הסופר עמוס גפן מתכנן לנצל את היעדרותה הזמנית של אשתו מן הארץ לשתי מטרות. אחרי דחיות של שנים דירת בני הזוג תזכה לחידוש פניה באמצעות סיד וצבע, ואחרי התמהמהות ארוכה הספר שעמוס כותב יגיע לכלל השלמה. מלאכת החידוש מופקדת בידיו המסורות של סמי ששון, שגם לו תכנית משל עצמו. הוא "ממנה" את הסופר למעין ביוגרף שלו, ושוטח באוזניו את סיפור חייו. חדר העבודה של עמוס נצבע ראשון, כדי שיוכל להסתגר בו ולכתוב בעוד סמי עובד בחדרים האחרים, אך בפועל השניים מבלים זמן ממושך בשיחה ובהאזנה לסמי וללבו השפוך.
סמי, שגדל בעוני, נשלח לעבוד בשוק בעודו ילד. דודו, אחי אמו, שינה את גורלו, כשלקח אותו מן השוק לעבוד בבית מלון. כשהתבגר נישא סמי לחביבה, ונולדו להם שני ילדים. כיצד הגיע מעבודה מכניסה ומוערכת ומחיי משפחה לעבודת כפיים מפרכת מסביב לשעון ולחיי בדידות? על כך הוא מספר בהמשכים לעמוס, לעתים נאלם דום ואינו מסוגל לדבר על הכאב, לעתים מבקש לשפוך את לבו ולזכות באהדה או לפחות באוזן קשבת.
נדמה שאין שום דבר משותף בין שני הגברים, אך אט אט, בעוד הסייד מגולל את סיפורו, מתברר עד כמה הם דומים. אולי משום הדמיון הסופר אינו מסוגל לקיים את החלטתו להסתגר ולכתוב, אלא נמשך אל המטבח, להכין קפה לשניהם ולשמוע את קורות חייו של הסייד. שניהם חוו משבר בנישואיהם, וכל אחד בחר פתרון אחר. שניהם אינם רואים נחת מילדיהם, כל אחד בעוצמה אחרת. כמעט באִמרת אגב, לקראת סיום, מזכיר הסופר את עיסוקו של אביו, וקושר עוד חוט סמוי בינו ובין האדם שמולו.
למרות החשיפה שסמי חושף את עצמו ואת נפשו, לא הכל ברור ומפוענח. האם הוא מציג גרסאות שונות של המשבר של חייו משום שהוא מבקש להגיע לגרסה "ספרותית" שתנעם לשומע ותפתה אותו להפוך את סיפורו לספר? האם בכלל אירעו הדברים כפי שהוא מתאר אותם, או שנפל קורבן לקנאה ולחשדות? חנוך ברטוב מותיר את הדברים בסימן שאלה, וטוב שכך.
למרות הכאב השפוך על הספר, לא נעדרים ממנו גם חיוך והומור. אלה באים לידי ביטוי, בין השאר, בפתגמים הרבים שסמי משבץ בדבריו, כשהוא טוען בלהט שהם מורשת אמו מסוריה ולא הומצאו על ידו. בשיחה אתו סיפר ברטוב עד כמה נהנה לברוא את הפתגמים יש מאין. השיחה, אגב, מעניינת מאוד, וכדאי להאזין לה בגמר הקריאה.
באחת השיחות הראשונות בין עמוס וסמי, ממליץ הסופר לסייד לא לשפוך את לבו בפני סופרים. "תשמע אותי", הוא מזהיר אותו, "הסופרים רשעים כולם". אמירה זו מהדהדת גם בסיפור הקצר "קריאה עיוורת", שנכלל אף הוא בספר. סופר, ששמו הולך לפניו, מספר על אמו, ועל הקושי שלה להתמודד עם הדברים שכתב בנה על משפחתו. "שוב ושוב ממלא אותה הכתוב אי נוחות, לא אחת איזה צער, שהיא כומסת בלבה. הכל אינו כפי שחייהם היו באמת […] לוחשת לא אחת בלבה: הוא לא הבין כלום. בכלל לא הבין שום דבר". סיפור זה נכלל בקובץ – המומלץ – הקרוי על שמו.
חנוך ברטוב כתב בעדינות וברגישות את סיפורם של שני הגברים, ובסגנון מינימליסטי ברא עולם שלם. מומלץ מאוד.
הספר במלואו הועלה לפרויקט בן יהודה
זמורה ביתן
2001
סקירות ספרים 