תגית: כתר

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

מאריו הפרואני בן השמונה-עשרה הוקסם משני אנשים. האחת היא דודתו הבוליביאנית חוליה, גרושה כריזמטית המבוגרת ממנו בארבע-עשרה שנים. בתחילת ביקורה אצל משפחתה הענפה בפרו התיחסה חוליה אל מאריו כאל ילד, וניצלה אותו כמלווה לבתי קולנוע כדי לחמוק מארועים משפחתיים, אבל יחסיהם התפתחו לכדי רומן שאותו נאלצו, כמובן, להסתיר. השני הוא פדרו קאמאצ'ו, כותב תסכיתי רדיו בוליביאני, שנשכר על ידי מעסיקיו של מאריו לכתוב עבורם, וזכה להצלחה מסחררת. מאריו, ששואף להיות סופר, ובינתים מתפרנס כמשכתב חדשות שפורסמו ברשתות אחרות כדי לפרסמן ברשת שבה הוא עובד, רואה בפדרו את הכותב האידיאלי. "האיש הקרוב ביותר לאותו יוצר במשרה מלאה, הרדוף ביעודו ומתאווה אליו כאחד, שהכרתי, היה התסכיתן הבוליביאני. לכן הילך עלי קסם רב כל-כך".

פרקי הספר מציגים לסירוגין את סיפורם של מאריו וחוליה, שמתרחש במציאות, ואת התסכיתים שכותב פדרו, ושמתרחשים במוחו היצירתי של הכתבן. בעוד הרומן בין השניים הולך ומתמקד בשאיפה לזוגיות חוקית, היצירות של התסכיתן הולכות ומתבדרות. מוחו החד, שמוקדש כולו אך ורק לכתיבה, מאבד בהדרגה מיקוד. העלילות הנפרדות של התסכיתים מתערבבות זו בזו, והיצירות מתחילות לסבול מחוסר עקביות פנימי. אסונות ניחתים על הגיבורים כדי להתיר עלילות, והטעויות, שתחילה חשו בהן רק השחקנים, הופכות יותר ויותר גלויות למאזינים.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, וזכרתי ממנו את סיפור הרומן. בקריאה חוזרת נהניתי מאוד גם מן התסכיתים. כל אחד מן הפרקים המוקדשים להם הוא סיפור מוצלח בפני עצמו (עד שכאמור הם חדלים להיות מוצלחים), וכמו כל תסכית בהמשכים הם מסתיימים בנקודה קריטית בעלילה ובשורה של שאלות שנועדו להותיר את המאזינים סקרנים לקראת ההמשך. מן הקריאה הראשונה זכרתי גם שהרומן הוא בין הדודה לכתבן, משום שמאריו מתייחס לעצמו ככזה, אבל הפעם התרשמתי שהשאלה מיהו הכתבן יכולה להתפרש בשתי דרכים, והיא יכולה להצביע גם על שני מוקדי חייו של מאריו באותה תקופה – הדודה והתסכיתן.

הכתיבה של מריו ורגס יוסה ססגונית, מורכבת, שופעת הומור, ומאירה תופעות חברתיות. באופן החביב עליו הוא משלב דמויות שהופיעו בספרים אחרים שלו, כמו השוטר ליטומה שכיכב ביצירות נוספות. הספר שואב רבות מן הביוגרפיה האישית של הסופר, כולל נישואיו לגיסתו של דודו מצד אמו, שהיתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. לואיס לנדאו, שתרגם את הספר יחד עם ביאטריס לנדאו, מתייחס לקשר בין הביוגרפיה לעלילה באחרית דבר.

מהנה ומומלץ.

La Tia Julia y el Escibidor – Mario Vergas Llosa

כתר

1984 (1977)

תרגום מספרדית: ביאטריס ולואיס לנדאו

כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק, יליד 1749, סבל כל חייו ממחלת נפש. יתכן שנולד חולה, יתכן שהיתה זו תוצאת החינוך הנוקשה והאכזרי שספג מגיל צעיר, ואשר נועד, כדברי הסופר, להותיר אותו "שבור, כנוע, אחרי שאיבד את כוח הרצון, או אז יוקנה לשליט כל הכוח, כדי שיוותר עליו לטובת מחנכיו". מצד אחד הוא נחשב בחיר אלוהים, שבכוחו לחרוץ גורלות לחיים או למוות ומילתו היא חוק. מצד שני הוא היה בסופו של דבר פיון במשחק פוליטי שהיה גדול מכפי יכולתו להתמודד. על פי העדויות הוא היה נבון ומתקדם בדעותיו, אבל קשייו הנפשיים האפילו על כישוריו, הפכו אותו חסר אונים, ושללו את יכולתו למשול.

