כל הפתאם הזה

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023

ורד הלבנון / לאה איני

669271

הייתי בטוחה שלא אוהב את "ורד הלבנון". שני נסיונות סרק לקרוא את "אשתורת" של לאה איני הוציאו לי את החשק לקרוא כל דבר אחר שלה. אבל הספר התגלגל לידי, ושמעתי כמה הערות מלהיבות מאנשים שאני מעריכה, אז החלטתי לנסות.

תחילה חשתי שאני לא מתפעלת ולא מאוכזבת, הערה פושרת ששיקפה את יחסי לספר לאחר כמאה עמודים. לשמחתי החלטתי להמשיך אתו, וכעת – לאחר סיום הקריאה – נראה לי שהוא ימשיך להעסיק אותי גם אחרי שאעבור לספרים אחרים.

תחילה הנה מה שלא אהבתי בו: לא אהבתי את הנימה הפוליטית שהשתרבבה לתוכו בנושא מלחמת לבנון. לא משום שאין לסופרים זכות הבעת דעה בספריהם, אלא משום שההדבקה של דעותיה של איני בנושא זה לספר מלאכותית ומאולצת. אני מבינה שהרקע של מלחמת לבנון השניה השפיע עליה למקם את הספר בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, וברור שלבנון עומדת ברקע סיפורו של החייל שאליו היא מדברת, ובכל זאת הדבקת העמדות הפרטיות שלה לא משתלבת יפה.

לא כל-כך הבנתי את הסיבה לשלב את סיפורו של אותו הנער בסיפורה שלה, אבל גם לא הסתייגתי

מה כן אהבתי?

אהבתי את האיפוק. לאה איני מגוללת סיפור של ילדות אומללה: אב ניצול שואה, שמפמפם לה מגיל אפס סיפורי זוועה, ושולח אליה מבטים תאוותניים וידים ממששות. אם קרה, שאומרת לילדה ללא כחל וסרק שחבל שנולדה, ומתעללת בה פיזית ונפשית. אח ואחות שפורקים עליה את סבלם ואת זעמם. היא גדלה כעוף מוזר, לבושה קרעים, רשאית להתרחץ פעם בשבוע, מוכה ופגועה, דחויה ע"י משפחתה וע"י הסביבה. בשלב די מאוחר בספר היא מתארת סצנה שבה פרץ ממנה זעם בלתי נשלט, והיא התפוצצה אל תוך צעקות וכלים מושלכים. לאור נסיבות ילדותה אפשר היה לצפות שהספר כולו יהיה מחול זעם שכזה, או לפחות ספוג רחמים עצמיים יבבניים. אבל למרות שהכאב העצור כל-כך בולט, היא פוסעת בזהירות על התפר שבין כתיבה מאופקת לכתיבה רגשית. לטעמי, האיפוק מעניק לספר משנה עוצמה.

אהבתי את היכולת לא ליפול לידיו של השד העדתי. כבת דורה (בערך) של לאה איני אני יכולה להעיד שהאוירה אכן היתה כפי שהיא מתארת. למדתי בבית ספר תל-אביבי שרובו ככולו אשכנזי, כשבסביבות כתה ה', אולי ו', צירפו אלינו בנות מדרום ת"א, דהיינו ספרדיות. היו מחנות, אם כי לא היו עימותים, אבל כן היתה גישה של אנחנו המוצלחות לעומתן שלא. אז כשלאה איני מספרת ששמעה מישהי מתיחסת אליה כאל פרימיטיבית, אני מאמינה לעדות שלה. גם התחושה של התסכול מול האשכנזים המבוססים שלקחו לידם את השלטון היה לה באותם ימים על מה להסתמך. אי אפשר לספר סיפור מקיף מאותה תקופה בלי להתייחס גם לנושא הזה. עם זאת היא לא הופכת אותו לנושא מרכזי, לא משתמשת בקיפוח כתירוץ.

אהבתי שהספר סיפק לי נושאים למחשבה. כשהיא מתארת, לדוגמא, את התנהלותה בטירונות, אני לא יכולה שלא להזכר בטירונית שכולנו ראינו בה ארטיסטית. היינו אולי צעירות מכדי לקלף מעט את הקליפה, לראות אולי יש מצוקה מתחת להתנהלות הסהרורית. רשמתי לעצמי: לא למהר לשפוט.

ובהיבט הלא ספרותי, אהבתי והערכתי את היכולת שלה לפרוח מתוך הילדות הבלתי אפשרית.

הספר מאוד נגע לליבי, ואני ממליצה עליו.

כנרת זמורה ביתן

2009