לפחות פעמיים במהלך הספר טל, הדמות הראשית, נוזף בעצמו להפסיק לחשוב ולהתבטא בקופירייטריות. חבל שבוריס זיידמן לא נזף בעצמו, וגם יישם את מסקנות הנזיפה, כי הספר הזה סובל מעודף התחכמויות ופאנץ' ליינים. זה יכול להיות נחמד למשך הזמן שלוקח לקרוא סיפור קצר, אך כשמדובר בספר באורך מלא התוצאה מייגעת ומשעממת, וזה בלי לומר מילה על העובדה שהסגנון בולע ומסתיר את התוכן.
מסתבר מדברי התודה בסיום שהספר הוא אכן הרחבה של סיפור קצר בשם "חופשה בכפר". המסקנה שלי: לפעמים כדאי לתת לסיפור קצר להשאר כזה. בדברי התודה בוריס זיידמן מתייחס גם אל מוריו בסדנאות כתיבה, ובכך מאשש את מה שהרגשתי במהלך הקריאה, שהספר הוא תרגיל בכתיבה יוצרת שחרג ממדיו הטבעיים.
ועוד בענין סגנון, זיידמן מנסה לתפוס כמה שיותר נושאים בתוך כמעט כל משפט. קחו לדוגמא את הקטע הבא: טל נוסע עם חברתו אל מחוזות ילדותה. הוא מנסה לומר לעצמו לשים כעת את עצמו ואת מחוזות ילדותו בצד, כי זה הרגע שלה, אבל במקום להסתפק בזה הוא גולש ללא הכרה: כל זה שלה, רק שלה, אתה רק קיבלת כרטיס חינם לפרמיירה כי אתה מזיין את השחקנית. אז שב בשקט בצד ואל תנסה להיות חלק מזה. זה פילם צרפתי מתבכיין, ואתה לכל היותר סטטיסט עלוב, הנדחק לשניה לתוך הפריים, כמו הערסים במבזק על פיגוע בקו שמונה-עשרה או כתבת שטח על אוהדי בית"ר, שזה גם סוג של פיגוע המוני. מה הקשר בין דעתו על הקהל של בית"ר לנושא הקטע? מרוב עצים אין רואים את היער.
אחד הטריקים הסגוניים שלו, שתורמים ליצירת העומס המוגזם, הוא הכפלת מילות תואר. כשהוא רוצה לומר לדוגמא שלבו מתרכך, הוא יאמר מתרכך-מתמוסס, כאלו הוא לא מסוגל לבחור את המילה המתאימה ביותר. לפעמים ההכפלה עובדת, ברוב המקרים היא לא, בעיקר כשהצרוף מאולץ, כמו לדוגמא כשהוא מצרף הבל לאבל בלי סיבה הגיונית.
והערה אחרונה בענין הסגנון: המילים שהוא שם בפי דמויות שונות, כמו חבריו במילואים, חברתו והחצרן הצרפתי, מלאכותיות, ולא נדבקות לדמויות.
ליקוי נוסף בספר הוא התחושה שהסופר מנסה לצאת בסדר עם כל הקוראים. הדוגמא הבולטת בהקשר זה היא ההשוואה שהוא עושה בין הילד הפלסטיני שזרק אבנים על חיילים, וקיבל הוראה להרים את ידיו, לתמונה המפורסמת של הילד היהודי המרים ידיו בגטו. התחושה שאני קיבלתי היא של השוואה מאולצת. לא השתכנעתי שהוא אכן חש צביטה בלב למראה הילד הפלסטיני, אלא שמן המקובלות היא להזדהות עם הפלסטינאים, אז הנה הוא סימן וי על המשימה הזו. מצד שני, ההשוואה הזו תרגיז קוראים רבים, אז שוב ושוב הוא אומר "אלף אלפי הבדלות", וגם האמירה הזו נשמעת מן השפה ואל החוץ. בנוסף לטיפול השטחי בנושא, מסתבר שהוא לא הולך לשום מקום. סתם תמונה תלושה ללא שום קשר ברור לעלילה.
במה הספר עוסק בכל זאת? בתחושת הזרות הנצחית של מהגרים, בחיפוש אחר המולדת, בתחושה שכל שפה אינה שלמה אלא שסועה, בגעגועים האינסופיים למקום שאפשר לקרוא לו בית. לא לחינם נקרא כל אחד משלושת חלקי הספר בית (ולא פרק, למשל). הנושאים האלה, שיש להם פוטנציאל סיפורי, מתבוססים בבוץ הסגנוני, ולא מצליחים להמריא.
התחושה הכללית היא של ספר יומרני, מלא מעצמו ומפוספס.
הוצאת זמורה ביתן
2010
סקירות ספרים 