תגית: ליאו פרוץ

דֶּמְבָּה שטאניסלאוס צץ במקומות שונים בוינה, ומותיר רושם של תמהוני. בחנות מכולת הוא מבקש לחם וחלב, אך אינו מושיט את ידיו ליטול אותם. על ספסל בפארק הוא מפתה כלבלב להתקרב אליו, ובועט בו כשהלה מושיט לו בצייתנות את רגלו הקדמית. לעלמה בפארק אחר הוא מספר שאינו יכול לכתוב לעצמו את כתובתה משום שאיבד את זרועותיו בתאונה (אך הקורא המכיר אותו מן הפרקים הקודמים יודע שהוא משקר).

מה מניע את דמבה? את פשר התנהגותו המשונה יסביר לשטפי המאוהבת בו, ויקווה שתסייע בידו, למרות שהתגלגל אל מצבו הנוכחי בשל דיבוק אהבתו לסוניה. דמבה משוכנע שאם יצליח להשיג סכום כסף גדול עד הערב יוכל לשכנע את סוניה לבטל את תוכניתה לנסוע לונציה עם גבר אחר. מעת פגישתו עם שטפי בצהרי היום, ועד שתשיג עבורו את העזרה הנדרשת בשעות הערב, ימשיך במרוץ ברחבי העיר בנסיון לשכנע חברים ומכרים לקנות משהו מחפציו, או להחזיר חוב שהם חייבים לו, או להלוות לו כסף.

אפשר לקרוא את הספר במספר דרכים. קריאה אחת, מספקת בהחלט, היא כסיפור הרפתקאות מקורי ומשעשע. מסתובב לו ברחבי העיר בחור שמסתיר את ידיו מתחת לשכמיה ונמנע מלהשתמש בהן, מנסה איכשהו להגשים את מטרותיו, ומותיר אחריו שורה של אנשים מבולבלים עד מבוהלים. הוא אובססיבי ונסער, חי פחות או יותר בתוך ראשו שלו ובמנותק מעט מן המציאות, ולמרות שאינו טיפוס מתחבב עלילותיו ביום המתואר בספר נקראות בסקרנות לדעת איך ייצא מן התסבוכות שאליהן נקלע.

מכיוון שדמבה פוגש במהלך היום דמויות שונות, ניתן לקרוא את הספר כתיאור של החברה הוינאית בראשית המאה העשרים. האנשים הנקרים בדרכו, אקראיים או מכרים, משורטטים במדויק על ידי הסופר, בשנינות וגם בציניות, ויחד הם מציירים תמונה חברתית. מכיוון שהשם שהסופר ביקש תחילה לתת לספר היה "חופש", אפשר להניח שהתנועה התזזיתית של דמבה ברחבי העיר, וחוסר המנוחה הכמעט פרנואידי שלו, מהווים התרסה כנגד המסגרות החברתיות.

דרך שלישית היא זו שאליה מתייחס המו"ל והמבקר פראנץ רוטנשטיינר, שכתב אחרית דבר לספר. רוטנשטיינר מצביע על אופיו הבלתי מגובש דמבה, על חוסר הבטחון העצמי שלו, ובעיקר על ההעדר המוחלט של היכולת להגיע לסיפוק הבא לידי ביטוי בתיאור זה: "שמע, אתה אוכל באגט עם מלח. או אגס. ואתה עוזב לרגע את החתיכה האחרונה ומניח אותה באיזשהו מקום. אחר-כך אתה מחפש אותה ולא מצליח למצוא אותה. אז יישאר לך תיאבון אליה במשך כל היום. אתה יכול לאכול דברים אחרים, כמה שתרצה, דברים טעימים פי אלף: חתיכת האגס הקטנה תחסר לך כל הזמן".

ליאו פרוץ, שהיה בין הסופרים הפופולרים ביותר בספרות הגרמנית בתקופה שבין מלחמות העולם, מאפשר את שלוש הדרכים גם יחד. "בין תשע לתשע" הוא סיפורה של וינה, סיפורו של אדם שאינו מסוגל להיות מרוצה, וגם סיפור עלילתי משעשע, שפרט המתגלה בסיומו מציב אותו בתחומה של הפנטזיה.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרים נוספים שלו, "לאן תתגלגל, תפוחון?", "השלג של פטרוס הקדוש" ו"בלילה מתחת לגשר האבן", המדגימים את רבגוניותו.

