תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

על הכריכה הקדמית של הספר מובא ציטוט מפיו של גבריאל גרסיה מארקס: "חורחה פרנקו הוא אחד הסופרים הקולומביאנים שהייתי שמח להעביר לו את הלפיד". אם להסתמך על הספר הזה, מארקס עדיין אינו יכול להרפות מהלפיד.

אני מעתיקה לכאן את הטקסט שעל הכריכה האחורית, כי מבחינת העלילה זה כל מה שניתן לספר בלי ספוילרים. הטקסט הזה די לקוני, ואינו מגלה דבר בעצם, לא על הדמויות, לא על היחסים ביניהן, ולא על הרקע לסיפור: "וידאל, צעיר קולומביאני יפה תואר, מזמין את בת ארצו, פֶּרלה, לעזוב את קולומביה ולהצטרף אליו בפריז. לווידאל יש תוכנית: להשיא את פרלה המרדנית והגסה לידידו הזקן, הרוזן האלמן אדולף דה קרֵסיי, ולרשת אותו לאחר מותו. בעקבות סדרת חינוך אצל וידאל נישאת פרלה לרוזן ונראה שהתוכנית נוחלת הצלחה, אך שנה לאחר שהצמד קיבל את הירושה מחליט קלמנטי, אחיינו המרושע של הרוזן, להטיל ספק בנסיבות מותו הטבעיות־לכאורה של הזקן".

הכתיבה מפוארת, אך הסיפור אוורירי, ללא תוכן משמעותי. במרכז הספר משפחה שמורכבת מדמויות הזויות, שלא לומר מטורפות, וההפרזה בכיוון הזה הופכת את הספר ללא רציני. הספר בנוי כספר מתח, ומכיוון שהכתיבה כאמור מפוארת אכן מסקרן לדעת מה קורה בהמשך. אבל הפרטים הנגלים לאיטם מאכזבים בחוסר האמינות שבהם. הספר מתובל בסטיות מיניות, חלקן רלוונטיות לעלילה וחלקן כאילו הודבקו בכוח. ברקע כמה מהפרקים מופיע קרטל הסמים של מדיין בניצוחו של פבלו אסקובר, המכונה בספר בפחד "אתה יודע מי". איכשהו הרקע הזה מתפספס, אולי משום שהנושא אינו מפותח דיו (אם תרצו לקרוא ספר טוב על אוירת הטרור שהשליט אסקובר, אני ממליצה על "ידיעה על חטיפה" של מארקס).

הסופר מרבה להשתמש בדימוי (לא משכנע, לדעתי) של הרוע שבעולם כמפלצת, כאילו מדובר בכוח חיצוני ולא בעוולות שאנשים מעוללים זה לזה. כדי לצאת מן המקומי (קולומביה) לעולמי, הוא מצרף לעלילה אשה סרבית, שגם היא מקורבנות המפלצת, הדבקה מאולצת בעיני.

אפשר לקרוא אם מזדמן, כי בסך הכל מדובר בספר שבונה מתח קריא, אבל אפשר לוותר, כי התוכן דליל ונשכח.

Melodrama – Jorge Franco

הוצאת זמורה ביתן

2010 (2006)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

אנאיאטולה אכברי היה ילד בן עשר, כשאמו הגיעה למסקנה שאין בכוחה להוסיף ולהגן עליו מפני אנשי הטאליבן הפאשטונים. משפחתו של אנאיאטולה נמנתה עם המיעוט האזרי באפגניסטן, מיעוט שנחשב למעמד הנמוך ביותר, ונתון לשרירות ליבה של האליטה הפאשטונית. אביו איבד את חייו כשנאלץ לעבוד בשירותם, ואמו חששה שגורל שלושת ילדיה יהיה דומה. בדרך-לא-דרך עברה עם אינאיטולה לפקיסטן, עזבה אותו במחנה מעבר לפליטים, ושבה לביתה אל הילדים שנותרו מאחור.

