תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

קתרינה בלום, אשה צעירה, "רגילה", מופנמת, שקטה, נופלת יום אחד קורבן לצפורני העתונות. בתוך ארבעה ימים, בעקבות רומן קצר שלה עם רדיקל פוליטי נרדף, היא הופכת לאימת הציבור, כבודה ושמה הטוב – היקרים לה מכל – נרמסים, וידידיה הקרובים מוכפשים, נגררים לבוץ ההשמצות יחד איתה. מקץ ארבעה ימי השפלה רוצחת קתרינה בלום את העתונאי שרדף אותה. בלשון דיווחית – יבשה על פני השטח, אך זועמת מאוד מתחתיו – מתאר היינריך בל כיצד נדחקה קתרינה למצב שאין ממנו מוצא, עד שמצאה עצמה מבצעת את מעשה האלימות.

מעשה הרצח אינו ספוילר, והוא מתגלה לקורא כבר בעמוד השלישי. זה אינו ספר הנבנה כסיפור מתח לקראת שיאו ברצח, שכן הרצח אינו העיקר. אלימות העתונות ורמיסת כבודה של קתרינה הם הנושא.

כך כותב היינריך בל כמעט בתחילה, ואני מביאה את הקטע כלשונו להדגמת לשון הסיפור:
"העובדות, שאולי מן הראוי להקדים ולהציגן, הן ברוטאליות: ביום ד' 20.2.1974, ערב הקרנוואל, יוצאת בעיר אחת אשה צעירה בת עשרים ושבע סמוך לשעה 18:45 מדירתה כדי להשתתף במסיבת ריקודים פרטית.
מקץ ארבעה ימים, לאחר השתלשלות-דברים דרמטית – אכן צריך לבטא זאת כך (ויש להעיר על הפרשי המיפלס, המאפשרים את הזרימה) – במוצאי שבת כמעט באותה שעה – ליתר דיוק, סמוך ל-19:04 – היא מצלצלת בדלת דירתו של פקד המשטרה הראשי ואלטר מדינג, שבאותה שעה עצמה הוא עסוק בהתחפשות לשייך מטעמים רשמיים, לא פרטיים, ומדווחת למדינג מוכה-התדהמה, שסמוך ל-12:15 בצהרים הרגה בדירתה את העתונאי ורנר טטנס, ושיצווה-נא עכשו לפרוץ את דלת דירתה ו"לקחת" משם את האיש, היא עצמה שוטטה בעיר בין 12:15 ו-19:00 כדי למצוא חרטה לנפשה, אבל לא מצאה חרטה".

הספר הוא כתב אישום נגד העתונות הצהובה הזולה, רודפת השערוריות, שלכבוד האדם אין בעיניה כל ערך. המוטו בפתח הספר הוא זה: "הנפשות והעלילה של סיפור זה הן בדויות. אם יתברר, שבתיאור קצת אורחות-התנהגות עתונאיים יש כמה צדי-דמיון לאורחות-ההתנהגות של העתון "בילד", הרי צדי-דמיון אלה אינם לא פרי כוונה אלא פרי מקרה אלא בלתי-נמנעים הם".

הספר קריא מאוד ומרתק, ומיוחד בסגנונו, שילוב של סיפורת עם דיווחי חקירה וכתיבה כמעט עתונאית.

Die verlorene Ehre der Katharina Blum- Heinrich Böll

הוצאת זמורה ביתן

1976 (1974)

תרגום מגרמנית: חיים איזק

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר

"בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר" – מתוך "הקוסמת מפירנצה" מאת סלמאן רושדי

הוא קוסם! בשפה מתגלגלת ובלשון מוכספת רושדי יצר ספר שהכישוף הוא מיסודותיו, ואותו כישוף אוחז את הקורא (או לפחות את הקוראת הח"מ) בכבלי קסם.

סאלים סינאי נולד ב-15 באוגוסט 1947 בשעת חצות, וגורלו נחרץ להיות קשור בעבותות בל ינותקו לארצו הודו, שזכתה לעצמאות באותה שעה. ילד נוסף נולד באותה דקה בדיוק, ובסך הכל נולדו בשעה הראשונה לעצמאותה של הודו אלף ואחד ילדים. סאלים עתיד לייסד את מי"ח, מועצת ילדי חצות, שכל קיומה באמצעות כוחותיו הטלפתים, ובה הוא תולה את תקוותיו לעתיד טוב יותר של הודו. סיפורו של סאלים, והגורלות המשתלבים של ילדי חצות, הם סיפורה של הודו בשלושים השנים הראשונות לעצמאותה.

סיפורו של סאלים שזור ארועים על-טבעיים, נבואות, מעשי כישוף, כוחות-על. איכשהו, במסורת אלף לילה ולילה, לסיפור יש הגיון פנימי משכנע. רושדי מצליח לגרום לי לצאת ממשבצת הריאליזם, ולאמץ בחדווה את אוירת הפנטסיה. ליתר דיוק, הפנטסיה הגרוטסקית שלו, מבוססת המציאות, מצטיירת אמיתית למרות, ואולי בגלל, היסודות האבסורדים שבה. בהקשר הזה הוא מצוטט על כריכת הספר:  "גדלתי על מסורת ספרותית מסוג 'אלף לילה ולילה', שבה מובן מאליו שסיפורים אינם אמת: הסוסים מעופפים, וכמותם גם השטיחים; ועם כל שקריותם, הם האמת העמוקה ביותר… נראה לי שהמציאות אינה ריאליסטית, ואם הרומנים שלי משקפים את המציאות הגרוטסקית, הגרגאנטואית, הסוריאליסטית שבה כולנו חיים, הרי הם רומנים ריאליסטיים".

חייו של סאלים כרוכים בחייה של הודו בעשרות נימים, ורושדי משתמש בשלל אמצעים כדי להמחיש את החיבור, החל מרגע הספירה לאחור לקראת לידת האיש והמדינה. דוגמאות: סאלים מתהדר בכישורי רכיבה על אופניים, מתדרדר לתוך תהלוכת מחאה, וההתנגשות מביאה את התהלוכה להמציא סיסמא שתמשוך המונים ותניע שינוי חברתי. החשד שלו ברומן שמנהלת אמו מניע, לפי תפיסתו, שרשרת ארועים שתביא לרצח פוליטי. לדעתו, המלחמה בין הודו לפקיסטן נועדה בסך הכל להביא להכחדת משפחתו. וכן הלאה. אי אפשר שלא לחייך עם כל קישור כזה.

שום פרט בספר אינו נותר בלתי מעובד, ולכל פרט יש אינספור גלגולים ומקבילות. כך, לדוגמא, נעשה יותר משימוש אחד במספר אלף ואחד (כמספרם של ילדי חצות). השביל בשערו של מי שמכר למשפחה בית בבומביי מתגלגל מאוחר יותר לשביל בשערה של אינדירה גנדי. גבירה רמת מעלה מיוצגת מאוחר יותר באמצעות בעל מועדון לילה נהנתן. מה שהפתיע אותי, וגם זה מסוג הקסמים של רושדי, זו העובדה שבמהלך הקריאה לא שכחתי דבר. קורה לפעמים, בספרים טובים פחות, שדמות שהופיעה בפרק מוקדם מופיעה שוב בהמשך הספר, ואני צריכה להתאמץ כדי לשבץ אותה בעלילה. כאן זה לא קרה: הסיפור מושקע ומוטמע, ודבר לא אבד במהלכו.

במהלך הספר היו כמה וכמה רגעים שבהם היתה לי תחושה של שיבה למחוזות מוכרים, בעיקר לעלילת "איזון עדין". כך, לדוגמא, סאלים חובק טרנזיסטור, ומציין שלדור ההוא בהודו הוא מסמל את הסירוס הכפוי, שכפיצוי עליו ניתן למסורסים טרנזיסטור, ולא יכולתי שלא להזכר בגיבורי "איזון עדין". כך גם באזכור של המומים שמוטלים בילדים כדי שייטיבו לקבץ נדבות, ועוד.

זהו ספר פוליטי-חברתי במידה רבה, ורושדי אינו חוסך בביקורת על התנהלות המדינה, בעיקר בתקופת החרום של אינדירה גנדי. יחד עם זאת אין תחושה של מניפסט, מכיוון שמרבית הזמן, בעיקר כשסאלים עדיין ילד, עלילת חייו תופסת נפח גדול יותר מעלילות הפוליטיקאים.