Zwischen Neun und Neun – Leo Perutz

זמורה ביתן

1993 (1918)

תרגום מגרמנית: חנה לבנת

אַמְבֶּרְג, רופא גרמני, מתעורר מטושטש בבית חולים. הוא בטוח שהובא לשם כחמישה ימים קודם לכן, אחרי שנפצע מכדור שנורה לעבר צעירה, שעליה ביקש להגן. האחות והרופא המטפלים בו טוענים שהוא שוכב בבית החולים כבר חמישה שבועות אחרי פציעה בתאונה. הוא משוכנע ששהה בעת שנפגע באחוזתו הכפרית של הברון פון-מלכין. המטפלים בו קובעים כי שהה בעיר. הפער הזה בין הזכרון המוחשי של אמברג ובין מה שמבקשים לשכנע אותו שארע, יוסבר לקראת סיומו של הספר, אך על העלילה כולה, וגם על הֶסְבֵּרָה, יוסיף לשרור ערפול הזוי כלשהו.

על רקע ההתערערות החברתית והפוליטית של אירופה בין שתי מלחמות העולם, הברון פון-מלכין מבקש להשיב את המלוכה. לא את זו של השנים האחרונות שהכזיבה, אלא את שושלת שטאופן מן המאות ה-12 וה-13, שאחד מבניה היה פרידריך ברברוסה. "ההשגחה [העליונה] פועלת ביעילות רבה יותר באמצעות שושלות מיוחסות מאשר באמצעות רצון העם", הוא מאמין. כדי להשיג את מטרתו הוא מבקש להחזיר קודם כל את האמונה באלוהים שנעלמה מן העולם, שכן "מי שישכיל לעורר מחדש את להט האמונה בתקופה של ריקנות ובינוניות כתקופתנו, ישיב בקלות את הלבבות אל ברק הכתר ואל רעיון הקיסרות בחסד האל". הוא מזמן אליו את ביביש, מדענית צעירה הסבורה כמוהו כי ניתן לעורר את הלהט של ההמון באמצעות הכימיה, והשניים מנסים לייצר את הסם שיעשה זאת. הוא מזמן גם את אמברג, מטיל עליו את תפקיד רופא הכפר, ומנסה לגייס אותו לנסות את הסם על מטופליו בלי ידיעתם. הכומר המקומי מזהיר את הברון מתוצאות בלתי צפויות – העלאת המולֶך מאוב במקום העלאת אלוהים שנעלם – אך האחרון מסרב להקשיב. התוצאה תהיה, כמובן, הרת אסון.

הטקסט שעל דש הספר, המספר את סיפור חייו של הסופר, מציע להבין את הספר דרך דבריו של מכס ברוד על פרוץ. אחרי האנשלוס היגר פרוץ מאוסטריה לארץ-ישראל, כאן חי, לדברי ברוד, בגלות, והמתין לשובה של הקיסרות ההבסבורגית. האם ביקש להביע בספר את געגועיו ליציבות של פעם, לסדר הישן? הראלד מילר, באחרית דבר, מציע זויות קריאה נוספות, אודות השבירות של הזכרון, הדלילות של הזהות, והאירוניה הסיפורית. בעיני הלקח העוצמתי ביותר הוא חוסר היכולת לשלוט בתנודות הלכי הרוח של ההמון משעה שניתנה בידו האפשרות לתת דרור לכוחו.

מעבר למסרים, "השלג של פטרוס הקדוש" הוא סיפור של פנטזיה ואימה. אמברג, גם לפני הטשטוש של הפציעה והאשפוז, חווה ניתוק מעצמו, שומע קולות, רואה אנשים צצים ונעלמים, מאבד דקות ושעות מחייו. הוא אינו מסוגל לקבוע מי מהאנשים שסביבו דובר אמת, מה מניע אותם, האם הם חורשי רע או דורשי טוב. נדמה כי הוא מצוי כל הזמן ליד המציאות, לא ממש בתוכה. מרבית ספריו של פרוץ מאופיינים בהיבטים פנטסטיים, אך נושאיהם וסגנונותיהם מגוונים, ביניהם "לאן תתגלגל תפוחון?", המתלווה אל חיילים ששוחררו מן השבי אחרי מלחמת העולם הראשונה, ו"בלילה מתחת לגשר האבן", אוסף סיפורים מקסימים מן העיר העתיקה של פראג.

