תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

התחלתי וסיימתי את "מחר" בערב אחד. שתי סיבות גרמו לקריאה האינטנסיבית הזו, האחת בזכותו והשניה בגנותו. מצד החיוב, הספר קריא מאוד, זורם, בונה מתח וסקרנות, ופה ושם גם מרגש. מצד השלילה, הדמויות סובלות מחוסר אמינות, והיתה לי הרגשה שאם אקח הפוגה מהקריאה, אולי לא ארצה לשוב אל הספר למחרת. אז הנחתי לעצמי להסחף, וכשסיימתי התפניתי להרהר בספר, וכל פגמיו צפו.

אֶמה היא סומליירית, דיילת יינות, רווקה המתגוררת בניו-יורק. מתיו הוא אלמן צעיר, אב לילדה כבת ארבע, מרצה לפילוסופיה בבוסטון. בדרך מקרה הוא נקלע למכירת חצר, וקונה מחשב נייד משומש שהיה שייך לאֶמה, אחותו של המוכר. הוא מוצא על המחשב תמונות שהיו כנראה שייכות לאֶמה, יוצר איתה קשר, והיא טוענת שהתמונות אינן שלה. מפה לשם מתפתחת ביניהם התכתבות נעימה, והם קובעים להפגש למחרת במסעדה בניו-יורק. הוא מגיע בזמן, היא מגיעה בזמן, אך הם אינם נפגשים. מסתבר שאֶמה חיה ב-2010, ואילו מתיו ב-2011. ההיכרות ביניהם מתרחשת ימים ספורים לפני מותה של אשתו של מתיו ב-2010, ובמוחו של מתיו עולה הרעיון לגרום לאֶמה למנוע את המוות.

אין לי בעיה עם ספרים מדומיינים על יקומים מקבילים ועל שינוי העתיד באמצעות התערבות בעבר. אני לא מאמינה בזה, ולא צריכה להאמין בזה, כדי ליהנות מחווית הקריאה. אבל כדי שספר מסוג זה יישאר איתי, כל מה שמסביב חייב להיות אמין ומשכנע (והספרים של סטיבן קינג הם הדוגמא לעלילות שגרעינן בלתי סביר עד מופרך, אבל סביבת העלילה סבירה ואמינה). בספר הזה זה לא קורה. המקום הראשון בו שקלתי נטישה היה בעמוד 142, כשמתיו, אדם עדין נפש ונוח לבריות, יוצא מכליו כשאֶמה לא נענית מיידית לרעיון שהוא מעלה, והוא כותב לה כך: "אבל החיים של אשתי תלויים בזה, חולת נפש שכמוך!", וגם "אז תעשי את מה שאני אומר לך, הבנת?", סגנון שלגמרי לא נדבק לכל מה שהתרחש קודם לכן. מאוחר יותר הוא מאיים לרצוח את הכלב של אֶמה בשידור ישיר מול עיניה – שוב לא נדבק. אֶמה נעזרת בהאקר בן-עשרה, שהיכולות שלו אינן סבירות בעליל, ונועדו רק לקדם את העלילה. אֶמה הדכאונית עוברת הליך מזורז של מטמורפוזה, שהופך אותה לסופר-וומן, אשת-חתול, נינג'ה, מה שתבחרו. לא סביר. ויכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה. אני לא יכולה להשעות את השיפוטיות, והעובדה היא שלמרות האדרנלין של העלילה, שעה אחר-כך לא הרגשתי התרוממות רוח אלא ריקנות. אני לא מעריכה ספרים שגורמים לי לחוש כך.

לכן, בשורה התחתונה, אני לא יכולה להמליץ על הספר.

