תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

ספולרים רבים בגוף הסקירה, בעיקר לקראת הסיום!

בחרתי לקרוא את הספר הזה מסיבות לא עניניות במיוחד: אני אוהבת מספרים, ואני מתענינת בספרות אוסטרלית. לשמחתי התברר שבחרתי מבלי משים ספר טוב.

גרייס, רווקה בת 35, חייבת לספור ולמדוד ולשקול כל דבר – את האותיות בשמות אנשים, את מספר האפונים שהיא אוכלת בארוחה, את הצעדים מביתה אל בית הקפה. שגרת חייה קבועה ומדודה אף היא: השכמה ב-5:55, יציאה מהמיטה 5 דקות אחר-כך. אותה ארוחת בוקר בכל יום, ארוחת הערב בכל ערב ידועה מראש. מספר הנגיסות שהיא נוגסת בפרוסת עוגה נקבע על פי מספר גרגירי הפרג המפוזרים עליה. ביום ראשון ב-20:00 בדיוק מתקשרת אליה אמה. 20 דקות אחר-כך מתקשרת אחותה. יציאה מהשגרה, או החמצת ספירה כלשהי, מותירות אותה אבודה ומבולבלת במרחב ובזמן. גרייס מתארת את מצבה כעובדה נורמלית. למרות פיקחותה ושנינותה היא לא מודעת לסבל שגורמת לה אובססית המספרים.

האובססיה נגרמה ככל הנראה ע"י טראומה בילדותה. אותה טראומה גרמה לה שנים אחר-כך להתמוטטות עצבים, ובעקבותיה לאובדן עבודתה כמורה בבית ספר יסודי. כשהספר נפתח גרייס מובטלת כבר זמן ממושך, וחיה מקצבת נכות.

הכל משתנה כשנכנס לחייה שיימוס, והשניים מתאהבים. שיימוס הוא בחור חביב, מוכן להשקיע בקשר הזוגי, ומעודד אותה לפנות לטיפול בבעית המספרים. גרייס פונה לפסיכיאטר ולמומחית לטיפול קוגניטיבי. כולם מאוד חיוביים ומשקיעים בה, אבל במפתיע במקביל להשתחררות שלה מן המספרים היא הופכת פחות מרוצה. חלק מן האשמה היא בכדורים שהיא נוטלת, שמטשטשים את חדות המחשבה שלה. אבל זו לא רק בעיה של כדורים: הספירה היא חלק מאישיותה, ודיכויה פירושו בעצם הפיכתה של גרייס למישהי אחרת.

עד כאן הספר היה חביב וקריא, מעשיר בידע על האובססיה, ואפילו מצחיק לעתים. בשלב הזה הוא הופך ליותר מזה. הוא נושא מסר חכם על השלמה עם מי שאנחנו, ועל הדרכים למצוא את מקומנו בחברה עם היחוד של כל אחד מאתנו.

זהירות, ספוילרים: גרייס מפסיקה את הטיפול, נפרדת משיימוס, מחליפה בית קפה (ומגלה שהצעד ה"נועז" הזה אפשרי ואפילו מהווה שיפור). בתקופת הטיפול עזר לה שיימוס לארגן את ביתה ואת חייה ללא מספרים, מעשה שנראה חכם לזמנו אבל בדיעבד התברר שהכניס אותה ללחץ. כעת היא מחזירה את המספרים לחייה, ומצליחה לשלב אותם במהלך חיים הגיוני יותר, כולל מציאת פתרון לשאלת התעסוקה והפרנסה. כשחייה מתייצבים מתפנה מקום גם לאהבה. סוף ספוילרים

מאוד נהניתי לקרוא את הספר. למרות הנושא העצוב הוא מצחיק לעתים. גרייס היא דמות שקל מאוד לחבב, ולכן קל להכנס אל הספר ולזרום עם הסיפור. וכאמור, יש בו מסר שראוי להרהר בו ולאמצו.

Addition – Toni Jordan

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: קטיה דנוביץ'

זהו סיפורה האמיתי של משפחת זייתון, שנקלעה לתוך הכאוס – הפיזי והחברתי – של הוריקן קתרינה. בחרתי לקרוא את הספר הזה בלי כל מידע מוקדם עליו, משום שדייב אגרס הוא האיש שכתב את "מהו המה", ספר חובה (לדעתי) אודות אפריקה מוכת הרעב והמלחמות. פחות אהבתי את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" ואת "עוד תדעו את מהירותנו", אבל בזכות "מהו המה" אנסה כל ספר שלו. "זייתון" בהחלט עומד בציפיות. הוא מעניין, עוכר שלווה, מעורר מחשבה בכמה וכמה נושאים, ולמרות שהכתיבה שלו כמעט דוקומנטרית הוא מושך לקריאה כמו ספר פרוזה טוב.