שונה ומומלץ.

St. Petri Schnee – Leo Perutz

ספרית פועלים

2000 (1933)

תרגום מגרמנית: אריה אוריאל

מלחמת העולם הראשונה הפגישה במחנה שבויים ברוסיה חמישה חיילים אוסטרים. החמישה, שונים ברקע החברתי, לא היו מן הסתם נפגשים בנסיבות רגילות, אך השהות הממושכת בכפיפה אחת באותו חדר במחנה קשרה ביניהם. כשחברם נכלא בצינוק והופקר למוות, נשבעו שישובו לרוסיה לאחר שחרורם כדי לנקום בסליוקוב, המפקד האחראי לכך.

עם שובם לוינה מתנערים ארבעה מהם מן השבועה. כשהחמישי, גיאורג ויטורין, שב ומעלה את הנושא, אומר לו אחד מחבריו: "הרגשנו אומללים, היינו חולים מבחינה נפשית, ויטורין. מצאנו מפלט בחלומם האופייני של כל האסירים: לחזור יום אחד ולחסל את החשבון! ודאי, זו היתה מחשבה מועילה, היא עזרה לנו להתגבר על השעות הקשות. אבל היא בכל זאת סימפטום של מחלה, לא? זה לא ברור לך היום?". ויטורין יוצא לרוסיה לבדו, כשהוא מותיר מאחור את הנערה שחכתה לשובו מן המחנה, ואת הצעת העבודה המפתה שקיבל. המלחמה עדיין לא הסתימה, ברוסיה עדיין מתחוללת מהפכה, ועל הרקע הזה מתגלגל ויטורין במשך שנתים ברחבי אירופה בעקבות קורבנו המיועד.

ליאו פרוץ כתב את הספר פחות מעשור אחרי תום המלחמה. גלגוליו של ויטורין הם המסגרת הסיפורית דרכה הוא מתאר את אירופה של אותה תקופה. הוא פותח בקבלת הפנים לה זוכה ויטורין בוינה, בציפיה ממנו להשתלב מיד במסגרת המשפחה והעבודה, כאילו לא עבר טראומה בקרב ובשבי. לפני צאתו לדרך, חווה ויטורין את התפוררות הקיסרות ואת תחושת התבוסה, שפוגעת קשות בעיקר באביו ובבני דורו. אחר כך שולח הסופר את גיבורו לדרך. מרבית הזמן שוהה ויטורין ברוסיה השסועה, בעיקר במוסקבה, העיר שאיבדה את שפיותה, והסופר מתאר את האבסורד של השלטון החדש, ואת מצוקת ההמונים הנסחפים אחרי תהפוכות הזמן, נשחקים ונרמסים תחת שורה של חוקים ותקנות דרקוניים המשתנים חדשות לבקרים. באירופה כולה, בשלהי המלחמה ואחריה, משגשגים ספסרים, אלה שהתעשרו מהמלחמה ומהשוק השחור. ככל שהשחיתות וההרס האינסופיים מתגלים לויטורין, כך הולך סליוקוב והופך לסמל כל מה שרע באירופה. הנוכלים, הספסרים, העשירים החדשים, הפוליטיקאים החלקלקים רבים מספור, הם חסינים בפני כל פגיעה, והם מצויים בכל מקום: בפריס, בבוקרשט, בוולדיווסטוק. רק מאחד מהם יכול ויטורין לקחת נקם על שבגדו באנושות, על שזיהמו את העולם, והאחד הזה הוא סליוקוב.

וסליוקוב עצמו, מה ארע אתו אחרי המלחמה? האם נשאר אותו אדם מתייהר, זה שהיה בכוחו לחרוץ גורלות? או אולי, בדומה לחבריו של ויטורין, בחר גם הוא, מרצון או מהכרח, להניח את המלחמה מאחוריו ולהביט קדימה? חולה, עייף, רעב, לבוש קרעים, מסתובב ויטורין מעיר לעיר וממדינה למדינה, ומחפש את סליוקוב, עד שימצא אותו ויצטרך להחליט מה לעשות עם רגש הנקמה המפעם בו.

