תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

פיאונה מוטֵסי היא האנדרדוג המוחלט. להיות אפריקני פירושו להיות האנדרדוג של העולם. להיות אוגנדי פירושו להיות האנדרדוג של אפריקה. להיות מקטווֶה פירושו להיות האנדרדוג של אוגנדה. להיות נערה פירושו להיות האנדרדוג של קטווה.

מאז 1962, השנה בה זכתה אוגנדה לעצמאות, היא ידעה מהפכות, מלחמות אזרחים, דיקטטורה רצחנית ושחיתות. כתוצאה מכך המדינה, העשירה במשאבים טבעיים, שאדמתה פוריה, הידרדרה להיות אחת המדינות העניות בעולם. בתחתית ההיררכיה החברתית מדשדשים תושבי שכונות העוני שסביב קמפלה הבירה. שכונת קטווה משתרעת על אדמת ביצות, כל גשם מציף את הבקתות הדלות במי ביוב, התושבים מתפרנסים מן היד אל הפה, עובדים מדי יום שעות ארוכות עבור ארוחה דלה אחת. מרבית הילדים אינם זוכים להשכלה כלשהי, כי ידם של הוריהם אינה משגת לשלם את שכר הלימוד. כל עיכוב בתשלום שכר דירה מביא להשלכת משפחות אל הרחוב. כדי לתמוך במשפחותיהן, נערות צעירות מתמסרות בקלות לגברים מבוגרים, הנשואים לנשים אחרות, ויולדות ילד אחר ילד, מנציחות בכך את מעגל העוני. מי שאיתרע מזלו להתגלגל אל קטווה, סיכוייו להחלץ משם אפסיים.

נדמה כי הדרך היחידה לשפר את מצבם של יחידי סגולה מבין התושבים היא באמצעות ספורט. הצטיינות בכדורגל, הענף הפופולרי במדינה, או באתלטיקה שהפכה פופולרית לאחר שתי זכיות מפתיעות במדליות זהב אולימפיות, עשויה להבטיח מלגה ללימודים גבוהים, וההשכלה פותחת את השער לאפשרות של חיים משופרים. רוברט קטנדה, כדורגלן מחונן, זכה להזדמנות שכזו, אך כשהגיע הזמן לחפש עבודה נתקל בקשיים. למזלו פגש באותה תקופה נציג של "מכון הסיוע הספורטיבי" (Sports Outreach Institute), ארגון דתי אמריקאי, שמטרתו לסייע לעניי העולם ולהפיץ את בשורת האל. לאחר תקופת הכשרה נשלח לקטווה לפעול בקרב הנוער, להנחיל להם ערכים, מטרה ותחושת ערך. הוא הצליח לקבץ סביבו חבורת ילדים, אך כשנוכח לדעת שלא כולם מתלהבים מכדורגל, עלה במוחו הרעיון ללמד אותם לשחק שחמט.

כאן הצטלבה דרכו עם דרכה של פיאונה מוטסי, ילדונת כבת תשע (מכיוון שלא נערך רישום של הילדים הנולדים בקטווה, תאריך לידתה המדויק אינו ידוע). פיאונה, שאביה נפטר מאיידס, ואחותה נפטרה ממחלה לא ברורה, חיה עם אמה ועם אחיה בבקתה דלה. היא נשרה מבית הספר אחרי כשתי שנות לימוד בשל מחסור כספי, ומדי יום יצאה למכור תירס כדי לאסוף כסף לארוחה היומית. אחיה הצטרף לקבוצת השחמט של קטנדה, וכשעקבה אחריו בסקרנות החליט המאמן לצרף גם אותה. במהרה התבלטה כאחת השחקניות המוכשרות בקבוצה. ב-2009, כשהיתה בת שלוש-עשרה, נסעה בחברת שני נערים לאליפות הנוער בסודן – היציאה הראשונה שלה מגבולות קטווה, הנסיעה הראשונה ברכב, הפעם הראשונה בה ישנה במיטה משלה. להפתעת הכל זכתה הקבוצה האוגנדית באליפות.

טים קרותרס מספר, באמצעות סיפורה יוצא הדופן של פיאונה, את סיפורם של ילדי שכונות העוני, שסובלים לא רק מרעב וממצוקה יומיומית, אלא גם מנודים על ידי האוגנדים האמידים יותר. הוא מרחיב אל סיפורו של הספורט האוגנדי בכלל, ושל ענף השחמט בפרט, שניהם סובלים מחוסר מימון ומחוסר מאמנים ברמה גבוהה, וכתוצאה מכך נדונו הספורטאים, שאין בידם לצאת מחוץ לאוגנדה כדי להתאמן, לדעיכה הקריירה שיכולה היתה לפרוץ את המעגל בו הם חיים. קרותרס מרחיב גם בסיפורו של המכון, שאמנם מטרתו מסיונרית, אך מלאכתו רבת תועלת.

"המלכה מקטווה" הוא סיפור קורע לב על מצוקה שקשה לדמיין כמוה, על העדר תקווה, אבל גם על אור קטן באפלה, על האנשים הפועלים כדי לשנות, ועל עוז רוחם של אלה שנחישותם וכשרונם מהווים עבורם מפתח לעתיד אחר. ב-2016 הפך הספר לסרט מצליח.

The Queen of Katwe – Tim Crothers

כנרת זמורה ביתן דביר

2016 (2012)

תרגום מאנגלית: אסף שור

כותרת משנה: עלייתם של האוליגרכים – סיפור אמיתי על שאפתנות, הון, בגידה ורצח

ואז – פרסטרויקה, חזיז הברק שניפץ הכל. תחילה קרס העולם הישן חתיכה אחר חתיכה תחת ידי גורבצ'וב, ובעת ובעונה אחת – ילצין. עולם חדש וכאוטי צמח במקומו, נישא על גב קפיטליזם-בחיתוליו שהגיע כעת לשנות העשרה הסוערות שלו.

אחרי כששים וחמש שנות כלכלה מתוכננת ריכוזית, הכריז מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית-המועצות, על מדיניות של פרסטרויקה – בניה מחדש. הרפורמות לא הושיעו את הכלכלה הרוסית המדשדשת, אלא הובילו אותה להדרדרות (בראיה לטווח רחוק יותר, הפרסטרויקה היתה בכל זאת הצעד הראשון לכיוון רפורמה מלאה). ילצין, נשיאה הראשון של רוסיה לאחר התמוטטות ברית-המועצות, פתח בתהליך הפרטה, אך לא הצליח גם הוא לשקם את כלכלת המדינה. על רקע הכאוס נוצרו הזדמנויות להתעשרות מהירה למי שזיהו הזדמנויות, והיו זריזים בהפעלת קשרים ובהנעת תהליכים לטובת עצמם. כך נולד מעמד האוליגרכים, מספר מצומצם של אלי הון, שצברו נכסים ועוצמה פוליטית.

שבעה אנשים שמחצית אוצרות המדינה בידיהם – והם נמצאו בדרכם לקנות לא רק תוצאות בחירות, אלא גם ממשלה.

בן מזריץ' ערך עבודת תחקיר מדוקדקת, המבוססת על עדויות ישירות ועל פרוטוקולים של בתי המשפט, במטרה להגיע להיכרות עמוקה עם האוליגרכים ועם סיפור כלכלתה של רוסיה. הספר מתרכז בעיקר בבוריס ברזובסקי, דוקטור למתמטיקה, שבעת הפרסטרויקה פנה לעסקים. ברזובסקי החל את דרכו כסוכן רכב, שייסד חברה משגשגת למכירת לאדה, תוך שהוא נוקט בדרכי מרמה וזיוף כדי להגדיל את רווחיו. לשוק הפרוץ והפרוע נכנסה גם המאפיה הרוסית, ודמי חסות ומעשי רצח היו חלק מן ה"משחק". ברזובסקי עצמו ניצל מכמה נסיונות להתנקש בחייו. בתקופתו של ילצין הצליח להשתלב בחוג הפנימי של הנשיא, והרחיב את עסקיו לתחומי הנפט והתעופה, וחשוב מכל – לתחום התקשורת, שהעניק לו השפעה וכוח פוליטי.

אחד הארועים המתוארים בספר מדגים את השילוב המושחת שבין ההון לשלטון, ואת ההתנהלות חסרת הרסן של הכוחות הפועלים. בארוע שכונה "יום הפנים בשלג", הושפל איש עסקים שהתחרה בברזובסקי, כשכוח אבטחה שלא זוהה תחילה השתלט על פמלייתו, ואילץ את שומרי ראשו לשכב שעות על האדמה כשפניהם על השלג, בעוד משטרת מוסקבה עומדת מנגד חסרת אונים. בדיעבד התברר שהיה זה כוח האבטחה הפרטי של ילצין, שנחלץ לסייע בקידומו של ברזובסקי על פני יריבו. היריב, אגב, הבין את הרמז, ונמלט מהמדינה.

בספר מתוארת עליתו של פוטין, מחליפו של ילצין. ברזובסקי, שקידם את פוטין, וסבר שהאיש מונח בכיסו, הופתע לגלות שאין בכוונתו של המנהיג החדש להיות מונהג על ידי האוליגרכים. ברזובסקי ניצל את כלי התקשורת שברשותו כדי לנגח את פוטין, בעיקר על רקע המלחמה בצ'צ'ניה, ופוטין גמל לו בחקירות בעסקיו, שכתוצאה מהן עזב ברזובסקי את רוסיה. עשיר מעבר לכל דמיון, לא הצליח האוליגרך להסתפק בפרישה נוחה, בחש בקלחת הבחירות באוקראינה, והמשיך לצאת נגד פוטין בכל הזדמנות, מונע ככל הנראה בעיקר מרגשי נקם. ב-2013 נמצא מת באמבטיה כתוצאה מתליה.

מזריץ' מתאר את חיי גיבורו ואת הדמויות שסביבו בספר, שהוא אמנם דוקומנטרי, אך כתוב כספר עלילתי ונקרא כספר מתח. הוא מתאר היטב את תאוות הכוח האינסופית, חסרת סיכוי לבוא על סיפוקה, את התחרות האכזרית בין אלי ההון, ואת ההשפעה ההדדית המושחתת שבין הכסף לשלטון.

בשורה התחתונה: מרתק

Once upon a Time in Russia – Ben Mezrich

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

צ'רלס סטריקלנד, סוכן בורסה אנגלי כבן ארבעים, עזב את אשתו ואת שני ילדיו כדי להתמסר לציור. המספר יצא לפריז בשליחות אשתו של סטריקלנד, כדי לנסות להחזיר אותו אל משפחתו, אך נתקל באדישות מוחלטת. נסיון לעורר רחמים על האשה שנותרה בלא מפרנס נענה בהצעה שזו תפרנס את עצמה אחרי שנים שפרנס אותה, וזאת בעידן שבו אשה שמשה קישוט לבעלה, ועבודה נחשבה פחיתות כבוד. פניה אל רגשות האבהות נענתה בהצהרה שאהב את ילדיו כשהיו קטנים, אך לא כמתבגרים. שום דבר בעברו המהוגן של סטריקלנד לא ניבא את המהפך שהוא עתיד לעבור, אך דומה שבתוך רגע הפך מאיש משפחה שמרני ומשעמם לבועט במוסכמות. הוא הפנה עורף לכסף ולנוחות שהוא מביא אתו, התנהל כקבצן רעב, ועסק בעבודות מזדמנות כדי לממן רכישת בדים וצבעים. הדחיה המוחלטת שלה זכו עבודותיו היתה חשובה בעיניו כקליפת השום. כשהמעבר לצרפת לא ענה על צרכיו האמנותיים, הרחיק אל איי הדרום, וקבע את משכנו בטהיטי, כאן נבע מעיין יצירתו ולא יבש עד מותו.

דמותו של צ'רלס סטריקלנד מבוססת במידה רבה על זו של פול גוגן, הצייר הפוסט-אימפרסיוניסט. הפרטים הביוגרפים דומים באופן חלקי, אך המשנה האמנותית זהה. מוהם מתאר יפה את ההתמסרות המוחלטת לאמנות, את הדיבוק שהשתלט על גיבורו, ואת אסכולת הציור שברא.

סיפורו של סטריקלנד, המעניין כשלעצמו, משמש את הסופר כרקע לתיאור החברה בת זמנו ומוסכמותיה. את מלאכת הסיפור הפקיד בידיו של סופר צעיר, בן עשרים ושלוש עם פתיחת הספר, העושה את צעדיו הראשונים בעולם הספרות. המספר מסתופף בחברתם של אמנים בסלונים ספרותיים, ומתייחס אל הידועים והמבוגרים ממנו בהערצה, שלא נעדר ממנה היבט ביקורתי:

אני זוכר שחשבתי את שיחתם למבריקה, והייתי מקשיב בהשתאות להומור העוקצני שבו היו קורעים לגזרים סופר-עמית ברגע שהפנה את גבו. האמן נהנה מיתרון זה לעומת שאר הבריות, שידידיו מספקים לו חומר לסאטירה לא רק בחזותם ובאופיים, אלא גם ביצירתם.

על התיחסות הציבור ליצירתו של סטריקלנד, שנים אחרי מותו, הוא אומר בציניות, שהיא נובעת בין השאר מן התדמית המרושעת שדבקה בו. כשבנו כתב ספר, ובו האיר את אביו באור חיובי, ירדו מחירי הציורים… ויותר משהקהל דבק באמנות, הוא דבק במיתוס:

הנטיה למיתוס טבועה בגזע האנושי […]. זוהי התרסתה של הרומנטיקה נגד בינוניות החיים.

אחד ההיבטים המעניינים בספר הוא הדמיון שבין המספר לסטריקלנד, דמיון שהמספר עיוור לו. בעוד סטריקלנד מתואר כאדם מתועב, אדיש בצורה קיצונית לרגשות זולתו, המספר מעיד על עצמו באמרות אגב שהוא מאבד סבלנות נוכח סבל זולתו. אחת הדמויות הנוגעות ללב בספר היא של צייר הולנדי, שהיה הראשון שזיהה את גאונותו של סטריקלנד, והמשיך להעריץ אותו גם כשזה קטל את ציוריו, השתלט על הסטודיו שלו, וגזל את אשתו. המספר, מצדו, אמנם תומך בהולנדי האומלל, אך בכתיבתו הוא מתייחס אליו בזלזול, וכשעייף ממנו הוא מנסה להמנע מחברתו. גם ביחסם השוביניסטי אל הנשים המספר וסטריקלנד דומים. המספר אמנם מתבטא באופן עדין יחסית – "חשתי בושה כלשהי לנגוע בענינים שלא היו עסקי. לא הכרתי אז את חטאה המועד של האשה, את להיטותה לדון בעניניה הפרטיים עם כל מי שמוכן להטות אוזן" – אך אינו מביע כל הסתיגות מאמירותיו הבוטות של סטריקלנד –  "מובן שזוהי אחת האשליות האבסורדיות של הנצרות, שיש להן נשמות". כאמור, המספר עיוור לקווי האופי המשותפים לו ולצייר, אך הוא מודע לחוסר רגישותו, ומייחס אותה למקצועו:

עד אשר מכוח ההרגל מתקהה הרגישות, יש משהו המטריד את הסופר באותו דחף טבעי המביא אותו להתעניין במוזרויות של הטבע האנושי התעניינות כה מכלה, שהחוש המוסרי שלו עומד חסר-אונים כנגדה […]. הכנות מאלצת אותו להודות שמורת-הרוח שהוא חש כלפי מעשים מסוימים חריפה הרבה פחות מן הסקרנות שמעוררות בו הסיבות למעשים אלה […]. בהלבישו עור וגידים על הדמות שבדה מדמיונו הריהו מקים לתחיה אותו חלק הטמון בו עצמו שלא מצא לו כל אמצעי ביטוי אחר […]. הסופר מעונין יותר לדעת מאשר לשפוט.

לאורך כל הספר סימנתי לעצמי משפטים רבים הראויים לציטוט, אבחנות מעניינות על האופי האנושי, והתבטאויות שנונות במגוון נושאים, אך תקצר היריעה לצטטם כאן.

שמו של הספר אינו מוסבר בתוך הטקסט. הסופר התייחס אליו במועד מאוחר יותר כשאמר כי מי שמחפש פרוטה על הקרקע מחמיץ את הירח. סטריקלנד נשא מבטו אל היופי, והפנה עורפו באופן מוחלט אל הרכוש.

בשורה התחתונה: ספר שנון, המשלב התבוננות אל החברה עם להט היצירה. מומלץ.

The Moon and Sixpence – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1986 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן שלם

פטר שטיין, יהודי-אוסטרי, קצין צבא מעוטר, מנהל חיי שגרה נינוחים. הוא מוכר לציבור לאחר שהוכרז כגיבור המולדת בטקס בבית העיריה, אך אינו מתערב בין הבריות והללו שומרים מרחק ממנו. כך נפתח הספר "כתר הברזל", ובתמונה זו מקופלים כמה וכמה מן המוטיבים המלווים את הספר כולו.

פטר היה בן להורים יהודים, האם שמרה על כמה מסממני המסורת והאמונה, והאב רחק מהם. בתחנות רבות בחייו, כשנדרש להגדיר את עצמו, התלבט בין "יהודי", תואר הנושא עמו משמעויות דתיות זרות לו, ל"חסר דת", תואר שמפריד בינו לבין יהדותו, הפרדה שלא חש צורך לעשות. ההגדרה היתה אולי חשובה לו עצמו, אבל בעיני סביבתו הוא היה, כך או כך, זר ושונה. אפלפלד מתאר היטב את הבידוד שאפף את פטר, את האנטישמיות הסמויה המבעבעת מתחת לפני השטח ומדי פעם מבצבצת החוצה, את חוסר הוודאות שחפצו יצליח בידו, ואין זה משנה עד כמה יצטיין.

הוריו של פטר קיוו שיהיה אינטלקטואל, אך הוא בחר בחירה לא אופיינית לצעיר יהודי בזמנו, והתגייס לצבא. בדומה לזהותו הלאומית, גם ההתלבטות באשר לבחירתו המקצועית שבה ועולה לאורך כל הספר. הוא הסתגל למשטר הקפדני, התמודד עם התביעות הפיזיות, וכל הזמן הזה לא וויתר על הזווית האינטלקטואלית. לאחותו אמר:

"הצבא לעת עתה מתיש, אבל אני מצפה לימים שההתבוננות הנכונה תחדש אותי", וגם "המאמץ הפיזי טוב בעיני מן הרפיסות האינטלקטואלית".

לאחותו של פטר, אולה, תפקיד מפתח בחייו. אולה, שהיתה מבוגרת ממנו בארבע שנים, חלתה בשחפת, ונפטרה בעודו בקורס קצינים. בין האחות והאח נרקמו קשרים נפשיים עמוקים למרות הפרש הגילים ביניהם, בין השאר בזכות המשיכה של שניהם אל הכתיבה. הקשר בין השניים לא ניתק אחרי מותה, וכמו בספרים אחרים של אפלפלד, גם כאן החלומות המאוד מוחשיים הם חלק בלתי נפרד מן המציאות. כך, לדוגמא, משוחחים פטר ואולה באחד החלומות:

לפתע פנתה אליו ואמרה, "גם לך קשה להביא משפט לעיצובו הנכון? שנים שאני כותבת ותמיד אותו קושי."

פטר נדהם מן השאלה, אך התעשת ואמר, "את מתכוונת, אני מניח, למשפט ענייני שאין בו יומרות."

"פטר, אתה מוצא תמיד את המלים הנכונות, את הדימוי הנכון."

"לא תמיד."

"יקירי, אנחנו מדברים תמיד על אותן מכשלות: המילה, המשפט, הפיסקה – כל אחד לחוד, וביחד. זו עבודת פרך שאין לה שיעור."