אנאיאטולה, כאמור רק בן עשר, כבר חווה חיים שילד אינו אמור לחוות. המורה בבית ספרו באפגניסטן, שהתעקש להמשיך ללמד למרות הוראת הטאליבן לסגור את המוסד, נרצח מול עיניו. בלילות, כשהיה חשש שייתפס ע"י הפאשטונים שרצו לשעבד אותו, לן בבור באדמה. וכעת נותר לבדו. בתושיה מדהימה הוא מחזיק מעמד, מוצא עבודה, מאלתר מקומות לינה, מתחבר עם פליטים אפגנים אחרים, ושואף לשפר את חייו, כלומר להגיע למדינה מערבית. גלגוליו מובילים אותו מפקיסטן לאירן, משם לטורקיה, ליוון, ולבסוף לאיטליה. את דרכו הוא עושה ברגל וברכב, בתחתית כפולה של משאית ובסירת גומי רעועה. שמונה שנים אחרי שיצא מאפגניסטן, הוא מגיע אל המנוחה, ובסיום מרגש לספר הוא מתקשר לראשונה אל אמו.

פאביו ג'דה, סופר ועתונאי איטלקי, העובד עם נוער במצוקה, מביא את סיפורו של אנאיאטולה מפיו, בסגנון שאינו רגשני, אפילו שזור הומור. זה אולי יישמע נדוש, אבל סיפורים כאלה גורמים לי להרגיש מצד אחד זעם על שכזה הוא עולמנו, ומצד שני תחושה שאני בת-מזל על שגורלי שונה.

In the Sea There are Crocodiles: Based on the True Story of Enaiatollah Akbari – Fabio Geda

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

תרגום מאיטלקית: יערית טאובר

הספר עוסק בנסיונם של הנאצים להשתלט על הכנסיה הפרוטסטנטית בגרמניה, על כ-40 מליון חבריה, ובתנועת ההתנגדות שקמה בעקבות נסיון זה. מקור המידע העיקרי של הסופרת היו שיחות עם כומר (שמו הבדוי בספר "קרל הופמן") שנמלט מגרמניה. פרטיו שונו במידה רבה כדי למנוע פגיעה במשפחתו שנותרה מאחור.

לא ידעתי הרבה על הפן הזה של המשטר הנאצי, ומבחינה זו הספר מרתק. הנאצים תכננו להחליף את האמונה הנוצרית ה"רכרוכית" בעיניהם בנצרות כוחנית. לא עוד ישו המפנה את הלחי השניה, אלא ישו/היטלר הלוחם הארי הנועז. תחילה כיסו על כוונותיהם בעטיפה דמוקרטית, אבל חיש קל עברו לשיטות הברוטליות המוכרות, כולל זיוף בחירות, הפגנות כוח, אלימות, וכליאה של כמרים במחנות ריכוז. קבוצה לאומנית שולית בשם "נוצרים גרמנים" זכתה לחסות הנאצית, והפכה לכוח מוביל בכנסיה. מולה עמדה כנסיה מחתרתית בשם "הכנסיה המוודה", בהנהגתו של הכומר מרטין נימלר*.

מי שקורא את הספר עשוי לקבל את הרושם שרוב 40 מליון החברים בכנסיה התנגדו לנאצים. אני לא יודעת אם זו תמימות של "קרל הופמן", או רצון שלו להאמין בכך, או אולי קרסמן טיילור רצתה לחזק את התחושות האנטי פשיסטיות. מכל מקום, קראתי קצת חומר רקע, ונראה לי נכון יותר לומר שרק מיעוט קטן התנגד בפועל. באוירת הפחד של אותם ימים כל התנגדות היא הרואית, אבל הספר מפריז בהרבה בתיאור ההתנגדות ההמונית הגורפת. 

מה שמקומם בספר זה מה שאין בו. יש בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם לאמונה חופשית. אין בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם של אחרים לחיות. בכלל כל הספר מתנהל לו בתוך בועה. כבר בתחילה המספר מציין שחייו כילד וכמתבגר התנהלו בתוך החוג הסגור שלו, בלי שמץ ידיעה על מה שקורה מחוץ לו (לדוגמא, המשבר הכלכלי שאחרי מלחה"ע הראשונה שכמעט לא פגע בו). אחר-כך עבר לאוניברסיטה, שגם היא היתה עולם סגור של בני טובים. כשהנאצים עלו לשלטון מצא עצמו בתוך מאבקה של הכנסיה, כשהוא שוב עיוור לגמרי למה שקורה מחוץ לו. מכאן אולי ההפרזה בהיקף ההתנגדות, ומכאן ההתעלמות הכמעט מוחלטת ממצוקותיהם של אנשים מחוץ לכנסיה. אני מעריצה אנשים שהעזו להתנגד, אבל מקוממת הידיעה שאותם אנשים אמיצים הגבילו את אומץ ליבם לד` אמותיהם.