ליאו פרוץ כתב רומן היסטורי משולב בהתבוננות פסיכולוגית בנפשו של ויטורין וב"נפשה" של אירופה, כשהמסגרת הסיפורית של המרדף מספקת מתח ורצף עלילתי. מעניין, קריא ומומלץ.

Wohin Rollst Du, Äpfelchen? – Leo Perutz

עם עובד

1998 (1928)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

כותרת משנה: רומן מפראג העתיקה

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא אוסף סיפורים שהכותב שמע לכאורה מפיו של מורהו הפרטי כשהיה נער. המורה, יעקב מייזל, היה מצאצאיו של מרדכי מייזל, יזם ופילנתרופ יהודי צ'כי, שחי בפראג במאה השש-עשרה. מרדכי מופיע בכמה מהסיפורים, כמי שבנה את עצמו במו-ידיו, מעוני מחפיר הגיע לעושר גדול, ובבגרותו תרם רבות למוסדות הקהילה היהודית, וסייע כספית לקיסר רודולף השני. על הפער בין המציאות לנופך האגדי של הסיפורים שבקובץ, תעיד העובדה שבעוד במציאות הקיסר השתלט על הונו של מייזל לאחר מותו, בתואנה שדיני הירושה אינם חלים על יהודים, בסיפורים מייזל מפזר את כל הונו לפני מותו כדי שלא יפול בידי הקיסר.

כמה מן הסיפורים נקשרים בדמותו של המהר"ל, והיה מעניין להשוות בין גרסתם בספר זה לזו שבספר הקודם שקראתי, "יוסילה הגולם". בסיפור הראשון בקובץ, מגפת הילדים, שב"יוסילה" נגרמה בעטיה של אם חורגת מרושעת שהתעללה בבתה, מוסברת כאן כעונשה של העדה כולה בשל אשה נואפת אחת. הקשר בין האשה, אסתר היפה, רעייתו (בסיפורים) של מרדכי מייזל, והקיסר רודולף השני, יהדהד גם בסיפורים אחרים, אך בהם לא ידובר בניאוף לשמו, אלא בתשוקתו של הקיסר אל האשה היפה שראה פעם אחת בחטף. בסיפור האחרון מוזכר המקרה בו הקיסר בא לבקר ברובע היהודי, ואבן שנפלה מבנין כמעט פגעה בו. בגרסת "יוסילה" החיפוש אחר האשם האמיתי היווה הדגמה לתבונתו של הרב ולתחבולותיו. בגרסת ליאו פרוץ הרב, בכוחותיו המיסטיים, הפך את האבן לסנונית בעודה באויר.

כפי שניתן להתרשם מן הדוגמאות שלמעלה, מציאות ודמיון משמשים בספר בערבוביה. זה לצד זה מככבים בו פשוטי עם – נגנים יהודים עניים, ליצנו של הקיסר – ואצילים – יועץ הקיסר, הקיסר עצמו, אנשי מדע, אלכימאים ואנשי צבא. ארועים שאירעו מסופרים בנשימה אחת עם תופעות מיסטיות, ולזמן נדמה שאין משמעות בעיר העתיקה בה החיים והמתים שרויים יחדיו בשלום.

לצד מדריך אתרים תיירותי סטנדרטי, הספר הזה יכול להוות הקדמה מצוינת לביקור בפראג. באחד הסיפורים מופיע חייל צעיר, אלברכט ואלנשטיין, שיהפוך למצביא מהולל, ויותיר אחריו ארמון המהווה מוקד משיכה לתיירים. בסיפור אחר מופיע בית הקברות היהודי על מצבותיו הצפופות, אף הוא אתר תיירות פופולרי. ההיסטוריה העתיקה קמה בספר לתחיה בכוח דמיונו של הסופר, ומפתה לחפש את עקבותיה במקום בו התרחשה, לבקר במקום בו חי ועבד קפלר בשרות הקיסר, לצעוד על המרצפות שתרם מייזל.

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא ספר מהנה מאוד ומומלץ.

Nachts under der Steinernen Brucke – Leo Perutz

גוונים

1998 (1952)

תרגום מגרמנית: רות בונדי