אל הסדק הזה שבין השפיות לחוסר היכולת נדחק הרוזן הגרמני יוהאן פרידריך סטרואנסה. בשנת 1767, כשהמלך והמלכה שהו בגרמניה, נקרא סטרואנסה, שהיה רופא, לטפל במלך. הוא התחבב על כריסטיאן וגם על שריו ויועציו, ושנה אחר-כך מונה לרופאו האישי המלך. הקשר בין השניים שגשג בשנים הבאות. האם סטרואנסה אהב את כריסטיאן, כגרסת הספר הזה, או שראה בו אמצעי לקידום עצמו ורעיונותיו? הדעות חלוקות. אבל העובדה היא שהרופא הפך החל מדצמבר 1770 ועד ינואר 1772 לשליט בפועל של דנמרק. יתכן שהוקל למלך כששוחרר למעשה מחובותיו. הוא לא סילק את סטרואנסה גם כשזה ניהל רומן גלוי עם המלכה קרוליין מתילדה, והיה ככל הנראה אבי בתה.

כך או כך, המלך והרופא היו מאוחדים בתמיכתם ברעיונות ההשכלה, ואולי גם משום כך קיבל המלך בהכנעה את שלטונו של הרופא. סטרואנסה ניצל את שנותיו בשלטון כדי לשנות כליל את פניה של דנמרק ברוחם של משכילי התקופה. בתקופה קצרה הוא פרסם מאות רבות של צווים, ביניהם חופש עיתונות, חופש דת, העברת מסים למדינה במקום לארמון, ביטול שיטת האריסות, הפסקת הקצבות לתעשיות בלתי רווחיות שבבעלות האצולה, רפורמה במערכת הבריאות, החרמת מבני כנסיה והפיכתם לבתי יתומים, ביטול חוק נגד ניאוף, קיצוץ בקצבאות מיותרות לפקידי ממשל, הטלת איסור על עינויים, ועוד ועוד.

לכאורה המהפכה שהנהיג סטרואנסה היתה צריכה לשמח לבבות. בפועל הוא נתקל בהתנגדויות רבות. חלקן של ההתנגדויות נבעו ממניעים פוליטיים ומתככי חצר; חלקן מהאינטנסיביות של השינויים שהקשתה על קבלתם; חלקן מהארוגנטיות של סטרואנסה עצמו, שבשעטתו קדימה לא טרח ללמוד את השטח ופעל כמכבש מבלי להכיר את העם שאותו ביקש לשנות. אבל נדמה שמה שהכשיל את המהפכה היה בעיקר הרומן עם המלכה. הדנים התקשו לעכל את הפגיעה בקדושת בית המלוכה, וסברו שסטרואנסה הגרמני והמלכה, שהיתה אנגליה, מזיקים למלך ומשפילים אותו. מבקשי רעתו של סטרואנסה, או מבקשי טובת עצמם, נאחזו ברומן הזה כדי לסלק את המלכה ולהוציא את הרופא היועץ להורג באפריל 1772.

פר אולוב אנקוויסט מספר את הסיפור הטרגי של המשולש זה, כריסטיאן וקרוליין מתילדה, שני בני-עשרה שגדלו בתנאים מחמירים ונאלצו להנשא זה לזה, וסטרואנסה, ששילם בחייו על הנסיון ליישם את רעיונות ההשכלה ועל הרומן המסוכן שניהל. הסופר בחר להתייחס אל השלושה כאל דמויות מופת, שיכלו לעשות גדולות אילו ניתן להן החופש לכך, אך הקדימו את זמנן ונלכדו במערכת של תככים ושל שמרנות. עדויות אחרות סותרות את התפיסה האידילית הזו, אבל עומדת בעינה העובדה שהתיקונים שהנהיג סטרואנסה – על פי הספר הוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא עם המלכה – אשר בוטלו אחרי מותו, יושמו ברובם שנים לא רבות אחר כך.