עבדול רחמן זייתון נולד בסוריה. אגרס משלב בספר ארועים מתולדות משפחתו של זייתון, שמפריכים את הדעה הקדומה שכל מהגר נושא עמו איזשהו עבר אומלל שממנו הוא בורח. זייתון נמשך מילדותו לים, ולאחר שנים כימאי החליט להתיישב בניו אורליאנס ולהקים משפחה. קאתי, הצעירה ממנו בארבע-עשרה שנים, בת למשפחה בפטיסטית מרובת ילדים, מצאה עצמה עוד לפני גיל עשרים גרושה עם ילד, במצב כלכלי מעורער, ועם תהיות רבות לגבי עצמה. את שלוותה מצאה באיסלם. זמן מה אחרי שהתאסלמה הצטלבו דרכיהם של השניים. כשההוריקן היכה הם היו נשואים כבר אחת-עשרה שנים, ונולדו להם שלוש בנות. יחד ניהלו עסק שיפוצים, רכשו נכסים להשכרה, וראו ברכה בעמלם.

כשההוריקן התקרב, וההמלצות לפנות את האזור התרבו, נסעו קאתי והילדים אל משפחתה בבאטון רוז`. זייתון בחר להשאר בעיר. נראה לו נכון יותר להשגיח מקרוב על נכסיו. כשהעיר הוצפה מים, הוא שייט ברחובות בקאנו, חילץ אנשים שנלכדו בבתיהם, האכיל כלבים שהושארו מאחור, וניסה כמיטב יכולתו לשמור על ביתו מפני ההרס. באחד מן הבתים שהשכיר נותר קו טלפון פעיל, וממנו התקשר מדי יום לקאתי. יום אחד חדל להתקשר, ובמשך שבועיים לא היה למשפחתו מושג מה עלה בגורלו. ההשערה הסבירה ביותר היתה שנפל קורבן לכנופיות הבוזזים החמושות שהסתובבו בעיר המוכה.

זייתון לא נפל קורבן לשודדים אלא לכוחות הבטחון. שוטר חשד שהוא עוסק בביזה (ולמרבה האירוניה השוטר עסק בזה בעצמו…), ועצר אותו יחד עם שלושה מחבריו. במשך השבועיים הבאים היה זייתון נתון בסחרחורת קפקאית, כשאינו יודע במה הוא מואשם. לא ניתן לו להתקשר עם איש, הוא נכלא בכלוב שדמה במידה מפחידה לגואנטנמו, עבר בדיקה גופנית משפילה, היה נתון יחד עם האסירים האחרים לשרירות ליבם הסדיסטית של השומרים, הושם בתא קטן עם חמישה אנשים נוספים ולאחר מכן בבידוד. העובדה שהוא מוסלמי הוסיפה לחרדתו: לא פשוט להיות מוסלמי בארה"ב שאחרי מגדלי התאומים, וגם הוא וגם קאתי חוו בעבר חשדנות ודחיה. הפחד הגדול שלו היה שייחשד איכשהו בטרור.

בחציו הראשון הספר נקרא כסיפור פשוט על זוג חביב שנקלע לסערה. החל ממעצרו של זייתון הסיפור הופך לסיוט. אוזלת יד, שחיתות, סדיזם, אדישות נפשעת – כל אלה משמשים בערבוביה, ובני הזוג זייתון נמעכים תחת המכבש החוקי-ביורוקרטי.

וזהו בעצם ליבו של הספר, ומה שהופך אותו כל-כך עוכר שלווה וכל-כך מעניין. שאלות רבות מתעוררות, ולא ממש מוצאות מענה: אטימות שלטונית, שחיתות של המופקדים על החוק, חולשתו של היחיד, דעות קדומות, הקלות הבלתי נסבלת שבמעבר מחיי שגרה שלווים לתוהו ובוהו מעשה ידי אדם.