Demain – Guillaume Musso

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: מונה גודאר

אחרי שנשבר לי מהספר באופן סופי ומוחלט – למרות שחשקתי שיניים והתמדתי בערך עד מחציתו – דילגתי אל הפרק האחרון כדי לגלות איך אדם צריך להיות (לשם כך נכתב הספר, לא?), וכדי לראות אם יש קבלות להבטחה שעל הכריכה: "יותר מכול היא נחושה לגלות מי היא צריכה להיות, ובמסע ההתבוננות והחקיינות שלה היא אכן הופכת לשילה הטי באופן שלם כל כך, שהיא מעוררת בקוראים השראה של ממש: להפוך גם הם את השאלה הזאת לקיומית עבורם, ולהיות לבני אדם טובים יותר". לא גיליתי ולא מצאתי השראה. הפרק האחראי פטפטני ומבולגן בדיוק כמו הפרקים האחרים שקראתי.

שילה הטי מתארת בספר מסע מיוסר להשלמת כתיבת מחזה, בשילוב עם תיאורי אפיזודות מחייה והתבוננויות באנשים שסביבה. הכתיבה קופצנית ומבולבלת, נעה בין סגנונות שונים – דיאלוגים, התכתבויות, קטעי מחשבות, גוף ראשון וגוף שלישי. אם מסתתר איזשהו עומק מתחת לבלגן, אין לי שום תמריץ לחפש אותו, ובעיני כמעט כל מה שמתואר בספר סובל מחוסר משמעות. שיחות שלא הולכות לשום מקום, מחשבות שלא קשורות לכלום, הרהורים קטועים על טיבם של אנשים ושל קשרים ביניהם, אנשים שאין לי שום חשק להכיר או להקשר אליהם. איך אדם צריך להיות? לא ככה.

באתר טקסט נכתב שהספר נבחר לספר השנה של הניו-יורק טיימס וכלי תקשורת נוספים, והנה לכם "אמת" בפרסום. לא ספר השנה, לא אחד מ-10 ספרי השנה, אלא אחד מ-100 הספרים שיש לשים אליהם לב ב-2012. גם זו בחירה תמוהה בעיני.

How Should a Person be? – Sheila Heti

כנרת זמורה ביתן

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

חצאי ספוילרים בסקירה

"כשאלוהים היה ארנב" הוא ספר ביכורים הנופל לשתי המלכודות הקלסיות של סופרים מתחילים: הרצון להכיל בתוך ספר אחד תכנים שיספיקו לשלושה, ושימוש בטריקים שהטכניקה בהם בולטת ומשתלטת על הסיפור.

אז מה היה לנו מצד התוכן, או בעצם מה היה לאלי, שמפיה מסופר הספר? אב דכאוני שמתייסר בגלל התאבדות של עדה במשפט שבו שימש סנגור. דודה לסבית שמאוהבת באם, ואם מאוהבת גם בבעלה וגם באחותו. שכן יהודי זקן חולה נפש שמתחזה לניצול שואה, ומבצע איזשהו אקט לא ברור של התעללות מינית באלי. אח הומו שמאבד את אהובו. אהוב אבוד שנחטף למטרות כופר. חברה תמהונית, בת לאם ששוכבת עם כל העולם. בן זוג של האם שמתעלל בחברה. חברה שרוצחת בעל מתעלל. חבר משפחה הומו מזדקן. חברתו האקסצנטרית של החבר. נהג פרטי עם עבר פלילי מסתורי. שוד אלים בניו יורק. ואם ניו יורק, אז כמובן מגדלי התאומים. אובדן זכרון. עוני והתעשרות פתאומית. ועוד כהנה וכהנה, וכל זה נגוע בהבלחים של מיסטיות מגוחכת.

ומצד הכתיבה: הספר כתוב רוב הזמן בערפול מכוון – בחירה די מוזרה ולא הגיונית כשמדובר בסיפור בגוף ראשון: או שאת מספרת או שלא. השיטה המייגעת הזו לומר רק חצאי דברים, שנועדה מן הסתם ליצור מעין מתח, לא עוררה בי שום ענין לדעת מה קרה באמת. בעיתיות נוספת היא בקווי העלילה המרובים מדי, שלא משתלבים לכלל סיפור חיים בעל אמירה.

