תגית: כרמל

*** הסקירה כוללת פרטים מן העלילה ***

"האנשים היו אז בשלבים הראשונים של הנהגת אורח חיים נטול שמחה, והיו צאצאיהם של האדונים שידעו בזמנם כיצד לשמוח […] הדור הראשון, בני המהגרים הראשונים, עטו על עצמם את הכהה שבגוני הפוריטניות, והאפילו בכך את פני האומה עד שלא היה די בכל השנים שאחר כך להאירן"

הסטר פרין, שהגיעה אל המושבות באמריקה ללא בעלה, ילדה בת מחוץ למסגרת הנישואין. במאה השבע-עשרה בניו-אינגלנד הפוריטנית היה זה חטא בל יכופר. השופטים, שבעיני חלק מן ההמון המקומי נראו רחמנים מדי, גזרו עליה הוקעה פומבית במשך שעות על במת הגרדום, ונשיאת האות A על חזה לנצח כדי להכריז על פשע הניאוף. נושאת את התינוקת פרל בזרועותיה, כשעל חזית שמלתה רקומה האות במיטב כשרונה היצירתי, יצאה הסטר לשאת את עונשה. הקהל, שהתכנס לצפות בה, הרגיש כי האות הבוהקת "השפעתה היתה כשל כישוף המרחיק אותה מן היחסים הנהוגים בין בני אנוש, וכולא אותה בזירה כלשהי לבדה".

הסטר ופרל השתכנו בבית בודד, והסטר שקעה בעבודות תפירה ורקמה עבור תושבי המקום, וגם בעבודות צדקה. גם אם כישוריה ומאמציה זכו להערכה (היו שהחלו להתייחס אל האות A לא במשמעות המקורית אלא כ-Able), היא נותרה מבודדת, יעד לסקרנות, להטפות, להצקות. מעגל ריק הקיף אותה. בכל רגע יכולה היתה לשנות את גורלה במו ידיה. כל שהיה עליה לעשות היה להסתלק מניו אינגלנד ולהסיר את האות. היא בחרה להשאר. "כאן, היא אמרה לעצמה, הוא מקום חטאה, וכאן צריך להיות מקום עונשה עלי אדמות; וכך, אולי, יטהרו בסופו של דבר ייסורי חרפתה היומיומית את נשמתה ויטפחו טוהר תחת זה שאיבדה; טוהר שיש בו יותר מן הקדושה בזכות סבלה".

מכל היבטי הספר, ההחלטה הזו נראית לי המשמעותית ביותר, ואולי גם העצובה ביותר. הסטר היא אשה חושבת, מסוגלת למסקנות עצמאיות. הבידוד שנכפה עליה נתן לה את השהות ואת החופש להתבונן בקהילה מנקודת מבט יחודית. כך, בין השאר, היא מבינה כי החטא הגדול של חייה היה ההסכמה להנשא ללא אהבה. היא מתבוננת בבתה, תוהה על גורלן של הנשים בעולם שהיא מכירה, ומגיעה למסקנה שנדרש מהפך כדי שנשים תהיינה שלמות עם קיומן. "ראשית יש למחות את כל המערכת החברתית ולבנות חדשה תחתיה. אחר כך יש לשנות מן היסוד את מהות המין האחר". ולמרות העצמאות המחשבתית הזו, החינוך הפוריטני השריש בה לחלוטין את תחושת החטא, והיא נושאת את האות ומתייסרת מרצונה.

אביה של פרל, שעל זהותו הסטר שומרת בסוד, סובל עוד יותר ממנה מאותה הסיבה. כלפי חוץ הוא מכהן ככומר, אך הכניעה החד-פעמית שלו לאהבה ולתאווה משבשת את בריאותו הנפשית והגופנית. הוא חש כזיוף, ומייסר את עצמו בשוטים, פשוטו כמשמעו. "שום אדם אינו יכול לאורך זמן לעטות חזות אחת למען עצמו ואחרת למען הציבור, בלי שיאבד בסופו של דבר את היכולת לומר איזו מהן היא האמיתית". שנים מספר אחרי לידתה של פרל, הסטר, שמבקשת להציל את הכומר מנוכחותו של בעלה, היורד לחייו מבלי שיחשוף את זהותו, מציעה לו להסתלק יחדיו למקום אחר. הכומר נענה, נדמה שהדברים יסתדרו, אך גם לו, כמו להסטר, אין את היכולת למחול לעצמו. חינוך מאיים ומדכא נחקק עמוק.

נתניאל הותורן, צאצא של אותה קהילה (כולל השופט התליין ממשפטי סיילם, ג'ון הותורן), מותח בספר ביקורת על הפוריטניות, ומבקש את חירות המחשבה. הוא עושה זאת באמצעות סיפור מורכב ועשיר בפרטים, המאירים את הפינות החברתיות החשוכות.

את הספר פותחת הקדמה ארוכה בשם "בית המכס", המתארת את תקופת שירותו של הסופר כמנהל בית המכס בסיילם. הקישור ל"אות השני" נעשה באמצעות מציאת האות ותיאור של הפרשה בין מסמכים עזובים בבית, אבל ההקדמה עומדת בפני עצמה כתיאור שנון של ההתנהלות המנהלית והחברתית באותה תקופה. למהדורה השניה של "אות השני" הקדים הותורן הקדמה נוספת, ובה הסביר, משועשע כלשהו, מדוע למרות התרעומת שעוררה ההקדמה המקורית, יותיר אותה על כנה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת אמילי בודק.

הספר נכתב לפני קרוב לשתי מאות, מתאר ארועים שארעו כמאתים שנה קודם לכן, ובכל זאת הוא רענן ורלוונטי ומעניין מאוד, ולכן מומלץ.

