
"לימסול" הוא סיפור בגוף ראשון של חוקר בשב"כ. המספר, איש מחנה השלום לשעבר, מופקד על חקירת חשודים כדי להוציא מהם מידע שיסייע במניעת פיגועים עתידיים. עבודתו שואבת אותו כליל, הוא מקדיש לה ימים ולילות על חשבון חייו הפרטיים, על חשבון אשתו ובנו, ובעיקר על חשבון שלוות נפשו. אחרי שנחקר מת תחת ידיו, והוא נשלח בעל-כורחו לשיחה עם פסיכולוג, הוא נשאל מה בעצם הוא רוצה, ותשובתו פשוטה: "אני רוצה שלא יהרגו אותנו".
הספר כולו מקופל למעשה בתשובה הזו ובדילמות הנובעות ממנה. מול תופעת המחבלים המתאבדים, וכדי למנוע את המראות הנוראים של איסוף חלקי גופות של עוברי אורח תמימים, איפה עובר הגבול בין מותר לאסור. באותה שיחה נסערת עם הפסיכולוג, החוקר מביע כמעט קנאה באינקויזיציה, שידעה לחלץ סודות ביעילות. מצד שני, כשהוא עומד מול נחקר הוא מוצא עצמו מול אויב ובן-אדם בו זמנית, ומטבעו הוא אינו סדיסט החי על הכאב ועל הדם. הוא יודע כי לו היה הוא הנחקר, מן הסתם היה מגלה אותה נאמנות שבטית. מפקדו מתמצת כך את המהפך שעבר מיום גיוסו ועד התקופה המתוארת בספר: "תראה מה קרה לך. לעולם לא תסלח להם [לערבים] שדפקו את האשליה של השלום. כשהגעת לעבוד פה, היתה לך על האוטו המדבקה עם העננים הלבנים בשמים הכחולים ומלאכי מרום מרחפים ביניהם. כל בוקר הייתי בודק במגרש החניה אם כבר הורדת אותה. תאמין לי, כשראיתי בוקר אחד את המדבקה מקולפת הצטערתי נורא בשבילך".
עלילת "לימסול" נפתחת בפגישה של החוקר עם סופרת ועורכת, שממנה הוא מבקש סיוע בכתיבת ספר. הוא אינו מזדהה כאיש שב"כ, ומגשש את דרכו אל לבה כדי להעזר בה בהשגת מטרה מבצעית. בתמורה היא מבקשת ממנו שני דברים: להביא לבית חולים בארץ חבר עזתי חולה סרטן, ולהציל את בנה הנרקומן מציפורני עבריינים העלולים לפגוע בו. לא אכנס לפרטי העלילה, אומר רק שאותן דילמות מלוות אותו בכל התפתחויותיה. הוא צריך לנצל זקן חביב וחולה כדי להציל חיים רבים, והוא נאלץ להכריע בין שליחותו לבין המשיכה שהוא חש אל הסופרת ואל האפשרות של חיים רגועים מחוץ למעגלי החקירות.
בכתיבה רזה ומדויקת ישי שריד יצר ספר קצבי ומותח העשוי לעורר למחשבה. מצד שני, המסרים שלו אינם מחדשים דבר, והם די שטוחים וחוזרים על עצמם. למרות המהלך (הצפוי למעשה) רווי האקשן שהחוקר נוקט בסיומו של הספר, הדמות שלו אינה דמות מתפתחת. על הכריכה נכתב כי "הוא מקבל הזדמנות למצוא מחדש את נשמתו", אבל לא זה מה שקורה בעצם. ההזדמנות שהוא מקבל היא רק לפעול בדרך שונה מזו שבחר בה עד כה. גם אם ישנה את בחירתו, נשמתו תוותר מסוכסכת, כי אין באמת פתרונות של שחור ולבן לדילמות המעיקות עליו ועלינו. ציפיתי למורכבות דוגמת זו שב"מפלצת הזכרון", וכאן, לצערי, לא מצאתי אותה.
עם עובד
2009