תגית: לסה ספרים

במבוא לספר הסופר מנמיך ציפיות: אל תחכו לספר בלשי, אין אהבה בספר, ועוד אזהרות, ולצדן הבטחה – הדמות הראשית אהובה. הדמות המצטיירת בתחילת הסיפור, המסופר בגוף ראשון, אינה מעוררת חיבה. המספר הוא עומָר, גבר איסלנדי בן ארבעים ושלוש בעל מנטליות של בן-עשרה, לא עובד, מתעורר לחמרמורת אחרי לילות של שתיה, ובאופן כללי חדל-אישים ומעורר התנגדות. הקשר שלו עם משפחתו רופף, ובכל זאת הוא מזמן את אחותו ואת אחיו, הצעירים ממנו, למפגש חריג, בו הוא מודיע להם על כוונתו להתאבד. האם זו זעקה לעזרה, או שמא הוא כן באומרו שההצהרה נועדה למנוע מהם הלם ושהוא מבקש שלא יצטערו על מותו?

ההתנגדות מפורקת עם התקדמות הסיפור ועם התרחבות נקודת המבט. ההיכרות עם עומר מעמיקה, התדמית הראשונית מתבררת כשטחית, ואנו מתוודעים לאדם חם, אכפתי, מוכשר, שמתמודד כל חייו עם דכאון, פוביה חברתית וחרדה, וכתוצאה מהם סובל מהערכה עצמית נמוכה ומפתח מחשבות אובדניות. הוא עובד כבר למעלה מעשרים שנה בגן ילדים, מטפח קשר ידידות אמיץ עם שכן אוטיסט, מסור עד עמקי נשמתו לאחותו ולאחיו, ובעברו סופר מצליח למדי. בשל בעיותיו הוא מצד אחד אינו מסוגל לקיים קשרים ארוכי טווח, ומצד שני חרד ללא הרף שהמצוקה שלו תפגע ביקרים לו ולכן הוא מתנתק גם מאוהביו.

אחיו של עומר מצליח לשכנע אותו להפגש עם פסיכולוגית, וזו מספקת לו רשימת מטלות, ומחלצת ממנו הבטחה לבצע אותן ולהפגש איתה שוב חודש לאחר מכן. במהלך התקופה הזו יחולו שינויים בחייו, ואולי יבשרו תקווה. האם יצליח למצוא מנוחה לנפשו ויחזור בו מהצהרת ההתאבדות? יש להגיע לסיומו של הספר כדי לברר זאת.

בין שאר דברים שהערכתי בספר, נהניתי מן השימוש שהסופר עושה במוזיקה. כך, לדוגמא, פס הקול של ערב מוצלח אחד, שבו הוא מארח חברים לפיצה ולריקודים, הוא שיר קצבי ומשפר מצב רוח, Round Around Sue. אותו ערב מסתיים בכמיהה ליכולת לחוש שוב אהבה, ופס הקול שהוא שומע בראשו עדין וצובט לב, I think of Angles.

אוליבר ת'ורסטינסון כתב ספר אישי, שאינו מתיימר להוות ספר עזר לסובלים מבעיות כשל עומר. מפי גיבורו הוא אומר: "אני בספק אם הספר הזה יעזור למישהו. אולי אנשים ישכחו את הבעיות שלהם לזמן-מה, אבל אז הכל יחזור. החיים תמיד חוזרים כשהספר נגמר. הספר הזה לא אמור לעזור למי שמרגיש רע, אבל אם הוא יעזור, מה טוב. אבל אני לא מסתמך על זה. כתבתי את הספר הזה בשביל עצמי". גם אם הספר לא יפתור את בעיותיו של איש, הוא עושה עבודה מצוינת בהצגת ההתמודדות המפרכת עם דכאון ועם חרדה חברתית. ת'ורסטינסון רהוט, ממוקד, כותב בחיות רבה, שירלי לוי תרגמה יפה, והספר מומלץ בהחלט.