משפחת זייתון השתקמה. הבית שופץ והורחב, העסק משגשג. אבל השלכות החוויות הקשות שעברו לא נמחו. יותר מכולם הושפעה קאתי. היא, שגדלה על ערכי הדמוקרטיה האמריקאית, נשברה דווקא אחרי שהתברר שבעלה חי, כשלא אפשרו לו לקיים שימוע פתוח במטרה לשחררו מהכלא. היא אמנם חזרה לחיים שגרה, וגם ילדה בן נוסף, אבל עד היום היא סובלת מתופעות פוסט-טראומטיות. וכשאני חושבת לעצמי שהסיוט הזה התרחש בדמוקרטיה הגדולה בעולם, אצל מנהיגת העולם החופשי, אני מרגישה שותפה לחרדותיה.

כל ההכנסות מהספר מוקדשות לקרן זייתון, שמטרתה לעזור בשיקום ניו אורליאנס ולקדם את כיבוד זכויות האדם בארצות הברית ובעולם.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לקריאה.

העטיפה הנאה וההולמת מאוד את הספר עוצבה על ידי רחל סאמפטר

Zeitoun – Dave Eggers

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אוהבי "אלף לילה ולילה" יאהבו את הסיפור הזה. הוא בנוי מסיפורים בתוך סיפורים, רובם בגדר הפנטזיה, סוג של מיתולוגיה איסלמית. סולטן, שרים, אנשי חצר, אמנים, סוסים, קרבות מפוארים – כולם שם, וכמובן לא נעדרים סיפורי אהבה.

שני קוי עלילה מתווים את הסיפור:
האחד – ספר שהזמין הסולטן לרגל אלף שנה להג'רה *. יחודו של הספר הוא באישור שניתן למעטרי הספר לצייר בשיטה המערבית, הווה אומר ציורי דיוקן המשקפים נאמנה את פני המודלים (בניגוד לתווי פנים ניטרלים בציור המזרח), ושימוש בפרספקטיבה (בניגוד לשיטה המזרחית שאינה מתחשבת בה). הקונפליקט בין שתי השיטות מייצג הרבה יותר מזרמים אמנותיים. הפילוסופיה שמאחורי השיטה האיסלמית קובעת כי יש לצייר את העולם כפי שאללה רואה אותו, ומכאן גודלם הזהה של העצמים בציור ללא קשר למיקומם. בנוסף, התיחסות פרטנית ודקדקנית לציורי אנשים בכלל, ולציורי דיוקן בפרט, יש בה משום יחוס חשיבות יתר לאדם על פני אלוהיו, ומכאן קצרה הדרך לכפירה ולעבודת אלילים. וכמיטב הלהט האיסלמי, על רקע זה מתרחשים מקרי רצח. הנסיון לפענח אותם הוא אחד משני צירי העלילה. 
השני – סיפור אהבה בין שחור לשוקרה בת דודו. שחור התאהב בה כשהיתה ילדה. אביה התנגד לשידוך, ושחור נדד מחוץ לעירו במשך כתריסר שנים. האם תפרח האהבה כשישוב? היחסים בין השניים הם ציר העלילה השני, ודרכם נפרשים יחסי גברים-נשים בכלל בחברה התורכית של אז.

הספר מסופר מפי כמה מספרים. חלקם אנושיים – כמו שחור, שוקרה, הדוד, שלושה ציירים, הרוצח, אסתר הרוכלת – וחלקם יוצאי דופן – כמו כלב מצויר, אדם שמת, צבע אדום. אהבתי את שיטת הסיפור הזו: היא מעניקה לעלילה נפח דרך נקודות מבט שונות. פאמוק הצליח להעניק לכל מספר גוון וסגנון משלו, ומאוד הערכתי את הכשרון שאיפשר זאת.

אהבתי מאוד את תיאורי ההתמכרות לאמנות העיטור והציור, ומצאתי ענין רב בהסברים על התפתחות האמנות הזו ובפירוט שניתן למפגש הטעון בין מזרח למערב. אהבתי גם את האוירה התיאטרלית, שהיא חלק מאותו "אלף לילה ולילה": אדם אחד מצמיד סכין לצווארו של אדם אחר, עוד רגע יעביר אותו לעולם הבא, אבל בינתים השניים – בלי לשנות תנוחה – מספרים זה לזה סיפורים. כמו באופרה, רק בלי המוסיקה .

לא כל-כך אהבתי את החזרות האינסופיות. היתה לי פה ושם הרגשה של "יותר מדי". אפשר למצוא הצדקה לחזרות, ולו רק משום מספרם הגדול של המספרים, כשלכל אחד יש מה לומר בכל נושא. בכל זאת נראה לי שאפשר היה למצוא דרך לצמצם במקצת.

בשורה התחתונה – ספר נעים לקריאה.

*למוחמד היו תומכים בעיר ית'רב (يثرب), שנקראה לימים אל-מדינה. עיר זו נמצאת כ-400 ק"מ צפונית למכה. מוחמד היגר לעיר זו עם קומץ תומכיו במכה בשנת 622 לספירה, היא השנה הראשונה למניין השנים המוסלמי. האירוע הזה מכונה באסלאם אל-הג'רה (באדיבות ויקיפדיה)

Benim Adim Kirmizi – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2009 (1998)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

זהו סיפורה של משפחה לא מתפקדת. האשה, ממשפחה אמידה, שודכה לביולוג עני, שקודם בזכות קשריו עם חותנו. כלפי חוץ היא מצטיירת כמכשפה ממורמרת, והוא מאיר פנים לכל, מפיץ בשורות אהבה. יחד הם מגדלים את בתו מנישואים קודמים ואת הששה שנולדו להם, ומוליכים זה את זה ואת ילדיהם לעומק השאול.

באחרית דבר לספר כותבת המתרגמת שהסופרת מנווטת את הקוראים לרגשות סימפטיה כלפי האשה. אם זו אכן היתה כוונתה, היא נכשלה בכל מה שנוגע לקוראת הח"מ. אשה שאומרת השכם והערב לילדיה שחבל שנולדו, ושרק בגללם היא לכודה בנישואים אומללים – אין לי שום רגש חיובי כלפיה. נכון שבן זוגה זינק אצלי למקום גבוה בדירוג הדמויות הספרותיות השנואות, אבל זה לא מצדיק את האמהות הנוראה שלה.

האיש, בעיני, הוא דמות שלילית לחלוטין. הוא ספוג הערכה עצמית ברמות בלתי הגיוניות, ורואה עצמו מנהיג הן בביתו והן בקנה מידה נרחב יותר. הוא מדבר על אהבה, ובמקביל, וכאילו בלי סתירה, הוא חסיד של השבחת הגזע, ולדעתו יש להשמיד את כל החלשים וחסרי הערך. הוא מדבר ומדבר ומדבר, לא סותם לרגע, עד שמתעורר רצון להשליך את הספר כדי להשתיק אותו. ילדיו, שאותם הוא לכאורה אוהב, אומללים בסביבתו, גם אם אינם מודעים לאומללותם בשל גילם הרך, אבל הוא אטום לכך לחלוטין.

דמות מרכזית בספר היא הבת הבכורה. היא מבוגרת דיה כדי לקלוט שאומללות היא לא צו הגורל. בעוד הקטנים מתמרנים איכשהו בין אביהם המוטרף לאמם הבלתי צפויה, ומסתגלים איכשהו לסחרחורת חייהם, הבת יודעת שאפשר גם אחרת. חייה משום כך קשים אף יותר. נחמה מסוימת היא מוצאת בנסיונות כתיבה.

הסופרת "העניקה" למשפחה ילדים מרובים בהפרש של כשנתים בין אחד לשני, והדרך בה כל אחד מהם מתמודד עם משפחתו מציגה בו זמנית כמה וכמה שלבים התפתחותיים. דרך זו של כמה נקודות התבוננות בו זמנית, היא מוטיב חוזר בספר, והופכת אותו לקליידוסקופ מרשים.

"האיש שאהב ילדים" ראה אור בשנת 1940, ולא זכה להצלחה. רק 25 שנים אחר-כך התחיל לעורר הערכה. מעריציה של כריסטינה סטד סבורים שהיא ראויה לפרס נובל. לדעתי, הספר הזה בהחלט מעמיד אותה ברשימת הזכאים. הוא כתוב בוירטואוזיות, נכנס מתחת לעור ומגרה את העצבים, מרגיז, מעורר רחמים, ולא מרפה לרגע.

זהו ספר עצוב, ועצוב עוד יותר ללמוד שיש בו מרכיבים ביוגרפים. אביה של כריסטינה סטד היה ביולוג, הוא נישא לאמה החורגת כשהיתה בת שנה, המשפחה סבלה מעוני מחפיר, והיא עצמה, בדומה ללואי (הבת הבכורה בספר), מצאה מפלט בכתיבה.

בנסיון ראשון לא צלחתי את הספר. כבר בעמודים הראשונים האב עצבן אותי לגמרי, ולכן נטשתי. הפעם "הרשיתי" לו לעצבן כאוות נפשו, וסבלנותי באה על גמולה.

The Man who Loved Children – Christina Stead

הוצאת זמורה ביתן

1986 (1940)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

קתרינה בלום, אשה צעירה, "רגילה", מופנמת, שקטה, נופלת יום אחד קורבן לצפורני העתונות. בתוך ארבעה ימים, בעקבות רומן קצר שלה עם רדיקל פוליטי נרדף, היא הופכת לאימת הציבור, כבודה ושמה הטוב – היקרים לה מכל – נרמסים, וידידיה הקרובים מוכפשים, נגררים לבוץ ההשמצות יחד איתה. מקץ ארבעה ימי השפלה רוצחת קתרינה בלום את העתונאי שרדף אותה. בלשון דיווחית – יבשה על פני השטח, אך זועמת מאוד מתחתיו – מתאר היינריך בל כיצד נדחקה קתרינה למצב שאין ממנו מוצא, עד שמצאה עצמה מבצעת את מעשה האלימות.

מעשה הרצח אינו ספוילר, והוא מתגלה לקורא כבר בעמוד השלישי. זה אינו ספר הנבנה כסיפור מתח לקראת שיאו ברצח, שכן הרצח אינו העיקר. אלימות העתונות ורמיסת כבודה של קתרינה הם הנושא.

כך כותב היינריך בל כמעט בתחילה, ואני מביאה את הקטע כלשונו להדגמת לשון הסיפור:
"העובדות, שאולי מן הראוי להקדים ולהציגן, הן ברוטאליות: ביום ד' 20.2.1974, ערב הקרנוואל, יוצאת בעיר אחת אשה צעירה בת עשרים ושבע סמוך לשעה 18:45 מדירתה כדי להשתתף במסיבת ריקודים פרטית.
מקץ ארבעה ימים, לאחר השתלשלות-דברים דרמטית – אכן צריך לבטא זאת כך (ויש להעיר על הפרשי המיפלס, המאפשרים את הזרימה) – במוצאי שבת כמעט באותה שעה – ליתר דיוק, סמוך ל-19:04 – היא מצלצלת בדלת דירתו של פקד המשטרה הראשי ואלטר מדינג, שבאותה שעה עצמה הוא עסוק בהתחפשות לשייך מטעמים רשמיים, לא פרטיים, ומדווחת למדינג מוכה-התדהמה, שסמוך ל-12:15 בצהרים הרגה בדירתה את העתונאי ורנר טטנס, ושיצווה-נא עכשו לפרוץ את דלת דירתה ו"לקחת" משם את האיש, היא עצמה שוטטה בעיר בין 12:15 ו-19:00 כדי למצוא חרטה לנפשה, אבל לא מצאה חרטה".

הספר הוא כתב אישום נגד העתונות הצהובה הזולה, רודפת השערוריות, שלכבוד האדם אין בעיניה כל ערך. המוטו בפתח הספר הוא זה: "הנפשות והעלילה של סיפור זה הן בדויות. אם יתברר, שבתיאור קצת אורחות-התנהגות עתונאיים יש כמה צדי-דמיון לאורחות-ההתנהגות של העתון "בילד", הרי צדי-דמיון אלה אינם לא פרי כוונה אלא פרי מקרה אלא בלתי-נמנעים הם".

הספר קריא מאוד ומרתק, ומיוחד בסגנונו, שילוב של סיפורת עם דיווחי חקירה וכתיבה כמעט עתונאית.

Die verlorene Ehre der Katharina Blum- Heinrich Böll

הוצאת זמורה ביתן

1976 (1974)

תרגום מגרמנית: חיים איזק

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר

"בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר" – מתוך "הקוסמת מפירנצה" מאת סלמאן רושדי

הוא קוסם! בשפה מתגלגלת ובלשון מוכספת רושדי יצר ספר שהכישוף הוא מיסודותיו, ואותו כישוף אוחז את הקורא (או לפחות את הקוראת הח"מ) בכבלי קסם.

סאלים סינאי נולד ב-15 באוגוסט 1947 בשעת חצות, וגורלו נחרץ להיות קשור בעבותות בל ינותקו לארצו הודו, שזכתה לעצמאות באותה שעה. ילד נוסף נולד באותה דקה בדיוק, ובסך הכל נולדו בשעה הראשונה לעצמאותה של הודו אלף ואחד ילדים. סאלים עתיד לייסד את מי"ח, מועצת ילדי חצות, שכל קיומה באמצעות כוחותיו הטלפתים, ובה הוא תולה את תקוותיו לעתיד טוב יותר של הודו. סיפורו של סאלים, והגורלות המשתלבים של ילדי חצות, הם סיפורה של הודו בשלושים השנים הראשונות לעצמאותה.

סיפורו של סאלים שזור ארועים על-טבעיים, נבואות, מעשי כישוף, כוחות-על. איכשהו, במסורת אלף לילה ולילה, לסיפור יש הגיון פנימי משכנע. רושדי מצליח לגרום לי לצאת ממשבצת הריאליזם, ולאמץ בחדווה את אוירת הפנטסיה. ליתר דיוק, הפנטסיה הגרוטסקית שלו, מבוססת המציאות, מצטיירת אמיתית למרות, ואולי בגלל, היסודות האבסורדים שבה. בהקשר הזה הוא מצוטט על כריכת הספר:  "גדלתי על מסורת ספרותית מסוג 'אלף לילה ולילה', שבה מובן מאליו שסיפורים אינם אמת: הסוסים מעופפים, וכמותם גם השטיחים; ועם כל שקריותם, הם האמת העמוקה ביותר… נראה לי שהמציאות אינה ריאליסטית, ואם הרומנים שלי משקפים את המציאות הגרוטסקית, הגרגאנטואית, הסוריאליסטית שבה כולנו חיים, הרי הם רומנים ריאליסטיים".

חייו של סאלים כרוכים בחייה של הודו בעשרות נימים, ורושדי משתמש בשלל אמצעים כדי להמחיש את החיבור, החל מרגע הספירה לאחור לקראת לידת האיש והמדינה. דוגמאות: סאלים מתהדר בכישורי רכיבה על אופניים, מתדרדר לתוך תהלוכת מחאה, וההתנגשות מביאה את התהלוכה להמציא סיסמא שתמשוך המונים ותניע שינוי חברתי. החשד שלו ברומן שמנהלת אמו מניע, לפי תפיסתו, שרשרת ארועים שתביא לרצח פוליטי. לדעתו, המלחמה בין הודו לפקיסטן נועדה בסך הכל להביא להכחדת משפחתו. וכן הלאה. אי אפשר שלא לחייך עם כל קישור כזה.

שום פרט בספר אינו נותר בלתי מעובד, ולכל פרט יש אינספור גלגולים ומקבילות. כך, לדוגמא, נעשה יותר משימוש אחד במספר אלף ואחד (כמספרם של ילדי חצות). השביל בשערו של מי שמכר למשפחה בית בבומביי מתגלגל מאוחר יותר לשביל בשערה של אינדירה גנדי. גבירה רמת מעלה מיוצגת מאוחר יותר באמצעות בעל מועדון לילה נהנתן. מה שהפתיע אותי, וגם זה מסוג הקסמים של רושדי, זו העובדה שבמהלך הקריאה לא שכחתי דבר. קורה לפעמים, בספרים טובים פחות, שדמות שהופיעה בפרק מוקדם מופיעה שוב בהמשך הספר, ואני צריכה להתאמץ כדי לשבץ אותה בעלילה. כאן זה לא קרה: הסיפור מושקע ומוטמע, ודבר לא אבד במהלכו.

במהלך הספר היו כמה וכמה רגעים שבהם היתה לי תחושה של שיבה למחוזות מוכרים, בעיקר לעלילת "איזון עדין". כך, לדוגמא, סאלים חובק טרנזיסטור, ומציין שלדור ההוא בהודו הוא מסמל את הסירוס הכפוי, שכפיצוי עליו ניתן למסורסים טרנזיסטור, ולא יכולתי שלא להזכר בגיבורי "איזון עדין". כך גם באזכור של המומים שמוטלים בילדים כדי שייטיבו לקבץ נדבות, ועוד.

זהו ספר פוליטי-חברתי במידה רבה, ורושדי אינו חוסך בביקורת על התנהלות המדינה, בעיקר בתקופת החרום של אינדירה גנדי. יחד עם זאת אין תחושה של מניפסט, מכיוון שמרבית הזמן, בעיקר כשסאלים עדיין ילד, עלילת חייו תופסת נפח גדול יותר מעלילות הפוליטיקאים.

