תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

כשהסופרת אמי טאן נתקלה במקרה בתמונה של עשר הקורטיזנות היפות ביותר בשנגחאי, היא לא יכלה שלא לשים לב לדמיון שבין תלבושתן של הנשים שבתמונה, שתוארה כ"בגדי קורטיזנות אופייניים לתקופה", לתלבושת שלבשה סבתה המנוחה בתמונה שטאן הכירה היטב. הגילוי שלח אותה לחקור את קורות משפחתה ואת חייהן של הקורטיזנות בשליש הראשון של המאה העשרים. התוצאה היא "עמק הפלאות".

הקורטיזנות היו זונות צמרת, שסיפקו לגברים שרותי בידור בנוסף על שרותי מין. ילדות נמכרו לבתי עינוגים בגיל צעיר, וחונכו להוות כלי פיתוי ושירות מושלם. כסף רב נשפך בבתים אלה, המאפיה נטלה את חלקה, מנהלת הבית שלטה ביד ברזל, ומי שסר חינה נזרקה והחלה להדרדר במורד היררכיית הזנות. ויולט, גיבורת הספר, נולדה לאם אמריקאית, מנהלת בית שכזה, ולאב סיני שזנח אותה. כשהגורל הפריד בינה ובין אמה בהיותה כבת ארבע-עשרה, היא מצאה את עצמה כלואה בבית תענוגות אחר, שם הוקדשו השנים הבאות לשיפור הליכותיה, עד לרגע המיוחל של מכירת בתוליה למרבה במחיר. הספר מוסיף ומספר את קורותיה, ולא ארחיב מחמת הספולירים.

הספר סובל מכמה חולשות: אחת מהן היא הפירוט הטרחני שלו. אפשר היה לקצר את הספר למחצית, ודבר לא היה נגרע ממנו. החולשה השניה היא בעלילה רומן-רומנטית, שמסיחה את הדעת ממה שצריך היה להיות הנושא העיקרי והמסר – העוולות הנוראות של סחר בנשים. וחולשה נוספת: הדמויות אינן משכנעות. כך, לדוגמא, כשויולט מאבדת את בתה, הרגש שהיא מביעה עקר, ולא משום שהיא לא כואבת, אלא משום דלות התיאור.

אודה, ולא אבוש בכלל, את המחצית השניה של הספר קראתי ברפרוף. הוא פשוט נמשך ונמשך ולא זז, ואחרי כשלוש-מאות עמודים כבר לא מצאתי סיבה להקדיש לו תשומת לב ממוקדת. כשהמספרת גלשה לנושאים מעט יוצאי דופן מבחינתה, כמו המצב הכלכלי והמדיני בסין, האטתי את קצב הקריאה מתוך ענין, אבל האזכורים האלה היו מעטים ושטחיים.

בשורה התחתונה: חבל.

The Valley of Amazement – Amy Tan

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

לדיסלב פוקס הוא קול חדש ויחודי בעולם הספרות של הקורא הישראלי. אמנם הלך לעולמו כבר ב-1994, אך זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית, והוא מציג סגנון משלו, בלתי שגרתי, מטלטל ועוכר מנוחה. פאר פרידמן תרגם להפליא את "שורף הגופות", העוסק בדרך מקורית בהשפעת עלית הנאציזם על אזרחים מן השורה בצ'כוסלובקיה, ואני מקווה שספריו האחרים של פוקס יתורגמו בעקבותיו.

"שורף הגופות" הוא סיפורו של קרל קופפרקינגל, החי בפראג עם אשתו מריה ושני ילדיהם, זינה ומיליווי. על פניו המשפחה מנהלת חיים הרמוניים: בני הזוג נשואים כבר שבע-עשרה שנים, והם מטפחים בשקידה את זוגיותם ואת ביתם. אמנם עיסוקו של קרל מעט מוזר – הוא עובד בקרמטוריום בשריפת גופות של נפטרים – אולם הוא מפרנס יפה את משפחתו, ואוהב את עיסוקו. למעשה הוא לא רק אוהב אותו, הוא אובססיבי למדי לגבי העיסוק במוות. על קיר ביתו, בין הדפסים אמנותיים, תלוי לוח הזמנים של בית הלוויות ושל שני הכבשנים הצמודים אליו. התקנות העוסקות בשריפת גופות הן חומר הקריאה השני החביב עליו, והוא אף דאג שדפי התקנות ייכרכו יחדיו בכריכה נאה. חומר הקריאה הראשון במעלה מבחינתו הוא ספר העוסק בטיבט ובדלאי למה.

קופפרקינגל חי בעולם משל עצמו, עיוור לסביבה. אמנם הוא מרבה לדבר על מוות, ובעתונים הוא מחפש כתבות על סבל, אבל הוא שכנע את עצמו שבצ'כוסלובקיה הסבל מינורי ועל סף היעלמות. לסביבתו המיידית הוא מתייחס בסופרלטיבים: אשתו שמיימית, אמה מבורכת, דודתה קדושה, החתולה – ולפעמים הבת זינה – כלילת תפארת, הבית מופלא. נראה שהוא חי חיים טהורים, אינו מעשן, אינו שותה, אינו נותן עינו בנשים זרות. כשחברו מנסה למשוך אותו אל המפלגה הנאצית בשם הדם הגרמני הזורם בעורקיו, הוא אינו מגלה ענין. לכאורה בורגני קטן שאינו מזיק לאיש. הוא איש משעמם ביותר, מדבר בקלישאות, חוזר על עצמו שוב ושוב עד זרא, אבל רמזים דקים שהסופר שותל בתוך העלילה סודקים את הציפוי, מרמזים שמתחת לבנאליות אולי רוחשים כוחות אחרים.

הימים ימי טרום המלחמה. היטלר תובע לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולספח אותו לגרמניה. יוצאי גרמניה בצ'כוסלובקיה נוהים אחרי הנאציזם. לקופפרקינגל, שכאמור ברא יקום משל עצמו, יכול לקרות אחד מן השניים: בעיוורונו ובסגירותו יפול קורבן לכוחות גדולים ממנו, או שישכנע את עצמו בנכונות התורה הנאצית וישתנה בהתאם. מכיוון שלכל פרט בספר יש משמעות ויש כוונה, ברור שגם עיסוקו של קופפרקינגל לא נבחר במקרה: או שיישרף בלהט המאורעות או שישרוף בקנה מידה גדול. הטקסט שעל הכריכה מספק תשובה, ולכן מומלץ לא לקרוא אותו. כדאי להשאיר לסוף גם את אחרית הדבר המצוינת שכתב המתרגם.

מה שהופך את הספר למיוחד הוא סגנונו המוקפד, מוטיב הכפילות השולט בו, והחזרתיות על דמויות ועל ארועים. כך, לדוגמא, קרל קורא לאשתו מריה אך ורק בשם לאקמה, ועומד על כך שתקרא לו רומן. בסלון ביתם תלויה דמותו של מדינאי דרום-אמריקאי, שקרל בוחר להציג כמדינאי צרפתי. בכל ארוע בספר מופיעות אותן דמויות, כמו הזוג המבוגר עם האשה הטפשה לכאורה, שבעצם ניתן לה בסתר תפקיד של חוזה, ובעלה העצבני שטפשותה מוציאה אותו מדעתו. מוט ברזל שמופיע בתחילה, כמו האקדח הידוע מן המערכה הראשונה, ישובץ בפרקים נוספים, ומשמעותו תתברר בהמשך. קרל לא מפסיק לדבר, אומר שוב ושוב את אותם משפטים, אבל אל תתנו לזה לשעמם אתכם: השגרתיות והחזרתיות, כמו בבולרו של ראוול, צוברות ניואנסים מתפתחים עד לקרשנדו הסופי. התוצאה היא ספר גרוטסקי עוכר שלווה.

הספר עובד ב-1969 לסרט. אני לא דוברת צ'כית, אבל נהניתי לצפות בקטעים ממנו להמחשה נוספת של הדמויות.

Spalovač Mrtvol – Ladislav Fuks

כנרת זמורה ביתן

2015 (1967)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

"הבית שאהבתי" מתרחש בפריז במחצית השניה של המאה ה-19. תכניתו של הברון אוסמן להתחדשות פריז, שהחלה ב-1852, נכנסת לשנתה החמש-עשרה. העיר מצויה בעיצומו של תהליך הריסה ובניה, אלפי אנשים כבר נדרשו לעזוב את בתיהם שנהרסו לטובת השדרות הרחבות החדשות. ברחוב קטן וישן יושבת רוז בָזֶלֶה בבית שהיה בבעלות משפחת בעלה מזה כמאה שנים, מעלה את זכרונותיה, ומסרבת לזוז ממקומה. נסיון שעשתה יחד עם שניים משכניה להציל את בתיהם נכשל, ומכתב כואב שכתבה אל הברון אוסמן נותר ללא מענה. בזה אחר זה עוזבים דיירי הרחוב, רהיטיה של רוז נארזים ונשלחים אל בתה, אצלה היא אמורה לגור מעתה, ורוז יושבת וכותבת מכתב ארוך לבעלה שנפטר עשר שנים קודם לכן.

לטטיאנה דה רוניי כשרון נפלא לכתיבת תיאורים. פריז הישנה, על רחובותיה הציוריים, חיי החברה שלה, חנויותיה, בגדיה, ריחותיה וצבעיה, קמה לתחיה בין הדפים. היא מתארת בכשרון רב ובפרטי פרטים דמויות מחייה של רוז, את הפגישה הראשונה עם ארמן, מי שיהיה בעלה, את אמו טובת הלב, את אלכסנדרין מוכרת הפרחים ועוד. בכל עמוד ועמוד אפשר למצוא תיאור מענג. פתחתי באקראי בעמוד 55: זוכר את השאגה הראשונה של סבלי המים עם עלות השחר, הקרבים לעברנו כשעדיין שכבנו במיטתנו, ניעורים אט-אט משינה? הבחורים החסונים היו צועדים לאורך הרחוב שלנו וחוצים את רו דה סיזו, חמור עייף עמוס חביות בעקבותיהם. זוכר את הרשרוש הקצוב של מטאטאי הרחובות ואת צלצול פעמון הכנסיה מוקדם בבוקר, קרוב כל כך עד שנדמה כי הפעמון מצלצל בתוך חדרנו ממש, ואת פעמון כנסית סן סולפיס הסמוכה מצלצל בתגובה כמו הד, בהרמוניה? תחילתו של יום חדש ברחוב הקטן שלנו.

האם די בתיאורים נפלאים כדי להחזיק ספר שלם? אולי. בעיני הבעיתיות של הספר היא בסיפור שרוז מספרת במכתב לארמן. בעמוד 45 היא כותבת: הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא שלא יישאר לי די זמן לגלות לך את מה שעלי לחשוף. שלא יישאר לי די זמן להסביר. ובכל זאת, למרות קוצר הזמן, והפטישים שהולמים ממש מעבר לקיר, עד עמוד 210 היא ממשיכה לספר בנחת על דברים שאינם קשורים. אם היה כאן נסיון ליצור מתח, הוא כשל, כי קל מאוד לנחש מהו הסוד. אז מצד אחד יש לנו סיפור מקסים ונוגע ללב וכתוב להפליא על בית וחברות ואהבה, ומצד שני סיפור חלש ולא מעניין על סוד שהמספרת נצרה בלבה עשרות שנים. משהו חורק בחיבור בין השניים. חורקת מאוד גם ההחלטה של אלכסנדרין, מוכרת הפרחים, ממש לקראת הסיום: מטעמי ספוילר לא אפרט, רק אומר שהיא לא הולכת יד ביד עם הדמות של אלכסנדרין, כפי שתוארה עד לאותה החלטה.

למרות ההסתיגויות אני נוטה להמליץ על הספר בשל העונג שהסבו לי התיאורים הרבים שבו.

The House I Loved – Tatiana de Rosnay

כנרת זמורה ביתן

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

כותרת משנה: על משחקים סיכויים ושקרים

ספר זה עוסק בטעויות חשיבה, באשליות, במקרים בהם האינטואיציה שלנו מטעה אותנו. הכותבים הם מתמטיקאים, וכלי העבודה שלהם הם תורת המשחקים, סטטיסטיקה והסתברות, אבל אל תתנו לזה להפחיד אתכם. אין צורך בדוקטורט בתחום המספרים כדי לעקוב אחר ההגיון המתמטי שהשניים מפעילים, בבואם להדגים כיצד פועלים מנגנוני קבלת החלטות, ניהול משא ומתן, והערכת סיכויים וסיכונים. הכותבים מודים שמודלים מתמטים אינם תמיד משקפים את המציאות המורכבת, ובכל זאת יש בהם תועלת מרובה:

הבעיה היא שלא תמיד המציאות מסכימה לציית למודל מתמטי […] בדרך כלל המציאות שונה מהמודל […] אז מה הטעם לבנות מודל? שאלה טובה. והתשובה היא: תובנה! מודלים בתורת המשחקים מעניקים תובנות על העולם ומאירים נקודות מעניינות בתוך התמונה הכללית.

ובשביל התובנות הללו כדאי בהחלט לקרוא את הספר. הן פוקחות עיניים, מערערות על מוסכמות, ומאתגרות את הקורא לחשוב.

הנה דוגמא ממש מתחילת הספר: מליונר מציע לשני אנשים סכום של מליון דולר, ובלבד שיגיעו תוך שעה להסכמה כיצד לחלק אותו ביניהם. לכאורה זו ההחלטה הכי פשוטה בעולם – חצי-חצי. האמנם? אחד מן השניים, סחטן באופיו, מציע חלוקה של 900 אלף לעצמו, ורק 100 אלף לחברו. לא אכפת לו לא לקבל כלום. מופתעים? גם אני הופתעתי, והספר מסביר כי זוהי אשלית הקונצנזוס:

אשליית הקונצנזוס היא נטייתם של אנשים לחשוב שרבים חושבים כמוהם. הדבקות של פרטים בעמדותיהם ובדעותיהם גורמת להערכת יתר של עמדות ודעות אלה באוכלוסיה וליצירת false-consensus effect. כמו כן, ההטיה הקוגניטיבית הזאת מתיחסת לקבוצות של אנשים שחיים על פי ערכים ונורמות מסוימים ומאמינים בנכונותם לגבי כלל האוכלוסיה.

ידעתי מאז ומתמיד שלא כולם חושבים כמוני? כן. אני זוכרת את הכלל הזה ביומיום? לא תמיד. כדאי לזכור.

וכך גם בהמשך הספר, עוד ועוד נקודות למחשבה, חלקן אינטואיטיביות, חלקן זקוקות לתזכורת מתמדת, וכולן הגיוניות.

הנה כמה דוגמאות:

…קוראים לזה הטיית השרידות. זאת הנטיה לראות רק מנצחים, ולפיכך לגבש תפיסה מעוותת של סיכונים וסיכויים.

"אחד הדברים הראשונים שלומדים בשיעורי סטטיסטיקה הוא כי המתאם אינו הסיבתיות… זהו גם אחד הדברים הראשונים שנשכחים" (תומס סאוול, כלכלן, פילוסוף פוליטי וסופר)

והאהובה עלי מכולן, משום שהיא קולעת לחלוטין לעמדתי באשר ל"חוכמת ההמונים" הכה-פופולרית:

בשנים האחרונות ההסתמכות על דעת ההמונים זכתה לתימוכין בספר "חוכמת ההמונים" של ג'יימס סורוביצקי. לפי סורוביצקי, שיעור ההצלחה של החלטותיו של מומחה נמוך בהרבה משיעור ההצלחה של החלטה משותפת של הדיוטות. […] אולם יש כאן כשל לוגי, והוא טמון בעובדה שמספר התומכים בדעה כלשהי אינו רלוונטי כאשר צריך לאמת או להפריך אותה. […] אזכיר בהקשר זה את מה שכתב (בצדק) הנרי דייויד תורו: "איש אחד הצודק יותר מאחרים, כבר מהווה רוב".

אם התרשמתם עד כה שמדובר בספר רציני, צדקתם. אבל זהו גם ספר שגרם לי לא אחת להתגלגל מצחוק. הוא כתוב במעין קלילות, הדוגמאות שהוא מביא להמחשת רעיונותיו משעשעות, וניכר בו שנכתב בהנאה. אהבתי את צורת העריכה של הספר: בתוך הטקסט משובצות הגדרות "מילוניות" של המונחים המרכזיים, כולל ציטוטים רלוונטים, הכותבים מניחים לפתחם של הקוראים בעיות לתרגול, ופיתוח הנוסחאות המתמטיות מוגש בנפרד, כך שהנרתעים ממתמטיקה יכולים לדלג עליהן מבלי לפגוע ברצף הקריאה.

בשורה התחתונה: ספר מלהיב

כנרת זמורה ביתן

2015

איורים: דני קרמן

התחלתי וסיימתי את "מחר" בערב אחד. שתי סיבות גרמו לקריאה האינטנסיבית הזו, האחת בזכותו והשניה בגנותו. מצד החיוב, הספר קריא מאוד, זורם, בונה מתח וסקרנות, ופה ושם גם מרגש. מצד השלילה, הדמויות סובלות מחוסר אמינות, והיתה לי הרגשה שאם אקח הפוגה מהקריאה, אולי לא ארצה לשוב אל הספר למחרת. אז הנחתי לעצמי להסחף, וכשסיימתי התפניתי להרהר בספר, וכל פגמיו צפו.

אֶמה היא סומליירית, דיילת יינות, רווקה המתגוררת בניו-יורק. מתיו הוא אלמן צעיר, אב לילדה כבת ארבע, מרצה לפילוסופיה בבוסטון. בדרך מקרה הוא נקלע למכירת חצר, וקונה מחשב נייד משומש שהיה שייך לאֶמה, אחותו של המוכר. הוא מוצא על המחשב תמונות שהיו כנראה שייכות לאֶמה, יוצר איתה קשר, והיא טוענת שהתמונות אינן שלה. מפה לשם מתפתחת ביניהם התכתבות נעימה, והם קובעים להפגש למחרת במסעדה בניו-יורק. הוא מגיע בזמן, היא מגיעה בזמן, אך הם אינם נפגשים. מסתבר שאֶמה חיה ב-2010, ואילו מתיו ב-2011. ההיכרות ביניהם מתרחשת ימים ספורים לפני מותה של אשתו של מתיו ב-2010, ובמוחו של מתיו עולה הרעיון לגרום לאֶמה למנוע את המוות.

אין לי בעיה עם ספרים מדומיינים על יקומים מקבילים ועל שינוי העתיד באמצעות התערבות בעבר. אני לא מאמינה בזה, ולא צריכה להאמין בזה, כדי ליהנות מחווית הקריאה. אבל כדי שספר מסוג זה יישאר איתי, כל מה שמסביב חייב להיות אמין ומשכנע (והספרים של סטיבן קינג הם הדוגמא לעלילות שגרעינן בלתי סביר עד מופרך, אבל סביבת העלילה סבירה ואמינה). בספר הזה זה לא קורה. המקום הראשון בו שקלתי נטישה היה בעמוד 142, כשמתיו, אדם עדין נפש ונוח לבריות, יוצא מכליו כשאֶמה לא נענית מיידית לרעיון שהוא מעלה, והוא כותב לה כך: "אבל החיים של אשתי תלויים בזה, חולת נפש שכמוך!", וגם "אז תעשי את מה שאני אומר לך, הבנת?", סגנון שלגמרי לא נדבק לכל מה שהתרחש קודם לכן. מאוחר יותר הוא מאיים לרצוח את הכלב של אֶמה בשידור ישיר מול עיניה – שוב לא נדבק. אֶמה נעזרת בהאקר בן-עשרה, שהיכולות שלו אינן סבירות בעליל, ונועדו רק לקדם את העלילה. אֶמה הדכאונית עוברת הליך מזורז של מטמורפוזה, שהופך אותה לסופר-וומן, אשת-חתול, נינג'ה, מה שתבחרו. לא סביר. ויכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה. אני לא יכולה להשעות את השיפוטיות, והעובדה היא שלמרות האדרנלין של העלילה, שעה אחר-כך לא הרגשתי התרוממות רוח אלא ריקנות. אני לא מעריכה ספרים שגורמים לי לחוש כך.

לכן, בשורה התחתונה, אני לא יכולה להמליץ על הספר.

Demain – Guillaume Musso

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: מונה גודאר

אחרי שנשבר לי מהספר באופן סופי ומוחלט – למרות שחשקתי שיניים והתמדתי בערך עד מחציתו – דילגתי אל הפרק האחרון כדי לגלות איך אדם צריך להיות (לשם כך נכתב הספר, לא?), וכדי לראות אם יש קבלות להבטחה שעל הכריכה: "יותר מכול היא נחושה לגלות מי היא צריכה להיות, ובמסע ההתבוננות והחקיינות שלה היא אכן הופכת לשילה הטי באופן שלם כל כך, שהיא מעוררת בקוראים השראה של ממש: להפוך גם הם את השאלה הזאת לקיומית עבורם, ולהיות לבני אדם טובים יותר". לא גיליתי ולא מצאתי השראה. הפרק האחראי פטפטני ומבולגן בדיוק כמו הפרקים האחרים שקראתי.

שילה הטי מתארת בספר מסע מיוסר להשלמת כתיבת מחזה, בשילוב עם תיאורי אפיזודות מחייה והתבוננויות באנשים שסביבה. הכתיבה קופצנית ומבולבלת, נעה בין סגנונות שונים – דיאלוגים, התכתבויות, קטעי מחשבות, גוף ראשון וגוף שלישי. אם מסתתר איזשהו עומק מתחת לבלגן, אין לי שום תמריץ לחפש אותו, ובעיני כמעט כל מה שמתואר בספר סובל מחוסר משמעות. שיחות שלא הולכות לשום מקום, מחשבות שלא קשורות לכלום, הרהורים קטועים על טיבם של אנשים ושל קשרים ביניהם, אנשים שאין לי שום חשק להכיר או להקשר אליהם. איך אדם צריך להיות? לא ככה.

באתר טקסט נכתב שהספר נבחר לספר השנה של הניו-יורק טיימס וכלי תקשורת נוספים, והנה לכם "אמת" בפרסום. לא ספר השנה, לא אחד מ-10 ספרי השנה, אלא אחד מ-100 הספרים שיש לשים אליהם לב ב-2012. גם זו בחירה תמוהה בעיני.

How Should a Person be? – Sheila Heti

כנרת זמורה ביתן

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

חצאי ספוילרים בסקירה

"כשאלוהים היה ארנב" הוא ספר ביכורים הנופל לשתי המלכודות הקלסיות של סופרים מתחילים: הרצון להכיל בתוך ספר אחד תכנים שיספיקו לשלושה, ושימוש בטריקים שהטכניקה בהם בולטת ומשתלטת על הסיפור.

אז מה היה לנו מצד התוכן, או בעצם מה היה לאלי, שמפיה מסופר הספר? אב דכאוני שמתייסר בגלל התאבדות של עדה במשפט שבו שימש סנגור. דודה לסבית שמאוהבת באם, ואם מאוהבת גם בבעלה וגם באחותו. שכן יהודי זקן חולה נפש שמתחזה לניצול שואה, ומבצע איזשהו אקט לא ברור של התעללות מינית באלי. אח הומו שמאבד את אהובו. אהוב אבוד שנחטף למטרות כופר. חברה תמהונית, בת לאם ששוכבת עם כל העולם. בן זוג של האם שמתעלל בחברה. חברה שרוצחת בעל מתעלל. חבר משפחה הומו מזדקן. חברתו האקסצנטרית של החבר. נהג פרטי עם עבר פלילי מסתורי. שוד אלים בניו יורק. ואם ניו יורק, אז כמובן מגדלי התאומים. אובדן זכרון. עוני והתעשרות פתאומית. ועוד כהנה וכהנה, וכל זה נגוע בהבלחים של מיסטיות מגוחכת.

ומצד הכתיבה: הספר כתוב רוב הזמן בערפול מכוון – בחירה די מוזרה ולא הגיונית כשמדובר בסיפור בגוף ראשון: או שאת מספרת או שלא. השיטה המייגעת הזו לומר רק חצאי דברים, שנועדה מן הסתם ליצור מעין מתח, לא עוררה בי שום ענין לדעת מה קרה באמת. בעיתיות נוספת היא בקווי העלילה המרובים מדי, שלא משתלבים לכלל סיפור חיים בעל אמירה.

חבל, כי גרעין הספר יכול היה להבשיל לכדי יצירה משמעותית ונוגעת ללב. במרכז העלילה מדובר בילדה שלא משתלבת, ילדה חושבת, לא שטחית, שיש לה קשר עמוק עם אחיה הבכור ועם ילדה אאוטסיידרית ממשפחה לא מתפקדת. יש בספר קטעים רבים שכתובים יפה לכשעצמם, יש כמה הברקות, יש לכותבת כשרון להעמיד סצנות עצובות לצד סצנות משעשעות. הבעיה היא בחיבור ובעומס.

When God was a Rabbit – Sarah Winman

כנרת זמורה ביתן

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

נאוה, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, שכלה את בעלה ואת בנה בתאונת דרכים. האובדן גורם לה להרגיש שחייה מאחוריה, והיא מצמצמת את רמת הפעילות והמעורבות שלה למינימום, שמאפשר קיום זהיר עם פוטנציאל מינימלי לחשיפה לכאב. היא נועלת את הדירה, בה ניהלה חיי משפחה, ועוברת לגור בדיור מוגן, שם היא מגנה על עצמה בפני המראה היומיומי של משפחות צעירות. במקביל היא נוטשת קריירה כמעצבת פנים, ובוחרת בעבודה חדגונית כקופאית בסופרמרקט. כסף לא חסר לה – הביטוח פיצה אותה על אובדן יקיריה – והעיסוק שבחרה הוא רק דרך להעביר את הזמן, לעמעם את חושיה ולצמצם אותם.

כשאני מתכננת לכתוב סקירה על ספר, היא מתחילה להתגבש מעצמה תוך כדי קריאה. עם הספר הזה נכתבה לה בראשי המלצה בלתי אוהדת. לא הרגשתי את הכאב של נאוה, הדמות שלה היתה לא משכנעת על גבול חוסר אמינות. חשבתי שצריך "כשרון" מיוחד כדי להרחיק ממני את דמותה של אם מיוסרת, ומשפט הפתיחה של הסקירה – "אני אהיה מן הסתם בעמדת מיעוט" – כבר נוסח. אבל זו מירה מגן, ואני בדרך-כלל אוהבת את הספרים שלה ("וודקה ולחם" ו"ימים יגידו אנה" הרשימו אותי), אז השעיתי את ההסתיגויות והמשכתי. וככל שהתקדמתי בקריאה נאוה הלכה והתקרבה אלי. במבט לאחור, נראה לי שהסופרת בכשרונה הצליחה לגרום לי להרגיש את הניתוק של נאוה, ומשום כך הרגשתי גם אני מנותקת ממנה. נאוה חושבת שהיא מבינה את הבחירות שהיא עושה, היא אטומה לדעות אחרות, ולמען האמת קשה להתווכח איתה או להפעיל כנגדה טיעונים הגיוניים: זו הדרך שלה להתמודד, וההשתבללות הזו נחוצה לה.

את חלקו האחרון של הספר קראתי במתח ובתקווה. המפנה לקראת הסיום הפתיע אותי. לא צפיתי התרה כזו, ולמרות זאת השתכנעתי לגמרי שהיא אפשרית, אפילו הגיונית למרות שכולה רגש.

בשורה התחתונה: כואב אך מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2014

"הספריה המוזרה" מכיל סיפור קצר אחד מראשית דרכו הספרותית של מורקמי ב-1982. למעלה מעשרים שנה אחר-כך ראה אור בנפרד בליווי איורים מאת מאיירת יפנית, וב-2013 פורסם בגרמנית בליווי איוריה של המאיירת הגרמניה קאת מנשיק. גרסה זו היא המובאת לפני הקורא הישראלי.

לא התלהבתי מהסיפור, הוא כתוב בסגנון פשוט מדי, כמעט כמו כתיבה לנוער. לדמויות אין עומק, לעלילה אין הגיון, ומכיוון שמדובר בסך הכל בחלום הזוי ומסויט שחולם ילד, שכל מה שרצה היה לגשת לספריה ולשאול ספר, אולי אין סיבה לחפש משמעויות. החלומות, כנראה, שווא ידברו. מה שמייחד את הספר הם האיורים המלווים אותו, שהם בסגנון קומיקס מושקע.