חבל, כי גרעין הספר יכול היה להבשיל לכדי יצירה משמעותית ונוגעת ללב. במרכז העלילה מדובר בילדה שלא משתלבת, ילדה חושבת, לא שטחית, שיש לה קשר עמוק עם אחיה הבכור ועם ילדה אאוטסיידרית ממשפחה לא מתפקדת. יש בספר קטעים רבים שכתובים יפה לכשעצמם, יש כמה הברקות, יש לכותבת כשרון להעמיד סצנות עצובות לצד סצנות משעשעות. הבעיה היא בחיבור ובעומס.

When God was a Rabbit – Sarah Winman

כנרת זמורה ביתן

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

נאוה, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, שכלה את בעלה ואת בנה בתאונת דרכים. האובדן גורם לה להרגיש שחייה מאחוריה, והיא מצמצמת את רמת הפעילות והמעורבות שלה למינימום, שמאפשר קיום זהיר עם פוטנציאל מינימלי לחשיפה לכאב. היא נועלת את הדירה, בה ניהלה חיי משפחה, ועוברת לגור בדיור מוגן, שם היא מגנה על עצמה בפני המראה היומיומי של משפחות צעירות. במקביל היא נוטשת קריירה כמעצבת פנים, ובוחרת בעבודה חדגונית כקופאית בסופרמרקט. כסף לא חסר לה – הביטוח פיצה אותה על אובדן יקיריה – והעיסוק שבחרה הוא רק דרך להעביר את הזמן, לעמעם את חושיה ולצמצם אותם.

כשאני מתכננת לכתוב סקירה על ספר, היא מתחילה להתגבש מעצמה תוך כדי קריאה. עם הספר הזה נכתבה לה בראשי המלצה בלתי אוהדת. לא הרגשתי את הכאב של נאוה, הדמות שלה היתה לא משכנעת על גבול חוסר אמינות. חשבתי שצריך "כשרון" מיוחד כדי להרחיק ממני את דמותה של אם מיוסרת, ומשפט הפתיחה של הסקירה – "אני אהיה מן הסתם בעמדת מיעוט" – כבר נוסח. אבל זו מירה מגן, ואני בדרך-כלל אוהבת את הספרים שלה ("וודקה ולחם" ו"ימים יגידו אנה" הרשימו אותי), אז השעיתי את ההסתיגויות והמשכתי. וככל שהתקדמתי בקריאה נאוה הלכה והתקרבה אלי. במבט לאחור, נראה לי שהסופרת בכשרונה הצליחה לגרום לי להרגיש את הניתוק של נאוה, ומשום כך הרגשתי גם אני מנותקת ממנה. נאוה חושבת שהיא מבינה את הבחירות שהיא עושה, היא אטומה לדעות אחרות, ולמען האמת קשה להתווכח איתה או להפעיל כנגדה טיעונים הגיוניים: זו הדרך שלה להתמודד, וההשתבללות הזו נחוצה לה.

את חלקו האחרון של הספר קראתי במתח ובתקווה. המפנה לקראת הסיום הפתיע אותי. לא צפיתי התרה כזו, ולמרות זאת השתכנעתי לגמרי שהיא אפשרית, אפילו הגיונית למרות שכולה רגש.

בשורה התחתונה: כואב אך מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2014

"הספריה המוזרה" מכיל סיפור קצר אחד מראשית דרכו הספרותית של מורקמי ב-1982. למעלה מעשרים שנה אחר-כך ראה אור בנפרד בליווי איורים מאת מאיירת יפנית, וב-2013 פורסם בגרמנית בליווי איוריה של המאיירת הגרמניה קאת מנשיק. גרסה זו היא המובאת לפני הקורא הישראלי.