הספר ראה אור לראשונה ב-1942.

*למרטין נימלר מיוחס השיר "לא הרמתי את קולי":
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

Until that day – Kressmann Taylor

הוצאת זמורה ביתן

2008 (1942)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

לפני עשור וקצת קראתי את "מזג אויר נפלא צפוי מחר", קובץ סיפורים מאת ציפורה דולן, ומאוד התרשמתי. אחריו מיהרתי לקרוא את "והכל כידוע אמת" – פחות טוב מהראשון, אבל עדיין טוב במידה כזו שיגרום לי לצפות לספר נוסף מפרי עטה. בחיטוט במדף הפגומים בצומת מצאתי לאחרונה את "אנחנו ננוח", שיצא ב-2009 ואיכשהו חמק מעיני. כשקראתי שהספר נמנה עם המועמדים לפרס ספיר, שמחתי. אבל כשקראתי את הספר, חוויתי אכזבה.

הספר עוסק ביהודים ילידי פולין, שחוו את מוראות השואה, או שנמלטו בזמן, והם מתמודדים עם החיים בארץ ישראל החמה והקשה. הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים, "ליזה קפליזה די משיגענע", שהגיעה לארץ אחרי המלחמה כאשה צעירה בעקבות האהבה, וחוה'לה שעלתה כתינוקת. יש פה פוטנציאל לספר מצוין, אודות קשיי הגירה, החיים אחרי השואה, הדור השני לשואה, הקמת המדינה. בפועל הפוטנציאל ממוסמס.

הדמויות מטושטשות, העלילה תקועה, ההתנהלות של האנשים לא סבירה, הסטראוטיפיות מוגזמת, האמירות הפוליטיות מודבקות לטקסט במלאכותיות. מין מרק כזה שאי אפשר לדוג ממנו שום דבר שיש בו אמירה משמעותית (לקבוע שהגברים בוגדניים והנשים המסכנות תלותיות זו לא אמירה משמעותית). הנטיה המיידית שלי היא לתת הנחות לספרים שגיבוריהם הושפעו מן השואה ישירות או בעקיפין, אבל במקרה הזה כל הרצון הטוב שלי לא עוזר.

כדי לא להיות לגמרי שלילית, הנה קישור לדעה אחרת.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

"הכפר של הגרמני" הוא ספר מגויס, והמסר שלו מטיל אימה: הוא משווה בין האיסלם הקיצוני והנאציזם, וקורא לדמוקרטיות המערביות לרסן את האיסלמיסטים (להבדיל מן המוסלמים), כי לדעתו ניצני השואה הבאה כבר כאן. למרות שברור כי הספר נכתב למטרה זו, המסר אינו בהכרח מאפיל על איכויותיו הספרותיות, והוא נקרא בנשימה עצורה.

בראיון סיפר הסופר, כי לפני כ-30 שנה הגיע באקראי לכפר נידח באלג'יריה, והופתע מחזותו יוצאת הדופן. התברר כי בראש הכפר עמד פושע מלחמה גרמני שהגיע לאלג`יריה בשנות ה-50, השתתף במלחמת העצמאות שלה, התאסלם, נישא למקומית, ומצא לעצמו מקלט הרחק במדבר. סנסל מיקם את האפיזודה הזו בלב ספרו. הוא "העניק" לגרמני שם – הנס שילר –  ושני בנים, שנשלחו לגדול ולהתחנך בצרפת – הבכור רשל (צירוף של רשיד והלמוט), צעיר רגיש ומצפוני, והצעיר מלריך (צירוף של מאלכ ואולריך), בחור מרדן ולוחמני. הגרמני הספרותי ורבים מבני הכפר נרצחים בימים העקובים מדם של מלחמת האזרחים האלג'יראית בשנות ה-90 של המאה הקודמת. רשל יוצא לאלגי'ריה לעלות על קברי הוריו, ומגלה מסמכים המספרים את סיפורו של האב, כימאי איש אס.אס. שמילא בשנות המלחמה תפקידים בשורה של מחנות ריכוז, ביניהם אושוויץ.

