קומץ ספנים ספרדים בהנהגתו של כריסטופר קולומבוס הגיע אל יבשת מיושבת באנשים, שעל פי הידוע לנו משרידי ישוביהם היו חלק מתרבות מתוחכמת ומרשימה. בכל זאת, בשל אותו הקומץ, וכאלה שהגיעו אחריו, יושביה המקוריים של אמריקה הוכנעו או הושמדו, והיבשת הפכה להיות "העולם החדש" בעיני האירופאים. לורן בינה במהלך מבריק הופך את היוצרות. מה נדרש לשם כך? טוויסט קטן בהיסטוריה העתיקה. פריידיס, בת למשפחתם של הויקינגים שנחתו בצפון אמריקה, לא הסתפקה בהתישבות במקום שאליו הגיעו, אלא הובילה את אנשיה עוד ועוד דרומה. במהלך התערותם של החדשים עם תושבי היבשת המקוריים, מי ששרדו את החיידקים שהביאו איתם הויקינגים הפכו מחוסנים למחלותיהם של האירופים, וההתמזגות המוצלחת של שתי האוכלוסיות זו בזו העניקה להם את יתרונות שני הצדדים, וביניהם שימוש בברזל ורכיבה על סוסים. די היה באלה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה.
הספר נפתח, אם כך, בסיפורה של ההתישבות הויקינגית באמריקה בסביבות שנת 1000 לספירה, כשלייף אייריקסון, בנו של אריק האדום שהתיישב בגרינלנד, הגיע אל המקום שהוא כינה וינלנד, אי-שם בין ניופאונדלנד וניו-אינגלנד. חלקו השני של הספר מתרחש כחמש-מאות שנים אחר-כך, בשנת 1492. קולומבוס מתעד בקטעי יומן, ההולכים ונעשים נואשים, את נחיתתו בחוף שלדעתו היה חלק מאסיה, את האינדיאנים (ההודים, כאמונתו) שקיבלו את פניו חמושים בנשק ברזל ורכובים על סוסים, ואת דחיקתו המתמדת אל עמדת כוח נחותה יותר ויותר עד להכחדת משלחתו ולהבנה שלעולם לא ישוב לספרד, תוך שהוא מוסיף להאדיר את שם שולחיו ומקווה להמיר את דתם של ה"פראים". איגנמוטה, ילדה בת אינקה, נמצאת לידו בעת מותו. חלקו השלישי והעיקרי של הספר נפתח כארבעים שנה אחר-כך, כשחייה של איגנמוטה מצטלבים בחייו של אטוולפה, שבהיסטוריה המתועדת היה קיסר האינקה במשך כשנה אחרי שניצח בקרב את אחיו, עד שהוצא להורג בידי הספרדים. בהיסטוריה של בינה אטוולפה מובס על ידי אחיו, ועל פי עצתה של איגנמוטה משפץ את ספינותיו ההרוסות והנטושות של קולומבוס כדי להמלט הרחק מהישג ידו. קומץ בני האינקה מגיע לליסבון, ותוך מספר שנים חלקה הגדול אירופה, שבפי בני האינקה נקראת "הרובע החמישי" ותושביה נקראים "המזרחיים", הופך לאימפריה אינקית. העלילה נסגרת עם נחיתתם של מיגל דה סרוונטס והצייר אל גרקו, אחרי טלטולים ותלאות, בחופה הססגוני והמכושף של בקובה הרחוקה, אליו חששו להגיע שמא יישלחו לעבודת פרך.
זה אינו ספר על הפרא האציל מול האירופאי היהיר, ואין כאן שום נסיון לטעון שהעולם היה טוב יותר תחת התסריט של ההיסטוריה החילופית. אטוולפה אמנם ניחן בשכל ישר ותמים יחסית, שאינו נחלתם של השליטים האירופים, אבל ביסודו של דבר אותה אמביציה מניעה את כולם – רצון להגדיל את הונם, לשלוט על שטחים גדולים, לזכות בכבוד בחייהם ולהרשם בספרי ההיסטוריה. אטוולפה, שבסך הכל ביקש תחילה לשרוד ולהבטיח בטחון לאנשים המעטים שחצו אתו את האוקיינוס, אימץ לעצמו את ספרו של מקיאוולי כמדריך, ובהשראתו יצא למלחמות מיותרות. העמים שעליהם שלט אמנם נהנו משגשוג כלשהו ומיחס הוגן הרבה יותר מכפי שזכו לו לפניו, אבל בני האדם כנראה חששנים וחתרניים מטבעם, ועד מהרה הם עתידים להתארגן נגדו. כל מה שנראה קבוע בעצם נזיל, אימפריות קמות ונופלות, וההיסטוריה נדונה לשכפל את עצמה. מלחמות אלימות, כך משתמע, נובעות מן האופי האנושי, והכוח סופו להשחית גם את התמימים ובעלי הכוונות הטובות. מסר נוגה למדי.
בינה עשה עבודה מדוקדקת וחכמה בחיבור ההיסטוריה החילופית שלו לזו האמיתית. הוא אינו בודה דמויות, ואינו רוקם ארועים שלא התרחשו, אלא נוטל את ההיסטוריה האמיתית ומציג אותה מנקודת זוית שונה. הוא משכפל ארועים שקרו, כמו הדבקת תשעים וחמש התזות על דלתות הכנסיה בוויטנברג על ידי מרטין לותר קינג, ומשבץ אותם בעלילה החילופית, במקרה הזה הדבקת תשעים וחמש תזות באותו המקום בדיוק, אלא שהטקסט יוצא כנגד לותר ושואל שאלות נוקבות על האמונה באל הנוצרי ("איזה אב ראוי לשמו יקריב את בנו? מדוע שייתן לבני האדם בחירה חופשית אם הוא רק מתכוון לאפשר להם לעשות רע? מדוע לברוא חוטאים כדי להענישם?"). פדרו פיסארו, היסטוריון ואחד מכובשי פרו, משובץ כאן בתפקיד משרת אישי נאמן של איגנמוטה. אטוולפה טומן מלכודת למלך קרל החמישי בכיכר סן מרטין בסלמנקה, בתמונת ראי של ארועי הכיכר בקחמרקה, שם הוטמנה לו עצמו מלכודת. תומס מור, שהוצא להורג בשל התנגדותו לנישואיו של הנרי השמיני עם אן בולין, כותב כאן לאראסמוס על כוונתו של המלך האנגלי לאמץ את פולחן אל השמש של האינקה במחאה על סירובו של האפיפיור לאשר את ביטול נישואיו לקתרין, כדי שיוכל לשאת את אן על פניה. וכן הלאה. משעשע עד מאוד למצוא את אינספור ההקבלות האלו.
משעשעת ומחכימה לא פחות היא ההתבוננות מבחוץ בערכי העולם האירופי. ה"פראים" הדרום-אמריקאים, למרות הדם הניגר בטקסיהם, צופים בחלחלה באש האוטו דה פה, תוהים על מהומת הדתות המונותיאיסטיות – האל הממוסמר, רדיפת אנשים רק משום שאינם מטגנים בשמן חזיר, סיפור הבתולה – מתרגזים על סיפור איוב שמחזק את אמונתם הפשוטה באל הבורא במיתולוגית האינקה, ש"לא היה מעלה על דעתו שעשוע כה ילדותי ואכזרי. אשר לשמש, מסילתו הבלתי משתנה מרחיקה אותו ממעשי אווילות שכאלה", ומצליחים במידה כזו או אחרת להשתית את האימפריה שבנו על עקרונותיהם שלהם.
כל אחד מחלקי הספר נכתב בסגנון אחר – הראשון בנוסח סאגות נורדיות קדומות, השני כיומן, השלישי כתיעוד פרוזאי, והאחרון בנוסח דון קיחוטה – וכולם יחד כתובים מצוין ומתורגמים היטב על ידי ארז וולק, שגם הוסיף כמה הערות שמציבות את הארועים שבספר בהיסטוריה האמיתית. "האמנות מחייה את מה שההיסטוריה רצחה" הוא המוטו שבראשית הספר, והאמנות של לורן בינה אכן מלאה חיים.
מבריק ומומלץ מאוד.
Civilizations – Laurent Binet
עם עובד
2023 (2019)
תרגום מצרפתית: ארז וולק
סקירות ספרים 