בילדותי, התפריט הספרותי שלי כלל, בין שאר מטעמים, סיפורי חסידים. את הסיפורים הללו אפשר לקרוא כיצירות אמוניות שבאות להלל דבקות באלוהים ובמצוותיו, אבל במקרים רבים נכון יותר לקרוא אותם ככאלה שמתבוננים בפנימיותו של האדם, ורואים יופי וחן וחסד גם מתחת לחיצוניות דלה, כעורה או מתפקרת. רבים מסיפוריו של ליאור אנגלמן בקובץ זה עוקבים אחר אותה מסורת. רובם ככולם מעוגנים במסורת היהודית (הספר מאורגן בשערים העוקבים אחר חגי היהדות ואחר ימים שנקבעו בלוח הישראלי), אבל הדת אינה הנושא. בני האדם הם בלבן של העלילות הקצרות.
וכך אנו מוצאים כאן פייטן שמזייף במלים ובמנגינה של תפילות ראש השנה, אבל בזכות כוונותיו פוקדת את טבריה שנה מצוינת; אביה של תצפיתנית חטופה, אדם חילוני, המוזמן, להפתעת המתפללים, על ידי הרב אל בית הכנסת בעודו בבגדי חול, ומצליח, הוא לבדו, לתקוע בשופר; גבר בודד, שמכבה בחשאי את החנוכיות שמדליקים שכניו, אבל נעשה לו בכל זאת נס חנוכה; ילד אוטיסט, שאינו מסוגל לשקר, ומחזיר לאמו בטחון שאבד לה; חזן שמאפשר לקודמו להשמיע ניגון שירש מסבו שנרצח בשואה, ובזכותם "אותה שנה האירה פנים לישראל, ואין איש יודע אם מחמת נגינתו של נפתלי או מפני ענוותנותו של שליח הציבור"; ועוד.
לכמה מן הסיפורים יש אפוא טעם של פעם, אבל הם מושרשים עמוק בישראליות של היום. חלקם עוסקים בדרך זו או אחרת בסכסוכים הפנימיים – הסכסוכים של פעם בשער תשעה באב ואלה של היום בשער יום העצמאות – וחלקם מציגים את רגעי האחווה, המפתיעים לעתים, שגם הם חלק מן הסיפור הישראלי. אחדים מן הסיפורים נוגעים בפצע העמוק של שבעה באוקטובר, בשכול, בפחד המצמית של נשות החיילים, בעקירת תושבי הצפון מבתיהם, וגם בבדידות שכפתה הקורונה.
בשניים מהסיפורים בוחר הסופר בזוית התבוננות שונה ומעניינת. בסיפור הראשון בספר, שאותו ניתן לקרוא באתר עברית, משמש דג כמעין "פסיכולוג", המסייע לאשה צעירה לתת משמעות עמוקה ומשחררת למנהג התשליך. להאנשה זוכות גם הערבות, הפחותות שבארבעת המינים, שעתידות להחבט בהושענא רבא, באחד הסיפורים המשעשעים בספר.
שמו של הספר הוא הברקה מוצלחת. תשומת לב מרובה ניתנה גם למשפטים הקצרים הפותחים כל אחד מן השערים. כדאי לא לדלג עליהם.
אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכולם מלאי חן, מקוריים, וטובים מאוד בעיני.
כנרת זמורה
2026