רשל הרגיש הופך אובססיבי לחקר השואה, ונוטל על עצמו את אשמת אביו. כשהנטל כבד מנשוא הוא מתאבד, ויומנו נמסר לידיו של מלריך, שעד אותה שעה לא היה מודע לגילוייו של רשל. מלריך הוא, כאמור, טיפוס שונה. הוא אינו מתייסר ברגשי אשמה, ובמקום לחקור את העבר הוא משליך על ההווה ועל העתיד. מלריך מתגורר בשכונת מהגרים, רובם מארצות מוסלמיות, והוא רואה יום יום איך שכונת המגורים שלו הופכת למקום מאיים, הנתון לשליטתם הבלעדית של אנשי דת קיצוניים ועושי דברם הבריונים. הוא משווה את האוירה בשכונה למחנה ריכוז (בהבדלים המתבקשים, כמובן), שבו מכתיבים לך כל היבט של חייך, והחריגים נענשים בחומרה. המקרה שהוא חוזר ומספר עליו הוא אודות אחת הנערות בשכונה שלא התלבשה לפי הקודים שהוכתבו לה, ונשרפה למוות.

יש בעייתיות ספרותית מסוימת ביצירת ההקשרים בין שלושת הנושאים המרכזיים של הספר – השואה, מלחמת האזרחים והאיסלם הקיצוני. גם הפקדת המסר המרכזי בידיו של פרחח פריזאי מחלישה אותו. אבל למרות החולשות והתפרים שלא תמיד משכנעים, הספר שוטף ומעניין, והאזהרה שסנסל משמיע צריכה להשמע.

בואלם סנסל הוא סופר אלג'יראי. ספריו מוחרמים בארצו, אבל למרות הסכנה המרחפת עליו הוא לא מוכן לעזוב, ולהפקיר את המדינה לידי הפונדמנטליסטים.

 Le Village de l`Allemand ou Le journal des frères Schiller – Boualem Sansal

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

תרגום מצרפתית: רמה איילון

קרלוס ושני חבריו הקרובים הם אנשי המחתרת הבאסקית בדימוס. לאחר שנים של פעילות, כולל ישיבה בכלא, החליטו לעשות לביתם. בכספי שוד שהולבנו רכשו מלון באזור ברצלונה, וכעת הם עוסקים בהפעלתו.

קרלוס לא לגמרי שלם עם החלטת הפרישה. כשהמחתרת פונה אליו ומבקשת להסתיר שני חברים שביצעו התנקשות פוליטית, הוא מחליט על דעת עצמו, בלי להתיעץ עם שותפיו, להחביא אותם במרתף מתחת למאפיה, שהוא האחראי היחיד על הפעלתה.

במישור ה"חיצוני" של העלילה, המשטרה מתחילה לרחרח במלון, השותפים מתחילים לחשוד, המחתרת מתמהמהת בהעברת המתחבאים למקום אחר כפי שהתחייבה מראש, וקרלוס מגבש תכנית להרחקתם של השניים מן המלון תחת אפם של השוטרים. זהו הפן המשייך את הספר לז`אנר ספרי המתח. אבל הפן הזה אינו עיקרו של הסיפור. העלילה המהותית באמת מתרחשת במחשבותיו של קרלוס. שני קולות מתרוצצים בתוכו: הקול ה"רע", שהוא מכנה "עכברוש", זה שמטריד אותו כשהוא מנסה לשקוע באדישות כלפי המאבק הבאסקי, וקולו של סבינו, מפקדו וחברו המת, שמרגיע ומנחם.

העלילה לכאורה פשוטה, ולמעשה מורכבת למדי, וכוללת דמויות משנה רבות שמחייבות תשומת לב, וכן דיאלוגים שרב בהם המכוסה על הנגלה. מסיבה זו לא קל לכתוב עליו סקירה. הוא אינו מתמסר בקלות, אינו מנסה לחבב עצמו על הקורא. למעשה, תוך כדי קריאה היו רגעים שתהיתי ביני לבין עצמי אם הוא משעמם. יש בו, כאמור, שפע של דמויות, שהתקשורת ביניהן נוטה לפרטנות יתר, לפעמים כאילו לא קשורה לנושא. צריך לתת לספר לשקוע קצת כדי לקלוט את התמונה הגדולה.

El Hombre Solo – Bernardo Atxaga

הוצאת זמורה ביתן

2011

תרגום מספרדית: ארז וולק

ספולרים רבים בגוף הסקירה, בעיקר לקראת הסיום!

בחרתי לקרוא את הספר הזה מסיבות לא עניניות במיוחד: אני אוהבת מספרים, ואני מתענינת בספרות אוסטרלית. לשמחתי התברר שבחרתי מבלי משים ספר טוב.

גרייס, רווקה בת 35, חייבת לספור ולמדוד ולשקול כל דבר – את האותיות בשמות אנשים, את מספר האפונים שהיא אוכלת בארוחה, את הצעדים מביתה אל בית הקפה. שגרת חייה קבועה ומדודה אף היא: השכמה ב-5:55, יציאה מהמיטה 5 דקות אחר-כך. אותה ארוחת בוקר בכל יום, ארוחת הערב בכל ערב ידועה מראש. מספר הנגיסות שהיא נוגסת בפרוסת עוגה נקבע על פי מספר גרגירי הפרג המפוזרים עליה. ביום ראשון ב-20:00 בדיוק מתקשרת אליה אמה. 20 דקות אחר-כך מתקשרת אחותה. יציאה מהשגרה, או החמצת ספירה כלשהי, מותירות אותה אבודה ומבולבלת במרחב ובזמן. גרייס מתארת את מצבה כעובדה נורמלית. למרות פיקחותה ושנינותה היא לא מודעת לסבל שגורמת לה אובססית המספרים.

האובססיה נגרמה ככל הנראה ע"י טראומה בילדותה. אותה טראומה גרמה לה שנים אחר-כך להתמוטטות עצבים, ובעקבותיה לאובדן עבודתה כמורה בבית ספר יסודי. כשהספר נפתח גרייס מובטלת כבר זמן ממושך, וחיה מקצבת נכות.

הכל משתנה כשנכנס לחייה שיימוס, והשניים מתאהבים. שיימוס הוא בחור חביב, מוכן להשקיע בקשר הזוגי, ומעודד אותה לפנות לטיפול בבעית המספרים. גרייס פונה לפסיכיאטר ולמומחית לטיפול קוגניטיבי. כולם מאוד חיוביים ומשקיעים בה, אבל במפתיע במקביל להשתחררות שלה מן המספרים היא הופכת פחות מרוצה. חלק מן האשמה היא בכדורים שהיא נוטלת, שמטשטשים את חדות המחשבה שלה. אבל זו לא רק בעיה של כדורים: הספירה היא חלק מאישיותה, ודיכויה פירושו בעצם הפיכתה של גרייס למישהי אחרת.

עד כאן הספר היה חביב וקריא, מעשיר בידע על האובססיה, ואפילו מצחיק לעתים. בשלב הזה הוא הופך ליותר מזה. הוא נושא מסר חכם על השלמה עם מי שאנחנו, ועל הדרכים למצוא את מקומנו בחברה עם היחוד של כל אחד מאתנו.

זהירות, ספוילרים: גרייס מפסיקה את הטיפול, נפרדת משיימוס, מחליפה בית קפה (ומגלה שהצעד ה"נועז" הזה אפשרי ואפילו מהווה שיפור). בתקופת הטיפול עזר לה שיימוס לארגן את ביתה ואת חייה ללא מספרים, מעשה שנראה חכם לזמנו אבל בדיעבד התברר שהכניס אותה ללחץ. כעת היא מחזירה את המספרים לחייה, ומצליחה לשלב אותם במהלך חיים הגיוני יותר, כולל מציאת פתרון לשאלת התעסוקה והפרנסה. כשחייה מתייצבים מתפנה מקום גם לאהבה. סוף ספוילרים

מאוד נהניתי לקרוא את הספר. למרות הנושא העצוב הוא מצחיק לעתים. גרייס היא דמות שקל מאוד לחבב, ולכן קל להכנס אל הספר ולזרום עם הסיפור. וכאמור, יש בו מסר שראוי להרהר בו ולאמצו.

Addition – Toni Jordan

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: קטיה דנוביץ'

זהו סיפורה האמיתי של משפחת זייתון, שנקלעה לתוך הכאוס – הפיזי והחברתי – של הוריקן קתרינה. בחרתי לקרוא את הספר הזה בלי כל מידע מוקדם עליו, משום שדייב אגרס הוא האיש שכתב את "מהו המה", ספר חובה (לדעתי) אודות אפריקה מוכת הרעב והמלחמות. פחות אהבתי את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" ואת "עוד תדעו את מהירותנו", אבל בזכות "מהו המה" אנסה כל ספר שלו. "זייתון" בהחלט עומד בציפיות. הוא מעניין, עוכר שלווה, מעורר מחשבה בכמה וכמה נושאים, ולמרות שהכתיבה שלו כמעט דוקומנטרית הוא מושך לקריאה כמו ספר פרוזה טוב.