החוויה הספרותית, אם כן, מרשימה מאוד, ולא פחות ממנה מרשים ההיקף העצום של הידע וההקשרים התרבותיים: גלריה נרחבת של דמויות, התיחסויות מרובות לדתות, בעיקר הבודהיזם והאיסלם, היקף גיאוגרפי נרחב של הודו והמדינות הסמוכות לה, היקף הזמן המתואר – שלושים ושתיים שנים לפני לידתו של סאלים, ושלושים ואחת שנותיו. הספר תוסס, מבעבע, בשלל תמונות וצבעים וריחות.

מומלץ מאוד, אין צורך לומר.

Midnight`s Children -Salman Rushdie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (1981)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב (הספר ראה אור ב-1987 בתרגומו של אהרן אמיר)

טוארג הוא שבט של רועים נודדים החי בסהרה. הספר מתרכז במשפחה אחת, משפחת סאיה, שבשל נסיבות פוליטיות נאלצה להתרחק מבני השבט האחרים, והתישבה באזור נידח במיוחד, שאפילו בני טוארג למודי החום והיובש נמנעים מלהתקרב אליו.

אותן נסיבות פוליטיות שהזכרתי מפורטות בספר קודם של אותו סופר, שלא תורגם לעברית. קצת תמוהה הבחירה לתרגם דווקא את ספר ההמשך, אבל בשלב די מוקדם בספר יש הסבר על מה שהתרחש קודם, כך שהוא מצליח לעמוד בזכות עצמו.

משפחת סאיה חפרה בעמל רב באר שמספקת מים במשורה, די כדי להשקות את הצאן הדל וכדי לטפח חלקת ירק. כמה שנים אחרי שהתישבו במקום פולשים לחייהם נהגי מירוץ הראלי, ואחד הבריונים שבהם מזהם את הבאר. מכאן מתפתח עימות, שמידרדר לקרב של ממש. ליבו של העימות, והוא זה שעושה את הספר מיוחד ומעניין, הוא בפערים בתפיסות העולם של בני טוארג מול נציגי העולם המערבי.

יצוין לזכותו של הסופר, שלמרות שנטית ליבו היא אל האפריקאים, הוא אינו נופל למלכודת של טובים מול רעים. בני טוארג אוחזים בעמדת מוצא של "הכבוד מעל הכל", אך מוכנים להתגמש בבוא הזמן, ואפילו מוכנים לקבל כסף שבעיניהם הוא טמא. ה"פולשים" האירופאים אינם עשויים מקשה אחת – יש ביניהם בריונים, יש עבריינים, יש תאבי בצע, ויש גם אנשים טובים שמנסים לפשר ולגשר.

הספר כתוב בסגנון פשוט מאוד, שתחילה הפריע לי. המבנה הוא של משפטים קצרים ובלתי מתוחכמים, לפעמים המסר מועבר אל הקורא בכפית כשהוא לעוס היטב. אבל ככל שנכנסים אל תוך הספר, הסגנון חדל להפריע, ובמידה מסוימת הוא אפילו משתלב בקצב ובתוכן של העלילה. לקראת סיום יש בו קטעים קצת פשטניים (לדוגמא, עבריין פשוט שפתאם מסוגל לבחון את חייו בראיה פילוסופית), אבל הסך-הכל מושך לקריאה, מאיר חיים שלא הכרתי, ועוסק בצורה מעניינת במפגש התרבויות.

Tuareg – Alberto Vazquez Figueroa

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (1980)

תרגום מספרדית :מרינה גרוסלרנר

בכפר ארגנטינאי נפתח בטעות חלון בבית ספר של המנזר. מול החלון ניצבת שורת עצים, מאחוריה חומה, ומאחורי החומה ביתו של הנגר. במצב רגיל תלמידות המנזר לא יכלו לראות מה קורה בבית הנגר, אבל רצה המקרה ודווקא מול אותו חלון סורר נפל אחד העצים, והתלמידות בקומה הראשונה ראו את הנגר ניצב מאחורי הכבשה, כשהוא מתנועע קדימה ואחורה. מן המחזה הזה, שאינו ראוי לעיניהן של ילדות, מתגלגלת שרשרת הארועים המתוארת בספר.