אהבתי את איכות ההפקה – דפים עבים, כריכה עם תבליטים – שבזכותה הספר נעים מאוד לדפדוף. בעיני הספר הוא יותר איורים מלווים בטקסט מאשר פרוזה מלווה באיורים.

Die Unheimliche Bibliothek – Haruki Murakami 

כנרת זמורה ביתן

2015 (1982)

תרגום מיפנית: עינת קופר

איורים: קאת מנשיק

הנה אחד האיורים

כותרת משנה: איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר

"העורך העירום" משלב בין שני נושאים. האחד הוא תורת המשחקים ומודלים נוספים של קבלת החלטות, והשני מאחורי הקלעים של עולם התקשורת – עתונים, טלויזיה ואתרי אינטרנט. השילוב יוצר שלם הגדול מסך שני חלקיו.

אם לא קראתם אף ספר בנושא תורת המשחקים, הספר הזה הוא מקום טוב להתחיל בו. אורי רוזן מנגיש את הנושא הן בדרך ההצגה הפשוטה (בלי נוסחאות מתמטיות), והן בשילוב עם סיפורים והדגמות מעולם התקשורת, שהופכים את המידע היבש יחסית לחי ומבעבע. כבר הזדמן לי לפגוש את תורת המשחקים בספרים שונים ("דילמת האסיר" מאת ויליאם פאונדסטון הוא הכבד שבהם), אבל מכיוון שאיני חיה את הנושא על בסיס יומי (אם כי פועלת על פיו בלי לתת שם לאינספור תהליכי קבלת ההחלטות שכל אחד עובר כל הזמן), נהניתי לרענן את הידע. אני לא חושבת שהספר מביא חידושים בתחום, ומן הסתם זו אינה כוונתו, אבל גם כנושא העומד בפני עצמו, וגם כתומך בתיאור התנהלות התקשורת, יש בו ענין.

אורי רוזן הוא איש תקשורת ותיק, ששימש בתפקידים בכירים בעתון מעריב, בחדשות ערוץ 10, ובאתר mako. באמתחתו דוגמאות אינסוף לדרכי קבלת ההחלטות בערוצי החדשות השונים, החל בעתון המסורתי, מן הימים שבהם היו בארץ שני שחקנים מובילים (מעריב וידיעות), דרך שני ערוצי הטלויזיה המסחריים (10 ו-2), וכלה במהפכת השנים האחרונות, כשצרכני החדשות ניזונים לא רק מן הערוצים הרשמיים, אלא נהנים מתעבורה אינסופית של מידע ברשת. התהליכים המתוארים בספר אינם יחודיים לישראל, ומובאות בספר גם דוגמאות מרחבי העולם. ההחלטות שמתקבלות, ובסופו של דבר, כמו שכתוב בכותרת המשנה, קובעות "על מה כולם ידברו מחר", לוקחות בחשבון את הגורמים המעורבים – בעלי הממון, העתונאים וצרכני התקשורת – כל צד והאינטרסים שלו, וכולם מעורבים בתהליכי תורת המשחקים.

הטקסטים המופיעים על כריכות הספרים לא תמיד תואמים למה שנמצא בסופו של דבר בתוך הדפים. במקרה של "העורך העירום" מה שמובטח על הכריכה מתממש בפנים. כמו כל גוף תקשורת מיומן אורי רוזן מציע על הכריכה ובמבוא לספר קדימונים מפתים כמו "מי הדליף לעיתון את הסיפור על פרשת המניות של דן חלוץ", "למה ערוצי הטלויזיה יוצאים להפסקת פרסומות בדיוק באותו הזמן" ועוד. התשובות מעניינות, גם כעומדות בפני עצמן, אבל בעיקר כשהן מוסברות על ידי תהליכים מורכבים של קבלת החלטות.

בשורה התחתונה: ספר מעניין

לטעימה על קצה המזלג ממה שמציע הספר, ראו את אורי רוזן מתראיין אצל ירון לונדון.

כנרת זמורה ביתן

2015