מיכאל עמית, מצולק פיזית ונפשית משריפה שהציתה בת זוגו שהתאבדה, אינו מוציא מילה מפיו. האיש, שהיה תחקירן ידוע, עבר לכתוב מאמרים נטולי ערך ממשי, והוא מעדיף את הבדידות בין ארבעה קירות ביתו על פני חברה אנושית. דריה שמי, שוטרת חוקרת שהושעתה מתפקידה, נאלצת להסתפק בעבודה משרדית. שני מקרי מוות שהוגדרו כהתאבדויות מעוררים את תשומת לבה, והיא פוצחת בחקירה עצמאית. מיכאל מצטרף אליה, כמעט בעל כורחו, בעקבות פנייתה אליו. כשמקרה מוות שלישי מצטרף לשלשלת הם בטוחים שמדובר ברוצח סדרתי, ונאבקים להתגבר על מעצורים מסוגים שונים כדי לפצח את התעלומה.
את הפרקים הראשונים של הספר קראתי בהנאה, אבל זו דעכה במהרה אחרי שהגימיק של אילמותו של מיכאל מיצה את עצמו. בסופו של דבר מדובר כאן בסיפור סטנדרטי של שני אנשים שנאבקים במערכת מצד אחד ובטראומות אישיות מצד שני, וסופם, כמובן, להוכיח את צדקתם, ואיך לא – להתאהב זה בזה. בדרך לשם הם לועסים עד זרא את התחבטויותיהם, ונותרים שטוחים ובלתי אמינים. יתכן שהבחירה לספר את העלילה בגוף ראשון זכר גם היא בעוכרי הספר. שלא לדבר על כשלים בלתי סבירים בחקירה, על דמויות בלתי מפותחות במקרה הטוב או סטראוטיפיות במקרה הפחות טוב, ועל תחושה בלתי נעימה של הידחקות אל תוך שבלונה שחוקה.
לצערי התאכזבתי.
שתים בית הוצאה לאור
2025
סקירות ספרים 