הספר מציג באירוניה דקה ורווית הומור את הדמויות השונות המרכיבות את הפסיפס האנושי בכפר: המורה בגמלאות שעיסוקה העיקרי הוא לבחוש במרץ בחיים החברתיים בכפר, ראש המשטרה שמנהל בית זונות, ראש העיר השותף הסמוי בעסקי ראש המשטרה, מועדוני הספורט היריבים, התושבים העניים מצידה האחד של מסילת הרכבת מול התושבים האמידים יותר שבצידה השני, תושבים מן השורה שנסחפים כעדר אל פעילותה של הגמלאית כנגד הנגר, האינדיבידואליסט שיוצא נגדה. כפר מנומנם יחסית ניעור לחיים משום שעיניהן של כמה תלמידות חזו בנגר ובכבשתו (או נכון יותר, משום שנזירה נסערת אחת נתקפה היסטריה, בעוד הילדות עצמן לא הבינו מה הן רואות).

במקביל לעלילה הזו, ולכאורה בלי קשר אליה, נערה מן הצד האמיד מחליטה לאבד את בתוליה עם נער מן הצד העני, ותכניות מפותלות נרקמות כדי לממש את התכנית.

זה אינו ספר גדול עם מסר מהותי, אבל הוא מתאר יפה את תופעת העדר, משתעשע בניתוח יחסי הגומלין בין אנשים המביאים להתרחשויות המתוארות, כתוב בחן, ומספק חווית קריאה מהנה.

Sacrificios En Dias Santos – Antonio Dal Masetto

כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

"המחברות של דון ריגוברטו" ראה אור בעברית בשנת 2002 בהוצאת זמורה-ביתן. לרגל זכיתו של יוסה בנובל, הספר ראה אור שנית במהדורה חדשה. התרגום אותו תרגום, רק תמונת הכריכה השתנתה.

הספר הוא בעצם המשכו של "שבחי האם החורגת", אבל משום מה עובדה חשובה זו אינה מצוינת על כריכת הספר. אילו ידעתי מראש, סביר להניח שלא הייתי ממהרת לקרוא אותו (או אולי הייתי מתפתה בגלל יוסה, אבל לפחות לא הייתי יכולה להתלונן שלא הזהירו אותי מראש).

כשקראתי את "שבחי האם החורגת" זקפתי לזכותו את העובדה שמדובר בספר קצר, כך שהוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם. מכאן ודאי תבינו שספר המשך לספר ההוא לא נראה לי כרעיון מלהיב. כמו כן, הרושם שלי מהספר הקודם הוא שיוסה כתב אותו תוך שהוא קורץ ומחייך. הרושם הזה נעדר מן המחברות.

העלילה בקצרה: ריגוברטו, פקיד ביטוח אפור, ולוקרסיה נשואים, ומוכיחים שפנטזיות מיניות אינן נחלתם של אנשים לא-אפורים בלבד. אלפונסו, בנו של ריגוברטו מנישואים קודמים, שדון בדמות מלאך, נמשך מאוד אל האם החורגת. בספר הנוכחי ריגוברטו ולוקרסיה פרודים בגלל הרומן של לוקרסיה עם אלפונסו. ריגוברטו כותב את געגועיו במחברת, אלפונסו מבקר תכופות אצל לוקרסיה ומתעתע ברגשותיה ובתשוקותיה תוך שהוא מבטיח לפייס בינה ובין אביו, ובמקביל שני בני הזוג מקבלים מכתבים ארוטים אנונימיים. משולבות בספר ארבע או חמש מסות קצרות, שעיקרן השמצה של תכונת העדריות (ספורט, פטריוטיות וכו`) – לא משהו שלא שמענו קודם, אבל אלה הקטעים היחידים המעניינים בספר.

אין לי, כמובן, שום דבר נגד ארוטיות, אבל היצירה הזו היא על גבול הפורנוגרפיה, כולל סטיות שונות, ופרט לפנטזיות של גיבוריו אין בו ערך מוסף כלשהו.

