג'יימס סבור שאמו שרדה את העוינות משום שפיתחה אדישות מוחלטת לכל מה שהעולם חושב עליה. מדבריה של רות עצמה אפשר להבין שאדישות היא לא המפתח להבנתה, אלא נחישות ואמונה.

"צבע המים" הוא מסע חיפוש אישי וגם מחוות הוקרה של הבן לאמו. הוא מספק אינספור רגעים מרגשים, והלב יוצא אל רות, אל אנדרו ואל הנטר, ואל הילדים, שכולם, ברמה זו או אחרת, סבלו מילדות לא קלה ומגזענות בוטה. הגילויים האלימים של הגזענות אולי התרככו עם השנים שחלפו, אך התופעה עצמה שרירה וקיימת, ולכן מעבר לחוויה הספרותית והביוגרפית המרתקת, הספר ראוי לתשומת לב בשל הזרקור שהוא מפנה אליה.

The Color of Water – James McBride

כנרת

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: זיוה יבין

 

 

 

רות, הנטר, ועשרה משנים-עשר הילדים

 

 

 

 

רות וג'יימס

"תימהון" מציג דמות מובילה יוצאת דופן במכלול יצירתו של אפלפלד. אירנה היא כפריה נוצרית, בלתי משכילה, שאחרי שש שנות לימוד עבדה בחנות המכולת של שכניה היהודים. לאחר נישואיה לאנטון, שהיה חביב ואוהב כמחזר, אך הפך לבעל תובעני ואדיש, טיפחה חלקת אדמה ורפת. שתיהן אבדו לה בשטפון ובמחלה, והיא מנקה רצפות בבית הספר המקומי לפרנסתה. אירנה סובלת מכאבי ראש משתקים שהחלו עם נישואיה, בתקופה בה הבחינה כי בעלה דומה מאוד לאביה, אלים ומנוכר כמוהו. חייה של אירנה מצטמצמים לגבולות הבית, שם היא מחויבת להקפיד על הכנת ארוחות בזמן ועל היענות לתביעותיו המיניות שאינן יודעות שובעה של אנטון. הימים ימי הכיבוש הנאצי, וכשאירנה מציצה יום אחד דרך החלון, היא רואה את בני המשפחה היהודית – אב, אם ושתי בנות – ניצבים בשורה בחצר, כשהז'נדרם המקומי משגיח עליהם. ביתם וחנותם נבזזים מאחורי גבם, ועליהם נאסר לזוז ממקומם. אחרי יומיים של התעללות הם נרצחים באישון לילה, ומשהו נשבר בנפשה של אירנה.

במהלך שנות נישואיה ביקשה אירנה לא אחת לנסוע לבקר קרובת משפחה זקנה, הזכורה לה לטוב מילדותה, כדי למצוא מרגוע וניחומים, אך בעלה אסר זאת עליה. כעת, מיד לאחר הרצח, היא עוזבת את ביתה מבלי לומר מילה, ושמה פעמיה אל היערות. היא תגיע אל קרובתה, תבקש סעד ועצה אצל זקן המתגורר בקרבתה, ותצא לשוטט בין הכפרים. אירנה אינה מגדירה מטרה למסעותיה, אך בחיפושיה אחרי שלוות נפש, כשהיא מוכת אשמה בשל רצח שכניה ורדופת פחדים מפני בעלה שעלול לצאת בעקבותיה, היא תהפוך למעין נביאה, מטיפה בשער, כשהיא לובשת תחילה דמות מקבילה לזו של יוחנן המטביל ומאוחר יותר את דמותו של ישו. בדומה לישו, שנטל על עצמו את חטאיהם של בני האדם, גם אירנה מבקשת מהאנשים הסובלים הנקרים בדרכה: "תני לי את יסוריך, תני לי את בשרך הכואב, תני לי את רוחך הנכאה. אני יכולה להכיל בקרבי הרבה יסורים. לא באתי לעולם אלא כדי לקבל אותם מידיך".