החוויה הספרותית, אם כן, מרשימה מאוד, ולא פחות ממנה מרשים ההיקף העצום של הידע וההקשרים התרבותיים: גלריה נרחבת של דמויות, התיחסויות מרובות לדתות, בעיקר הבודהיזם והאיסלם, היקף גיאוגרפי נרחב של הודו והמדינות הסמוכות לה, היקף הזמן המתואר – שלושים ושתיים שנים לפני לידתו של סאלים, ושלושים ואחת שנותיו. הספר תוסס, מבעבע, בשלל תמונות וצבעים וריחות.

מומלץ מאוד, אין צורך לומר.

Midnight`s Children -Salman Rushdie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (1981)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב (הספר ראה אור ב-1987 בתרגומו של אהרן אמיר)

טוארג הוא שבט של רועים נודדים החי בסהרה. הספר מתרכז במשפחה אחת, משפחת סאיה, שבשל נסיבות פוליטיות נאלצה להתרחק מבני השבט האחרים, והתישבה באזור נידח במיוחד, שאפילו בני טוארג למודי החום והיובש נמנעים מלהתקרב אליו.

אותן נסיבות פוליטיות שהזכרתי מפורטות בספר קודם של אותו סופר, שלא תורגם לעברית. קצת תמוהה הבחירה לתרגם דווקא את ספר ההמשך, אבל בשלב די מוקדם בספר יש הסבר על מה שהתרחש קודם, כך שהוא מצליח לעמוד בזכות עצמו.

משפחת סאיה חפרה בעמל רב באר שמספקת מים במשורה, די כדי להשקות את הצאן הדל וכדי לטפח חלקת ירק. כמה שנים אחרי שהתישבו במקום פולשים לחייהם נהגי מירוץ הראלי, ואחד הבריונים שבהם מזהם את הבאר. מכאן מתפתח עימות, שמידרדר לקרב של ממש. ליבו של העימות, והוא זה שעושה את הספר מיוחד ומעניין, הוא בפערים בתפיסות העולם של בני טוארג מול נציגי העולם המערבי.

יצוין לזכותו של הסופר, שלמרות שנטית ליבו היא אל האפריקאים, הוא אינו נופל למלכודת של טובים מול רעים. בני טוארג אוחזים בעמדת מוצא של "הכבוד מעל הכל", אך מוכנים להתגמש בבוא הזמן, ואפילו מוכנים לקבל כסף שבעיניהם הוא טמא. ה"פולשים" האירופאים אינם עשויים מקשה אחת – יש ביניהם בריונים, יש עבריינים, יש תאבי בצע, ויש גם אנשים טובים שמנסים לפשר ולגשר.

הספר כתוב בסגנון פשוט מאוד, שתחילה הפריע לי. המבנה הוא של משפטים קצרים ובלתי מתוחכמים, לפעמים המסר מועבר אל הקורא בכפית כשהוא לעוס היטב. אבל ככל שנכנסים אל תוך הספר, הסגנון חדל להפריע, ובמידה מסוימת הוא אפילו משתלב בקצב ובתוכן של העלילה. לקראת סיום יש בו קטעים קצת פשטניים (לדוגמא, עבריין פשוט שפתאם מסוגל לבחון את חייו בראיה פילוסופית), אבל הסך-הכל מושך לקריאה, מאיר חיים שלא הכרתי, ועוסק בצורה מעניינת במפגש התרבויות.

Tuareg – Alberto Vazquez Figueroa

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (1980)

תרגום מספרדית :מרינה גרוסלרנר

בכפר ארגנטינאי נפתח בטעות חלון בבית ספר של המנזר. מול החלון ניצבת שורת עצים, מאחוריה חומה, ומאחורי החומה ביתו של הנגר. במצב רגיל תלמידות המנזר לא יכלו לראות מה קורה בבית הנגר, אבל רצה המקרה ודווקא מול אותו חלון סורר נפל אחד העצים, והתלמידות בקומה הראשונה ראו את הנגר ניצב מאחורי הכבשה, כשהוא מתנועע קדימה ואחורה. מן המחזה הזה, שאינו ראוי לעיניהן של ילדות, מתגלגלת שרשרת הארועים המתוארת בספר.

הספר מציג באירוניה דקה ורווית הומור את הדמויות השונות המרכיבות את הפסיפס האנושי בכפר: המורה בגמלאות שעיסוקה העיקרי הוא לבחוש במרץ בחיים החברתיים בכפר, ראש המשטרה שמנהל בית זונות, ראש העיר השותף הסמוי בעסקי ראש המשטרה, מועדוני הספורט היריבים, התושבים העניים מצידה האחד של מסילת הרכבת מול התושבים האמידים יותר שבצידה השני, תושבים מן השורה שנסחפים כעדר אל פעילותה של הגמלאית כנגד הנגר, האינדיבידואליסט שיוצא נגדה. כפר מנומנם יחסית ניעור לחיים משום שעיניהן של כמה תלמידות חזו בנגר ובכבשתו (או נכון יותר, משום שנזירה נסערת אחת נתקפה היסטריה, בעוד הילדות עצמן לא הבינו מה הן רואות).

במקביל לעלילה הזו, ולכאורה בלי קשר אליה, נערה מן הצד האמיד מחליטה לאבד את בתוליה עם נער מן הצד העני, ותכניות מפותלות נרקמות כדי לממש את התכנית.

זה אינו ספר גדול עם מסר מהותי, אבל הוא מתאר יפה את תופעת העדר, משתעשע בניתוח יחסי הגומלין בין אנשים המביאים להתרחשויות המתוארות, כתוב בחן, ומספק חווית קריאה מהנה.

Sacrificios En Dias Santos – Antonio Dal Masetto

כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

"המחברות של דון ריגוברטו" ראה אור בעברית בשנת 2002 בהוצאת זמורה-ביתן. לרגל זכיתו של יוסה בנובל, הספר ראה אור שנית במהדורה חדשה. התרגום אותו תרגום, רק תמונת הכריכה השתנתה.

הספר הוא בעצם המשכו של "שבחי האם החורגת", אבל משום מה עובדה חשובה זו אינה מצוינת על כריכת הספר. אילו ידעתי מראש, סביר להניח שלא הייתי ממהרת לקרוא אותו (או אולי הייתי מתפתה בגלל יוסה, אבל לפחות לא הייתי יכולה להתלונן שלא הזהירו אותי מראש).

כשקראתי את "שבחי האם החורגת" זקפתי לזכותו את העובדה שמדובר בספר קצר, כך שהוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם. מכאן ודאי תבינו שספר המשך לספר ההוא לא נראה לי כרעיון מלהיב. כמו כן, הרושם שלי מהספר הקודם הוא שיוסה כתב אותו תוך שהוא קורץ ומחייך. הרושם הזה נעדר מן המחברות.

העלילה בקצרה: ריגוברטו, פקיד ביטוח אפור, ולוקרסיה נשואים, ומוכיחים שפנטזיות מיניות אינן נחלתם של אנשים לא-אפורים בלבד. אלפונסו, בנו של ריגוברטו מנישואים קודמים, שדון בדמות מלאך, נמשך מאוד אל האם החורגת. בספר הנוכחי ריגוברטו ולוקרסיה פרודים בגלל הרומן של לוקרסיה עם אלפונסו. ריגוברטו כותב את געגועיו במחברת, אלפונסו מבקר תכופות אצל לוקרסיה ומתעתע ברגשותיה ובתשוקותיה תוך שהוא מבטיח לפייס בינה ובין אביו, ובמקביל שני בני הזוג מקבלים מכתבים ארוטים אנונימיים. משולבות בספר ארבע או חמש מסות קצרות, שעיקרן השמצה של תכונת העדריות (ספורט, פטריוטיות וכו`) – לא משהו שלא שמענו קודם, אבל אלה הקטעים היחידים המעניינים בספר.

אין לי, כמובן, שום דבר נגד ארוטיות, אבל היצירה הזו היא על גבול הפורנוגרפיה, כולל סטיות שונות, ופרט לפנטזיות של גיבוריו אין בו ערך מוסף כלשהו.

באחת המסות בספר יוסה כותב: "החובה המוטלת על ספר או על סרט הוא לבדר אותי. אם בקוראי אותו או בצפייתי בו דעתי מוסחת, ראשי נשמט או שאני נרדם, הם אינם ממלאים את תפקידם, והריהם ספר או סרט גרועים". ראשי שלי נשמט וכמעט נרדמתי תוך כדי קריאה. הנקודה היחידה לזכותו היא כשרון התיאור של יוסה, אבל בזה אין די.

Los cuadernos de don Rigoberto (Notebooks of Don Rigoberto) – Mario Vargas Llosa

הוצאת זמורה ביתן

2010 (1998)

תרגום מספרדית: אביבה ברושי