ואני, שלא מפסיקה לתהות על סוד המינימליזם המזוקק של אפלפלד, מצאתי פה גם התיחסות לכתיבתו שלו, העניינית והבלתי יומרנית.

מותה של אולה הוא רק הראשון במקרי מוות הפוקדים את פטר. בזה אחר זה הולכים לעולמם, או מתאבדים, רופא המשפחה, צוער שהודח, וקצין שהתפרץ והושם במעצר. תחושת השכול מהווה אם כך מרכיב בלתי נפרד בשזירתו של הספר. דווקא על מקרי המוות הרבים לאין ספור, עמם נאלץ פטר להתמודד במהלך מלחמת העולם הראשונה, אין הספר מרבה לדבר. לעומת זאת, מקרה המוות הפרטי האחרון שפטר חווה לקראת סיום הספר, ואתו נסתם בעצם הגולל על עולם הילדות המוכר, מתואר במפורט.

חלקו הראשון של הספר מסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. החלק השני נפתח ארבעה חודשים אחרי המלחמה, כשפטר, הפצוע ברגליו, חוזר אל עירו. בין הנושאים הרבים בהם עוסק חלק זה, מיוחד מקום נרחב ליחס המחפיר אל החוזרים מן הקרבות. חייל משוחרר שופך לפניו את לבו:

"ציפינו שיקבלו את פנינו, אם לא בתרועות, לפחות בשמחה על שנשארנו בחיים וחזרנו הביתה, ולא היא […]. השוטרים נטפלים אלינו ואוסרים אותנו. וכשאני אומר לשוטרים, 'אל תתאכזרו אלינו, המלחמה כבר התאכזרה אלינו די', מה הם משיבים? 'כל אחד עושה את תפקידו'"

בשונה מגיבוריו של אפלפלד במרבית ספריו האחרים, שחייהם משתבשים והם מיטלטלים עם תהפוכות הזמן והארועים, פטר שטיין הוא אדם בשליטה. למרות האסונות הנוחתים עליו, למרות מלחמת החפירות האיומה, למרות שאין אפשרות להתנער מן הארועים הגלובלים, למרות היותו אדם חושב ומתלבט, הוא מנהל את חייו, מתמיד בבחירותיו, שואף להצטיינות, דבק בחוסנו הרוחני, ואינו פוסק להכשיר את עצמו להיות סופר.

אי אפשר למצות את "כתר הברזל" בסקירה. אלפלד חורג בספר הזה מן הצמצום העלילתי, אך אינו מוותר על העומק שהוא מעניק לכל מילה ולכל משפט. הספר מבקש קריאה איטית וקריאה חוזרת כדי להחשף לכל רוחב המשמעויות החבויות בו.

"כתר הברזל" מצטרף לגלריה המרשימה של ספרי אפלפלד – לדעתי הוא הסופר הישראלי הראוי לנובל – ואני ממליצה עליו מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2016

 

כותרת משנה: וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה

שמו של הספר, המרמז על תוכנו, לקוח מציטוט מספרו של מרקוס אורליוס, קיסר ופילוסוף, "מחשבות לעצמי": "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזכרון". ארווין יאלום, פסיכיאטר בעל שם ומספר סיפורים מוכשר, פורש בעשרה פרקים, המבוססים על מקרים אמיתיים, קשת של התמודדויות אנושיות עם המוות. במספר פרקים המטופלים מתקשים לעכל את מותם של קרוביהם, באחרים הם חרדים ממותם שלהם. נאמן לשיטתו "לראות את האדם השלם" בגישה "הוליסטית הומניסטית", יאלום אינו מתמקד בנושא האחד הזה, אלא חוקר את חוויותיהם של מטופליו מכיוונים שונים כדי להגיע לליבתו של הגורם המשבש את חייהם.

יש לי כמה הסתיגויות שנובעות בעיקר מן הספקנות שהקונספט הטיפולי מעורר בי, אך אלה אינן נושאה של הסקירה. בהתעלם מהן, נהניתי מאוד לקרוא את הספר. יאלום מצטיין בשילוב של אמפטיה וסימפטיה, והוא מתמרן יפה בין ההזדהות שלו עם מטופליו לחובה לשמור על ריחוק מקצועי. סיפוריו חושפים לא רק את חוויותיהם של המטופלים, אלא גם את נקודת המבט של המטפל, ואת התורה הסדורה מול האינטואיציה שמנחה אותו, כמטפל מנוסה, כשהוא מוליך את המטופל מן הפרטים שמסביב אל לב הבעיה. המטופלים אינם אנשים חריגים (למעט מקרה אחד של אספנות כפייתית), אלא אנשים נורמטיבים שנקלעו למשבר: גבר שעצמאותו חיונית לו והוא מתקשה לשאת את מגבלות הדיור המוגן, אשה שאיבדה חבר מן העבר, חולה סופנית שנותרה לה שנה לחיות, רופא שאחיו נפטר אחרי שנים רבות שבהן לא היה ביניהם קשר, ועוד. גם מי שלא עבר חוויה דוגמת אלה המתוארות בספר, יכול למצוא ענין במסופר, להזדהות עם המצוקה, ולצאת עם תובנות.

ברבים מן הסיפורים, בהקשר של סוף החיים, חוזר ועולה גילו של הכותב. כשפונים אלי בתואר "גברת", לוקח לי שניה להתעשת ולהבין שהתואר המוזר הזה מופנה אלי, ואני צריכה להזכיר לעצמי שמי שעומד מולי רואה את גיל העמידה שבחוץ, לא את חוסר תודעת הגיל שבפנים. לכן, למרות פער הגילים הגדול בינינו, מאוד הזדהיתי עם יאלום, יליד 1931, המתייחס לזקנתו כך:

שמונים ואחת זה זקן. אני עצמי המום כשאני חושב על זה. אני לא מרגיש זקן, ושוב ושוב אני תוהה איך הגעתי להיות בן שמונים ואחת. תמיד הייתי הילד הכי צעיר – בכיתות שלי, בקבוצת הבייסבול של מחנה הקיץ, בקבוצת הטניס – וכעת אני פתאם האדם הכי זקן בכל מקום – במסעדות, בבתי קולנוע, בכנסים מקצועיים. אני לא מצליח להתרגל לזה.

כאמור, יש בספר תובנות מעניינות, לא בהכרח בנושא המוות. חלקן עולות מן השיחות בין המטפל למטופלים, ואחרות הן מובאות מדבריו של מרקוס אורליוס. אחדות מן התובנות חכמות בעיני: משכה את ליבי זו שבפרק השביעי, שנבחרה ככותרת לפרק: "את חייבת לזנוח את התקווה לעבר טוב יותר". כל-כך פשוט, כל-כך חכם. עם מובאות ותובנות אחרות ניהלתי ויכוח תוך כדי קריאה: המשכו של המשפט שבכותרת הספר הוא "עד מהרה תשכח את כל הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך", משפט שעצם ציטוטו, כאלפיים שנה אחרי שנכתב, סותר את עצמו.

מעניין לקרוא על ההבנות שיאלום עצמו מגיע אליהן באשר לתהליך הטיפולי, כתוצאה מהיותו קשוב מאוד במהלך השיחות, ופתוח מאוד ללמוד ממטופליו. בפרק האחרון הוא מתחזק בעמדתו כנגד אבחנות פסיכיאטריות על-פי הספר, והדברים ראויים לדעתי להשמע:

אני מצדי קיבלתי נקודת מבט חדשה על הסלידה שחשתי כל חיי מפעולת האבחון. לעתים קרובות במהלך הכשרתי כפסיכיאטר נראה לי שסיווגי האבחון הרשמיים הם בעייתיים […]. סיווגים אבחוניים הם מומצאים ושרירותיים: הם תוצר של הצבעת ועדה, ותמיד עוברים שינויים עם כל עשור שחולף […]. הפגישה שלי עם הלנה הבהירה לי שהליבה של קביעת אבחנה רשמית היא יותר מאשר מטרד פשוט. היא עלולה, למעשה, להכשיל את עבודתנו בטשטוש, בנטרול אפילו, את האדם הרב-ממדי, רב הפנים, שניצב מולנו במשרד.

בשורה התחתונה: ספר מעשיר

את הכריכה היפה ורבת המשמעות עיצב אמרי זרטל

Creatures of a Day – Irvin D. Yalom

כנרת זמורה ביתן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

במשך עשרות שנים הסתיר אלכס קורזם את עברו מבני משפחתו. הם ידעו שנולד באירופה והגיע לאוסטרליה אחרי מלחמת העולם השניה. מדי פעם שלף ממזוודה ישנה, שאיש לא הורשה לגעת בה, תמונה מנעוריו, וטווה סביבה סיפור משעשע אודות הרפתקאותיו במולדתו החדשה, אך לשנות ילדותו לא התייחס. ב-1997 הופיע במפתיע על סף ביתו של בנו מארק, שלמד באנגליה, והחל חושף בהדרגה את סודותיו.

למרות שניתן למצוא את סיפורו המלא של אלכס ברשת, עדיין הספר, העוקב אחר מסעו בעקבות עברו, נקרא במתח. אלכס ידע שבזמן המלחמה אומץ על ידי קבוצת חיילים לטבים, השתתף בפעילויותיהם ושימש כקמע. יש ברשותו תמונות בהן הוא מצולם עם חיילים לטבים וגרמנים, לבוש מדים שנתפרו למידותיו. בזכרונותיו חווה אירועים בהם היה נוכח, כולל מעשי טבח ביהודים וירי על פרטיזנים. מדי פעם הועבר אל משפחה מקומית, והיא שבסופו של דבר הביאה אותו איתה לאוסטרליה. מה שאלכס לא זכר היו משפחתו הביולוגית ושמו המקורי. את שמו הנוכחי אימץ לעצמו באוסטרליה, גירסה מקוצרת ונוחה להגיה של השם שנתנו לו החיילים. בהדרגה נחשפים עוד ועוד פרטים עד לפענוח זהותו: אלכס קורזם הוא קרוב לוודאי איליה גלפרין, שאמו ואחיו ואחותו נורו ונקברו בקבר אחים, בעוד הוא עצמו – ילד כבן שש – נמלט ליער. לאחר נדודים נתפס על ידי החיילים, שאחד מהם היה ככל הנראה מודע ליהדותו, וכאמור אומץ על ידם.

אלכס שמר את סודותיו במשך שנים מכמה סיבות: הוא העדיף שלא להעמיס את מצוקותיו על משפחתו, סבל במידה הולכת וגוברת מאשמת השורדים, ותהה בינו לבין עצמו אם השתתף באופן פעיל במעשי ההרג ומה ההשתתפות הזו אומרת על תדמיתו בעיני עצמו. מארק, בנו של אלכס, שהתלווה אליו במסע הפיזי והרגשי וכתב את הספר, מתאר היטב את כל הלבטים הללו ואת השפעתם על אלכס ועל סביבתו. כמו כן הוא מתייחס בהרחבה לכוחו של הזכרון ולתעתועיו.

יש המטילים ספק במסקנתו של אלכס כי הוא איליה גלפרין. התעקשותו להמנע מלבצע בדיקת דנ"א תורמת לספקנות. אני יכולה להבין מדוע, אחרי שנים של תהיה על זהותו, הוא מעדיף להמנע מן הבדיקה, ולו רק בשל הספק הקל שתוצאותיה ישלחו אותו לחיפוש מתיש חדש. בעיני ההוכחות המוצגות בספר מוצקות דיין, אבל גם אם הסיפור שונה, גם אם אינו יהודי, אלא ילד תמים שנקלע לסיטואציה איומה, עדיין סיפורו היחודי נוגע מאוד ללב וראוי להיות מסופר.

אלכס, אז אולדיס, הקמע, הונצח בסרט תעמולה גרמני. ניתן לראות את הקטעים ששרדו מן הסרט בלינק הזה, משולבים בתכנית 60 דקות אודות סיפורו.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ונוגע מאוד ללב

The Mascot – Mark Kurzem

כנרת זמורה ביתן

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אירית מילר

כסנופון, יליד 428 לפנה"ס, היסטריון ופילוסוף אתונאי, תלמידו של סוקרטס, הוזמן להצטרף למסעו של כורש הצעיר, בנו של מלך פרס, שיצא למסע כיבושים (אין לבלבל בינו לבין כורש הגדול, שהעניק ליהודים שגלו לבבל את הזכות לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש השני). מטרתו האמיתית של כורש היתה להדיח את אחיו שירש את כס המלוכה, אך את החיילים היוונים שכירי החרב שצירף למסעו לא שיתף בתוכניותיו. צבאות שני האחים הגיעו לעימות בקוּנָקסָה, עשרים וחמישה קילומטרים צפונית לבבל. כורש נפל בקרב, והיוונים, שמצאו עצמם באזור עוין הרחק מהבית וללא תעסוקה, כרתו ברית עם המלך בתקווה לשוב ליוון בשלום. כשהמלך הפר את הברית, ורצח או לקח בשבי את מצביאי היוונים, קיבל על עצמו כסנופון את ההנהגה. את זכרונותיו מן המסע העלה על הכתב בספר שלפנינו. במקור נקרא הספר "עליית כורש" (אנאבאסיס), למרות שעיקר עיסוקו בדרכם של היוונים חזרה ליוון. כמה מן התרגומים קיבלו לפיכך כותרת שונה, וכך גם התרגום העברי.