אצל אירנה, המיוסרת בשל נסיבות חייה, בשל עקרותה ובשל הרצח, מיטשטש הגבול בין חלום ומציאות (מוטיב חוזר ביצירתו של אפלפלד). היא משוחחת עם המתים ועם הקדושים, ובאוזני כל מי שמוכן או אינו מוכן להקשיב היא חוזרת ואומרת, "ישו יהודי היה. צאצאיו נרצחו בתוכנו על לא עוול בכפם". כשהיא נשאלת מה בכוונתה לעשות לאחר שאין בכוונתה לחזור לביתה, היא עונה,

"לנדוד ולחזק את לב הנשים הנאנקות תחת משא בעליהן".

"איך תעשי זאת?"

"אחבר אותן אל אביהן שבשמים ואל בנו, שהוא שליחו בעולם הזה".

"הוא שגילה לך שהוא יהודי?"

"נכון".

אפלפלד מיטיב לתאר את המתרחש בנפשה של אשה פשוטה ומבולבלת, אנטישמית מתוך הרגל אך לא שונאת יהודים. אין לה דרישות מפליגות מן החיים, ואולי היתה משלימה עם גורלה כאשה מדוכאת, אך כשהרשע הבלתי מוסבר והבלתי נתפס הגיע אל חלונה נשברה והתקוממה. שלא במפתיע היא מוצאת אוזן קשבת רק אצל נשים, בעוד הגברים רואים בה כופרת ומכשפה. מעניין לציין כי אפלפלד אינו מחלק את העולם לטובים ולרעים: המשפחה היהודיה שנרצחה אינה חפה מליקויים, ואירנה פוגשת בנדודיה נשים שמסתירות יהודים. אירנה עצמה היא דמות בלתי מושלמת, הפוסעת על סף השגעון.

גיל הראבן, שכתבה את הטקסט על גב הספר, סבורה, כדרכם המופרזת של טקסטים מסוג זה, כי "אומץ לב, גדלות נפש וכישרון אדיר נדרשים כדי לצייר את המציאות מנקודת מבט של גיבורה כאירנה". כמי שהיה קורבן בעצמו, אפלפלד בהחלט מוכיח גדלות נפש כשהוא קשוב לאירנה, המייצגת את שכניו שלא נקפו אצבע להצילו, ואף חומל עליה. אומץ לב, לדעתי, אינו ממין הענין, ועל כשרונו של אפלפלד, שאינו קשור דווקא לבחירת נושאו של הספר, אין חולק.

בעיני הספר הזה אינו משיאי יצירתו של אפלפלד. אחרי פרקים ראשונים מצוינים הוא סובל, לטעמי, מחזרות מרובות מדי ובעיקר מסטראוטיפיות – כל הגברים קשי לב ואלימים, כל הנשים אומללות, למעט הזונות. יחד עם זאת, אפלפלד, הוא תמיד, וגם הפעם, יוצר מסקרן, מעורר רגש ומחשבה, דמותה של אירנה מעניינת, ואני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה ביתן

2017

"הטיהור" מתרחש באסטוניה ב-1992. אילדֶה, אשה בשנות השבעים לחייה, מתגוררת בגפה בכפר. בוקר אחד היא מוצאת בחצר ביתה את זארה, בחורה צעירה מעולפת. בחשדנות מרובה ואחרי לבטים היא מכניסה את זארה לביתה, מתוך כוונה לאפשר לה להתאושש ולשלוח אותה לדרכה. בהדרגה מתברר שהצעירה לא נקלעה למקום באקראי, אחרי שברחה מבעלה, כפי שהיא מספרת לאילדה. בין שתי הנשים קיים קשר ששורשיו בשנים עברו, והוא נגול באיטיות כשהעלילה חוזרת לאחור עד שנות הארבעים.

קורותיהן של השתיים כרוכות בהיסטוריה של אסטוניה. המדינה הבלטית, המשקיפה על פינלנד מעברו השני של הים הבלטי, נאבקה במשך מאות שנים על עצמאותה כנגד הכיבוש הרוסי, הגרמני והשבדי. במהלך המאה העשרים עברה תהפוכות רבות מאוטונומיה לאומית במהלך מלחמת העולם הראשונה למדינה עצמאית, ומכאן לשטח כיבוש רוסי ב-1940, ולשטח כיבוש גרמני ב-1941. לקראת סיום המלחמה שבו הרוסים וכבשו אותה, ורק ב-1994 זכתה לעצמאות. כל מהפך לווה באלימות, בגירושים המוניים, במעצרים ובעינויים: תמיד הופיע גם מגף עור חדש, תמיד בא מגף חדש, דומה או שונה, אך תמיד מן הסוג הדורך על הצוואר.

