תגית: לילה אחד מרקוביץ'

עשרים גברים נשלחים מארץ-ישראל לאירופה להנשא בנישואים פיקטיביים לנשים יהודיות כדי לאפשר להן לעלות כחוק לארץ. תשעה-עשר זוגות מתגרשים בתום המסע. גבר אחד, שהתאהב עמוקות ונואשות באשה ששודכה לו, מסרב לשחרר אותה. בכך דן עצמו יעקב מרקוביץ', שמלכתחילה היה בודד ובלתי זכיר, לזוגיות על הנייר, מנוכרת עד שנאה, עם בלה, היפה בנשים. הוא מוכן לשאת הכל, כולל עוינות עמוקה, בוז ובגידה, ובלבד שחייו יוסיפו להיות כרוכים בחייה.

על רקע סיפור המסגרת הזה מתוארים החיים במושבה הארץ-ישראלית, בדגש על הדמויות השונות שבה, ובראשן אפרים, חברו היחיד של מרקוביץ', טיפוס הופכי ממנו. פה ושם מתוארים גם החיים מחוץ למושבה תחת המנדט הבריטי. כשאני מנסה כעת לכתוב פה פיסקה אחת על עלילת הספר, יומיים אחרי שסיימתי לקרוא אותו והוא עדיין רענן בזכרוני, אני מגלה שבעצם אין לי משהו משמעותי לכתוב בענין זה, ולא במפתיע. הספר מצטיין בלהטוטי לשון, מוצלחים ברובם, אבל בסופו של דבר, מבחינתי, אין בו הרבה יותר מזה. ההיסטוריה אינה מדויקת, בלשון המעטה (המציאות מורכבת יותר ממקבץ של גברים מתוסכלים מינית ושל נשים מעורערות), ובעצם נוכחותה בעלילה דלילה, כך שהספר אינו באמת מתאר פרק מרתק בתולדות המדינה, כמוצהר על הכריכה. לעומת זאת, יש בו אינספור אזכורים של גברים שבוהים בשדי נשים ומפנטזים על איברים נוספים, יש בו חזרות רבות על אותם דימויים ואותם רעיונות, ויש בו שפע דימויים והפרזות, נעימים יותר או פחות, שהם בעיקר קישוט נאה המכסה על ריקנות עלילתית.

קראתי את הספר לראשונה, או בעצם ניסיתי לקרוא אותו, כשראה אור, אבל לא החזקתי מעבר לחלקו הראשון. בינתים הצטברו המלצות, חלקן משכנעות, אז ניסיתי שוב. הפעם קראתי עד הסוף, במאמץ גדול יש להודות. היתה לי רוב הזמן הרגשה שהספר הוא מחווה למאיר שלו, או שנוצר בהשראתו. את ספרי העיון של שלו אני אוהבת, פחות את ספרי הפרוזה, אבל בשתי הסוגות אני נהנית הנאה מרובה מהלשון הנאה עד מאוד המשלבת בתוכה ידע רב ושורשים עמוקים בהיסטוריה ובתרבות. ב"לילה אחד, מרקוביץ'", ספרה הראשון של איילת גונדר-גושן, נותרה רק הלשון הנאה יחד עם דמיון מופרז, מארקסי משהו. זה לגמרי לא מספיק. למען האמת, אילו הייתי כותבת את הסקירה הזו שלשום, הייתי נוטה לספר יותר חסד בזכות היכולת הלשונית. יומיים אחר-כך, מה שבולט בעיני בעיקר זו החזרתיות, שעייפה אותי, על אותם רעיונות ואותם דימויים. 

הספר היחיד של איילת גונדר-גושן שקראתי עד כה הוא האחרון שבהם, "אורחים". למרות שהסתייגתי מסיומו, הוא בעיני טוב יותר מספרה הראשון. בהשוואה בין שני אלה בלבד, נראה לי שנטישת הברק הלשוני לטובת עלילה מעניינת והעמקה בדמויות, יחד עם כוחו של הצמצום, משרתים טוב יותר את יצירתה.

כנרת זמורה ביתן

2012