מעבר לענין שבתוכנו ההיסטורי של הספר, מה שעושה אותו מוצלח במיוחד הוא סגנונו היחודי, כמעט פיוטי לעתים, של הסופר. אנקוויסט נצמד לעובדות, מוסיף פרטים שמפיחים בעלילה ובדמויות חיים, צובע אותן בפרשנות משלו, ומספר בסבלנות פרט אחר פרט את קורות "עידן סטרואנסה". התרגום המשובח של דנה כספי תורם אף הוא לחווית הקריאה.

על בסיס הספר נוצר הסרט "סיפור מלכותי", שהוא טוב לכשעצמו, אך הספר טוב ממנו.

מומלץ בהחלט

Livläkarnes Besök – Per Olov Enquist

כתר

2006 (1999)

תרגום משבדית: דנה כספי

מחבר בעל שם מוזמן להתארח בערב תרבות. זו אינה הפעם הראשונה, והוא כבר יודע שיישאל על המניעים לכתיבה, על מקורות ההשראה, על הקשר בין הספרות לחייו הפרטיים, על "כוונת המשורר" בספרו האחרון, וכיוצא באלה. "יש תשובות מתחכמות ויש תשובות מתחמקות. תשובות פשוטות וישרות אין". מכיוון שהקדים להגיע, הוא נכנס לבית-קפה ומנסה להתרכז בשאלות הצפויות ולנסח תשובות.

התשובות לא תימצאנה. במקומן ייבראו ללא הרף במוחו של המחבר סיפורים. ישנם אנשים שמשתעשעים לעתים בנסיונות לנחש משהו אודות אנשים הנקרים בדרכם. אצל המחבר מדובר ביותר משעשוע. למעשה, ללא הרף הוא "כותב" במחשבתו. יתרה מזו, הדמויות, שסביבן נרקמו הסיפורים, הופכות חלק ממרקם המציאות שלו, אם כי הוא מודע לאבחנה בין אמת ובדיה, הן וחייהן ודמויות משנה שכלל אינן מציגות עצמן מולו אבל הן מלאות חיים משלהן. במהלך השעות הספורות המתוארות בספר יקשור המחבר קשר עם רוחלה, האשה שהקריאה קטעים מספרו בארוע, וכשיספר לה על דודו האמיתי יתערבב זה במחשבתו, לבלי הפרד, בדמותו של אדם שגוסס באיכילוב ושקיים בעצם רק במחשבתו שלו. כשהוא מסתובב ברחוב ומנסה להתרענן, מועקת חייהן המדכדכים של שתי דמויות אחרות אינה מאפשרת לו זאת. לדמויות הכתובות, בין אם במוחו ובין אם בספרים, נוכחות עזה משלהן.

בערך במחצית הספר צצה לרגע דמות נוספת, רובד נוסף בכתיבה, דמותו של הסופר הכותב על המחבר. "הוא ואני שנינו בעצם שתי נפשות תאומות, ועל כן רק הוא יוכל להבין ואולי לעזור לי, כי אם גם הוא לא יבין, מי כן?", כותב הסופר, ויוצר שרשרת שמחברת בין נער, משורר בשאיפה, שאין מי שיבין אותו, למחבר שכתב על יסורי היצירה, ולסופר שברא את המחבר המבקש בכל זאת תשובות לשאלות על משמעות עבודתו. "למה לכתוב על כל אלה? הם ישנם וימשיכו להיות אם תכתוב עליהם ואם לא, אם תהיה כאן ואם לא תהיה […] למה לכתוב על מה שקיים גם בלעדיך? בשביל מה לצייר במלים את מה שאינו מלים? כמו כן, איזה תפקיד ממלאים, אם בכלל, סיפוריך? למי הם מביאים תועלת? […] בושה וחרפה ממלאות אותו על שהוא מביט בכולם מרחוק, מן הצד, כאילו כולם קיימים רק כדי שישתמש בהם בסיפוריו".

"חרוזי החיים והמוות" הוא מעין ביקור במוחו של סופר. עמוס עוז מספר סיפור שהוא מפותל ולינארי גם יחד, ועוסק בשאלות משמעותיות מבלי לוותר על חן הסיפוריות ועל ההומור.