באחת המסות בספר יוסה כותב: "החובה המוטלת על ספר או על סרט הוא לבדר אותי. אם בקוראי אותו או בצפייתי בו דעתי מוסחת, ראשי נשמט או שאני נרדם, הם אינם ממלאים את תפקידם, והריהם ספר או סרט גרועים". ראשי שלי נשמט וכמעט נרדמתי תוך כדי קריאה. הנקודה היחידה לזכותו היא כשרון התיאור של יוסה, אבל בזה אין די.

Los cuadernos de don Rigoberto (Notebooks of Don Rigoberto) – Mario Vargas Llosa

הוצאת זמורה ביתן

2010 (1998)

תרגום מספרדית: אביבה ברושי

זהו סיפורה של משפחה בהודו של המחצית הראשונה של המאה שעברה. בשנים הראשונות של המאה, אב המשפחה, אמוליה, מחליט לעזוב את כלכותה ההומה לטובת מפעל קטן באזור ספר נידח. אמוליה הוא אדם קפדן, יקה הודי, שמרן ומסתפק בעצמו. החיים בספר מתאימים לו. עבור אשתו קננבאלה המעבר הוא משבר קשה. מבית המשפחה המורחבת הצפוף וההומה היא נזרקת לחיים של בדידות מייסרת. העלילה נפתחת 20 שנה אחר-כך, כשקננבאלה מתמוטטת. בשלב זה גרים איתם הבן כאמל ואשתו מנג'ולה, חשוכי הילדים, והבן נירמאל.

הספר עוסק בשלל בעיותיה של הודו באותה תקופה: מעמדה של האשה כאסירה בבית אביה, בעלה ובניה, המצוקה הכלכלית והשחיתות הנובעת ממנה, ההפרדה הבלתי ניתנת לערעור לקאסטות, השנאה התהומית כלפי המוסלמים, היחסים בין לבנים זרים למקומיים, וגם בנושאים חוצי תרבויות כמו יחסי הורים-ילדים ויחסי עובדים-מעבידים.

כשמו של הספר כן תוכנו: אוסף של כמיהות בלתי אפשריות. קננבאלה כמהה לחברה, מנג'ולה כמהה לילד, באקול (בתו של נירמאל) כמהה לחופש, נירמאל ומירה (קרובת משפחה אלמנה צעירה) כמהים לאושר, ומוקונדה (ילד עזוב הנאסף אל חיק המשפחה ונזרק ממנה) כמה לשלווה ולאהבה. המגבלות שמציבה החברה החונקת מסכלות כמעט את כל השאיפות.

קשה לי לקבוע איך הייתי מתרשמת מהספר ללא הרקע של "שידוך הולם" ו"איזון עדין". עם ההיכרות של השניים ברקע, הקריאה בספר הזה היא כמו שיבה אל מחוזות מוכרים. כל מה שנמצא בשניים בפירוט רב, מובא כאן בקצרה. יכול להיות שאם הייתי קוראת אותו בלי הרקע הזה, הייתי מפספסת חלק מן המרכיבים שבו בשל חוסר הבנה למשמעותם. מצד שני, יכול להיות שלא. לעולם לא אדע 

הספר, כאמור, עוסק במגוון של נושאים, ויוצר בכך פסיפס של החיים בהודו. אהבתי את העושר הזה, ולכן לא התלהבתי מכך שלקראת סיומו הוא הצטמצם לכדי סיפור אהבה פרטי. מצד שני, דווקא נחמד שמכל הכמיהות האבודות לכאורה, עדיין אפשר להגשים לפחות אחת.

הערה טכנית: בסיום הספר מובא מילון מונחים. לטעמי, היה עדיף לשלב אותו כהערות שוליים בתוך הספר, כדי לא לקטוע את רצף הקריאה. מכל מקום, טוב עשה מי שהחליט לצרף אותו, כך או אחרת.

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד, מעניין במידה רבה ונוגע ללב.