The Scarlet Letter – Nathaniel Hawthorne

כרמל

2003 (1850)

תרגום מאנגלית: סיגל אדלר

הפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה באלף השלישי לפני הספירה עבור פרעה ח'ופו, כדי לשמש לו קבר ומשכן לאחר מותו. מה אנחנו יודעים עליה בדרך-כלל? שהיא שריד מפואר של תרבות גדולה, מפעל הנדסי גדול, אחת משבעה פלאי תבל של העולם העתיק והיחידה מהם ששרדה. על מה נותנים פחות את הדעת? על הסבל האינסופי שהיה כרוך בהקמתה (אולי עם חריג אחד הנובע מן המסורת השגויה לפיה העבדים העברים הקימו את הפירמידות). רק בעשורים האחרונים החלו להתגלות המחנות בהם התגוררו הבונים, ותשומת לב הופנתה גם אליהם. איסמעיל קאדרה כותב על המניע האמיתי, לתפיסתו, לבנית הפירמידה של גיזה ואלה שבאו אחריה, ועל האנשים שנשאו בעול.

כשפרעה מחליט משום מה שלא חשקה נפשו בפירמידה, יועציו מזועזעים. לאחר נבירה ממושכת במסמכים ישנים והתיעצויות קדחתניות בינם לבין עצמם, אחד מהם מעז לומר לפרעה שגישתו מוטעית, ושהפירמידה היא כורח שלטוני. "הפירמידה פירושה בראש וראשונה כוח. היא שעבוד, כלא, כסף, אבל במקביל גם שליטה בהמונים, הצרת אופקיהם, ריסון רצונם, שעמום ואובדן". פרעה משתכנע, ואכן מן הרגע שהוכרז על התכנית להקמת הפירמידה, צילה המאיים משתרר על העם. עוד בטרם הוכשר השטח והחלו העבודות במחצבות, עצם הידיעה על הצפוי די בה כדי להשליט דכאון ואובדן תקווה. במקביל, בעלי יוזמה כבר מכינים עצמם, והבולט בהם הוא מפעל ליצור מגלבים.

אבן אחר אבן נגררת אל אזור ההקמה של הפירמידה, גובה חיים, מותירה פצועים ונכים. יום יום, שעה שעה, במשך למעלה מעשרים שנה, המדינה כולה מוכוונת אל הפירמידה. "הזמן והימים נהיו דומים לזמן ולימים הקדומים. המיתות, עקיצות העקרבים, מקרי הטירוף, מכות השמש ואפילו שמות הקורבנות היו למעשה זהים […] איש כבר לא ציפה למאומה". מעטים מבין הבונים ייוותרו בחיים כדי לראות את המבנה מושלם. סיום העבודה לא יביא הקלה. פרעה יאבד את שלוות נפשו נוכח הקבר המצפה לו. קונספירציות משונות ירחפו באויר, ויביאו חקירה ברוטלית אחרי חקירה ברוטלית. הפרעה הבא ירצה פירמידה משלו, וכך גם אחותו. אחיו יחלום על בניית ספינקס, והשעבוד יימשך.

איסמעיל קאדרה כותב לכאורה על ההיסטוריה של הפירמידות המצריות, מדייק בפרטים רבים, משחק עם אחרים. אבל האפילוג מבהיר על מה הוא כותב באמת. ברחבי אלבניה המבודדת, תחת שלטון קומוניסטי מדכא, נבנו משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה שעברה מאות אלפי בונקרים בהנחיית השליט שהפך את העם כולו לצבא. קו ישר מחבר בין סבלם של בוני הפירמידות במצרים לפירמידות הגולגולות במונגוליה במאה הארבע-עשרה, ולבונקרים שהורה אנוור הוג'ה לבנות באלבניה. אולי אין זה מקרי שהמוזיאון שנפתח בטירנה ב-1988 ובו הוצגה מורשתו של הוג'ה, נבנה כפירמידת זכוכית.

"היא הוסיפה להפגין את ולדנותה בחום החמה היוקדת, אך הוולדות שיצאו מקרבה היו זערוריות. הן הוקמו בארצות אחרות ובזמנים אחרים, תחת ממשלות שונות ומשונות ובמשטרים שהתבססו על מעמדות שונים ושהתקשו להאמין כי ראשיתם במדבר סהרה. תמיד היו מוגנים בחסות היותם סמויים ורק בשני מקרים טעו והניחו לראותם כמי שמסכות הזוועה נקרעות או נשמטות בשוגג מפניהם. המקרה הראשון היה גלעדי הראשים של טימור הפיסח. השני אירע שש-מאות שנים לאחר מכן בארץ האִילִירִים העתיקה, שכיום מתגוררים בה צאצאיהם, האַלְבָּנִים. כבמשגל העולמות שדמיינו הקדמונים, ששפע הזרע והביציות הניטח בו מביא לעולם המוני יצורים או עצמים שמֵימיים, הפירמידה הזקֵנה הביאה לעולם לא אלפים אלא מאות אלפים מוולדותיה. כינו אותם "בונקרים" ואם כי היו קטנטנים בהשוואה לאִמם הרי כל אחד מהם היה מבעית כמוה ונשָּׂא של טירופה. תיל עבר בתוכם, שבוי בין גושי בטון. כך תוכננו בעבר בידי קָרָה הוּלֶג. המילה "אחדוּת" צוירה עליהם תכופות והורתה, שהבונקרים קיבלו השראה לא רק מהפירמידה, אִמם-הוֹרָתָם, כי אם גם ממגדלי הראשים, ושהחלום הישן לחבר את מוחות כל בני-האדם ברעיון אחד ויחיד יכול להתגשם אך ורק באמצעות תיל המושחל בגולגלות ושומר על אחדותן".

רמי סערי תרגם את הספר מאלבנית, והוסיף אחרית דבר אודות הסופר ויצירתו. האגיפטולוגית אורלי גולדווסר הוסיפה אף היא אחרית דבר, ובה היא כותבת בין השאר על העובדה שההיסטוריה של מצרים העתיקה מתיחסת בעיקר למאיון העליון, בעוד לכל האחרים כמעט לא נותר זכר חומרי. מומלץ לקרוא את שתיהן.

איסמעיל קאדרה, כתמיד, חד, ברור וציני. במפתיע הוא אפילו משעשע לעתים. "הפירמידה" הוא סיפור חי ואמין, הנכנס אל הלב ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

Piramida – Ismail Kadare

כרמל

2000 (1992)

תרגום מאלבנית: רמי סערי

שנים-עשר סיפורים נפרדים מרכיבים את הספר. זוגיות במשבר מתמשך מצויה בדרך כזו או אחרת ברובם ככולם, אך פרט לכך המשותף ביניהם הוא רק כשרונה של כנרת רובינשטיין להעמיד דמויות משכנעות בעלות סיפור מובחן ומלא בתוך הסד של מספר עמודים מצומצם.

בין הדמויות נמצא עובדת זרה המפתחת אובססיה טרגית לאחיה השרמנטי אך התלותי של המספרת; שוטר עזר בן ששים העוקב באובססיביות אחרי אשה שגילה מחצית משלו; נער מחונן הנתון להשפעתו של נער אחר; גבר שנסחט בעקבות בגידה באשתו; חברות מתמשכת ובלתי מאוזנת בין שתי נשים; אם לתינוק בן שישה שבועות שמנסה לתמרן בין צרכיו למטלותיה האחרות; רופאת שיניים הנשואה לבעל חולני, והמטופלת שלה שסילקה מביתה את בנה העצל והמסומם; זוג שצופה בהתנהגותו של זוג אחר בבית הקפה, וכולם יחד צופים בזוג שלישי על מסך הקולנוע; אשה שמתמודדת עם בעל מנותק ועם חובות שהותיר הבן שמת; אשה שמגיעה חרדה אל הרופא לקבל תוצאות בדיקות; גבר ואשה שהוסטו ממסלולם בעקבות תאונת דרכים; ואחות שנוכחת בטקס הנצחה בלתי הולם לאחיה המת. גיבורי הסיפורים מתוארים בנקודות מסוימות בחייהם, ובכל זאת הסופרת מצליחה ליצור מעין היכרות מתמשכת אתם, והסיפורים אינם נחווים כאפיזודות מנותקות אלא כפרק ברצף חיים.

למעט סיפור אחד שלא דיבר אלי, הערכתי את כולם. האהובים עלי במיוחד היו "אביתר" ו"התור שלה". הראשון מתאר בחיות רבה את התשישות של אם לתינוק, הנוסעת ביום חם לרשום את בתה לקייטנה, ומנסה להתמודד בו-זמנית עם מזג האויר, עם תינוק שסדר יומו טרם התקבע, עם תחושת חובה כלפי ילדיה הגדולים יותר, עם מגרש חניה עמוס, והכל מציף אותה עד שבירה. השני מוביל אשה אל רופא, שזימן אותה כדי לקבל פענוח של בדיקות שערכה, ובמקום לגלות אמפתיה הוא מתייחס אליה כאל "מקרה".

מומלץ.

עמדה וכרמל

2023

משה זונשיין, עיתונאי וסופר שחי בורשה, ביקש להעלות על הכתב את כל מה שיכול להזכר בו מן האזור היהודי קודם שחרב. הרחובות, המוכרים מתיאורי הגטו מוכי הרעב והאימה, שבים ומתמלאים חיים תחת עטו, אנשים מתרוצצים בהם הנה ושוב, סוחרים, עמלים, לומדים, אוהבים ומתקוטטים, מתמודדים עם צרות היומיום ובלתי מודעים לצלו של האסון המרחף. למרות צל זה, שהקורא אינו יכול שלא להיות מודע לו, "ורשה היהודית", כפי שמצוין בצדק באחרית הדבר, אינו "ספר יזכור". למעט אזכורים בודדים של האובדן, הספר הוא חגיגה של חיים, על היפה והקשה שבהם.

זונשיין משוטט בין הרחובות והסמטאות המרכיבים את השכונה היהודית, כל רחוב ואופיו השונה – רחוב מעבדי העורות ורחוב הנוכלים, רחוב עני ורחוב מרווח. כל אחד מהם הוא "ישות" קולקטיבית הדוברת בגוף יחיד, מעין שבט לעצמו, שאינו אמור להטמע באחרים: "איש לא יודע בסמוצ'ה איך נעשה משה הגבוה אחד משלהם. נראה שהתגנב לתוך החבורה, והתקבל בה עם הזמן. סמוצ'ה שכח שמשה בא מוולינסקה – הרחוב היריב – ושבילדותו היה כנראה גנב לא קטן". הוא מתאר את אורחות היומיום מבוקר עד לילה, את דומית השבתות, מבקר בגן הציבורי, בשטיבל, בספרית ההשאלה הראשונה, לומד עם הילדים בחדר, חוגג את החגים וארועים משפחתיים, פוגש דמויות המושכות את הלב. סגנונו מרנין, מדויק, משועשע לעתים – "הגביר נהג לחכות קצת [בטרם עלה לכרכרה], כדי שבינתים יתאסף קהל צופים גדול שיתפוצץ מקנאה" – והוא מתבונן בעבר באהבה אך במבט מפוכח.

ורשה היהודית סואנת, דחוסה, ומכורח הנסיבות מסוגרת במידה רבה. הרחובות שאינם יהודיים מכונים "הרחובות ההם", וטוב ליהודים שיתרחקו מהם, כדי שלא יפלו קורבן להצקות ולהתעללות: "בכל מקום היו דודים ודודות, אפילו בדרך-גרויץ, שבה נערי הגויים היו זורקים אבנים בשבת יפה אחר הצהרים, שבה הלכנו אל הדוד ליפה או אל הדוד וולף-בר", מספר זונשיין. רבים מתושבי המקום היו עניים, אך מוסדות הצדקה וגמילות החסדים שגשגו, שכן "מי שאינו מקבל חייב לתת – ידע כל יהודי בורשה", ושבת לא היתה שבת ללא תרומת מזון לנציגי מוסד "בית לחם", אחד מעשרות ארגוני צדקה, שהיו מסתובבים ברחובות החל משחר יום שישי כשהם מזמרים "שבת שלום, יהודים!", ואוספים מזון עבור מי שידם לא היתה משגת להשיג מזון לשבת.

לספר נלווים מבוא מאת נתן כהן ואחרית דבר מאת בני מר, שגם תרגם יפה. כדאי לקרוא את שניהם.

ברחוב גנשה, במקום שהוא חצה לפנים את רחוב זמנהוף, עומדת אנדרטה לזכר הגיבורים שנפלו בגטו ורשה. למרגלות האנדרטה דולק נר תמיד. הלהבה היא הדבר החי היחיד בגיא צלמוות זה. היא הדבר היחיד המזכיר שפעם היו פה חיים.

יידיש ווארשע – משה זאנשיין

כרמל

2022 (1954)

תרגום מיידיש: בני מר

על העטיפה: רחוב נלבקי פינת פרנצ’ישקנסקה, 1934. תצלום: וילם ואן דה פול

ג'וד פולי, שגדל כילד יתום בכפר, שאף לחרוג מגבולות עולם העמל צר האופקים אל מחוזות ההשכלה. בעמל ליקט ספרים ישנים, ולמד בכוחות עצמו מכל הבא ליד. מחוז חלומותיו היתה העיר כרייסטמינסטר על מכללותיה, שבהן ביקש להשתלב בעקבות המורה פילוטסון שעזב את משרתו בכפר למטרה דומה, להרחיב את השכלתו ולהגיע למעמד של כומר נכבד. תומס הארדי סלל עבור גיבורו מסלול רצוף כשלונות ואכזבות, שמהן הצליח להתרומם שוב ושוב רק כדי למעוד אל הנפילה הבאה. תחילה פותה באמתלת שווא להנשא לאשה קרת-לב, ארוע שסתם את הגולל על תכניותיו ללמוד. כשנטשה אותו היה חופשי לעבור לעיר, אך גילה שעוניו ומעמדו כסתת אבן מנעו ממנו את הכניסה אל שערי האקדמיה. כשהתברר לו שפילוטסון, האיש שבדמיונו היווה מופת וסמן, ויתר על תכניותיו היפות, כמעט אמר נואש. בלית ברירה ברר לעצמו נתיב חדש של מטיף, איש כמורה צנוע ללא סיכוי לקידום ולרווחה. מנתיב זה הוסט בשל האהבה לסו הנון-קונפורמיסטית.

סו בריידהד, דודניתו של ג'וד, היא דמות שאינה משתלבת בסטראוטיפים ובמוסכמות של זמנה. כמו ג'וד, אף היא בת להורים שנישואיהם התפרקו. היא רכשה השכלה מסוימת, בחרה לעצמה מקצוע כאמנית, ופרנסה את עצמה. היא מתעבת את הדוגמטיות הדתית, מזלזלת בכללים נוקשים של מותר ואסור, אם אינם הגיוניים בעיניה, מאמינה בשוויון בין גברים ונשים וביכולתם לקיים ביניהם קשר המבוסס על חברות, סולדת מרעיון הנישואים הכופים אהבה נצחית שאינה אפשרית, ונרתעת מקשר מיני, אולי משום אלמנט הכניעה ואיבוד השליטה שבו, אולי משום קרירות גופנית, ואולי משום היותה, כדבריו של ג'וד, אדם רוחני. דיעותיה יוצאות הדופן מזעזעות מעט את ג'וד, אך בהדרגה, מתוך אהבה ומתוך שכנוע, הוא מאמץ אותן.

למרות האהבה המתפתחת בין שתי הנפשות התאומות הללו, הצעירים המשלימים זה את זה, סו, שנתנה לפילוטסון את הבטחתה להנשא לו, עומדת במילתה. כשפילוטסון מבין עד כמה היא סולדת ממנו, הוא נענה לבקשתה להניח לה ללכת. הוא עתיד לשלם מחיר יקר על נדיבות לבו כשיפוטר מעבודתו אחרי שנדיבותו תגונה על ידי עיני מעסיקיו כהסכמה לניאוף. סו וג'וד, שניהם אינם גרושים כדין, עתידים לחוות קשיים בשל אורח החיים בו בחרו, ואהבתם תעמוד במבחנים רבים.

האם ניתן לחיות במנותק מערכי התקופה ולא לשלם מחיר? פילוטסון, למרות שהוא עצמו נוהג כלפי סו שלא כמקובל, סבור כי בתרבות ישנה כמו שלנו אינך יכול לדבוק בחוש הצדק והיושר האינסטינקטיבי והבלתי מרוסן שלך בלי לבוא על ענשך. מן ההכרח לפעול על פי חוש צדק ויושר נרכש ומתורבת, אם ברצונך ליהנות ממנת רווחה וכבוד ממוצעת, ולהניח לנדיבות הלב הלא-מתורבתת לדאוג לעצמה.