הנה קישור לראיון מעניין עם עמוס עוז לרגל צאת הספר לאור.

מהנה ומומלץ בהחלט

כתר

2007

"הטירה היא שלי", שראה אור בעברית בעבר באותו תרגום תחת השם "רשימות קסנדרה", נכתב כיומנה של קסנדרה בת השש-עשרה. קסנדרה מתגוררת בטירה בריטית מתפוררת יחד עם אחותה הבכורה רוז, עם אחיה הצעיר תומס, ועם אביה ג'יימס ואשתו השניה טופז. יש מן ההפרזה בהתיחסות לאביה כאל מי שמתגורר עם משפחתו. למעלה מעשור קודם לכן הוא ריצה עונש מאסר של שלושה חודשים בעקבות מעשה אלימות, ונדמה כי המאסר שינה אותו כליל. קודם לכן היה סופר מוערך בזכות ספרו פורץ הדרך "יעקב נאבק", וכעת הוא סובל ממחסום כתיבה. לפני המאסר הוא היה איש רעים להתרועע, וכעת הוא מעדיף להתרחק מן הבריות, ולכן בחר להתקשר בחוזה שכירות למשך ארבעים שנה בטירה המבודדת. מאב מעורב יחסית הוא הפך לאדם שקוע לגמרי בעצמו, ובעוד המשפחה חולקת חדרים בטירה הוא מבלה את רוב שעותיו לבדו בבית השער. כשמונה שנים קודם לכן נפטרה אשתו, אם ילדיו, מי שלדברי בתה "גידלה אותנו באמונה שהוא גאון, ובגאונים אסור להאיץ". טופז, אשתו השניה, נכנסה לאותה משבצת מעריצה.

המשפחה חיה בעוני על סף רעב. בזה אחר זה מכרו את מרבית נכסיהם, ולא נותר דבר שיכול להכניס להם כסף. אף אחד מבני המשפחה אינו מסוגל להשתכר למחיתו, למעט סטיבן, בנה של עובדת לשעבר בטירה, שנותר לגור בה אחרי מות אמו. סטיבן, נשמה טובה, אינו מושך משכורת, ומרגיש מחויב לתמוך במשפחה בתמורה למגוריו במקום. הוא למעשה היחיד שמתחזק את הטירה, והוא מוכן ליטול על עצמו עבודות נוספות לרווחת תושביה. במהלך השנה המתוארת בספר, אי-אז בשנות השלושים של המאה הקודמת, קסנדרה תבין שהוא מאוהב בה.

חיי המשפחה מתהפכים כששני אחים אמריקאים צעירים מקבלים לידיהם את האחוזה שבה נכללת הטירה. נוכח הסיכון שהבעלים החדשים יתחילו לגבות את שכר הדירה, שהבעלים הקודם כבר מזמן ויתר עליו, המשפחה מתכננת להשיא את רוז לסיימון, העשיר מבין האחים. דוֹדי סמית רוקמת עלילה, הקורצת שוב ושוב אל עלילות ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, בעטיפה מודרנית (לזמנה), מפוכחת, מבדרת ורבת תהפוכות. מובלעות בעלילה גם התיחסויות ל"נשים קטנות" – תאוות הכתיבה של קסנדרה, הריקוד עם ניל במסדרון צדדי, הספר המזכיר את "ספר הצליינים" של הבנות – ונהניתי לגלות אותן.

קסנדרה היא דמות כובשת לב. היא צעירה חושבת, מתלבטת, קשובה לרחשי לבה ולצרכיהם של אחרים, בעלת תושיה, ויחד עם זאת עדיין נערה בלתי מגובשת, רומנטית ואינה בוחלת בתעלולים. סיימון ואחיו ניל מתארים אותה כמי שהיא "קצת מודעת מדי לתמימותה". הכומר אומר לה כי "את מים שקטים חודרים עמוק – ג'יין אייר עם קורט בקי שארפ. נערה מסוכנת לפני ולפנים".