An Atlas of Impossible Longing – Anuradha Roy

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

עמנואלה ואמארה היו ידידי נפש בילדותם. עמנואלה, הילד היהודי העשיר, ואמארה, בתו של סנדלר נוצרי, בילו יחד כל דקה פנויה בטיפוס על עצים ובטיולים בטבע, ונשבעו להיות יחדו לנצח. אבל בשנת 1939 נפרדו דרכיהם. הוריו של עמנואלה קיבלו החלטה תמוהה לעזוב את הוילה שלהם בפירנצה ולחזור אל ביתם בוינה, שבאותם ימים הפכה נאצית. אולי המניע היה לשמור על ביתם הוינאי, אולי היתה זו גאווה פטריוטית, שדחפה את אמו של עמנואלה, בתו של גבור מלחמת העולם הראשונה, לחזור לכור מחצבתה דווקא בשעה קשה. כך או כך, עמנואלה בן ה-11 עבר לוינה, ואמארה בת ה-9 נשארה בפירנצה. השניים שמרו על קשר מכתבים, ובעת התרחשות עלילת הספר, בשנת 1956, אמארה שומרת ברשותה תמיד מכתבים שכתב לה עמנואלה בין השנים 1939 ו-1943, תחילה מוינה ואחר-כך מגטו לודז', עד שנדם קולו. בימים אלה אמארה היא עתונאית, ובשל תחושת בטן שעמנואלה שרד איכשהו היא יוצאת לחפש אותו, ובמקביל היא אמורה לשלוח לעתון מאמרים אודות החיים מאחורי מסך הברזל.

עמנואלה מתחילה את מסעה באושוויץ, משם לוינה, ואחר-כך להונגריה מתוך כוונה לחזור שוב לאושוויץ. נלווים אליה גבר אוסטרי, שאשתו היהודיה נספתה בטרבלינקה, וספרן הונגרי שלחם בשורות הצבא הגרמני בסטלינגרד. הם נפגשים בוינה עם אנשים ששם משפחתם כשל עמנואלה, בתקוה למצוא קרובי משפחה, וכן עם מי שהיו דיפלומטים גרמנים שקבלו לרשותם את בית משפחתו של עמנואלה לאחר הגירוש לגטו לודז'. הם שומעים עדויות ישירות ועקיפות, דברי אמת וכזבים, ונדמה כי המשימה שאמארה נטלה על עצמה היא כחיפוש מחט בערמת שחת.

המסע בעקבות הילד האבוד הוא העלילה הראשית של הספר. במקביל ובמשולב מובא סיפורם של יחסי מזרח-מערב באירופה החצויה שאחרי המלחמה, יחסים של חשדנות ושל איבה, שמבחינתה של אמארה באים לידי ביטוי בעיקר בקשיים לעבור בין מדינות ולהשיג גישה למקורות מידע.

יש הרבה דברים לומר על הספר הזה. קודם כל, הוא ספר חשוב. גם אם דמויותיו בדויות, העדויות לכאורה – בעיקר במכתביו של עמנואלה, אבל גם בסיפורים שאמארה אוספת בדרך – אמינות ותואמות את ההיסטוריה כפי שאני מכירה אותה מספרים מבוססי מציאות. לקורא הבלתי בקיא בקורות השואה ניתן בספר מבחר של נקודות מוצא לחקירות נוספות. לקורא הבקיא מספקת הסופרת נקודות למחשבה על חמקמותו של הזכרון, על עמימותו של העבר ועוד.

נוסף לחשיבותו כספר שואה, הוא מציג סיפורים אנושיים מגוונים שיוצרים פסיפס מעניין של דמויות אמינות, חלקן מלוות את הסיפור לאורכו, חלקן תורמות תרומה נקודתית, אך כולם משמעותיות. ויש סיפור אהבה מרגש בין שני הילדים, וסיפורי גבורה ויאוש.

