תגית: כרתים

"זורבה היווני" מסופר מפיו של אינטלקטואל, גבר צעיר כבן שלושים וחמש, שנוסע לכרתים כבעליו של מכרה פחם. במקביל לעיסוק הארצי, הוא מתכנן להמשיך בעבודתו הרוחנית ולכתוב ספר אודות בודהא. ברגע זה בחייו הוא מצוי על פרשת דרכים, נפרד מחבר קרוב, ותוהה על אורחות חייו לאחר שנפגע מקביעתו של אותו חבר שכינה אותו "תולע ספרים". בדרכו לכרתים הוא פוגש את זורבה, פועל מחוספס כבן ששים וחמש, שמציע את עצמו כמנהל תפעולי של המכרה. למרות ששני הגברים שונים מאוד זה מזה, ואולי דווקא משום כך, נפשותיהם נקשרות זו לזו.

הספר מעמת את תפיסות העולם של שני גיבוריו. זורבה מחלק את בני האדם לשלוש קבוצות: אלה שהופכים את האוכל לשומן ולצואה, הווה אומר, מסתפקים בשרידות. אלה שבקיצוניות ההפוכה – דוגמת המספר – הופכים אותו לאלוהים, כלומר מחפשים ללא הרף ובכל דבר משמעות רוחנית. ואלה – כמו זורבה עצמו – הבוחרים בשביל הביניים, ומזונם הופך לעבודה ולבדיחות דעת.

זורבה, נטול השכלה, חווה את העולם בחושיו, והמספר מתרשם כי בעיניו של זורבה, כמו בעיני אדם הראשון, היה העולם ומלואו חזיון כביר, עצום. מעל לראשו ממש נעו הכוכבים במסילותיהם, והים הכה על צדעיו. הוא חי והרגיש את הארץ ואת המים, את בעלי-החיים ואת אלוהים, בלי התערבותו המסלפת של השכל. חברו המלומד, הרגיל ללשון המופשטת ולהמרת הנפש לאינטלקט, חווה את העולם באופן אחר. כך, לדוגמא, בעוד זורבה שרוי ביגון עמוק לאחר מקרה רצח שארע בסביבתם, המספר מתנתק מעולם הרגש: כדרכי הגועלית, הבלתי-אנושית, הצלחתי שוב לסרס את המציאות ולצמצמה עד כדי הפשטה, בסלקי מתוכה את הדם, הבשר והעצמות, ובקשרי אותה עם חוקי היקום הנצחיים. לבסוף הגעתי לידי המסקנה האיומה, כי כל מה שקרה היה הכרחי. יתר על כן: כל זה עוד הוסיף להרמוניה האוניברסלית. מצאתי לי נחמה מסואבת סופית: מן הדין הוא שכל מה שקרה צריך היה לקרות.

זורבה הוא אדם חברותי, מתחבב בקלות, מתערה ללא קושי בציבור. המספר שונה ממנו גם בהיבט זה. בעוד זורבה מחזר אחר בעלת פונדק מקומית, המספר מעיד על עצמו כי חיי נתעו בדרך לא-דרך, ומגעי עם בני אדם נתמעט עתה עד כדי שיחת-יחיד בלבד. ירדתי למין בירא עמיקתא כזו, שאילו חייב הייתי לבחור בין אהבה–לאשה ובין קריאת ספר על אודות האהבה, הייתי בוחר בספר.

זורבה, המבוגר והמנוסה יותר, מגובש למדי בתפיסותיו, שהתחשלו בין השאר במלחמות הבלקן, בהן הפך לרוצח ברשות ומתוך להט פטריוטי. חוויותיו הובילו אותו להכרה שכל בני האדם דומים, ושהפטריוטיות היא רעה חולה. "כל זמן שיש 'ארצות'", כך הוא אומר, "יישאר האדם כחית-טרף, כחית-טרף איומה". המספר, לעומתו, הוא פטריוט יווני, המושפע במידה רבה מן הלהט שמפגין החבר ממנו נפרד בפתח הספר.

אולי בשל גילו הצעיר, ואולי בשל נטייתו לחקור כל פרט בסביבתו, כולל חקירה עצמית, המספר מרבה להשוות את עצמו אל זורבה, ולתהות דרכו של מי טובה יותר. הוא פתוח לערער על תפיסותיו שלו, עד כדי התנערות מן האידאל הבודהיסטי שבו אחז. לנוכח זורבה הנהנתן, המביע את עצמו בנגינה ובריקוד כשאוזלות מילותיו, תוהה המספר על רעיון ההתנתקות מן החומר המגולם בבודהא, והתפיסה שקודם לכן נראתה בעיניו כיעד נשגב הופכת, כהגדרתו, לכוח עצום של הרס האורב בתוכו.

למרות האמור לעיל, אף אחד מן השניים לא יעבור מהפך של ממש, ושניהם גם יחד לא ימצאו תשובה לשאלת  תכליתם של החיים, שהיא השאלה המטרידה אותם ביותר. אין בכך כדי לאכזב, שכן עצם תהליך הגישוש להכרת עולמו של האחר מרתק.

עוד על עולמם הפנימי של שני הגברים ניתן ללמוד מן הציטוטים שבאתר "בין המרכאות".

בנוסף לעיסוק בקשר שבין שני הגברים, הספר נוגע בביקורתיות בנושאים חברתיים. בין שאר נושאים, הוא מעביר ביקורת קשה על צביעות אנשי הכנסיה באמצעות תיאור דמויות ממנזר סמוך למכרה, ומתאר את הדינמיקה החברתית בכפר ואת כוחה הרצחני של העדריות, המונעת מדעות קדומות.

אי נוחות רבה נגרמת מן היחס לנשים, שתופס נתח גדול ממחשבותיהם של גיבורי הספר. זורבה סבור שהאשה היא יצור חלש, הזקוק לחיזוקים תמידיים, ושתכלית חייה היא תשומת לבו של הגבר: "האשה, אני אומר לך, היא יצור חולני, רגיש. אם אינך אומר לה שאתה אוהב אותה ושאתה חושק בה, היא מתחילה לבכות. אפשר שהיא אינה רוצה בך כלל, אפשר שאתה מעורר בה שאט-נפש, אפשר שהיא תאמר לך 'לא'. זוהי פרשה בפני עצמה. אבל כל הגברים הרואים אותה, מן ההכרח שיתאוו לה. זה הדבר שהיא רוצה בו, היצור המסכן". המספר, מצדו, מצטט שיר בודהיסטי: "מי הוא איפוא שיצר את מבוך הפקפוק הזה, את מקדש הזדון הזה, את כד הפשעים הזה, את השדה הזה הזרוע אלפי תרמיות, את שער השאול הזה, את הסל גדוש הערמה הזה, את הרעל הזה שטעמו כדבש למתוק, את הנחושתיים האלה הכובלים את בני-התמותה אל האדמה, את האשה?". הנשים הבודדות בספר הן או נלעגות או דֶמוניות, ונדמה שאין להן קיום משל עצמן.

קראתי את הספר בתרגומו הישן, שנעשה ב-1954 מאנגלית ולא משפת המקור. לטעמי, התרגום מיושן, ולמרות שלא קראתי את התרגום החדש של אמיר צוקרמן מיוונית, אני מניחה שהוא עדכני יותר ונאמן יותר למקור.

הרישום הנאה על העטיפה הוא פרי מכחולו של דן גלברט.

זורבה הוא אדם שמתחבב בקלות (ואולי לסירטאקי של אנתוני קווין יש בכך חלק), בין אם מקבלים את תפיסת עולמו ובין אם לאו. המספר, הבוחן את עמדותיו שלו מול האלטרנטיבה המגולמת בזורבה, נכנס אף הוא אל הלב. הספר, למרות היותו בעיקר הגותי, נחווה גם כעלילתי, מעלה חיוך ומהנה. למעלה משבעים שנה עברו מאז נכתב, ולא נס ליחו.

Βίος και Πολιτεία του Αλέξη Ζορμπά – Νίκος Καζαντζάκης

עם עובד

1963 (1946)

תרגום מאנגלית: חנוך קלעי