קסנדרה מנסה לעזור לרוז להגיע להחלטה הנכונה באשר לנישואים, גם כשהיא נתקלת בתגובתה הנחרצת לפיה "הייתי מתחתנת אתו גם אילו שנאתי אותו", כי בהתייחס לעוני "אני לא מוכנה לחיות ככה. לא מוכנה, לא מוכנה!". היא מנסה לפתור את תסבוכת ההתאהבות של סטיבן, ולאפשר לאחיה לממש את מלגת הלימודים שקיבל. חידת התנהלותו של אביה מטרידה אותה, והיא מנסה למצוא דרך להחזיר אותו אל הכתיבה היוצרת. היא מנסה לגבש תשובות לשאלות שמטרידות אותה, ומאמינה כי "אולי אם אכריח את עצמי לכתוב, אגלה מה מציק לי". היא תוהה על עתידה ועל האפשרות שהיא עצמה תינשא בשלב כלשהו, וחוששת כי "מה שבאמת יפריע לי זו התחושה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, שהאושר יהיה מצב קבוע ולא יהיה לי למה לצפות". היא מגלה את חולשתה של הפשרה כשהיא מבינה כי "משחק הפשרות שכולנו שיחקנו […] זה משחק מאוד לא מוצלח, וחלק מהמשתתפים עלולים להפגע". בכתיבתה שלה קסנדרה מנסה להיות מאוד מדויקת, לא לרמות את עצמה, להתבונן בסביבתה במבט נקי מהטיות, והתוצאה היא שנה של צמיחה.

כוחו של הספר נובע מאישיותה של קסנדרה, מההומור המיוחד של הסופרת, ומן הניווט החינני והחכם של העלילה בתוך תפניות שיכלו ליפול בקלות אל הרומן-רומנטיות המתקתקה. עידית שורר עשתה עבודה טובה בהמרת הבריטיוּת אל העברית.

להדגמת רוחו של הספר ואישיותה של קסנדרה, הנה הפיסקה הפותחת:

"אני כותבת בישיבה בתוך כיור המטבח. ליתר דיוק, כפות רגלי בתוך הכיור, והיתר על קרש שמניחים עליו כלים ליבוש, שריפדתי אותו בשמיכה של הכלבה ובכיסוי של הקומקום. אי אפשר לומר שממש נוח לי, ויש פה גם ריח מדכא של סבון קרבולי, אבל זה המקום היחיד במטבח שנשאר בו קצת אור יום. וגם גיליתי שהישיבה במקום שאף פעם שאף פעם לא ישבתי בו מעוררת השראה – את השיר הכי טוב שלי כתבתי בישיבה על לול התרנגולות. אם כי גם זה לא שיר טוב במיוחד. החלטתי שהשירים שלי איומים ושאסור לי להמשיך לכתוב שירים".

מהנה, מקורי ומומלץ.

I Capture the Castle – Dodie Smith

כתר

2018 (1948)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

בכל בוקר יוצאים הוריו של פְּרוֹפִי לעבודה. עד שישובו בערב הדירה היא ממלכתו של הילד בן השתים-עשרה (שתים עשרה ורבע, כפי שהוא מציין בדקדקנות אופיינית). הימים ימי חופשת הקיץ, הארץ נתונה תחת המנדט הבריטי, פרופי מגיף את התריסים, ובאפלולית הדירה נותן דרור לדמיונו. הוא מתכנן פעולות מחתרתיות למיגור השלטון הבריטי, ושוקע בספרים הרבים בחדר העבודה של אביו. מסיבה שתתברר בהמשך, מופיעה באחד הבקרים על הקיר החיצוני של הבית כתובת המכתירה אותו כבוגד, אבל כשהוא עוסק בלהיטות במה שחביב עליו מכל, חקירת מילים, משמעותן ומקורן, הוא שוכח מהכל, "וכבר לא אכפת היה מה אני, בוגד, וכחן, ילד משוגע, כי כל הבוקר ההוא הפלגתי במרחבי האנציקלופדיה". ההיסחפות הזו היא שגרמה לחבריו להעניק לו את הכינוי הנגזר מן המילה פרופסור.