נושאו העיקרי של הספר, כך נראה לי, הוא המעשים שאנשים עושים כדי להציל את נפשם. אילדה, לכאורה אשה בלתי מזיקה, מסתירה סודות נוראים. היא עברה גיהינום כשהרוסים ניסו לגלות מה עלה בגורלו של גיסה, וכדי להבטיח שלעולם לא תהיה שוב קורבן בחרה לחלוק את חייה עם בן דמותם של מעניה. אילדה מייצגת בין השאר את אלה שניצלו את התנאים הפוליטיים והחברתיים הדורסניים כדי לזכות ביתרונות אישיים. סופי אוקסנן יצרה בחוכמה דמות שאי אפשר שלא להשתתף ביסוריה מצד אחד, ואי אפשר שלא לגנות אותה על שדרכה על אחרים מצד שני. לא בכדי היא מזדהה עם זבובה ועם עכברה: שקטה ומבוהלת היא משקיעה את מירב האנרגיות שלה בנסיונות לחמוק, להצניע את עצמה לבל תעורר תשומת לב. זארה, שלא חוותה בעוצמה כזו את הטלטלות הפוליטיות, נקלעה לצרה מסוג אחר. בלהיטותה להרוויח כסף כדי להגשים את חלומה ללמוד רפואה, התפתתה לנסוע לעבוד בברלין, שם מצאה עצמה לכודה בידי סוחרי נשים. האלימות וההשפלה שחוותה אילצו אותה להפוך את עורה, ולפלס את דרכה אל החופש באמצעים שלא היתה מעלה על דעתה בחייה הקודמים. נשים הן הקורבן העיקרי בספר, אבל בהיבט זה, כמו באחרים, הסופרת אינה מתעקשת על שחור-לבן: מי שמפתה את זארה היא אשה, חברת ילדות שלה, שמגיעה לביתה בוולגה שחורה, סמל הכוח, ומספרת על חייה הטובים בניכר.

למעשה, כמעט אף אחת מן הדמויות המרכזיות בספר אינה מה שהיא נראית. הַנְס, גיסה האהוב של אילדה, גבר חולמני ורומנטי, היה בתקופת הכיבוש הגרמני משתף פעולה, חבר בארגון לאומני שעסק בין השאר בגירוש יהודים. סודותיו של מרטין, בעלה של אילדה, נחשפים בסופו של הספר. לכל אדם סודות משלו, קופת שרצים משלו, וכולם חיים באוירה של חשדנות ושל טרור תחת אימי המשטר הסובייטי. המשטר הזה ותוצאותיו האיומות הן הנושא המרכזי השני של הספר.

למרות שהספר נע הלוך וחזור בזמן, הוא זורם קדימה, כשכל הצצה לאחור מספקת עוד מפתח לפענוח ההווה. סופי אוקסנן מתארת להפליא את רוח התקופה ואת הלך הרוח של אילדה ושל זארה הנובע ממנה. בעלילה מותחת ומרגשת הסופרת מצביעה על המחיר הבלתי נסבל של משטר מדכא, ועל האופנים השונים בהם דיכוי אידיאולוגי או כוחני מועך את גופם ואת רוחם של הנאנקים תחתיו, וגוזר עליהם לשאת לנצח משא של אשמה ושל בושה. הספר קשה לקריאה, אינו חוסך בפרטים מטרידים, אך מומלץ.