עבדול רחמן זייתון נולד בסוריה. אגרס משלב בספר ארועים מתולדות משפחתו של זייתון, שמפריכים את הדעה הקדומה שכל מהגר נושא עמו איזשהו עבר אומלל שממנו הוא בורח. זייתון נמשך מילדותו לים, ולאחר שנים כימאי החליט להתיישב בניו אורליאנס ולהקים משפחה. קאתי, הצעירה ממנו בארבע-עשרה שנים, בת למשפחה בפטיסטית מרובת ילדים, מצאה עצמה עוד לפני גיל עשרים גרושה עם ילד, במצב כלכלי מעורער, ועם תהיות רבות לגבי עצמה. את שלוותה מצאה באיסלם. זמן מה אחרי שהתאסלמה הצטלבו דרכיהם של השניים. כשההוריקן היכה הם היו נשואים כבר אחת-עשרה שנים, ונולדו להם שלוש בנות. יחד ניהלו עסק שיפוצים, רכשו נכסים להשכרה, וראו ברכה בעמלם.

כשההוריקן התקרב, וההמלצות לפנות את האזור התרבו, נסעו קאתי והילדים אל משפחתה בבאטון רוז`. זייתון בחר להשאר בעיר. נראה לו נכון יותר להשגיח מקרוב על נכסיו. כשהעיר הוצפה מים, הוא שייט ברחובות בקאנו, חילץ אנשים שנלכדו בבתיהם, האכיל כלבים שהושארו מאחור, וניסה כמיטב יכולתו לשמור על ביתו מפני ההרס. באחד מן הבתים שהשכיר נותר קו טלפון פעיל, וממנו התקשר מדי יום לקאתי. יום אחד חדל להתקשר, ובמשך שבועיים לא היה למשפחתו מושג מה עלה בגורלו. ההשערה הסבירה ביותר היתה שנפל קורבן לכנופיות הבוזזים החמושות שהסתובבו בעיר המוכה.

זייתון לא נפל קורבן לשודדים אלא לכוחות הבטחון. שוטר חשד שהוא עוסק בביזה (ולמרבה האירוניה השוטר עסק בזה בעצמו…), ועצר אותו יחד עם שלושה מחבריו. במשך השבועיים הבאים היה זייתון נתון בסחרחורת קפקאית, כשאינו יודע במה הוא מואשם. לא ניתן לו להתקשר עם איש, הוא נכלא בכלוב שדמה במידה מפחידה לגואנטנמו, עבר בדיקה גופנית משפילה, היה נתון יחד עם האסירים האחרים לשרירות ליבם הסדיסטית של השומרים, הושם בתא קטן עם חמישה אנשים נוספים ולאחר מכן בבידוד. העובדה שהוא מוסלמי הוסיפה לחרדתו: לא פשוט להיות מוסלמי בארה"ב שאחרי מגדלי התאומים, וגם הוא וגם קאתי חוו בעבר חשדנות ודחיה. הפחד הגדול שלו היה שייחשד איכשהו בטרור.

בחציו הראשון הספר נקרא כסיפור פשוט על זוג חביב שנקלע לסערה. החל ממעצרו של זייתון הסיפור הופך לסיוט. אוזלת יד, שחיתות, סדיזם, אדישות נפשעת – כל אלה משמשים בערבוביה, ובני הזוג זייתון נמעכים תחת המכבש החוקי-ביורוקרטי.

וזהו בעצם ליבו של הספר, ומה שהופך אותו כל-כך עוכר שלווה וכל-כך מעניין. שאלות רבות מתעוררות, ולא ממש מוצאות מענה: אטימות שלטונית, שחיתות של המופקדים על החוק, חולשתו של היחיד, דעות קדומות, הקלות הבלתי נסבלת שבמעבר מחיי שגרה שלווים לתוהו ובוהו מעשה ידי אדם.

משפחת זייתון השתקמה. הבית שופץ והורחב, העסק משגשג. אבל השלכות החוויות הקשות שעברו לא נמחו. יותר מכולם הושפעה קאתי. היא, שגדלה על ערכי הדמוקרטיה האמריקאית, נשברה דווקא אחרי שהתברר שבעלה חי, כשלא אפשרו לו לקיים שימוע פתוח במטרה לשחררו מהכלא. היא אמנם חזרה לחיים שגרה, וגם ילדה בן נוסף, אבל עד היום היא סובלת מתופעות פוסט-טראומטיות. וכשאני חושבת לעצמי שהסיוט הזה התרחש בדמוקרטיה הגדולה בעולם, אצל מנהיגת העולם החופשי, אני מרגישה שותפה לחרדותיה.

