תגית: לאונרדו דה בנדטי

כותרת משנה: עדויות 1945 – 1986 עם לאונרדו דה בנדטי

ב-27 בינואר 1945, כשהגיעו חיילי הצבא האדום אל מחנה מונוביץ, שהיה חלק ממתחם אושוויץ, נמצאו בו כאלף אסירים בלבד. מספר ימים קודם לכן הסתלקו ממנו הגרמנים, כשהם גוררים איתם כאחד-עשר אלף אסירים לצעדת מוות. פרימו לוי, כבן עשרים ושש, ולאונרדו דה בנדטי, המבוגר ממנו בעשרים ואחת שנים, היו בין השורדים במחנה, הראשון נשכח מאחור משום שהיה מאושפז במרפאה, השני שימש כרופא. דה בנדטי העמיד עצמו לרשות המשחררים וטיפל בניצולים, ופרימו לוי הצטרף אליו. על פי בקשת הרוסים כתבו יחדיו "דוח על הארגון ההיגייני-רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ", ובשנים הבאות הפכו עדים חיים ופעילים לאשר התרחש באושוויץ.

הספר הוא אוסף של עדויות בפורמטים שונים שמסרו שני האישים, שנפגשו במחנה ונותרו חברים כל חייהם, בהזדמנויות שונות. מטבע הדברים, מרבית הקטעים שבספר נכתבו על ידי לוי, הסופר שבין השניים (כשנשאל דה בנדטי אם בדעתו להותיר אחריו זכרון כתוב, ענה כי "אחרי הספר של פרימו לוי כבר אי אפשר לכתוב דבר נוסף, הוא כבר כתב הכל"). הקטע הראשון הוא הדוח שהוזכר למעלה מ-1945, והאחרון מאמר תחת הכותרת "לבני הדור שלנו" מ-1986. הספר כולל עדויות שנמסרו לקראת משפטם של נאצים, ביניהם אייכמן, תשובתו של לוי למכתבה של נערה, טיוטה שהכין לדברים שיוצגו בפתח הבלוק האיטלקי באושוויץ, תמליל של דברים שנשא בפני קהל, מאמרים שכתב ועוד. אחד הפרקים הוא הספד שכתב לוי אחרי מותו של דה בנדטי תחת הכותרת "לזכרו של אדם טוב".

כחוט השני עוברת בכל פרקי הספר המחויבות הבלתי נלאית לשמר את זכר השואה. כעשור אחרי השחרור מציין פרימו לוי בצער כי נושא מחנות ההשמדה בדרכו לשכחה מוחלטת. הוא מנסה להבין מה גורם לניצולים לשמור על דממה, ומעלה את ההשערה כי אחת הסיבות לשתיקה היא בושה: "אנו בני אדם, אנו שייכים לאותה משפחה אנושית שאליה השתייכו התליינים שלנו. ולנוכח ממדיה העצומים של אשמתם, גם אנו חשים כיושבי סדום ועמורה. אין אנו מצליחים לחוש פטור מההאשמה ששופט שיבוא מחוץ לכדור הארץ יטיח באנושות כולה על סמך העדות שלנו". ב-1959 היה שותף לארגון תערוכה אודות המחנות הגרמנים, והתבקש להגיב על מכתב למערכת שכתבה מי שהגדירה עצמה כ"בתו של פשיסט שמבקשת לדעת את האמת": זה "המכתב שייחלנו לו", הודה לוי, שבירך על התעוררותה של מודעות. במאמר מאוחר יותר הביע דעתו, לפיה בעת התיחסות לשואה יש להמנע מלשון רטורית, לדבר פחות על תהילה ועל גבורה ויותר על החיים היומיומיים, על התקווה ועל היאוש, על טעויות, על אחדות דעות שהושגה בעמל רב. הוא האמין כי "עלינו לספר את אשר ראו עינינו כדי שמצפונם של בני האדם יישאר דרוך ועירני […] כדי שכל נסיון עתידי מסוג זה ייקבר בעודו באבו". אבל גם בהנחה שאין סיכוי שהדברים יקרו שוב, אין לשתוק, משום ש"אין לגדוע את ההיסטוריה. נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם". העובדה שהיטלר, שיצר את מחנות המוות, הובס, צריכה להיות מובאת בפני הדור הצעיר כדוגמה מופתית של צדק היסטורי. "אולי הובס בדיוק משום כך, משום שרצה ליצור את תרבות המוות?"

את המאמר שעל שמו נקרא הספר כתב לוי ב-1975, כשנראה היה שחזרתו של הפשיזם מאיימת. מכיוון שהתקיים רצף בין שנותיו הראשונות של הפשיזם למחנות ההשמדה, "האם זה מוגזם לבקש שיגלו כלפיו התנגדות כבר בראשיתו?" מן המבקרים באושוויץ ביקש: "עשה שמסעך לכאן לא יהיה חסר תכלית, שמותנו לא יהיה חסר תכלית. לך ולילדיך אפרה של אושוויץ משמש אות אזהרה: עשה שהפרי הנורא של השנאה, שראית כאן את עקבותיה, לא ישוב ויזרע את זרעו, לא מחר ולא עדי עד".

פרימו לוי, כפי שעולה מספריו, וכפי שהעידו מכריו, אמנם תיאר את חוויותיו האישיות, אבל בכתיבתו הצליח לשמור על ריחוק מהן, לא ביקש להתלונן או לנקום, וחיפש תמיד את המשמעות הכללית של הדברים. הדייקנות של עדותו היתה חשובה לו מאוד, הוא לא היסס לתקן עדויות קודמות של עצמו אם התגלו לו עובדות חדשות, וכשביסס את דבריו על מידע שלא היה עד לו תמיד ציין זאת. תשוקתו לחיים לא הועמה בעקבות השואה, אלא דווקא הועצמה, שכן נוספה להם התכלית להעיד ולתרום את חלקו למניעת הישנותם של מקרים דומים.

עורכי הספר, שבחרו את הקטעים לפרסום, הוסיפו אחרית דבר מאירת עיניים. חלקה אקדמית יבשה ו"טכנית", אך היא מחברת את הקטעים הנפרדים לתפיסה שלמה, ומוסיפה פרטים מעניינים.

פרימו לוי אינו זקוק להמלצה שלי. הוא קנה את עולמו ב"הזהו אדם" המופתי ובהמשכיו, הפגין את כשרונו גם בספרים מסוג שונה ובראשם "מפתח כוכב" המלבב, ואישיותו באה לידי ביטוי גם בקטעים שקובצו ב"כך היה אושוויץ". ספר ראוי עד מאוד לקריאה.

Cosí fu Auschwitz – Primo Levi

עורכים: פביו לוי ודומניקו סקרפה

כנרת זמורה ביתן

2017 (2015)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס