בספרו המפורסם של ליאון יוריס, "אקסודוס", נכלל משפט שבו האשים את הרופא הפולני-בריטי ולדיסלב דרינג בשיתוף פעולה עם הרופאים הגרמנים שערכו ניסויים באסירים באושוויץ. דרינג, שכבר עמד ב-1947 בפני האשמות דומות מצד ממשלת פולין וזוכה, החליט להגיש נגד יוריס ונגד המו"לים ובית הדפוס בבריטניה תביעת דיבה. בית הדפוס הסכים לשלם פיצויים, הסופר והמו"לים העדיפו להתגונן בבית המשפט. נקבע כי יוריס אכן הוציא את דיבתו של דרינג, בעיקר משום שנקב במספר המופרז של כשבעה-עשר אלף ניתוחים שערך הרופא במסגרת הניסויים. מצד שני, הפיצוי שנקבע לו היה חצי פני בלבד, והוא נדרש לשלם את ההוצאות המשפטיות. על בסיס המשפט הזה כתב יוריס את "משפט דיבה QB VII". הצהרת הפתיחה המקובלת בדבר העדר קשר בין העלילה לדמויות אמיתיות אפשרה לו להוסיף פרטים ספרותיים (חלקם בלתי נחוצים לטעמי) ולהרחיב את יריעת הסיפור, אבל עיקרי הדברים, כולל עדויותיהם של ניצולים, נאמנים למציאות. על מהלך המשפט ניתן לקרוא במאמרים שנכתבו בעתונות הישראלית בעת שהתנהל, ושלוקטו על ידי אלי אשד.
אדם קלנו, בן דמותו הספרותי של דרינג, שהיה אסיר פוליטי והועסק במקצועו, עקר שחלות ואשכים שהוקרנו קודם לכן ברנטגן כחלק מן הניסויים שערכו הרופאים הגרמנים. לטענת אייב קאדי, בן דמותו של יוריס, הניתוחים, שתוצאתם היתה עיקור וסירוס, היו בלתי מוצדקים, פגעו באיברים בריאים, ונעשו ללא הרדמה וללא הקפדה על הגיינה. קלנו לעומתו טען כי פעל לטובתם של האסירים. לדבריו, הוא הקפיד על תנאים נאותים ועל הרדמה, ואף סר לבקר את המנותחים לאחר הניתוח ומצא אותם במצב רוח טוב. לטענתו, אם היה מסרב לבצע את הניתוחים היה מוצא להורג, והמשימה היתה מופקדת בידי רופאים מוכשרים פחות ממנו. עדי ההגנה סתרו את דבריו. קורבנות הניסויים העידו על יחס בלתי אנושי מצד קלנו וצוותו. רופאות ורופאים שטיפלו בהם אחרי הניתוח העידו על סבל רב שנמשך שבועות אחר-כך. היו אנשי רפואה שסירבו לקיים את הוראות הגרמנים כלשונן, ודבר לא ארע להם, שכן הגרמנים היו תלויים בשירות המקצועי שסיפקו.
פה ושם צפה השאלה מה היינו עושים לו היינו במקומו של קלנו, אסיר רעב בעצמו שאולי באמת מאמין שגורלו שלו תלוי על בלימה. מנגד באות ועולות דמויות מופת של מי שגם בתוך גיהינום המחנה גילו אנושיות ואחווה. עם אלה נמנית אדלאיד אובאל, הנקראת בספר סוזן פארמאנטייה, ש"הוזמנה" להשתתף בניסויים כרופאה וסירבה, והעידה במשפט נגד קלנו.
למשפט – האמיתי והספרותי – היתה חשיבות היסטורית. הוא נתן חשיפה לנושא הניסויים הרפואיים שנערכו במחנות, והעלה בפומבי את השאלות המוסריות הכרוכות בשיתוף פעולה תחת כפיה.
התרגום של אהרן אמיר מיושן מאוד וקצת מקשה, אבל הספר מרתק ומומלץ.
QB VII – Leon Uris
כתר
1972 (1970)
תרגום מאנגלית: אהרן אמיר
סקירות ספרים 