במקביל להיותו ספר שואה, זהו גם ספר פוליטי, ובעיני זו חולשתו. השילוב הוא לדעתי בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת", ואני מתכוונת בעיקר למה שמתרחש בו החל בערך ממחציתו. בדרכם לאושוויץ נעצרים אמארה ושני מלוויה בבודפשט, בדיוק ביום בו פורץ המרד ההונגרי. החיפוש אחרי עמנואלה עוצר בחריקת בלמים, ולאורך למעלה מ-120 ועמודים (למעלה מרבע מהספר) מתואר המרד שעה אחר שעה עד דיכויו. אני לא אומרת שבחיים האמיתיים אין מעצורים, והכל זורם כמתוכנן. אני גם לא אומרת שהפרקים ההונגרים לא מעניינים, או לא כתובים היטב. להפך. הם פשוט לא שייכים לספר הזה. אני מודה שקראתי את העמודים האלה בקוצר רוח, וחבל. הם יכלו להיות ספר מצוין בפני עצמו. כל המרד היה צריך להצטמצם לכלל אפיזודה, והעלילה הראשית היתה צריכה להמשיך לזרום.

משום מה הסופרת בוחרת להתייחס פעמיים לישראל. פעם אחת בעדותה של יהודיה וינאית, שברחה לפלשתינה בעת המלחמה, ואחר-כך חזרה לאוסטריה בגלל סבלם של הפלשתינאים, אלא מה. בפעם השניה בעיצומו של תיאור המרד ההונגרי היא מספרת על מלחמת סיני שארעה באותם ימים, כולל תיאור מלומד של תולדות תעלת סואץ. לא נדבק לספר.

לכל אורך הדרך אמארה קוראת בספרו של קונרד, "לב האפלה". ההקבלה בין מסעו של מרלו לזה של אמארה אל לב הזוועה עשוי בצורה מעולה, וכל ציטוט מתאים בשלמות למקומו.

אל גורלו של עמנואלה לא אוכל להתייחס כדי לא לחשוף את שיאו של הספר. אומר רק שהגילוי עוצמתי מאוד ועצוב מאוד. כדאי לצלוח את הספר כדי להגיע אליו (לא שאפשר לזנוח את הספר הזה לפני סיום המסע).

בשורה התחתונה: ספר חשוב שיישאר איתכם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

Il treno dell`ultima notte – Dacia Maraini 

כנרת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאיטלקית: יורם מלצר

כך אני מדמיינת לעצמי את מלאכת כתיבת הספר: אמיר יושב ימים בספריה, מעיין בעתונים היומיים משנות ה-60 עד שנות ה-90, מכין רשימה אינסופית של אירועים ואישים בולטים (ארוויזיון, מיס תבל, אנטבה, הקולוסיאום, רציחות, זמרים וכו`), עורך אותם בסדר כרונולוגי, וממציא עלילה שבה כל הארועים, אבל ממש כולם, חייבים להשתבץ. אם ארוע כלשהו לא משתבץ בעלילה, הוא דוחף אותו בכוח לתוך שיחות לא רלוונטיות, העיקר שדבר לא יישמט. התוצאה היא רשימת מכולת ארוכה, עלילה קלושה ודמויות שהן או פלקטיות או סתם לא משכנעות.

קיויתי לדמויות מהלכות קסם כמו ב"שואה שלנו", או לכושר יצירת עלילה כמו ב"העולם קצת אחר-כך", והתאכזבתי. פתאם הוא מחליט להיות מאיר שלו, ויוצר קטע פנטזיונרי משהו על החיות שגדעון דורס. ברגע אחר הוא מחליט להכניס קצת פוליטיקה, והזהירות שלו שלא לנקוט עמדה ולא להרגיז אף קורא בולטת מדי. כשהוא מכניס לספר את הילדים שנרצחו/נעלמו/נאנסו, הוא הופך למתחסד ומתיפיף – כולם ממשיכים בחייהם, ורק הוא מוטרד בגללם. אין אחידות, אין הגיון. חבל.

חבל בעיקר משום שיש בספר פוטנציאל גדול. העיסוק שלו בהלם קרב, לדוגמא, עשוי היטב. הדיאלוגים השנונים עם מיכל משעשעים ושומרים על רמה. ממש בסוף הספר מובא סוף סוף קטע רגיש ויפה של אהבה. הבעיה לדעתי היא בנסיון לתפוס ה-כ-ל. אי-אפשר, או אולי אפשר אבל לא כך.

אהבתי בספר את הסופים הלא סגורים. סיום הספר למשל הוא הבטחה לעתיד הפרטי שלו ושל מיכל, אבל המימוש אינו מתואר. ההחלטה שלו לא לחטט בדירה של מאיר גם היא סוג של סוף פתוח שמצא חן בעיני. למרות רוחב היריעה של הספר הוא משאיר דברים בלתי מפוענחים, וזה לגמרי בסדר, כי ככה זה בחיים.

לסיכום, רגעים יפים, אבל בסך הכל פוטנציאל לא ממומש.

הוצאת זמורה ביתן

2008

 

יהיה יומרני מצדי לכתוב סקירה על "יורדי המרכבה". קטונתי, באמת. הספר עשיר ועצום ומתעלה, וסקירה קצרה לא תדגדג אפילו את קצה קצהו של מה שאפשר לומר עליו. 

אז רק כמה נקודות: 

1. הספר מורכב מארבעה סיפורים משתלבים על ארבעה אנשים שונים זה מזה, כולם מנודים בצורה כזו או אחרת מהחברה האוסטרלית, וכולם מאוחדים בשאיפה מיסטית, שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות, לגאולה. אשה גמדה מטורפת למחצה, החיה באחוזה מתפוררת, יהודי ניצול שואה, בן תערובת בעל כשרון נדיר לציור, וכובסת פשוטה בעלת לב רחב. אלה הן הדמויות המובילות, וסביבן נטוות כמה וכמה דמויות משנה, שיוצרות יחד פסיפס של החברה.

2. שמו של הספר בא להצביע על ההתעלות המיסטית שחווים ארבעה גיבוריו, כל אחד בדרכו. הכרתי קודם את החזון של יחזקאל, ולמדתי כעת שמדובר ביותר מחזון בודד. וייט, אגב, לא נכנס להסברים על החזון – הוא מניח שהקורא יודע במה מדובר.

3. לפעמים, כשקוראים ספר על תרבות לא מוכרת, גם אם הספר עושה רושם אמין, מתעוררת (לפחות אצלי) השאלה עד כמה הסופר נאמן לפרטים – מה הוא ממציא, בודה מדמיונו, ומה הוא מתאר כמו שהוא כמתעד נאמן. במקרה של פטריק וייט קיבלתי הוכחה שאפשר להאמין לכל מילה שלו. אחד מגבורי הספר הוא יהודי, ניצול שואה שהיגר לאוסטרליה. אני מכירה הרבה אנשים כמוהו, אנשים שבאו מ"שם", שנושאים מטען שלם של עולם שהיה ואיננו, שאוצר המלים שלהם כולל מלים מבית-אבא שלעולם לא יימחו, גם אם אורח חייהם שונה לגמרי, שריחות ובדלי זכרונות גורמים להם לתגובות אופיניות. פטריק וייט – לא יהודי, לא ניצול – נכנס לעורו ולנפשו של גיבורו בצורה הכי מדויקת שאפשר לתאר. הוא משתמש בצורה מושלמת במילים הנכונות, מתאר בשלמות מחוות, הלכי רוח. הוא לא הולך לפתרון הקל של הסטראוטיפ, אלא בונה אדם פרטי ויחודי, שכל הפרטים היחודיים לרקע שלו מתעוררים על הנייר לחיים משכנעים. מכיוון שהוא כל-כך אמין עם הדמות הזו, אני במאה אחוז מאמינה לכל הדמויות האחרות, שחלקן אולי היו נראות לי מופרכות משהו.

4. החברה האוסטרלית של פטריק וייט מתאפיינת בשנאת הזר ובעדריות. רוב תיאורי הסביבה שלו נוטפים זוהמה והתפוררות. לגמרי שונה מחברת המהגרים השבעה שתיארתי לעצמי. אני רוצה להאמין שמשהו מהותי השתנה לטובה מאז התקופה המתוארת בספר. 

5. מצאתי ברשת סקירה על הספר, ובה כתב הסוקר שהוא קורא את הספר לאט כדי שלא ייגמר. אצלי זה היה לגמרי ההפך: הספר כל-כך עוצר נשימה, והתנופה שבו הולכת וגוברת, עד שלא יכולתי להרשות לעצמי לעצור. 

אני חיבת, ממש כך, לקרוא אותו שוב. 

Riders in the Chariot – Patrick White

הוצאת זמורה ביתן מודן

1980 (1961)

תרגום מאנגלית: מרים אורן