כל ההכנסות מהספר מוקדשות לקרן זייתון, שמטרתה לעזור בשיקום ניו אורליאנס ולקדם את כיבוד זכויות האדם בארצות הברית ובעולם.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לקריאה.

העטיפה הנאה וההולמת מאוד את הספר עוצבה על ידי רחל סאמפטר

Zeitoun – Dave Eggers

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אוהבי "אלף לילה ולילה" יאהבו את הסיפור הזה. הוא בנוי מסיפורים בתוך סיפורים, רובם בגדר הפנטזיה, סוג של מיתולוגיה איסלמית. סולטן, שרים, אנשי חצר, אמנים, סוסים, קרבות מפוארים – כולם שם, וכמובן לא נעדרים סיפורי אהבה.

שני קוי עלילה מתווים את הסיפור:
האחד – ספר שהזמין הסולטן לרגל אלף שנה להג'רה *. יחודו של הספר הוא באישור שניתן למעטרי הספר לצייר בשיטה המערבית, הווה אומר ציורי דיוקן המשקפים נאמנה את פני המודלים (בניגוד לתווי פנים ניטרלים בציור המזרח), ושימוש בפרספקטיבה (בניגוד לשיטה המזרחית שאינה מתחשבת בה). הקונפליקט בין שתי השיטות מייצג הרבה יותר מזרמים אמנותיים. הפילוסופיה שמאחורי השיטה האיסלמית קובעת כי יש לצייר את העולם כפי שאללה רואה אותו, ומכאן גודלם הזהה של העצמים בציור ללא קשר למיקומם. בנוסף, התיחסות פרטנית ודקדקנית לציורי אנשים בכלל, ולציורי דיוקן בפרט, יש בה משום יחוס חשיבות יתר לאדם על פני אלוהיו, ומכאן קצרה הדרך לכפירה ולעבודת אלילים. וכמיטב הלהט האיסלמי, על רקע זה מתרחשים מקרי רצח. הנסיון לפענח אותם הוא אחד משני צירי העלילה. 
השני – סיפור אהבה בין שחור לשוקרה בת דודו. שחור התאהב בה כשהיתה ילדה. אביה התנגד לשידוך, ושחור נדד מחוץ לעירו במשך כתריסר שנים. האם תפרח האהבה כשישוב? היחסים בין השניים הם ציר העלילה השני, ודרכם נפרשים יחסי גברים-נשים בכלל בחברה התורכית של אז.

הספר מסופר מפי כמה מספרים. חלקם אנושיים – כמו שחור, שוקרה, הדוד, שלושה ציירים, הרוצח, אסתר הרוכלת – וחלקם יוצאי דופן – כמו כלב מצויר, אדם שמת, צבע אדום. אהבתי את שיטת הסיפור הזו: היא מעניקה לעלילה נפח דרך נקודות מבט שונות. פאמוק הצליח להעניק לכל מספר גוון וסגנון משלו, ומאוד הערכתי את הכשרון שאיפשר זאת.

אהבתי מאוד את תיאורי ההתמכרות לאמנות העיטור והציור, ומצאתי ענין רב בהסברים על התפתחות האמנות הזו ובפירוט שניתן למפגש הטעון בין מזרח למערב. אהבתי גם את האוירה התיאטרלית, שהיא חלק מאותו "אלף לילה ולילה": אדם אחד מצמיד סכין לצווארו של אדם אחר, עוד רגע יעביר אותו לעולם הבא, אבל בינתים השניים – בלי לשנות תנוחה – מספרים זה לזה סיפורים. כמו באופרה, רק בלי המוסיקה .

לא כל-כך אהבתי את החזרות האינסופיות. היתה לי פה ושם הרגשה של "יותר מדי". אפשר למצוא הצדקה לחזרות, ולו רק משום מספרם הגדול של המספרים, כשלכל אחד יש מה לומר בכל נושא. בכל זאת נראה לי שאפשר היה למצוא דרך לצמצם במקצת.

בשורה התחתונה – ספר נעים לקריאה.

*למוחמד היו תומכים בעיר ית'רב (يثرب), שנקראה לימים אל-מדינה. עיר זו נמצאת כ-400 ק"מ צפונית למכה. מוחמד היגר לעיר זו עם קומץ תומכיו במכה בשנת 622 לספירה, היא השנה הראשונה למניין השנים המוסלמי. האירוע הזה מכונה באסלאם אל-הג'רה (באדיבות ויקיפדיה)

Benim Adim Kirmizi – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2009 (1998)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

זהו סיפורה של משפחה לא מתפקדת. האשה, ממשפחה אמידה, שודכה לביולוג עני, שקודם בזכות קשריו עם חותנו. כלפי חוץ היא מצטיירת כמכשפה ממורמרת, והוא מאיר פנים לכל, מפיץ בשורות אהבה. יחד הם מגדלים את בתו מנישואים קודמים ואת הששה שנולדו להם, ומוליכים זה את זה ואת ילדיהם לעומק השאול.

באחרית דבר לספר כותבת המתרגמת שהסופרת מנווטת את הקוראים לרגשות סימפטיה כלפי האשה. אם זו אכן היתה כוונתה, היא נכשלה בכל מה שנוגע לקוראת הח"מ. אשה שאומרת השכם והערב לילדיה שחבל שנולדו, ושרק בגללם היא לכודה בנישואים אומללים – אין לי שום רגש חיובי כלפיה. נכון שבן זוגה זינק אצלי למקום גבוה בדירוג הדמויות הספרותיות השנואות, אבל זה לא מצדיק את האמהות הנוראה שלה.

האיש, בעיני, הוא דמות שלילית לחלוטין. הוא ספוג הערכה עצמית ברמות בלתי הגיוניות, ורואה עצמו מנהיג הן בביתו והן בקנה מידה נרחב יותר. הוא מדבר על אהבה, ובמקביל, וכאילו בלי סתירה, הוא חסיד של השבחת הגזע, ולדעתו יש להשמיד את כל החלשים וחסרי הערך. הוא מדבר ומדבר ומדבר, לא סותם לרגע, עד שמתעורר רצון להשליך את הספר כדי להשתיק אותו. ילדיו, שאותם הוא לכאורה אוהב, אומללים בסביבתו, גם אם אינם מודעים לאומללותם בשל גילם הרך, אבל הוא אטום לכך לחלוטין.

דמות מרכזית בספר היא הבת הבכורה. היא מבוגרת דיה כדי לקלוט שאומללות היא לא צו הגורל. בעוד הקטנים מתמרנים איכשהו בין אביהם המוטרף לאמם הבלתי צפויה, ומסתגלים איכשהו לסחרחורת חייהם, הבת יודעת שאפשר גם אחרת. חייה משום כך קשים אף יותר. נחמה מסוימת היא מוצאת בנסיונות כתיבה.

הסופרת "העניקה" למשפחה ילדים מרובים בהפרש של כשנתים בין אחד לשני, והדרך בה כל אחד מהם מתמודד עם משפחתו מציגה בו זמנית כמה וכמה שלבים התפתחותיים. דרך זו של כמה נקודות התבוננות בו זמנית, היא מוטיב חוזר בספר, והופכת אותו לקליידוסקופ מרשים.

"האיש שאהב ילדים" ראה אור בשנת 1940, ולא זכה להצלחה. רק 25 שנים אחר-כך התחיל לעורר הערכה. מעריציה של כריסטינה סטד סבורים שהיא ראויה לפרס נובל. לדעתי, הספר הזה בהחלט מעמיד אותה ברשימת הזכאים. הוא כתוב בוירטואוזיות, נכנס מתחת לעור ומגרה את העצבים, מרגיז, מעורר רחמים, ולא מרפה לרגע.

זהו ספר עצוב, ועצוב עוד יותר ללמוד שיש בו מרכיבים ביוגרפים. אביה של כריסטינה סטד היה ביולוג, הוא נישא לאמה החורגת כשהיתה בת שנה, המשפחה סבלה מעוני מחפיר, והיא עצמה, בדומה ללואי (הבת הבכורה בספר), מצאה מפלט בכתיבה.

בנסיון ראשון לא צלחתי את הספר. כבר בעמודים הראשונים האב עצבן אותי לגמרי, ולכן נטשתי. הפעם "הרשיתי" לו לעצבן כאוות נפשו, וסבלנותי באה על גמולה.

The Man who Loved Children – Christina Stead

הוצאת זמורה ביתן

1986 (1940)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך