יסמין היא אדריכלית, בת ארבעים פלוס, רווקה ללא ילדים מבחירה. מה שהיא מבקשת, כך היא אומרת, הוא החופש המוחלט, ההפך מחייה של אמה "עם אבא וארבעה סוהרים בצורת אנחנו". היא אוהבת את הלבד שלה, את הפרטיות, את השליטה בסדר היום. היא אוהבת ילדים, כל זמן שהם רק באים להתארח אצל המבוגרת המגניבה שהיא וחוזרים בסופו של דבר להוריהם. הבעיה העיקרית, לדבריה, בבחירה הלגיטימית הזו היא היחס של הסביבה: "מבחינתם זו אנומליה שחורגת מחוקי היסוד הכי עמוקים ולכן ישנן רק שתי אופציות: אחת שאני משקרת, והשניה שאני אומללה. ואם נקצר, אז אצל רובם אני אומללה שמשקרת". הבעיה האמיתית, כפי שהיא עולה מן העלילה, היא שיסמין עצמה לא באמת שלמה עם הבחירה.
יסמין מבקשת לשכנע את עצמה ואת סביבתה, וגם את הקוראים, שטוב לה עם הבחירה שלה, ויש נשים שאכן טוב להן כך, ואין בכך פסול, כמובן. אבל היא עצמה מסתובבת סביב האקס המיתולוגי שלה, נמשכת ונדחית, מושכת ודוחה. היא מתאהבת בדניאל, מאפשרת לו להכנס לחייה, וההתחבטויות האינסופיות שלה בעד ונגד הורסות את הקשר שוב ושוב. כבר שנים היא נפגשת עם פסיכולוג, ודנה אתו בעיקר באותה סוגיה, פגישות שאינן מובילות לשום מקום. תחושה של בחירה מושכלת שהיא שלמה איתה אין כאן. אם כבר, יש כאן אפילו טיעון בעד ה"נורמה", ההפך, כך נראה לי, מכוונת הספר. או ליתר דיוק, מה שיש פה הוא מה שדניאל טוען על סף יאוש: "אני לא בטוח באיזה גיל את תקועה – בגיל שלוש או בגיל מאה".
נוסף להסתובבות הבלתי פוסקת והמתישה סביב אותה נקודה, יש בספר אמירות שטחיות למכביר, רובן סביב גברים-נשים. אני לא בטוחה שאמירות הפוכות, אילו נכתבו על ידי גבר, היו מחליקות בקלות כזו. לצדן יש התיחסות על פני השטח ליחסי יהודים-ערבים, כשיסמין נוטלת, כמובן, את הצד הצדקני והצודק, מטיפה לכל מי שמוכן או לא מוכן לשמוע, בעוד היא עצמה אחוזת דעות קדומות. בכל תחום שהוא, למעט התחום המקצועי, היא לכאורה בטוחה ונחרצת ולמעשה מבולבלת. היה מעניין לקרוא על המתרחש במוחה ובנפשה אילו המסע הזה היה מוביל לאנשהו. הוא לא.
מבחינת התוכן אפוא לא מצאתי במה להאחז. מבחינה מבנית חיבבתי את הרעיון של ההקבלה בין כתב הכמויות המשמש את יסמין בעבודתה המקצועית לנסיון העניק לחייה סדר, מבנה ומסגרת. אין בזה די.
שתים בית הוצאה לאור
2022
סקירות ספרים 