Puhdistus – Sofi Oksanen

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מפינית: רמי סערי

לפני כשני עשורים הצטרפתי למינהל סחר חוץ במשרד התעשיה והמסחר. במסגרת ההכשרה ביקרנו במפעלי תעשיה, ואני זוכרת את תחושת ההשתאות נוכח הפיתוחים וההמצאות ונוכח היקפי היצוא שנחשפנו אליהם. רובם היו בעבורי בגדר חידוש, משום שחדשות שליליות זוכות לכותרות, אבל עשיה חרוצה והישגים גדולים משעממים. אז המשכנו לקטר על הפקקים בדרך לעבודה, ועשינו שמיניות באויר כדי לא להתעכב ליד אוטובוסים, שבאותו זמן היו יעד למחבלים מתאבדים. וגם המשכורת לא היתה משהו להתפאר בו. אבל הידיעה שלצד הצדדים הקודרים של חיי היומיום מתקיימת עשיה מפוארת צבעה את המציאות בצבעים רכים יותר ומאוזנים יותר, כמו גם ההתכווננות ליעד לשווק את ישראל ואת יכולותיה הכלכליות והתעשיתיות לגורמי חוץ. וזה בדיוק מה שהספר הזה מתכוון לעשות: לספר את כל העובדות המלהיבות והמעודדות של מדינת ישראל, ויש הרבה כאלה, כדי לאזן את תחושת האי-נחת הרווחת.

אני חושבת שעם העובדה הבסיסית אי אפשר להתווכח: מדינה שהוקמה כמעט מאפס עם תנאי פתיחה גרועים בכל היבט, הפכה בתוך פחות משבעים שנה למדינה מפותחת. כלומר, הצלחה. מחברי הספר, שהם בעלי קבלות בתחום התעשיה והפיננסים, מגבים את טענת ההצלחה בהוכחות ובהסברים, כשהם נוגעים כמעט בכל תחום בחיי המדינה ותושביה. הם מספרים בין השאר על מפעלים מצליחים, על ירידה בשעור ההרוגים בתאונות דרכים ובפיגועי טרור, על הנצחון על המדבר, על מהפכות בהתהוות – משק מים מאוזן בזכות ההתפלה, עצמאות אנרגטית בזכות מרבצי הגז, ותשתיות ותחבורה בפיתוח מואץ. את ההצלחה הם מסבירים בתכונות העם – מוכוון השכלה, מרדן, יצירתי – ובארבעה יתרונות מרכזיים – גלובלי, יזמי, טכנולוגי-מדעי ודמוגרפי (מדינה צעירה בעולם מזדקן). לא אכנס לכל הפרטים, אבל אני בהחלט ממליצה לקרוא ולהתרשם.

הבעיה בעיני בספר היא בהיותו יותר מדי "פוליאנה", כלומר בהתעלמות הכמעט גורפת מכל מה שפוגם בתמונה הנוצצת. כך, לדוגמא, מובאות דוגמאות רבות לחברות מצליחות, בלי להתייחס לכאלה שכשלו. פרק שלם ומלהיב מוקדש לפיתוחים צבאיים מדהימים, בלי אף מילת הסבר כיצד מדינה שהמציאה את כיפת ברזל אינה מצליחה למצוא פתרון למנהרות. יש התיחסות לצבא כמעצב אישיות, בלי להזכיר שחיילים רבים עוסקים בעבודה אפורה. המחברים אינם מוטרדים מתוצאות מבחני המתמטיקה – ישראל במקום ה-40 מתוך 64 – משום הפער שבין התוצאות הללו לפריחת ההייטק, ואינם מביאים בחשבון שציוני היום יעמדו למבחן רק בעוד למעלה מעשור. לקראת סיומו של הספר מצורף פרק האתגרים, ובו נמנות נקודות החולשה, ביניהן אי שויון גבוה, יוקר מחיה, מונופולים, הזנחת תעשיה מסורתית, רגולציה וביורוקרטיה, פריון עבודה נמוך, נטל בטחוני, חרם. לטעמי, נכון יותר היה בסוף כל פרק המונה הצלחות לסקור את השיפורים הנדרשים. לדוגמא, באחד מפרקי ההצלחה צוין שהמיסוי על עבודה בישראל נמוך באופן מפתיע יחסית למדינות OECD. בפרק האתגרים מוזכר המיסוי הגבוה כאחד המכשולים בדרך להתפתחות נוספת ולשביעות רצון. שני הנתונים אמנם אינם סותרים זה את זה, אבל לדעתי נכון יותר היה להציג אותם זה לצד זה. לא אהבתי גם את הויכוח שהכותבים מנהלים עם מדד פריון העבודה שמציג את ישראל במקום נמוך: או שמצטטים מדדים וסומכים עליהם, או שמתווכחים איתם. הבחירה לסמוך על מדדים חיוביים ולהתווכח עם שליליים פסולה בעיני.

הספר אמנם כולל נתונים חיוביים אובייקטיבים, אך כל נתון ניתן לפרשנות. לדוגמא, הכותבים טוענים שהתחושה שהשחיתות פשתה בכל חלקה טובה היא תוצאה של חשדנות, של קוצר רוח, ושל ציידי שחיתות שאין להם זכות קיום בלעדיה. בדקתי לפיכך את נתוני מדד השחיתות הבינלאומי: נכון ל-2016 ישראל נמצאת במקום ה-28 מתוך 176 מדינות עם ציון 64 (להשוואה, דנמרק וניו-זילנד מובילות עם ציון 90). זהו שיפור של שלושה מקומות לעומת השנה הקודמת. איך להתייחס לנתון הזה? הכל ענין של פרשנות וזוית ראיה: אפשר לומר ש-28 מתוך 176 זו תוצאה מכובדת. אפשר להזכר בנוסטלגיה ובאנחה בשנת 1996, השנה הראשונה בה פורסם הדרוג, כשישראל היתה במקום 14 עם ציון 77. אפשר לחוש סיפוק מהשיפור לעומת השנים 2011 עד 2014, כשהציון היה סביב 60, והמיקום כמעט נשק ל-40.

ישראל ממוקמת דרך קבע במקום גבוה במדד האושר של תושביה. למרות זאת התחושה היומיומית היא של ביקורת ושל חוסר שביעות רצון. המחברים מסבירים זאת כך: לשאיפה למצוינות יש תגמול אבל יש לה גם מחיר. חברה שאיננה שבעת רצון זו חברה שמצד אחד מתקדמת ומשיגה, מצד שני זו חברה רדופה שמשחירה את האפור; מגדירה את עצמה כמדינת עולם שלישי בכל פעם שיש הפסקת חשמל; כמדינה מושחתת בכל פעם שפוליטיקאי מועד; כמדינה שחובה להגר ממנה ולחיות במקום אחר, טוב יותר.

הספר צופה לישראל עתיד טוב יותר משל המדינות המפותחות האחרות. הכותבים הצהירו במבוא לספר על אי-פוליטיות, ואולי משום כך הספר מתעלם כמעט לחלוטין משאלות פוליטיות שדיון בהן הוא חלק בלתי נפרד מן התחזית לעתיד.

למרות החולשות שציינתי, אני ממליצה על קריאת הספר. הוא שופע עובדות חיוביות מפתיעות הנוגעות לחיי היומיום במדינה, ולנוכח תחושת אי הנחת הקבועה כדאי להחשף גם להיבטים מעוררי הגאווה של ישראל.

כנרת זמורה ביתן

2017

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מסופר מפיו של כריסטופר, נער כבן חמש-עשרה, שמן הסתם היה טורח לתקן אותי ולומר שהוא בן חמש-עשרה ושלושה חודשים ושלושה ימים, כי כריסטופר זקוק נואשות לסדר ולעובדות מוצקות. הנער, כך מבין הקורא מבלי שהדברים נאמרים במפורש, מאובחן כסובל מתסמונת אספרגר, שעיקריה במקרה שלו הם עירנות קיצונית לפרטים שמטביעה אותו במידע, וחוסר יכולת להבין סיטואציות חברתיות. היאחזות במסגרות קבועות, וארגון המידע בתבניות, מקלים עליו. כתוצאה ממצבו יש בו תמימות הנובעת מהבנת דברים כפשוטם ומחוסר יכולת לשקר.

כריסטופר חי עם אביו לאחר שאיבד את אמו, ולומד בבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. הוא עצמו סבור שזו הגדרה מטופשת: לכולם יש גם צרכים מיוחדים, למשל אבא שצריך לקחת לכל מקום קופסה קטנה של סוכרזית שהוא יוכל לשים בקפה כדי לא להשמין, או גברת פיטרס שמרכיבה מכשיר שמיעה בצבע בז', או שבון שמרכיבה משקפים עם עדשות כל כך עבות שאם אני מרכיב אותם נהיה לי כאב ראש, ואף אחד מהאנשים האלה לא נחשב למישהו עם "צרכים מיוחדים", גם אם יש לו צרכים מיוחדים. לאורכו של הספר כולו כריסטופר מביע דעות שאי אפשר שלא להסכים אתן, אבל שוב ושוב, רגע אחרי שהקורא מסכים עם כריסטופר ותוהה אולי שום דבר אינו משובש אצלו, הוא ממשיך להתבטא באותו סגנון ובאותו הגיון לגבי היבטים שנראים לו חלק ממהלך החיים הסדיר, אבל הם בעצם שונים וחריגים, ומשקפים היטב מצוקות שאולי אינו מזהה אותן ככאלה: חוסר היכולת לאכול דברי מזון שנגעו זה בזה, הגניחות שהוא משמיע כדי לאתחל את עצמו, הבנת אמירות כפשוטן ועוד.

בעיני, אחד ההיבטים החזקים של הספר, פרט להתבוננות אל מה שמתרחש במוחו של מי שנתון תחת השפעת התסמונת, הוא הבניה של הדמויות הנוספות מבלי להשתמש כלל ברגש. כל מה שאנחנו יודעים על אד, אביו של כריסטופר, כדוגמא, הוא מה שהבן בוחר לספר לנו בסגנון עובדתי, ובכל זאת – ואולי דווקא משום היעדר השפעה רגשית שיפוטית – אנו לומדים הרבה גם על ההתמודדות היומיומית של אד עם המעמסה הרגשית והפיסית של החיים במחיצתו של כריסטופר. הנער, שרוב הזמן מסתפק בחברת עצמו, עסוק בעניניו – בכתיבת הספר אודות חקירת הריגתו של כלבה של השכנה, בתכנית להבחן בחמש יחידות במתמטיקה, בחלום להיות אסטרונאוט – בעצם תלוי לחלוטין באביו. הוא אינו מסוגל להתרחץ לבדו, להחליף בגדים, לצאת לקניות, להכין לעצמו אוכל. הוא צורח בפומבי כשהוא לחוץ, מגיב באלימות כשנוגעים בו, מרטיב במכנסיו כשאינו מוצא שירותים נקיים. הידע שלו עצום, בעיקר בשל זכרון מצוין, אך כישורי החיים הבסיסיים לקויים. אין טעם לכעוס עליו, כי הוא אינו מתכוון לרע, ואין לצפות ממנו להכרת טובה ולגילויי אהבה, כי המקסימום שהוא מסוגל לו הוא מגע באצבעותיו של האב, מגע המחליף חיבוק. העומס על האב הוא לפיכך גדול, והמחויבות הנדרשת ממנו טוטאלית.

נדמה לי שאין צורך להציג את הספר: הוא זכה להצלחה בשתי המהדורות – למבוגרים ולנוער – וגם כהצגת תיאטרון. אני חושבת שבדומה לסרט "איש הגשם" הוא עזר לקבע בתודעת הציבור את האוטיזם, ואת האספרגר הנמצא על הקשת האוטיסטית, כתופעה המשלבת חוסר כישורים חברתיים עם ידע מרהיב, כשהמיוחדות עד כדי גאונות בולטת ומעמעמת את הקשיים. בשלב מאוחר יותר הגיעו ספרים שתיארו חד-משמעית את ההתמודדות הבלתי פוטוגנית, הן של האוטיסטים (כמו "אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס) והן של הוריהם (כמו "שטום" מאת ג'ם לסטר). לא שהספר אינו מתייחס לקשיים, אבל מכיוון שכריסטופר אינו מתלונן עליהם, כי אינו מודע להם כקושי, ומכיוון שהספר "עטוף" במעין סיפור בלשי, הם מעט נדחקים לשוליים. כנראה לא בכדי זכה הספר לביקורת מצד הלוקים באספרגר שטענו שאינו מתאר אותם במדויק. ויחד עם זאת הקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית בעלת עוצמה ומומלצת.

The Curious Incident of the Dog in the Night-Time – Mark Haddon

כנרת זמורה ביתן דביר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי