תגית: ליצני החצר

גחמה של קצין ס.ס. הצילה את חייהם של ארבעה יהודים. כהנא, המספר את קורותיהם, שופט לשעבר שגופו מעוות בשל תאונה ביום לידתו, ניחן ביכולת לראות מעבר לגלוי לעין; מקס הימלפרב רואה בכוכבים וחוזה עתידות; ליאו ריזנברג הגמד מפגין תעלולים אתלטיים; ואדם ואהן הוא להטוטן. סרן קוהל הבחין בכישוריהם יוצאי הדופן, והטיל עליהם לשמש כליצני החצר שלו, לשעשועיו שלו ושל אורחיו. בהנתן האות הם נכנסים בריצה לחדר בו  יושבים אדוניהם. חבושי בקרעי מדי הפסים הם מפגינים ללא לאות את יכולותיהם, מושפלים עד עפר ונאחזים בכוח בתקווה לשרוד.

אחרי השחרור, כהנא, שאינו מוכן עוד לשפוט בני אדם, עולה לירושלים. מקס חוזר למקום הולדתו בתקווה למצוא לפחות את חברתו הנוצריה ולשקם משהו מחייו, אך מגלה שנרצחה בעוון הסתרת יהודים, ועולה אף הוא לירושלים, שם ייפגש עם כהנא. ליאו, שהחזיק מעמד עם חבריו עד תום המלחמה, נהרג בתאונת רכבת בדרך מן המחנה אל החופש. ואדם נעלם. שנים אחר-כך ימצאו אותו חבריו, וילמדו על רגשות הנקם שרדפו אותו וששלחו אותו בעקבות האיש שרצח את אשתו מול עיניו בשל התערבות עם הסרן קוהל.

אביגדור דגן הוא סופר מחונן, לדעתי מהטובים שכתבו פה. בספר צנום יחסית הוא מחזיק עולמות שלמים, מביע כאב תהומי ללא זעקה, מתבונן בגיבוריו בחמלה אוהבת, ועוסק בשאלות רוחניות עמוקות. הוא אינו מתיימר לספק תשובות חד-משמעיות לשאלות אלה, אבל מציע אפשרויות, או למצער מציע את אלו שהמספר חש שלם אתן.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הנקמה. אדם ואהן הקדיש את מרבית חייו למרדף אחר הקצין ולץ שרצח את אשתו. בימים שאחרי המלחמה, כשאלפי נאצים ירדו למחתרת ונפוצו לכל עבר, המשימה לאיתור ולץ נדמתה בלתי אפשרית, אבל שורה של צירופי מקרים הוליכה את אדם בכיוון הנכון, ואלה העניקו לו שלווה ובטחון בידיעה שאלוהים הוא שמנחה אותו. "ולמן הרגע בו התחיל להאמין, ירדו עליו שקט, שלווה ושלום, שכמותם לא ידע מעולם. מעתה לא היה עוד דחוף ולהוט ואנוס על פי רצון הנקמה העמוק שהביאו אל מסע ארוך זה. לא הוא היה הנוקם מעתה, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהחליט על נקמת דמה של אסתר, ואדם ואהן אינו מעתה אלא כלי בידי שמים".

במהלך המרדף היה אדם נחוש לשים סוף לחייו של ולץ, כראוי לו. אבל כשמצא סוף סוף את הרוצח, גילה שביצוע המשימה אינו פשוט. "מעודו לא הרג איש. ידיו נקיות עדיין. אם יהרוג את ולץ עתה, האם יהיה מאושר יותר? […] האם הוא יכול למדוד עצמו על פי מידתו של ולץ ואחרים כמותו? האם הוא רוצה להשתוות עמו באכזריות? […] ומה אם כל זה איננו אלא נסיון?"

הנושא המרכזי מכולם בספר הוא האמונה באלוהים. להלן מספר ציטוטים בנושאים אלה.

כיצד ניתן להאמין באלוהים, בהשגחתו ובאהבתו בתוך זוועות המחנות? "היו רבים בינינו בגהינום שתחת פיקודו של הסרן קוהל האדיר, שעד הסוף לא משו מאמונתם. והיו אחרים שפנו אל אלוהים לא כל כך מתוך איזו אמונה עמוקה, אלא כנדחפים על ידי חוסר הישע המגשש שבהם […] אלוהים היה חצאיתה של אמא, המקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלוהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים יד עליך, מקום מקלט, מפלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו".

מקס, שהטיח באלוהים אחרי שנודע לו על הירצחה של חברתו, "טוב? צדיק? רחום? לא. אתה רשע. נבל. זד. אני רואה אותך מציץ מאחור; כל כוכב לועג לחוסר הישע שלנו", ממשיך לחפש תשובות גם שנים אחר-כך. "אני יודע שהכוכבים מסתובבים ואני יכול לעקוב אחרי תנועות אצבעותיו של אלוהים בשמים. אני אפילו יודע כמה מן החוקים שהם בתוקף שם. אבל מה בנוגע לחוקים כאן למטה? ואיזה משמעות יש למה שהוא עושה כאן על הארץ?" ביאושו הוא מוסיף: "האם אף פעם לא עלה בדעתך שהוא מחזיק אותנו בדיוק כמו הסרן קוהל, רק לשם שעשוע? אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

כמו מקס, גם חבריו מבקשים תשובות, או למצער דרך העוקפת את השאלה. מנחם, בעל המכולת המקומית, מציע את התובנה שקיבל מסבו: "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תכנס אתה בינתים ותעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל". כהנא מוצא מפלט ביופי: "ידעתי שלעולם לא אדע – גם אם לעולם לא אחדל לשאול – מה מאחורי כל זה, מדוע סובבים הכוכבים ביקום וכדוריות הדם בעורקי, אבל דבר אחד היה ברור לי אותו רגע: שכל כך הרבה יופי שאין לו שיעור לא יכול היה להווצר בלי שתהיה לו מטרה. ואלה שהורשו לעמוד ולהתפעל מכל היופי הזה, לא יכלו להברא רק לשם שעשוע בוראם. הם לא נועדו לשרת אותו כליצני חצר. יותר מזה לא ידעתי, אבל את זה לפחות ידעתי".

בשולי הדברים כהנא מזכיר כמה מן הדמויות ברחוב הירושלמי, ומשתוקק להרחיב אודותן. "זהו רחוב מלא חלומות, ואין דבר שהיה מהנה אותי יותר מלספר לכם על האנשים חולמי החלומות, ופעם אעשה זאת, אבל לא עכשו, כי עכשו אני מנסה לספר לכם את סיפורם של ארבעת ליצני החצר של הסרן קוהל האדיר לשעבר, ואסור לי לעצור את הזרם ולהציף את הגדות", וגם "באמת שאני חייב לספר לכם יותר על הסבלים ברחוב שלי. יום אחד אספר. אני מבטיח". שנתיים אחר-כך כתב דגן את "רחוב ושמו ממילא" המצוין וקיים את הבטחתו.

אביגדור דגן לא כתב בעברית, אך זכה למתרגמים מוצלחים. את "ליצני החצר" תרגמה יפה שולמית הראבן.

מיוחד ומומלץ מאוד.

The Court Jesters – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1982

תרגום מאנגלית: שולמית הראבן