"ג'וד האלמוני" זכה לקיתון של צוננים – עותק ממנו אף נשרף – כשראה אור בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, בשל אמירות שערוריתיות לזמנן שנכללו בו. "אני מתעבת אחיזת עיניים כזו שמנסה לטייח ברעיונות כנסיתיים מופשטים אהבת אנוש נלהבת וטבעית כל כך, כמו זו הטמונה בשירה גדולה ולוהטת זו!", אומרת סו על שיר השירים, ועל המוסד הכנסייתי בכלל. "זה זר לטבעו של אדם להמשיך לאהוב אדם כאשר נאמר לו שהוא חייב ועתיד להיות אהובו של אדם זה", היא מסבירה את התנגדותה להיקשרות בנישואים. "החתן שלי בוחר בי מרצונו ולשביעות רצונו. אבל אני לא בוחרת בו. מישהו מוסר אותי לו, כמו אתון או עז", היא מביעה את רתיעתה ממהלך הטקס. "אני לא מבין מדוע האשה והילדים לא יהיו היחידה החברתית ללא הגבר", אומר פילוטסון כשהוא חושב לעומק על קשרים משפחתיים בעקבות בקשתה של סו לפרק את החוזה ביניהם. "לא הגיע זמננו! הרעיונות שלנו הקדימו את זמנם בחמישים שנה מכדי שיביאו לנו איזושהי תועלת", מסכם ג'וד את חייו השבורים.

תומס הארדי כתב ספר קודר, פסימי לזמנו עם תקווה לעתיד משוחרר יותר. הוא מעביר תחת שבט ביקורתו את השיטה המעמדית שאינה מאפשרת לחלשים ולעניים לפרוץ ולהתקדם, את הדוֹגמוֹת של הממסד הדתי, ואת התפיסות החברתיות המאובנות שאינן מאפשרות את היחוד של הפרט. "חשבתי לי שהדפוסים החברתיים שהתרבות משבצת אותנו בהם, אין להם קשר לצורות הממשיות שלנו", מבינה סו. את הקדרות הוא מביע הן באמצעות העלילה עצמה, והן בסגנון השוזר שנינות וציניות אפלות. סו היא דמות זוהרת באינטלקט חד ועצמאי, אך היא גם אנושית מאוד, נתונה למצבי רוח, מפגינה עוצמה לצד חולשות. ג'וד הוא כולו לב, תם ותמים בבסיסו, שוחר אך טוב גם כשהוא מועד, ואיתן באמונותיו משעה שהוא משתכנע בתקפותן. שניהם יחד קוראים תיגר על המוסכמות, ומנהלים מאבק מעורר השראה והזדהות להגשמת אידיאלים רוחניים בעולם שנדמה שקשר נגדם.

לספר מצורפים מבוא ודברי סיכום מאת הסופר, הדנים בין השאר באופן בו התקבלה, או לא התקבלה, היצירה, שהיא הפרוזה האחרונה שכתב. כמו כן מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ה"מ דלסקי, שעניינה בעיקר המבנה של הספר והדינמיקה שבין הדמויות. עודד פלד תרגם יפה, הזמן שחלף מאז פרסומו של הספר לא שחק את איכויותיו ההגותיות והספרותיות, והוא מושך לב ומעורר מחשבה.

Jude the Obscure – Thomas Hardy

כרמל

2002 (1895)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

כותרת משנה: המאבק על הצלת יהודי הונגריה

באוקטובר 1944, אחרי הפוגה בגירוש יהודי הונגריה להשמדה, השתלטה מפלגת צלב החץ על השלטון. אייכמן ועוזריו שבו לבודפשט בכוחות מחודשים, ובנובמבר המושלג והקפוא החלו להצעיד עשרות אלפי יהודים, ללא מזון ולא קורת גג, אל גבול אוסטריה. לכאורה היו הצועדים מיועדים לעבודות, בפועל היה מדובר בצעדות מוות לכל דבר. משה קראוס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, עבד ללא ליאות עם נציגי מדינות זרות, כדי להנפיק תעודות חסות לצועדים. נציגי שוויץ, שבדיה וספרד, ביניהם קרל לוץ וראול ולנברג, יצאו בעקבות השיירות, והצליחו לשלוף מהן אלפים מן היהודים ולהציל את חייהם. ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שאת רוב זמנו באותם ימים העביר מחוץ להונגריה בחברת אנשי מנגנון גרמנים, כתב כך במכתב בזמן אמת: "לפי דו״חות חד־משמעיים מהגבול מקבלים השלטונות הגרמנים את היהודים ומטפלים בהם באופן אנושי. רוחצים אותם ונותנים להם מזון מספיק ושולחים אותם הלאה ברכבת. כפי שאחד מקציני המשנה של אייכיץ [אייכמן] מסביר: 'אורו פני היהודים בהגיעם לגבול הגרמני'". ניגוד זה ממחיש בחדות את המקום שאליו הוליכה אותם בחירתם בדרכי פעולה שונות להצלת נפשות.

קסטנר בחר לנסות להציל יהודים באמצעות משא ומתן עם הגרמנים. משעה שקיבל את הסכמתם לרכבת המיוחסים, הפך למעשה בן ערובה, ופעל בשירותם להרגיע את מאות אלפי היהודים האחרים כדי לא לפגוע בנסיונות ההצלה של היחידים. גם כשהיה לו ברור שהוא קורבן לרמאות ולסחיטה מתמשכת, גם כשהגורל הצפוי ליהודי הונגריה היה ידוע לו בוודאות, לא התנער מן הבחירה בדרכו השגויה. קל לומר היום, מן הנוחות של הספה בסלון, ששגה, והעובדה שזכה לתמיכת ההנהגה בארץ-ישראל מן הסתם סייעה לבצר אותו בעמדותיו, גם אם דברים שאמר מפעם לפעם העידו על הבנתו שהוא משמש כלי בידי הגרמנים. לעומת זאת, בלתי אפשרי למצוא הצדקה להתייצבותו, בהתנדבות, להעיד לטובת הרוצחים, ביניהם עוזריו הקרובים של אייכמן, אחרי המלחמה, בשעה שהוא עצמו סיפר סמוך לסיום המלחמה שידע שהם מבקשים להשתמש בו כאליבי.

קראוס התנער בשלב מוקדם מדרכו של קסטנר, ובחר להסתמך על הנציגויות הזרות. בניגוד לקסטנר, שנתמך על ידי ראשי הישוב, קראוס, איש המזרחי, עמד בפני נסיונות הדחה חוזרים ונשנים, ומשרדו קופח בחלוקת המשאבים. פעילותו התרכזה במאמצי עליה, והוא קשר קשרים קרובים ורבי ערך עם נציגים זרים ועם בעלי תפקידי מפתח הונגרים. כשהנהגת הישוב ונציגיה בהונגריה נקטו בקשר של השתקה באשר לגורל היהודים, קראוס חיבר מסמך מקיף שהסתמך על דוח ורבה-וצלר. המסמך, שהופץ על ידי ג'ורג'ה מנטלו, הביא סוף סוף ללחץ בינלאומי, שבזכותו עצרה הונגריה את גירוש היהודים. בתקופת הכיבוש עסק קראוס, כאמור, בהנפקת תעודות חסות, והיה אחד האישים המרכזיים בהפעלת בית הזכוכית, שבו הונפקו תעודות, ובו, כאחד ממאה ועשרים בתי מחסה, מצאו מגן אלפי יהודים. לפחות ארבעים אלף מקרי הצלה נזקפים לזכות יוזמותיו.

אחרי המלחמה זכה קסטנר בחיבוק הממסד, שאף נחלץ להגנתו נוכח האשמותיו של גרינוולד. קראוס, שלא היה מאנ"ש, נדחק אל השיכחה, התקשה למצוא עבודה, וזכה להתעלמות גורפת, גם כשהוענקו כבוד והוקרה לנציגים הזרים שאיתם עבד לילות כימים בתקופת הכיבוש.

אילה נדיבי, במחקר מדוקדק ומפורט, מבקשת להשיב לקראוס את הכבוד המגיע לו, וגם לקבוע מסמרות באשר להתנהלותו הבעייתית של קסטנר. בדומה לרות לנדאו ב"מחיר השתיקה" המאוחר יותר, גם היא זוקפת לחובתו של קסטנר את הכניעה לדרישת הגרמנים להרגיע את הציבור, את שתיקתו ואת יצירת מצג השווא של גירוש לצורך עבודה. נדיבי מתארת את ההתרחשויות בהונגריה מתחילת המלחמה ועד סיומה, עוקבת אחר כל מסמך וכל העברת כספים, ועומדת על היחסים הכאוטיים והמזיקים בין המפלגות היהודיות-ישראליות השונות, שהיו מסוכסכות ממש עד הכיבוש, ושבו להתכתש מיד אחרי השחרור. היא מציגה דמויות מופת שנחלצו לסייע, ובראשן קרל לוץ השוייצרי המופתי, ששילם מחיר אישי כבד על סיועו ליהודים, חוסה קונטררס האל-סלוודורי וראול ולנברג. מנגד היא מספרת על מסכת הרמיה שהפעילו אייכמן ואנשיו, ביניהם דיטר ויסליצני והרמן קרומיי (קסטנר העיד לטובת שניהם אחרי המלחמה), כדי למצב את התפיסה של הגרמני הטוב מול ההונגרי הרע, להרדים את הציבור היהודי ולגרום לו להתייצב בצייתנות ברציפי הרכבות. משפט קסטנר זוכה אף הוא לתיאור מפורט כהמשכו של העימות בין גישת קסטנר מצד אחד לזו של קראוס מצד שני. הכותבת מעבירה ביקורת קשה על התנהלות הנהגת הישוב בתקופת המלחמה, וגם על נסיונות ההסתרה והטיוח בשנים שאחריה. מסקנותיה נחרצות מאוד, ולמרות שאיני מפקפקת בעובדות שעליהן היא מסתמכת, ונטיית לבי קרובה לשלה, אני נוטה פחות לקביעות חד משמעיות. מקובלת עלי מאוד אמירתו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטאט: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם".

"בין קראוס לקסטנר" קשה מאוד לקריאה, לא בגלל סגנונו, אלא משום המועקה הנפשית הנובעת מירידה לפרטי הפרטים של היומיום הנורא, ומשום התחושה הקשה שאולי הוחמצה בהונגריה האפשרות להציל נפשות רבות יותר. למרות הקושי, ובזכות שפע המידע, שחלקו היה לי חדש, הספר מומלץ מאוד.

כרמל

2014

"טוב ויפה היה שם בפנגיאה, ונדמה היה שטוב ויפה יהיה שם לעולם, אבל פתאם, יום אחד, ללא כל אזהרה מוקדמת, קרה משהו רע, רעם גדול עלה מעומק קרביה של פנגיאה, רעש שלא נשמע כמוהו מעולם, רעש שהרעיד אותה, טלטל אותה, ביקע אותה ופורר אותה". סיפורה של יבשת העל הקדומה היה אהוב על דוֹלֶק, קוּבָּה והנייק, ילדיהם של מרקוס וגיז'ה גינסברג. סיפורה של היבשת הפך בידיה של גילה ג. שחר, בתו של קובה, סמל לקורות משפחתה.

משפחת גינסברג התגוררה בנובי טארג שבדרום פולין, דור שני לסוחרי קמח ותבואה. עסקיו של מרקוס שגשגו, ואפשרו למשפחה חיי רווחה. למרות אינספור סימני אזהרה, למרות שהאדמה החלה לבעור תחת רגליהם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, סירב מרקוס לנהוג כמנהגם של כמה מקרוביו שמצאו לעצמם חיים חדשים בארצות הברית ובארץ ישראל. "פולין חדשה עומדת בפתח, עולם חדש עומד בפתח", כך האמין בכל לבו. הספר נפתח ב-30 באוגוסט 1942, היום בו נרצחו מרקוס וגיז'ה, וחוזר אחורה בזמן אל דור הוריהם של השניים. צלו של המוות העתידי של בני הזוג מרחף על הספר, כמו גם צלו המאיים של הגורל המצפה לשלושת בניהם. אחד מהם יתגלגל בין מחנות המוות ויינצל ממש ברגע האחרון כשהוא כבר מוזלמן. שני יוברח מפולין לרוסיה. והשלישי יזכה בחיים בסיועו של חסיד אומות העולם אלדו ברונצ'י, ויצטרף כרופא לקרבות העקובים מדם שינהל צבא אנדרס. רוברט וייסמן, הקצין הנאצי שיפקח בקור רוח ובהנאה על מעשי הרצח בנובי טארג, יישפט אחרי המלחמה לשבע שנות מאסר בלבד. תושבי נובי טארג הלא יהודים ידחו באלימות את הניצולים שיבקשו לשוב הביתה.

"בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אלי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי", מספרת הסופרת באפילוג.

גילה ג. שחר משחזרת את חיי משפחתה, בעיקר את אלה של משפחת אביה, בתערובת של פרטים ביוגרפיים עובדתיים והשלמות של קטעי שיחות והלכי רוח מדמיונה ומלבה. בלשון פואטית וציורית היא מספרת את שקשה להביע, משלבת עובדות היסטוריות עם הביוגרפיה הפרטית. תמונות מלבבות מחיי משפחה, על רגעיה השמחים והעצובים, הולכות ומתקדרות ומתכנסות לזעקה על הרוע, על הסבל, על טירוף המערכות. כמיהה עזה ונואשת ליחד, לנורמליות, ליציבות שפויה, עולה מן החלומות ומקשרי הלב והנפש חוצי המרחקים שהספר משופע בהם, והלב נחמץ.

"פנגיאה" בסגנונו היחודי מציב יד זכרון לקהילת נובי טארג, ותורם סיפור חיים נוסף למסכת האינסופית של סיפורי החיים שהתבקעו והתפוררו. מומלץ מאוד.

כרמל

2021

ואדים, עולה מברית-המועצות, משורר ולבורנט, מבקש לעצמו הצלחה כמשורר, זוגיות אוהבת, מקום משלו. בסגנון כמו נונסנסי, מתוך נקודת מבטו המעט תמימה ונבוכה של ואדים, לאוניד לוינזון מעביר תחת שבט ביקורתו תופעות חברתיות ופוליטיות. ההווה של הסיפור הוא סביב שנת אלפיים, אך הביקורת עכשווית.

הסופר עובר עם ואדים מארץ מוצאו, שם היה "ז'יד" וסבל מהתגרויות, דרך חבלי העליה, המגורים העלובים שהוקצו לו, הביורוקרטיה והעבודה המונוטונית. ואדים מנסה לשפר את חייו, מעורב בפעילות הועד בבית החולים בו הוא מועסק, משקיע בשיפוץ המבנה בו הוא גר, עובר ברית מילה כדי להרגיש שייך, מנסה לבנות זוגיות, וכל הזמן כותב שירה. אבל, כך נראה, החיים כאן לא נועדו למשוררים, או לאנשים שמבקשים את השקט, את דרך הישר. הוא אינו מבין את הפוליטיקה הישראלית, הולך לאיבוד במבוכי ההסתדרות, מסתייג מאורחות החיים החרדיים, אינו משתלב בתרבות המקומית. בצר לו, ואדים מדבר עם אלוהים. תשובות ענייניות הוא לא מקבל.

"אלוהים, איפה אתה? אני כבר לא יכול להיות לבד. אני עייף! אני עצבני! אין לי תשובה על אף שאלה! למה אתה לא עונה? פגעתי בך? אתה כאן? לאן נעלמת? איך אוכל לדעת שאתה פה? אתה בריא?" "נשבר לי ממך, ואדים!" נשמע קול עייף. "קום!" ואדים קפץ מהספה. "ועכשיו הכה בקיר עם מַטֶּה." "אבל אין לי מטה!" "אז תכה עם הרגל." "איפה בדיוק?" "איפה שאתה רוצה." ואדים רץ לעבר קיר האורווה והכה בו. מהקיר יצאו מים: בהתחלה קילוח דק, ואחר כך זרם עז. "מה עכשיו?" שאל ואדים בדריכות. "מה זאת אומרת? תזמין אינסטלטור!"

האם אפשר להסתפק ביכולת לדעת לבצע בדייקנות פעולות פשוטות? מתחלפות ממשלות, מתפרקות מדינות, מתנגשות ציביליזציות, הקרייריסטים מנצחים ומפסידים, ולך יום אחרי יום יש רומן צנוע עם עצמך. עורך טסט, מקבל תוצאות. ביום המחרת שוב עורך טסט, מקבל תוצאות. מתחיל להיראות כאילו אתה אטלס, מחזיק את העולם על הכתפיים. בקנה מידה צנוע הוא מנסה לשפר את העולם: בחנות ספרים הוא מוצא ספר של פושקין שנמכר תמורת חמישה שקלים, השפלה כלפי הספרות הרוסית, וקונה אותו. "הצלתי את פושקין. העליתי את מדד הרוחניות, לא עמדתי מנגד".

"שלום אלוהים!" כתוב, כאמור, בסגנון קליל לכאורה, על סף השתטות, שעומד בניגוד חריף למסר הכואב, ולפעמים זועם, שלו. לקח לי קצת זמן לקלוט את אישיותו של ואדים ואת אופיו. תחילה הצטייר לי כקורבן חדל-אישים, אבל הוא רחוק מזה. התסכול שלו אינו נובע מחוסר יכולת או מחוסר כישורים, אלא מן הזרוּת, מן הציפיות הגבוהות והלגיטימיות ומהתנפצותן מול המציאות.

לאוניד לוינזון, שעלה לארץ ב-1991, כותב ברוסית. זהו ספרו השני אחרי "ילדי פושקין", שאותו לא קראתי, אבל כעת אני סקרנית לקרוא.

האיור שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של אנסטסיה נילסקיה, Anastasia Nilskaya

מיוחד ומומלץ.

Hello God! – Leonid Levinzon

כרמל

2021

עריכה: תלמה פרויד

תרגום מרוסית: חוה ברכה קורזקוב, טניה חזנובסקי, תומר שריג

לפני מספר שנים, במפגש שנכחתי בו עם מי שהוצג כניצול שואה, אמר הדובר לאנשים שהתכנסו לשמוע אותו: "אני לא ניצול שואה. אתם ניצולים, כי לא הייתם שם. אני שורד", מילים שהותירו רושם עז על השומעים. ד"ר נוימן, הפסיכיאטר המטפל במרתה קראוס, גיבורת הספר, אומר דברים דומים: "אנשים אלה שרדו, אבל לא ניצלו". מיום השחרור מן המחנות וממש עד יום מותה, חייה של מרתה, כמו חייהם של רבים כמוה, היו מאבק הישרדות מתמשך ומתיש. כלפי חוץ ניהלה חיים רגילים, אפילו מאושרים, הקימה משפחה, העסיקה את עצמה בתחביבים יצירתיים. אבל בתוכה הסתתר בונקר שחור, שכולם ידעו לא להתקרב אליו. גם בתוכו של אנדי, בעלה המגונן, הסלע התומך והיציב שלה, שררה אימה חשכה. ברגע נדיר של חולשה אמר לד"ר נוימן: "אי אפשר להיות באמת אני ולחיות עם הזכרונות הנוראיים האלה […] אתה חייב להיות מתחזה, חייב לשכוח ולשחק תפקיד אחר, אחרת זו התמוטטות כללית". כמו שורדי שואה רבים אחרים, בחרו שניהם להדחיק את הזכרונות, לא לדבר עליהם בינם לבין עצמם, ובודאי לא לומר עליהם דבר לילדיהם. אולי עשו זאת מפחד לפתוח את הדלת לכאב, אולי מאהבה ומרצון לגונן.  

כל ה"רגילות" הזו קרסה ביום אחד, כשמרתה זיהתה באקראי אשה ששימשה כקאפו במחנה, וכמעט הביאה לשליחתה אל תאי הגזים. הקריסה הזו הובילה אותה לאשפוז ממושך במחלקה הפסיכיאטרית, שם בטיפול משולב של תרופות ושיחות, הובלה בסבלנות ובהדרגה חזרה אל היכולת לשוב אל החיים. כשמצאה בעצמה את הכוחות לשבת ולכתוב את זכרונותיה, שב אליה הבטחון בעצמה. במחברות, שמאוחר יותר מסרה לבתה, כתבה בעיקר על חייה כילדה וכנערה. למרות הזמן והשתיקות, מתחת לשכבות שחורות משחור, יש בתוכה זכרונות טובים, חיים שלמים של משפחה, של ילדות מאושרת. כמה טוב שזה נשאר. כמה קשה. על גלגוליה במחנות כתבה בתמציתיות, מתרכזת יותר בדיווח ופחות ברגש. אולי בגלל הקושי להתמודד בעצמה, אולי משום שאין בכוחן של מלים ללכוד את הזוועה, ואולי משום שמראש ייעדה את הדברים לילדיה, ושוב לא רצתה להכביד ולהכאיב.

טלילה קוש ביססה את סיפורה של מרתה על דמותה של אמה, מרתה קוש-וולנר, ועל דמויות בני משפחתה, המוזכרים בסיפור בשמותיהם האמיתיים, ורקמה את הסיפור סביב המחברות שכתבה האם. המחברות עצמן, כפי שנכתבו, כולל שגיאות כתיב מעטות של מי שעברית לא היתה שפת ילדותה, נכללות במלואן בספר, והן רהוטות ומרגשות. תיאור התהליך הטיפולי, התופס את מרביתו של הספר, מעלה נושאים מעניינים רבים. ביניהם, ההסתערות של שורדי המחנות על החיים, מבלי להרשות לעצמם להתאבל או לטפל במה שחרב בתוכם, עובדה שאולי פגעה ביכולת ההתמודדות שלהם בהמשך; ההחלטות שחרצו גורלות, כמו זו של אביה של מרתה, שסירב לאפשר לבנותיו להסתתר תחת זהות נוצרית והעדיף שלכל המשפחה יהיה גורל משותף; כוחו של הקשר בין מרתה ואחותה אריקה, שאולי תרם להשרדותן – הן רק אמרו ששרדו כי היו יחד, כי נשאר בתוכן גרעין של כוח מזין, גרעין אוהב ומגן של המשפחה, אפילו שכבר לא היתה; ועוד.

"המחברות של מרתה" הוא מצבת זכרון רגישה ואוהבת לאמה של הכותבת, ולבני משפחתה ולחבריה משוּרָני שבסלובקיה שלא שרדו.

כרמל

2021