כסנופון כתב על עצמו בגוף שלישי: במחנה הצבאי היה אתונאי אחד ושמו כסנופון, שלא היה מצביא או מפקד, אף לא חייל-מן-השורה. הוא הסתפח למחנה משום שפרוקסינוס, ידידו, הזמין אותו מביתו והבטיח לו לעשותו ידיד של כורש. לפני שהצטרף לכוחותיו של כורש נועץ כסנופון בסוקרטס, שלא התלהב מהרעיון, והציע לו לשאול בעצת האל אפולו. כסנופון התחכם, ובמקום לשאול את אפולו אם לצאת לדרך, שאל למי מהאלים עליו להקריב קורבנות כדי לשוב בשלום. כששב אל סוקרטס עם תשובתו של אפולו, גינה אותו מורו, אבל בלית-ברירה הורה לו למלא אחר מצוות האל. כסנופון, כפי שאפשר אולי להתרשם מן האנקדוטה הזו, היה אדם שיודע מה רצונו וכיצד להשיג את מבוקשו. תכונה זו תסייע לו גם בעתיד, כשיוביל את צבאו מקרב אל קרב בדרך הביתה.

הפרקים הראשונים, המתארים את מסעו של כורש עד לנפילתו, נושאים בעיקר אופי תיעודי. לעומתם, מרבית פרקי הספר, אלה המתארים את המסע חזרה ליוון, משלבים תיעוד עם סיפור, ויורדים לפרטים המרכיבים את היומיום. התופעה הבולטת ביותר היא האופן הדמוקרטי שבו התנהל הצבא. החלטות לא התקבלו מעולם על ידי מנהיג יחיד, גם אם סמכותו היתה מקובלת על כולם. במקרים רבים ההחלטות התקבלו בהצבעה של הצבא כולו, מפקדים וחיילים פשוטים כאחד. כסנופון, שסירב להיות מנהיג עליון יחיד, הרבה לשאת דברים בפני שכבת המצביאים ובפני הצבא כולו, והשימוש שעשה במילה "לדעתי" – ההפך המוחלט מהנחתת פקודות – בולט. דבריו נשאו תמיד אופי של שכנוע, בדרך כלל בשלבים. הוא התאים את המסר לשומעים, היה מומחה בהחדרת מוטיבציה, והעמיד עצמו לשיפוט חייליו כשעלו תלונות נגדו.

החיילים סמכו על כסנופון, בין השאר מפני שידעו שלא יופקרו בדרך. כך נהג כסנופון בפצועים, כשלא הצליח לשכנע אותם – בתחנונים ובאיומים – לקום ולהמשיך ללכת:

לא נותר לכסנופון אלא לזרוע פחד בלב האויב העוקב אחריהם, לבל יעוט על החיילים התשושים. הלילה כבר ירד, והאויב קרב ובא בקול גדול, שכן אנשיו הסתכסכו בגין השלל. או-אז זינקו אנשי המשמר-העורפי, שהיו כשירים, והסתערו על האויב, בעוד התשושים שואגים במלוא גרונם ומקישים ברומחיהם על מגיניהם. אימה אחזה באויב, ואנשיו גלשו על פני השלג, מן ההר אל הגיא, וקולם לא נשמע עוד. כסנופון ופקודיו אמרו לתשושים כי למחרת תישלח יחידה לאסוף אותם, והמשיך במסע.

למערכת האמונות של היוונים יש נוכחות משמעותית בטקסט. לא אחת התעכב הצבא במקומו ולא נע, עד שניתנו האותות האמוניים המתאימים. הנה דוגמא לתלות בסימנים מיסטיים למיניהם:

בלילה חלם כסנופון חלום. בחלומו ראה עצמו אסור בכבלים, אך הכבלים נשרו מעליו מאליהם והוא היה חופשי. לפני שהפציע השחר, הלך אל כיריסופוס ואמר לו כי הוא משוכנע שהכל יבוא על מקומו בשלום, וגולל לפניו את חלומו. כיריסופוס היה מרוצה מאוד, ומיד לאחר האיר היום התכנסו המצביאים להקריב קורבנות. סימני הקרביים היו יפים מלכתחילה. או-אז פרשו המצביאים והמפקדים מן המזבחות ופקדו על פקודיהם לסעוד פת-שחרית.

נהניתי מהבזקים של הומור בסיפור. ההתחכמות של כסנופון מול סוקרטס שעשעה אותי, וכמוה גם הדיאלוג הבא, שבו כסנופון האתונאי וכיריסופוס הספרטני ניסו להחליט למי מתאימה יותר המשימה של "גניבת הר", כלומר השתלטות על חלק מן ההר שלפניהם מתחת לאפו של האויב:

"אני סבור שאתם, הספרטאנים, כיריסופוס – כלומר, הקצינים הראויים לשמם – לומדים לגנוב משחר ימיכם. ולא זו בלבד שאין הגניבה בבחינת חרפה אצלכם, אלא שאינה אסורה על פי חוקיכם […]. ובכן, הרי לכם הזדמנות-פז להציג את אשר למדתם, ולחסוך מאיתנו מהלומות מיד האויב: דאגו לכך, שלא נתפס בשעה שנגנוב חלק מן ההר".

"ואילו אני שמעתי," ענה כיריסופוס, "שאתם, האתונאים, מצטיינים בגניבת כספי הציבור […]. והטובים שבכם הנם המיומנים ביותר בתחום זה, אם אמנם הנבחרים שבכם הם שזוכים בשלטון. לפיכך, זו שעתכם להוכיח את טיב החינוך שלכם".

לצד תכונותיו החיוביות של כסנופון, הוא התנהל על פי המוסר של זמנו. חייליו שבו עבדים ושפחות, והותר להם לספח אל המחנה נשים נאות ונערים טובי מראה על פי בחירתם. כשהמקומיים לא היו מוכנים למסור לידם, או למכור להם, מוצרי מזון, הם נטלו אותם בכוח. ביזה ואדמה חרוכה היו בגדר המקובל.

11,700 איש יצאו לדרך הארוכה בחזרה ליוון. כ-8,000 שרדו. ההרפתקאה כולה ארכה כשנה ושלושה חודשים.

הספר כולל מבוא אודות הסופר ואודות התקופה. באופן מוזר ביותר ואף מעיק, הערות השוליים משולבות בגוף הטקסט, לעתים בתוך סוגריים, לעתים מחוץ להם. השילוב הזה פוגם בשטף הקריאה, וחבל.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ובלתי שגרתי

הטקסט המלא באנגלית בפרויקט גוטנברג

Κύρου Ανάβασις – Ξενοφώντα

משרד הבטחון וזמורה ביתן

1984 (~380 לפנה"ס)

תרגום: אריה חשביה

כפי ש"מלחמה וזכרון" הוא המשכו של "רוחות מלחמה", כך הסקירה הזו היא המשך ישיר של הסקירה שכתבתי על הספר הראשון. "רוחות מלחמה" נפתח מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה, והסתיים עם המתקפה על פרל-הרבור. הנושא המרכזי בספר היה ההתנהלות האמריקאית, שנעה בין בדלנות לתמיכה בבריטים, תוך הצגת נקודות המבט של "השחקנים" האחרים במערכה, כולל הגרמנים.

"מלחמה וזכרון" נפתח בנקודת הזמן בה הסתיים קודמו. באמצעות נפתוליהם של בני משפחת הנרי במערבולות המלחמה, מתוארות זירות הלחימה השונות ואתרים אחרים. ויקטור הנרי נע בין תפקידים ימיים לשליחויות דיפלומטיות, משתתף בקרבות מול יפן, ונוכח בארועים הרי גורל, כמו ועידת טהרן, בה הוחלט על הפלישה של בעלות הברית לאירופה, ובה הותוו קוי היסוד לניהול העולם אחרי המלחמה. בנו הבכור וורן מטיס מטוס הפצצה בקרב מידווי, ובנו הצעיר ביירון הוא קצין בצוללת באוקינוס השקט, ומועבר לתקופת ביניים לזירת הים התיכון. אשתו היהודיה של ביירון, נטאלי, יחד עם בנם ועם דודה, לכודים באירופה, כשמעמדם יוצא הדופן – מצד אחד יהודים שהותר דמם, ומצד שני אח"מ שממשלת ארצות הברית מתעניינת בגורלם – משהה, אך אינו מונע, את לכידתם במלתעות הנאצים. באמצעות ידידי המשפחה אנו מתוודעים גם למאמצי פיתוח הפצצה האטומית, לנסיונות הכושלים לעורר את דעת הקהל ואת דעת קובעי המדיניות למצבם של היהודים באירופה, להתגייסות המסיבית של התעשיה האמריקאית לפתח ולייצר אמצעי לחימה, לנסיונות של הגרמנים להסתיר את מעשי הרצח, ועוד. את העמדה הגרמנית מציג, כמו בספר הקודם, איש צבא גרמני בכיר, באמצעות זכרונות שכתב אחרי המלחמה.

השילוב של סיפורים פרטיים עם ארועים גלובלים עובד יפה, כשהמסגרת הפרטית משמשת כציר המוליך את העלילה מזירת התרחשות אחת לאחרת. יחד עם זאת, יש פער ניכר בין רמת סיפור המלחמה, שהוא סיפור מושקע, מפורט ומרתק, לרמת הסיפור האישי, שהולך ונחלש עם הזמן, ולעתים גובל במופרך. מכיוון שהיחס הכמותי בין השניים נוטה מאוד לטובת הסיפור הציבורי, חולשת הפרטי בטלה בששים, ואינה מונעת ממני מלהמליץ על הספר. קצת חששתי שהסופר יבחר לסיים את הספר עם אחד מקווי העלילה היותר רומנטיים, אבל בחירת הסיום שלו היתה מוצלחת הרבה יותר, והלמה את הספר.

שני הספרים תורגמו וראו אור בתחילת שנות השמונים, ומשום-מה פספסתי אותם באותה תקופה. אני חושבת שהייתי מעריכה אותם כבר אז, אבל בדיעבד אני שמחה על הקריאה המאוחרת, שאליה הגעתי עם ידע שצברתי במהלך השנים אודות המלחמה ואודות השואה. אני יודעת כעת טוב יותר להבדיל בין התיעודי לבדוי, עובדות שאספתי ממקורות ספרותיים, ואולי קצת נשכחו ממני, קרמו בשני הספרים עור וגידים מחודשים, ובזכות ההיקף הכביר של עלילת הספרים קטעי מידע חלקיים שאספתי עד כה נקשרו יחדיו למסכת שלמה. כך, לדוגמא, הפרק שזעזע אותי ב"גטו וילנה", אודות חפירת קברי האחים ושריפת הגוויות בפונאר, מקבל כאן נפח היסטורי נוסף. בנימין מורמלשטיין, , שאליו התוודעתי בסרט המרשים "אחרון הלא צדיקים", מופיע בספר דרך עיניו של דודה של נטאלי, אף הוא חבר במועצת היהודים בטריזנשטט, ובאמצעותם מסופרת התרמית של הגטו, ומאמצי הגרמנים להונות את העולם באשר למעשי הרצח. הספר עשיר בעשרות ומאות פרטי מידע בכל ההיבטים של אותן שנים. בנוסף, למדתי רבות אודות המלחמה בזירת האוקינוס השקט, ובעיקר סקרנה וריתקה אותי ההתוודעות אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה העולמית.

בסיום הספר, כמצופה מספר היסטורי המשלב עובדות עם בדיה, צירף ווק נספח, ובו פירט מיהן הדמויות הבדויות, על מי ועל מה ביסס כמה מן הדמויות והארועים בספר, והיכן נצמד לגמרי למציאות. לא כל הסופרים, הכותבים בסוגה זו, מקפידים על כך, ויבורך ווק שכן.

בפתח "רוחות מלחמה" ציטט ווק מדבריו של הפילוסוף הצרפתי, ג'וליאן בנדה:

השלום – אם יתקיים אי-פעם – לא יתבסס על הפחד ממלחמה, אלא על אהבת השלום. לא תהיה זו הימנעות ממעשה, אלא בואה של דרך-מחשבה. במובן זה יכול הסופר הפחות חשוב לשרת את השלום, במקום שבתי-הדין האדירים ביותר אינם יכולים לעשות ולא כלום.

הפיסקה המסיימת את "מלחמה וזכרון" שבה אל אותו הרעיון:

ובזוהר הגדול, בנוגה הנשגב והנורא של המראה הזה, של ההתרחשות הזו, דומה כי אות שגור בו מאת האלוהים שאין צריך סיפורם של שאריתנו לבוא אל סופו, ושיכול גם-יכול האור החדש הזה להיות לנו לשחר חדש; מסוער, עכור, וחדש.

לשאריתנו, אולי. אבל לא למתים, לא להרוגים, לא ליותר מחמישים-מליון המתים שאין בם רוח עוד, הקורבנות של השואה הנוראה ביותר שידע העולם מעודו: מנצחים ומנוצחים, לוחמים ואזרחים, בני אומות כה רבות, גברים נשים וטף, על כולם עלה הכורת. להם לא יהיה עוד שחר ארצי חדש. ברם, הגם שעצמותיהם ינוחו לעד בעלטת הקבר, לא לשווא יהיה מותם, ולא לריק כליונם, אם זִכרם, הזכרון שייחרת בליבותינו, יהיה בו כדי להטותנו מן העיתות הארוכות, ארוכות של המלחמה, אל עת חדשה של שלום.

השורה התחתונה כאן, כמו בסקירה על "רוחות מלחמה": ספר מרתק ומומלץ מאוד.

War and Remembrance – Herman Wouk

זמורה ביתן מודן

1981 (1978)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

בפתיחת הספר "מלחמה וזכרון" מספר הרמן ווק שמטרתו היתה לספר את סיפורם של הכוחות האמריקאים במהלך מלחמת העולם השניה, וזהו נושאו של "מלחמה וזכרון". כדי לספר על הרקע להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, הוא כתב את "רוחות מלחמה", על 887 עמודיו, כפרולוג… ואיזה פרולוג מרהיב הוא!

כמו בספרים אחרים שלו ("התקווה", לדוגמא), ווק מציב במרכז הספר דמות בכירה דיה על מנת להתחכך בקובעי המדיניות, וזוטרה דיה כדי לא להחשד כמייצגת אדם אמיתי. קפטן ויקטור הנרי, קצין ימי, שמשתוקק לקבל פיקוד על ספינה, נקרא לשמש כנספח ימי אמריקאי בברלין בשנת 1939. מזכר שהוא כותב, ובו הוא חוזה במדויק התפתחות כלשהי במהלך הארועים, מושך את תשומת לבו של הנשיא רוזוולט. כתוצאה מכך נוצר ערוץ ישיר בין השניים, וקפטן הנרי מוצא עצמו משתתף פעיל בארועי מפתח במקומות התרחשות מרכזיים: בפגישת רוזוולט-צ'רצ'יל באוגוסט 1941 על ספינה מול חופי קנדה, פגישה שבעקבותיה נחתמה האמנה האטלנטית, באחוזתו של גרינג, במוסקבה במהלך מבצע ברברוסה, בבטנו של מפציץ בריטי במתקפה על מאגרי גז סמוך לברלין, בפרל-הרבור בדצמבר 1941, ועוד. באמצעות קפטן הנרי אנו מתוודעים לפרטי הפרטים של מאחורי הקלעים האמריקאי, בתקופה הארוכה – מספטמבר 1939 ועד דצמבר 1941 – שבה הציבור האמריקאי התנגד ברובו להצטרפות ארצות הברית למלחמה. הנשיא רוזוולט, מוגבל על ידי חקיקה בדלנית, כמו חוק הנייטרליות שאסר מכירת נשק למדינות לוחמות, יכול היה, כהגדרתו של ווק, לצעוד רק צעד קטן מעבר לרצונו של הציבור. הנשיא עצמו מן הסתם לא היה להוט לשלוח את חייליו לשדה הקרב, אך באמצעות מנגנונים חוקיים כמו "השאל-החכר" סייע באופן מסיבי לבריטים במלחמתם.

לא רק נקודת המבט של בעלות הברית מוצגת בספר. ווק בדה ספר גרמני בשם "אימפריה עולמית אבדה", שנכתב לכאורה על ידי איש צבא גרמני בכיר אחרי המלחמה. קפטן הנרי התרשם מן הספר, המציג את האסטרטגיה של הצדדים הלוחמים כפי שנחוותה מן הצד הגרמני, ותרגם קטעים נבחרים ממנו. קטעים אלה משולבים ב"רוחות מלחמה". נראה לי שההקטע הבא מייצג היטב את גישת ה"מגיע לי" הגרמנית:

המעצמות הבורגניות הגדולות כגון צרפת, אנגליה ואמריקה, כוננו את עוצמתן והרחיבו את שטחיהן בפעולות, שאי-אפשר להבדיל ביניהן לבין שוד מזוין. אחרי שהשיגו את יעודן המוצהר, היה להן קל כמובן לנזוף בגרמניה צעירה ותקיפה, המבקשת למלא תפקיד עולמי בתורה […] לגרמניה היו הרצון, העוצמה ותחושת היעוד. חסרו לה רק המזון, מרחב המחיה והנפט. דברים אלה חייבת היתה לקחת לעצמה.

לצדו של קפטן הנרי הציב ווק דמויות משנה, המאפשרות לו לטפל במגוון היבטים של המלחמה. אשתו רודה עוסקת באירוח, הן בגרמניה והן בארצות הברית, ורוב הזמן מרגישה בודדה ומשועממת בעוד בעלה שקוע עד צוואר בתפקידו. בנו וורן נשוי לבתו של סנטור שמרן, המתנגד נמרצות לכל מעורבות אמריקאית במלחמה. בתו מדליין מפיקה בתכנית רדיו פופולרית, שבה מתראיינים מפורסמים שונים, כולל מדינאים. בנו ביירון נשוי לצעירה יהודיה, שמנסה למלט את דודה, העיוור לסכנה, מאיטליה. באמצעותם, ובאמצעות מכריהם וחבריהם, מספר ווק בפירוט על מהלכי המלחמה ועל חוויותיהם של אלה שנקלעו אליה. הסיפורים הפרטיים, בעיקר סיפורי האהבה בספר, חלשים יחסית, אבל המסגרת הסיפורית הזו קושרת יפה את הספר, ומפנה את רוב הבמה למה שמעניין באמת, הווה אומר לאחורי הקלעים של הארועים הגלובלים.

הספר אמנם עוסק באסטרטגיה הגדולה, אבל כוחו גם בפרטים המרובים השזורים בו. כך, לדוגמא, מעניין לקרוא על מדריך שהפיק משרד המלחמה הבריטי, ובו הוראות לאזרחים כיצד לנהוג בפולשים הגרמנים כשיגיעו. מרתק לעמוד על הפער שבין חשכת המלחמה למסיבות הפאר ולהתנהלות הנורמלית של העילית בשני הצדדים. ביירון, בעזרת חברו, איש משרד החוץ האמריקאי, שוקע בקריאת ספרי הגות ופילוסופיה, כדי להבין את האופי הגרמני, ואת ההתפרצות הפתאומית (לכאורה) של הברוטליות ושל הגזענות. ואלה רק דוגמאות על קצה קצהו של המזלג של השפע שהספר מגיש לקוראיו.למדתי מהרשת שווק נעזר בהיסטוריונים, אותם שכר במיוחד למטרת כתיבת הספר, ואכן עומק התחקיר והיקפו ניכרים עד מאוד.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ מאוד.

The Winds of War – Herman Wouk

זמורה ביתן מודן

1980 (1971)

תרגום מאנגלית: אריה ארד