לא התלהבתי מהסיפור, הוא כתוב בסגנון פשוט מדי, כמעט כמו כתיבה לנוער. לדמויות אין עומק, לעלילה אין הגיון, ומכיוון שמדובר בסך הכל בחלום הזוי ומסויט שחולם ילד, שכל מה שרצה היה לגשת לספריה ולשאול ספר, אולי אין סיבה לחפש משמעויות. החלומות, כנראה, שווא ידברו. מה שמייחד את הספר הם האיורים המלווים אותו, שהם בסגנון קומיקס מושקע.

אהבתי את איכות ההפקה – דפים עבים, כריכה עם תבליטים – שבזכותה הספר נעים מאוד לדפדוף. בעיני הספר הוא יותר איורים מלווים בטקסט מאשר פרוזה מלווה באיורים.

Die Unheimliche Bibliothek – Haruki Murakami 

כנרת זמורה ביתן

2015 (1982)

תרגום מיפנית: עינת קופר

איורים: קאת מנשיק

הנה אחד האיורים

כותרת משנה: איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר

"העורך העירום" משלב בין שני נושאים. האחד הוא תורת המשחקים ומודלים נוספים של קבלת החלטות, והשני מאחורי הקלעים של עולם התקשורת – עתונים, טלויזיה ואתרי אינטרנט. השילוב יוצר שלם הגדול מסך שני חלקיו.

אם לא קראתם אף ספר בנושא תורת המשחקים, הספר הזה הוא מקום טוב להתחיל בו. אורי רוזן מנגיש את הנושא הן בדרך ההצגה הפשוטה (בלי נוסחאות מתמטיות), והן בשילוב עם סיפורים והדגמות מעולם התקשורת, שהופכים את המידע היבש יחסית לחי ומבעבע. כבר הזדמן לי לפגוש את תורת המשחקים בספרים שונים ("דילמת האסיר" מאת ויליאם פאונדסטון הוא הכבד שבהם), אבל מכיוון שאיני חיה את הנושא על בסיס יומי (אם כי פועלת על פיו בלי לתת שם לאינספור תהליכי קבלת ההחלטות שכל אחד עובר כל הזמן), נהניתי לרענן את הידע. אני לא חושבת שהספר מביא חידושים בתחום, ומן הסתם זו אינה כוונתו, אבל גם כנושא העומד בפני עצמו, וגם כתומך בתיאור התנהלות התקשורת, יש בו ענין.

אורי רוזן הוא איש תקשורת ותיק, ששימש בתפקידים בכירים בעתון מעריב, בחדשות ערוץ 10, ובאתר mako. באמתחתו דוגמאות אינסוף לדרכי קבלת ההחלטות בערוצי החדשות השונים, החל בעתון המסורתי, מן הימים שבהם היו בארץ שני שחקנים מובילים (מעריב וידיעות), דרך שני ערוצי הטלויזיה המסחריים (10 ו-2), וכלה במהפכת השנים האחרונות, כשצרכני החדשות ניזונים לא רק מן הערוצים הרשמיים, אלא נהנים מתעבורה אינסופית של מידע ברשת. התהליכים המתוארים בספר אינם יחודיים לישראל, ומובאות בספר גם דוגמאות מרחבי העולם. ההחלטות שמתקבלות, ובסופו של דבר, כמו שכתוב בכותרת המשנה, קובעות "על מה כולם ידברו מחר", לוקחות בחשבון את הגורמים המעורבים – בעלי הממון, העתונאים וצרכני התקשורת – כל צד והאינטרסים שלו, וכולם מעורבים בתהליכי תורת המשחקים.

הטקסטים המופיעים על כריכות הספרים לא תמיד תואמים למה שנמצא בסופו של דבר בתוך הדפים. במקרה של "העורך העירום" מה שמובטח על הכריכה מתממש בפנים. כמו כל גוף תקשורת מיומן אורי רוזן מציע על הכריכה ובמבוא לספר קדימונים מפתים כמו "מי הדליף לעיתון את הסיפור על פרשת המניות של דן חלוץ", "למה ערוצי הטלויזיה יוצאים להפסקת פרסומות בדיוק באותו הזמן" ועוד. התשובות מעניינות, גם כעומדות בפני עצמן, אבל בעיקר כשהן מוסברות על ידי תהליכים מורכבים של קבלת החלטות.

בשורה התחתונה: ספר מעניין

לטעימה על קצה המזלג ממה שמציע הספר, ראו את אורי רוזן מתראיין אצל ירון לונדון.

כנרת זמורה ביתן

2015

שאנטראם, איש השלום, הוא השם ההודי שניתן לגיבור הספר האוסטרלי על ידי הורי חברו ההודי פרבקר. לין – או שאנטראם – או כל שם אחר שהמחבר נוטל לעצמו (ויש רבים כאלה), הוא עבריין, שנכלא בעקבות שוד מזוין אותו ביצע כדי לממן את התמכרותו להרואין. לאחר שנמלט מהכלא האוסטרלי, הצליח לחמוק להודו, שם נבלע בכרך ההומה והכאוטי של בומביי. די מהר מצא את עצמו מככב בעולם הפשע המקומי.

השם "איש השלום", כמו גם הסגנון הסוחף של הספר, מטעה. אין שום דבר שלוו או סוחף במציאות שהעלילה מגוללת. מה שכן יש בספר הוא שיר הלל ואהבה לאנשי המאפיה, רוצחים אכזרים, גזלנים, גובי דמי חסות מהחלשים מהם. המאפיה אליה לין נקשר מונהגת בידי מוסלמי, קאדרבאי, שהוא בו זמנית אדוק בדתו, פילוסוף (בגרוש), אידיאולוג להשכיר, ורוצח אכזרי, שאינו מהסס להקריב את חבריו הקרובים ביותר כדי להגן על עסקי המאפיה. לין מסביר את אהבתו אל קאדרבאי בתירוץ צולע של אהבת בן לאב. תירוצים צולעים הוא מספק גם למעשים הנוראים שמבצע מנהיגו, או שמבוצעים בשמו. התירוץ החביב עליו מכולם הוא "מעשים לא נכונים שמבוצעים מהסיבות הנכונות". נדמה שאפשר להצדיק כך כל פשע שבעולם. יש בספר הסברים "פילוסופים" נוספים, אבל באמת שאין לי חשק, וגם אין שום סיבה טובה, להכנס אליהם. אסתפק באמירה שבאישזהו מקום בספר הוא מסביר שכדי להיות מאפיונר טוב אדם צריך להיות צנוע, ועוד כמה תכונות מעין אלה. הייתי מחפשת ציטוט מדויק בספר, אבל לא ממש בא לי לקרוא בו שוב.

לעומת "דמויות המופת" של הפושעים, שרובם ככולם אינם הודים, אלא מהגרים מארצות האיסלם ומאפריקה, ההודים – בעיקר העניים שבהם – מוצגים כדמויות מופת של ממש. אנשים שכולם לב, שדואגים אלה לאלה שלא על מנת לקבל פרס, שיודעים לשמוח בחלקם גם אם הוא דל עד מאוד. מכיוון שהכותב אינו אמין בעיני, קשה לדעת איך להתייחס לתמונה הזוהרת הזו, אבל אין ספק שבתיאור חיי היום-יום של ההודים תושבי בומביי יש הרבה אהבה, והם מחממים את הלב.

הכותב מתאר את עצמו כמי שנע בין שני העולמות האלה. מצד אחד הוא מקים מרפאת חינם במשכנות העוני, ומשקיע שעות וימים בטיפול בתושבי המקום. מצד שני הוא משתלב להפליא בחיי הפשע: תחילה כעבריין זוטר בשוק השחור, ומאוחר יותר כחבר מרכזי במאפיה של קאדרבאי. הוא מנסה – ללא הצלחה – להסביר את האמביוולנטיות, אבל אין ספק שבעיני עצמו הוא גיבור.

משום שלסופר יש בבירור כשרון כתיבה, ומשום ששילב בספר אלמנטים ביוגרפים, נוצר הרושם שמדובר בתיאור מעשים שהיו. ממאמרים שקראתי לא הצלחתי להבין מה אמת ומה בדוי. אישית זה מפריע לי, אבל זה לא באמת משנה.

סיימתי את הספר בתחושת ריקנות על סף המיאוס. למרות 990 העמודים שלו, הוא נקרא מהר ובשטף, אבל בערך ברבע האחרון קצתי בו. הוא כבר התחיל ללעוס את אותם חומרים, רומם שוב ושוב את האידיאולוגיה העבריינית שלו, ויותר מדי קצוות והקשרים נותרו רופפים ובלתי הגיוניים. הצחיק והתמיה אותי לקרוא שאחד המבקרים כתב שזהו סיפור של גאולה. מן הסתם לא טרח לקרוא את הספר.

גרגורי דייויד רוברטס עצמו נתפס בפרנקפורט, כשניסה להבריח סמים לגרמניה, והוחזר לכלא באוסטרליה.

Shantaram – Gregory David Roberts

כנרת זמורה ביתן

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

אתחיל מהשורה התחתונה: אל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם, ואל תמהרו לרכוש את הספר.

הספר מורכב מ-48 חוקי שטרסלר לכסף ופוליטיקה. לדוגמא, חוק "שר אוצר טוב הוא שר אוצר רע", ששמו מדבר בעד עצמו, וחוק "האי-שוויון בנטל", שחושף את המציאות שמאחורי מהפכת השוויון בנטל לכאורה. בשני הפרקים הראשונים נהניתי, אפילו צחקקתי. אחרי כמה פרקים נוספים הייתי די מדוכדכת, כי מסתבר שהכל פה שחור משחור, ישראבלוף במירעו. אחר-כך התחלתי להבחין באי-דיוקים ובסתירות פנימיות, וכמה מהדברים החלו לחזור לעצמם. איכשהו גררתי את עצמי עד לסיום, שם גיליתי – לא להפתעתי – שגם הכותב עבד עלינו:

עכשו, לאחר שניסיתי לשכנע אתכם לאורך 48 פרקים, שעובדים עלינו כל הזמן ומכל כיוון, יש לי וידוי קטן.

זה לא בדיוק כך.

….

אם כך, האם גם אני עבדתי עליכם?

תשובתו של שטרסלר לשאלתו היא "ממש לא", ואני אומרת "כן, בערך". כן, כי אם הכל לא נורא רע, למה להעמיד פנים שכן? "כי לדברים הטובים יש סנגורים" היא בעיני לא תשובה מספקת. אבל נניח שכן. נניח שתפקידו להציף בעיות. האם הוא תורם תובנה מעשית? מביא לשינוי? לדעתי לא.

מבחינה ספרותית הספר קולח, כתוב בשטף, קריא, משעשע לפרקים. מבחינה תוכנית הוא חד-צדדי, די שטחי, סובל מחזרות. לשטרסלר יש משנת עולם סדורה, וכל אחד מהחוקים שהוא מציג בספר מתיישר איתה. זכותו. אבל העולם – כולל הכסף והפוליטיקה שבו – הוא לא שחור-לבן. ואם אני בבורותי היחסית הבחנתי בשני אי-דיוקים, אני מניחה שיש בו יותר.

פה ושם למדתי דברים שלא ידעתי קודם, כמו מלחמתם של הרוקחים באישור שניתן לחנויות פרטיות למכור תרופות ללא מרשם, ומאבקם של הירוקים באספקת הגז הטבעי. אבל רוב הזמן יותר משהספר מתריע או פוקח עינים, הוא מתחכם, לפעמים מאולץ תחת מסגרת "החוקים", ורוב הזמן גם התופעות ה"נוראות" שהוא מתאר לא באמת נוראות. "נערי האוצר" מכניסים להצעת התקציב סעיפים דרקונים בידיעה שייאלצו לוותר עליהם? ברור, כך זה במשא ומתן. מגזרים שונים בוחרים מועדים לשביתה לפי שיקולים אינטרסנטים (שביתת מורים אחרי תקופת החגים)? ברור, כי מי ידבר איתם בעיתוי אחר? וגם אם מדובר ברעות חולות, כמו המבנה המעוות של השכר במגזר הציבורי, הרי הדברים ידועים, וחידוש אין כאן.

שווה לדפדף בספר בשביל לראות את האיורים המקסימים מאת עמוס בידרמן. נדיר למצוא בספר קריאה איורים צבעוניים, כך שחזותית זהו ספר נעים לעין.

אפשר לוותר.

כנרת זמורה ביתן

2014

"השנה של סאקו" הוא ספר עדין. תכניו לא קלים, אבל הוא מסופר בעדינות, באותה רוח בה מנהלים גיבוריו את חייהם בשנה המתוארת בספר. צריך לקרוא אותו מתוך הבנה שמדובר בתרבות שונה, ולכן התנהלות שאולי היתה נראית לא אמינה בספר ישראלי או אמריקאי, מתקבלת על הדעת על רקע התרבות היפנית. יחד עם זאת, למרות השונות התרבותית, הספר חוצה מדינות ועמים, ועיסוקו בחיים בעולם המודרני יכול לדבר אל קוראים בכל רחבי העולם.

זהו סיפורם של בני הזוג שוניצ'י וסאקו. שוניצ'י הוא מתכנת מחשבים חובב צילום. סאקו היא אשתו השניה. היא מנהלת חיים שגרתיים של עקרת בית, והיא גם אחראית על חידוש המלאי של מכונות לממכר סיגריות ומיני מזון, הנמצאות בבעלותם וממוקמות בצמוד לדירתם. בשנה המתוארת בספר סאקו בהריון. כדרכו של המספר, עובדה זו נגלית לקורא באקראי במהלך שיחה של סאקו עם אחותה, כשהאחות מציינת באכזבה שהריונה של סאקו עדיין לא ניכר עליה. למה באכזבה? הסבר נקבל אי-שם במחצית הספר, וזוהי דוגמא לעדינות שציינתי בפתח הדברים. הספר מתאר לכאורה חיים שגרתיים של זוג שגרתי, ובהדרגה ובנחת מקלף שכבה ועוד שכבה מהעור המכסה על הבשר המדמם שמחתח לפני השטח. כך, לדוגמא, נלמד על נישואיו הראשונים של שוניצ'י, ומתוך כך על היבטים באישיותו, רק במחצית הספר. נלמד על שברון הלב של אחותה של סאקו, שיסביר  את האכזבה הנ"ל, רק בשלב מאוחר, ונבין בדיעבד את כל מה שנקרא עד כה בדרך חדשה. אבל עד הסוף לא נדע דבר על עברה של סאקו. ההיכרות בין שוניצ'י לסאקו החלה חמש שנים לפני עלילת הספר. השניים התגוררו בדירות סמוכות, וכל לילה היה שוניצ'י שומע את סאקו בוכה. הבכי השתלט עליו, והוביל לקירבה ביניהם. למה בכתה סאקו? שוניצ'י לא שאל, ואנחנו לא נדע. לזה, בין השאר, התכוונתי בשונות התרבותית: בספר מערבי מן הסתם לא היה מסתורין שכזה נותר בגדר תעלומה.

בנוסף לעיסוק בזוגיות ובמשפחה, בפנימיות הפרטית של כל אחד מבני הזוג ובדינמיקה שביניהם, הספר – בעיקר דרך עיניו של שוניצ'י – עוסק בחיים בעידן המודרני. הלחץ התובעני שבעבודה, המרדף אחרי הכסף, התרבות האורבנית, המירוץ להישרדות, המסורת בעידן של חידושים. לנושאים האלה ניתן אמנם פחות מקום בספר, אבל אי אפשר בלעדיהם, כי הם משולבים לבלי הפרד בחיים הפרטיים שבתוך הבית והמשפחה, ושוניצ'י הוגה בהם לעתים קרובות. הטיפול בנושאים אלה גם הוא מעודן: שיחה פה, רמז שם. לפעמים דברים נאמרים מפורשות, בעיקר כשהדובר הוא חברו של שוניצ'י, לעתים הם מרומזים. בקטע שנחקק בזכרוני שוניצ'י שואל את סאקו אם היא יודעת למה נכחדו הדינוזאורים. היא עונה את התשובה המקובלת – בגלל נפילת מטאור – אבל לשוניצ'י יש הסבר אחר "כי הם התאמצו יותר מדי", ובתגובה שואלת סאקו "ולכן אתה רוצה להפסיק להתאמץ?". שוניצ'י מתקשה להסביר, אפילו לעצמו, איזו מסקנה הוא מסיק מדבריו.

הספר דורש קריאה מתוך תשומת לב. לכל משפט, לכל מילה, יש משמעות שלא כדאי לפספס. שום דבר לא נזרק כך סתם לאויר. לסיפור הרכילותי על השכנה המטורפת תהיינה השלכות בהמשך. למזג האויר יש השפעה על האוירה, ולאוירה יש השלכה על הלך הנפש ועל המעשים הנובעים ממנו. למרות שעל פניו הוא כאילו כתוב פשוט, שום דבר בו לא מובן מאליו ולא זניח. קריאה שניה, כך נראה לי, תעשיר את החוויה.

Funadomari made – Kyoichi Katayama

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום: אורלי הר-לוין

עיצוב עטיפה: אמרי זרטל

"הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור" ("מקסימום סיטי" מאת סוקטו מהטה)

מומבאי היא כיום העיר השניה בגודלה בעולם מבחינת מספר תושביה (הראשונה היא שנחאי עם 16 מליון תושבים, אך מומבאי צפופה הרבה יותר). יש בעיר שכונות יוקרה, ויש פחונים ואוהלים שתנאי המגורים בהם בלתי נסבלים. "האיש האחרון במגדל" מתרחש באחד האזורים העניים בעיר, אך גיבוריו הם בני-מזל יחסית: הם מתגוררים בבית מגורים, ומאורגנים כחברה המחזיקה בדירות שבבנין. אמנם מים זורמים בברזים רק פעמיים ביום, הפסקות חשמל מתרחשות לעתים תכופות, הקירות רטובים באופן קבוע, והבנין סמוך לשדה תעופה, אבל יחסי שכנות טובים שוררים בין הדיירים, וזהו הבית.

הכל משתנה כשיזם שם עין על הבנין, והוא מבקש לפנות את דייריו כדי להקים בנין חדש תחתיו. רוב הדיירים מתפתים להצעה הכספית הנדיבה, למעט שלוש משפחות: קומוניסטית בעלת עקרונות, זוג מבוגר שהאשה בו עיוורת וחוששת לעבור למקום בלתי מוכר, ומורה בגמלאות. אחת נכנעת בסופו של דבר לפיתוי הכספי, שניה נכנעת לאיומים, ונותר המורה לבדו. כדי לפנות את הבנין יש צורך בהסכמת כל הדיירים, וכשתאריך היעד שבו ימשוך היזם את הצעתו הולך ומתקרב, הלחץ על המורה מתגבר.

ארווינד אדיגה יצר ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל הסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזכרונות בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה.

מבחינתי, הספר הזה סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב.

Last Man in Tower – Aravind Adiga

כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: שאול לוין