אביו של פרופי עובד בהוצאה לאור בשעות היום, ובשעות הקטנות של הלילה הוא שקוע בהכנות לכתיבת ספר על תולדות היהודים בפולין. אמו היא מורה וחונכת במעון לילדים יתומים שהצליחו להסתתר מפני הנאצים. שניהם איבדו את קרוביהם בשואה, ושניהם, כל אחד בדרכו, מעורבים בפעילות המחתרתית, האב בניסוח כרוזים באנגלית, והאם בטיפול בפצועים. בדגם משפחתי, הלקוח מן הביוגרפיה של הסופר, האב הוא הקפדן והמעשי מבין השניים, מרוחק יחסית מן הילד, אך חולק עמו רגעים של חסד בבילויים אינטלקטואלים משותפים. האם היא הרכה מביניהם, מעט חולמנית, רגישה לנפשו של הילד. בתקופה שבה משפחות מסתגרות בדלת אמותיהן בשעות הערב מחמת העוצר, ההורים ובנם יוצרים יחידה קטנה מגובשת, שבה יש מקום למשפחתיות אך גם מקום לעצמיות. נדמה שהבן הוא הֶלְחֵם של הוריו, רך ונוקשה גם יחד, חולמני לעתים כאמו, ולהוט לצבור ידע ולשתף בו כאביו.

פרופי הוא חבר מחתרת גאה, מחתרת שהוא עצמו הגה והקים יחד עם שני חברים בני גילו. שניים אלה הם שהכריזו עליו כעת כבוגד. כי פרופי, שנמנע בקנאות מכל מגע עם האויב המשוקץ, גילה שהעולם אינו שחור ולבן בלבד, וכי גם בינו ובין אחד מנציגי אותו אויב ניתן למצוא את המשותף. כשנסחף ערב אחד בעיסוקיו מחוץ לבית, ומצא עצמו ברחוב אחרי שהעוצר החל, נתפס בידי סרג'נט דנלופ, גבר עדין, מעט תמהוני, שליווה אותו הביתה כשהוא פונה אל הילד בעברית מקראית. לרגע נשכחה מפרופי השנאה לבריטים, ותאוות השפה גברה עליו. כשהציע לו הסרג'נט להפגש ללימוד הדדי –  הוא ילמד מפרופי עברית בת זמננו, ובתמורה ילמד אותו אנגלית – פיתויו של העיסוק האהוב עליו מכל גבר. הוא שכנע את עצמו שמן המפגשים הללו תצמח תועלת למחתרת, ובגאווה סירב להסגיר לבריטי את שמו האמיתי, אבל הוא נהנה הנאה אמיתית מן הלימוד, ולמען האמת הוא מחבב את הסרג'נט.

את עלילת הספר אפשר לסכם במשפטים בודדים, אך העלילה אינה לב הענין. התיאור החי של הדמויות, היכולת לכתוב ארבעים וחמש שנים אחרי הארועים ועדיין להיות הילד על חוכמתו, על תמימותו ועל משוגותיו, המחשת אווירת התקופה, התשוקה הסוחפת ליֶדע – כל אלה מתגבשים לספר כובש לב. "מה שמיוחד אצלך, כל דבר שאתה מספר ממש יכולים לראות", אומרת לפרופי נערה שכנה, והדברים יפים גם לעמוס עוז. הוא מלהטט עם השפה, ומפיח חיים מרהיבים בסיפור פשוט. בעיני, זהו אחד הטובים שבספריו.

הספר מלווה בציורים פרי מכחולה של אנה טיכו. האיור שעל הכריכה הוא של יוסף זריצקי.

מומלץ מאוד.

כתר

1995

אלדו נטש את אשתו ונדה ואת שני ילדיהם הצעירים, סנדרו ואנה, כשהתאהב בלידיה. בשנים שבהן התרחק מהמשפחה כתבה לו ונדה מכתבים, כועסים ומתחננים, מרחיקים ומבקשים לקרב. מצד אחד הוא היה שלם עם החלטתו – אלה שנות השבעים, שנים של שחרור, אדם אינו יכול להשאר כבול לכללים, וכיוצא באלה צידוקים – ומצד שני היה מודע לכאב שגרם לאלה שננטשו. דווקא כשהצליח להתנתק לגמרי, בלי לחוש צורך לפצות או להסביר או לשמור על קשר כלשהו, החל מתייסר בחששות שלידיה תמאס בו. ארבע שנים אחרי שעזב, עשה את הדרך חזרה.

כמה עשורים אחרי אותה פרשה, אלדו וונדה שבים מחופשה ומוצאים שביתם נפרץ, וכל חפציהם מפוזרים ומושחתים. כשאלדו מתחיל לעשות סדר, הוא מוצא את המכתבים שכתבה לו ונדה, קורא אותם בפעם הראשונה קריאה של ממש, ומהרהר בשנים שחלפו. הוא מוצא את עצמו הצעיר בהערות שכתב ואת ונדה הצעירה בתמונות, ואינו בטוח שהוא מזהה את האנשים שהיו. לחרדתו הוא אינו מצליח לאתר תמונות של לידיה ששמר כל השנים. ונדה מצדה מוצאת בתוך החורבות סימנים שהיא מפרשת כעדות לכך שגם אם אלדו שב פיזית, מעולם לא שב נפשית.

האם ניתן לשקם נישואים שנפגעו קשה כל כך? התשובה, על פי הספר, שלילית, ואולי היא משקפת רק את העלילה הפרטית הזו, את שני האנשים האלה שמלכתחילה לא התאימו זה לזה, ונותרו בכל זאת יחד פחות או יותר כברירת מחדל, לא מתוך בחירה אמיתית, וללא מאמץ של ממש לרפא את הפצעים.

והילדים, שנקלעו לעין הסערה שלא בטובתם, משלמים מחיר. חלקו השלישי של הספר מפגיש אותנו איתם בשנות הארבעים לחייהם, אחרי שבשני החלקים הקודמים הופיעו רק כתוצר של הנישואים, וכצופים בעל כורחם במשברים של הוריהם. "מלבד הכוונות הטובות שלהם, סנדרו," אומרת אנה, "מלבד הנסיון שלהם לבנות מחדש את המשפחה, ההורים שלנו הרסו אותנו. הם התיישבו לנו בתוך הראש, בכל דבר שאנחנו אומרים או עושים אנחנו ממשיכים לציית להם". כל אחד מהם בחר באורח חיים שונה, אך שניהם כאחד נושאים את משא ילדותם המצולקת.

למרות כמה קטעים מעוררי מחשבה בחלק השני, שהוא הטוב מכולם בעיני, ולמרות ההפתעה בחלק השלישי, לא התחברתי לעלילה. אולי משום שבני המשפחה די דחו אותי – אלדו האנוכי, ונדה הצייקנית והתלותית, סנדרו חסר האופי, אנה המניפולטיבית. כולם יחד, כל אחד בדרכו, נכלאו בתפיסה קורבנית, ואף אחד מהם לא חשב להתנער ממנה. לא הצלחתי להבין למה הם כאלה, מה מניע אותם, והתירוצים שנתנו לעצמם לא שכנעו אותי.

Lacci – Domenico Starnone

כתר

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: יעל קריצ'וק

כשכדור הארץ נהרס כדי לפנות מקום לדרך על-חללית, האדם היחיד שמצליח להמלט הוא ארתור דנט, שזמן קצר קודם לכן נאבק למנוע את הריסת ביתו הפרטי כדי לפנות מקום לכביש. מסתבר שהביורוקרטיה זהה בכל קנה מידה, בין אם זו הרשות המקומית הבריטית המסתירה כמיטב יכולתה את כוונותיה, בולמת את האפשרות להגיש התנגדות, ובסופו של דבר מאשימה את היחיד העומד בדרכה, ובין אם אלה הווגונים, "עמוד השדרה האימתני של השירות הציבורי הגלקטי", המטמינים את המסמכים הרלוונטים בגלקסיה כלשהי הרחק מעיני כל, ואינם מוכנים לשמוע תלונות.

מי שמציל את חייו של ארתור הוא פורד פְּרֶפֶקְט, חוצן שבא לכדור הארץ לזמן קצר כדי לעדכן את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ונתקע שם למשך חמש-עשרה שנה כשהוא מעמיד פני שחקן מובטל. שניות לפני שכדור הארץ מתפוגג מבלי להשאיר כל זכר, הוא מניף בוהן אלקטרונית, והשניים תופסים טרמפ בלתי חוקי בחללית ווגונית. כשפורד נחשף בפני ארתור בזהותו האמיתית, וארתור מבקש לעיין בערך של כדור הארץ במדריך, הוא מוצא לתדהמתו שתי מלים בלבד, "לא מזיק". פורד מתנצל על שהערך עדיין לא עודכן עם הנוסח האחרון ששלח, "לא מזיק ברובו". שיעור בענווה ובפרספקטיבה.

מפה מתגלגלת עלילה עתירת דמיון, משתעשעת באי-גיון, ומהנה עד מאוד. החל משמו הארצי של פורד, שאותו בחר לעצמו משום שסבר בטעות שמכוניות הן המין השולט, ועד חוסר היכולת של בני האדם להבין את המסרים של הדולפינים שידעו שכדור הארץ עומד בפני כליה (ונפרדו מהאנושות במשפט האלמותי "היו שלום ותודה על הדגים"), הספר מפנה חיצים שנונים אל החברה, שופע אזכורים חברתיים-תרבותיים, מרבה בתפניות מפתיעות, ולא מפסיק להצחיק.

נדמה לי שכולם יודעים שמגבת היא הפריט החיוני ביותר לטרמפיסט, ושארבעים ושתיים היא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר (ונותר רק לגלות מהי השאלה). אזכיר אם כך כמה היבטים אחרים שהתחבבו עלי.

כל מי שנעזר בצ'טבוטים שפרצו אל חיינו בסערה, מכיר את הסגנון האדיב והלהוט לרַצות שלהם. אדי, המחשב בספינת ליבת הזהב, הוא מעין מבשר שלהם, בהגזמה. "ברצוני שתדע כי תהיה בעייתך מה שתהיה, אני לצדך כדי לעזור לך לפתור אותה", הוא אומר במאור פנים. "אני יודע שאני פשוט אחגוג על כל תכנית שתבחרו להריץ דרכי", הוא משתפך.

הזכרתי קודם את השירות הציבורי הווגוני. הנה תיאורם של בעלי המשרה, המשקף, כמובן, את האופן בו הם נתפסים בכל מקום: "רעי מזג, ביורוקרטיים, רודפי שררה ונטולי רגש. איש מהם לא היה נוקף אצבע כדי להציל את סבתו משיני מפצפצת החרקים הרעבתנית מטראל בלי הוראות חתומות בשלושה העתקים שנשלחו, הוחזרו, נתבקשו, אבדו, נמצאו, נכפפו לחקירה ציבורית, שוב אבדו ולבסוף נקברו בערמת קומפוסט לשלושה חודשים ואחר כך נתמחזרו בחומר בערה".

חץ מחודד נשלח אל תיאורטיקנים חברתיים מנותקים: "וכך נשתבשה המערכת, התמוטטה האימפריה, ושקט ממושך וקודר האפיל על ביליון עולמות רעבים, שקט שהופר רק בחריקות עטיהם של המלומדים שעשו לילות כימים בכתיבת מאמרים קטנים וזחוחים על חשיבותה של כלכלה מדינית מתוכננת".

והנה התיחסות בנוסח אדמס לשאלות של אמונה, עם טוויסט אופייני לסיכום:

"הטיעון שלהם הוא בערך כזה: "אני מסרב להוכיח שאני קיים," אומר אלוהים, "שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום".

"אבל," אומר האדם, "דג בבל תוקע אותך, לא? הרי לא מתקבל על הדעת שהוא התפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מש"ל".

"אוי לי," אומר אלוהים, "על זה לא חשבתי", ובו במקום הוא מתפוגג באבכה של הגיון.

"אח, זה היה קל," אומר האדם. ובתור הדרן ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן, ונהרג במעבר החצייה הקרוב".

ועוד אחד אחרון על יהירותם של בני האדם: "האדם הניח מאז ומתמיד כי הוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, בגלל כל אותם הישגים שהצליח להשיג – הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה – ואילו כל מה שהדולפינים עשו אי-פעם מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות את זמנם בנעימים".

עד כאן דוגמיות אחדות מרבות.

הספר תורגם בשנת 1985 על ידי מתי ונגריק ודנה לדרר, שנדרשו, מן הסתם, ליצירתיות רבה בבואם להמיר את שעשועי הלשון המקוריים לעברית. במהדורה זו מ-2011 נערך התרגום על ידי עמנואל לוטם. איור הכריכה החדש והנעים לעין הוא של אבי כץ.

נהניתי הנאה מרובה.

קישור לקריאת ההקדמה, "אי-אלה הערות חסרות תועלת מאת המחבר"

The Hitchhiker's Guide to the Galaxy – Douglas Adams

כתר

2011 (1979)

תרגום מאנגלית: מתי ונגריק, דנה לדרר

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991