כותרת משנה: סיפורה של קשרית
הלה שיפר, ילידת 1921, גדלה בקרקוב במשפחה דתית. למרות החינוך בבית, את שנות בית הספר העבירה בחברה קתולית. עובדה זו, שהיתה חסרת משמעות בזמנה, הפכה לרבת משמעות בשנות המלחמה והשואה, כשסייעה בידה להתחזות לפולניה נוצרית, ולעשות פעמים רבות את הדרך מגטו קרקוב לגטו ורשה כמקשרת בין המחתרות היהודיות בשתי הערים. סייע לה גם מראה פניה שלא היה יהודי מובהק. אבל, כפי שהיא כותבת, ציידי היהודים לא היו זקוקים לסימנים מובהקים. הספיקו שפת הגוף החוששת, החשדנות והפחד בעיניים. השהות בגטו היתה מסוכנת. היציאה ממנו מסוכנת לא פחות.
הספר כתוב בגוף ראשון מפיה של הלה רופאייזן-שיפר, ומבוסס על זכרונותיה שנכתבו על ידי שרה שנר-נשמית, שמתארת בהקדמה את המקורות שעליהם הסתמכה. התוצאה היא ספר אישי אך ענייני ותיעודי ברובו, המיטיב לתאר את חייהם של היהודים בפולין בשנות השואה, ממעט ברגשות מתפרצים למרות תיאורי שבירה בודדים, מאיר דמויות, חלקן ידועות חלקן פחות, חלקן לחיוב חלקן לשלילה, ומפליא במיוחד לתפוס במילים את רוחם של אנשי המחתרת שידעו שאין להם סיכוי לשנות את מהלך המלחמה ובחרו להלחם למען שרידתם של יחידים, או כדי לפחות למות בכבוד.
הלה העבירה נשק וכסף ותעודות מזויפות, וסייעה בהברחת אנשים אל מקומות מסתור או אל הפרטיזנים ביערות. אקציה אחר אקציה איבדה עוד ועוד מבני משפחתה ומחבריה. לעתים עברה בה, כמו בחבריה, המחשבה בשביל מה להמשיך לחיות, אבל הם המשיכו. עד הסוף.
תושיה ואומץ, וגם זעם, לצד תחושת חוסר ברירה, שיחקו תפקיד מפתח בחייהם של הלה וחבריה. גם למזל היה תפקיד בשאלה מי יאבד ומי ישרוד. בשל החלטת המחתרת, החלטה שהלה עצמה לא היתה שלמה איתה, היא נשארה בברגן-בלזן למרות שרצתה להצטרף לקבוצה שהיתה עתידה לצאת מן המחנה כחלק מתרמית מלון פולסקי. הנערה שביקשה לקבל את מקומה מצאה עצמה, יחד עם כל הקבוצה, באושוויץ, שם נספתה.
האשה הצעירה, שהכשירה עצמה במסגרת תנועת 'עקיבא' לעליה לארץ, נלכדה עם פרוץ המלחמה בפולין, חוותה מאסר, חיי רעב בגטו, הסתכנויות תכופות בצד הארי, הסתתרות בבונקרים בימי המרד, יסורים בברגן-בלזן. חודשים ספורים אחרי תום המלחמה עלתה לארץ, נישאה, ועם בעלה היתה ממקימי בוסתן הגליל, שם נפטרה ב-2017. כל חייה היה לה חשוב לספר על גבורת חבריה. בספר היא מתארת שיחה עם גבר פולני, עוד בזמן המלחמה, שבה האיש התפעל ממעשה נועז של מי שהוא חשב שהיו חברי מחתרת פולנים. למרות הסיכון, הלה לא התאפקה, העמידה דברים על דיוקם (הפעולה בוצעה על ידי המחתרת היהודית), ואף הודתה באוזניו שהיא עצמה יהודיה.
"פרידה ממילא 18" מספק מבט מבפנים על היומיום של החיים בגטאות ובמחנות ושל חיי המחתרת. הוא מספר על דמויות רבות, פולניות ויהודיות, מחסידי אומות עולם ועד משתפי פעולה, מציידי אדם ועד מקריבי עצמם למען זולתם. הספר כתוב בכנות, בכושר הבחנה בפרטים, בכאב אך באיפוק רגש, ומציב יד זכרון מכובדת לחברים ולבני המשפחה המוזכרים בו, ולגבורתם של אנשי המחתרות.
מומלץ בהחלט.
בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד
1990
כתיבה: שרה שנר-נשמית