Í Hjarta Mínu – Ólíver Þorsteinsson

לסה ספרים

2021 (2020)

תרגום מאיסלנדית: שירלי לוי

עיצוב כריכה: צופיה הרבנד 

בית סלאו הוא מקום מנומנם. עובדים בו סוכנים שנפלטו מ-MI5 לאחר שכשלו במילוי תפקידם. כאן הם נדחקים אל תפקידים משרדיים, אולי כעונש, אולי כדרך שבה הארגון מסמן להם את הדרך החוצה. נמצא כאן סוכן שהשאיר ברכבת דיסק סודי, וסוכנת שאיבדה את עקבות היעד שאחריו עקבה, ואחת אלכוהוליסטית שנגמלה, וכאלה שסיבת אפרוריות חייהם הנוכחיים אינה ידועה, והקוד המקומי מונע מאחרים לשאול מדוע. עם אלה נמנה גם ריבר, שבמסגרת תרגיל לעצירת מְפַגֵּעַ גרם, על הנייר, למותם של חפים מפשע, ובמוחו מקנן חשד שהוכשל במתכוון. את כולם מחזיקה שם התקווה לנס שישב אותם אל חיק הארגון, ועל כולם חולש ג'קסון לאמב, שמן ומוזנח, שאיש מפקודיו אינו מבין מה, אם בכלל, מניע אותו.

הסוסים האיטיים, כפי שמכונים שוכני בית סלאו, מתנערים בעקבות מקרה חטיפה, וכמוהם גם MI5 ובריטניה כולה. ארגון, שאינו מזדהה בשמו, חטף נער, ובשיטת פעולה נוסח אל-קאעידה הציג אותו מכוסה עיניים וכבול מול המצלמה, והודיע שיערוף את ראשו בשידור חי.

מכאן מתפתח מותחן קצבי, שרב הנסתר בו על הגלוי ופיתוליו מפתיעים, עד שבהתרה סבלנית של התסבוכת, כשבכל שלב מופרכות מרבית ההשערות שקדמו לו, תיחשפנה תגליות קשות. הרחבה לגבי העלילה עלולה לפגוע במתח המהנה עבור קוראים עתידיים, ולכן אמנע מכך.

אני מחבבת סיפורי ביון מתעתעים ובעלי ערך מוסף, ו"סוסים איטיים" הוא כזה. הדמויות מאובחנות היטב, ההפתעות שהסופר טומן לאורך כל הדרך משכנעות, ולמרות התככים הסבוכים קל לעקוב אחרי העלילה ולא ללכת לאיבוד בפרטיה. הרקע החברתי לסיפור – היחס להגירה, או בלשון אחת הדמויות, "הרב-תרבותיות הבלתי אפשרית הזאת, המתכון לאסון" – מוסיף לו עומק ועניין. נעה שביט תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Slow Horses – Mick Herron

לסה ספרים

2021 (2010)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים". על האנשים ועל האירועים, כמו גם על הדמויות ועל האגדות, מספר מי שחי פעם בכפר, והיום הוא תודעה החומקת אל תוכו עם הערפל.

מקהלת הכפר עתידה להעלות בערב מופע, הכולל כורלים איסלנדיים כמו "לילה" לצד קטעים קלאסיים. קָטָה, צעירה זרה, זה מקרוב באה, המשמשת כמנצחת המקהלה, רוכבת על אופניה אל האולם, מנופפת בידה אל התושבים, והמספר המציצן מנצל את הרף העין בו היא עוברת על פניהם כדי לספר את סיפורם.

אני נוטה חיבה לספרים מסוג זה, בהם הסיפורים הנפרדים, המיוחדים לכל דמות, משתבצים בפסיפס של מקום ותקופה. "ולס וַלֶיּרִי" מבצע בהצלחה את מלאכת ההרכבה, ומתייחד בלשונו הלירית ובנוכחות העזה של הטבע. מן הערפל שבפסקה הפותחת, דרך הציפורים, הפרחים, הרוח, הגשם והים, האנשים והטבע שלובים יחדיו. גם שמו של הכפר עמוס פרשנויות הכרוכות בו: לשון יבשה מכובדת לדעתו של אחד, לוויתן שנשמטה ממנו אות או בז הקוטב, לדעתם של אחרים.

וַלֶיּרִי מתאפיין בדואליות. תושביו אוהבים אותו, אבל רבים נוהרים דרומה לרייקיאוויק. אלה שעזבו שלא על מנת לחזור, שבים לביקור בכל קיץ ועוברים גלגול משונה: "הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין 'משפחה' משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח". תיירים מתבוננים בגלויות, המציגות את הבתים הראשונים של הכפר, ונתפסים לפסטורליה, אבל אל אלה נוספו מבני תעשיה מצד אחד ווילות מטופחות מצד שני, ואל האוכלוסיה המקומית הסתפחו עובדים זרים.

הדואליות הזו מצויה גם ביחס שבין הקהילה ליחיד. סיפוריהם של אנשי הכפר מוכרים ומסופרים שוב ושוב, אך רבים גם הסיפורים שאינם מושמעים בקול, אולי משום שיש דברים שאין מדברים בהם, אולי מתוך כבוד. "הכפר יודע הכל על האדם […] הכפר עוקב אחריו ולא שוכח מאומה", אבל כשהיחיד זקוק למרחב, הכפר יודע להעניק לו אותו.

תייר, אורח לרגע, מגיע בקלות למסקנה שאיסלנד היא גן-עדן. בפועל, כמובן, יופיו של המקום אינו ערובה לאושר. בין אנשי הכפר, אחד סוחב טראומה שמשתלטת עליו לפרקים, אח ואחות אינם מדברים כבר עשרים שנה, הכומר מכור להימורים, נער מתאבד, נערה סובלת הטרדות מצד אביה החורג. "אתה תמיד לבד", מהרהר אחד מהם, "אבל הלבד תמיד שונה". לעתים אתה לבדך בסירה, אחד עם העולם, והכל נראה פשוט, ולעתים אתה בביתך, בודד ואבוד.

"ולס וַלֶיּרִי" כתוב בחמלה ובאיפוק, ומיטיב להמחיש את הן הוד הסביבה והן את הסיפורים האנושיים המתרחשים בה. שי סנדיק תרגם יפה, והספר מומלץ.

Valyerarvalsinn – Guðmundur Andri Thorsson

לסה ספרים

2020 (2011)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

"הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. עם רדת יום, הערפל מזדחל לאיטו לאורך הפיורדים כפי שהוא עושה מדי קיץ, מרחרח בין הגבעות, סורק את המדרונות, חומק אל תוך הכפר ומתגנב שם מבין האוניות בנמל, מלחך את פינות הבתים ואז מתרומם"

העיר סולסברי שבדרום אנגליה ממוקמת במקום המפגש של חמישה נהרות. חמישה סיפורים נפגשים בעיר, ומסופרים בספר זה. לכאורה מדובר בחמישה סיפורי חיים נפרדים, שארבעה מהם רוב הזמן אינם מודעים זה לזה, אך בדומה לנהרות הם, כדברי המספר את הסיפור האחרון, "הקצב והדופק של הנוף הזה".

נדמה ששיטת הסיפור הזו – סיפורים נפרדים המתקשרים רק לקראת סיומו של הספר – הפכה אופנתית ושכיחה (וגם קצת שחוקה). כמו כל טכניקה, לפעמים היא אינטגרלית לעלילה, לפעמים מאולצת. בארני נוריס יצר חיבור משכנע, אם כי לטעמי הספר היה משתבח אם הפרק האחרון, המחבר, היה דווקא הראשון. באופן כזה היתה נמנעת תחושת המלאכותיות המאולצת של החיבורים שנחשפים בכל סיפור בנפרד.

הסיפור הראשון הוא של ריטה, מוכרת פרחים ודילרית סמים בשנות הששים לחייה. כשהיא נתפסת ונעצרת בעיצומו של נסיון למכור סמים, היא סוקרת את חייה לאחור, עיוורת לאשמתה שלה בגורלה. בסיפור השני, סם, נער מסוגר, חווה בו זמנית את אהבתו הראשונה לסופי ואת גסיסתו של אביו מסרטן. הסיפור השלישי הוא של ג'ורג', שנחקר במשטרה לאחר שפגע ברוכבת טוסטוס ביום בו התאלמן מאשתו. ברביעי כותבת אליסון, המשועממת ובלתי מסופקת, מעין יומן המיועד לבעלה החייל, ומנסה למצוא את הדרך להשיב לעצמה שליטה בחייה. החמישי, הקצר מכולם והמקשר ביניהם, הוא סיפורו של ליאם, יליד סולסברי, שנטש קריירה כדי לשוב ולהתבודד בעיר הולדתו ולמצוא את זהותו. ליאם הוא שצפה בארבע הדמויות האחרות ברגע טרגי אחד, ותהה "מה אגלה אם אברר עוד פרטים על החיים שהצצתי בהם בחטף באותו רגע, אם רק אצליח לגעת בלבם".

עוד בענייני טכניקה – שלושת הסיפורים הראשונים מסופרים בשני קולות משולבים. בראשון הפיצול נראה לי מיותר ומפריע. בשני – הקול החיצוני העניק גוון נוסף לפנימיותו של הנער, ועבד יפה. בשלישי – הסיפור התפצל באופן מוצלח בין מחשבותיו של ג'ורג' לחקירה שחקר אותו השוטר. טוב עשה הסופר שנטש את הטכניקה הזו בשני הסיפורים האחרונים, לפני שהפכה "טכנית" מדי.

לא אהבתי את סיפוריהן של ריטה ושל אליסון, בעיקר משום שהסופר לא משכנע ככותב בקולה של אשה. שלושת הסיפורים האחרים טובים יותר: קל להבין את יסוריו של סם, הנער הבלתי משתלב, שמגשש את דרכו אל נערה, ומתקשה להכיל את התפוררותו של אביו. כאבו של ג'ורג' נוגע ללב, והניגוד בין החקירה היבשה למחשבותיו המתפזרות מעצים את תחושת הבלבול של מי שזה עתה איבד את האשה שאיתה חלק את חייו. קצת התקשיתי להכנס לראשו של ליאם, אבל, כאמור, הוא קושר באמינות את העלילות השונות לרקמה חיה אחת.

למוות יש נוכחות משמעותית בספר, והיא באה לידי ביטוי גם במוזיקה המוזכרת בו. ג'ורג' מזכיר את הרקויאם של מוצרט, וסם שמח שהמקהלה בה הוא חבר שרה את הרקויאם של פורה, המועדף עליו, ונפלא גם בעיני.

מכיוון שחוויתי בספר עליות ומורדות, אסכם בהמלצה מסויגת.

Five Rivers Met on A Wooded Plain – Barney Norris

לסה ספרים

2020 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

שלושה סיפורי חיים מצטלבים באירלנד. פארוק הוא מוסלמי, אזרח מדינה שסועת מלחמות וטרור, שנתן את אמונו במבריחים נוכלים, ואיבד את אשתו ואת בתו בלב ים בדרכם אל עתיד שלו. למפי, גבר צעיר, שאביו אינו ידוע, חי עם סבו ועם אמו, עובד כמסייע וכנהג אוטובוס במוסד גריאטרי, ומתקשה להתגבר על אהבה נכזבת. ג'ון הוא זקן בערוב ימיו, המתוודה על כל הרע שעשה בנעוריו. סיפוריהם של השלושה מסופרים זה אחר זה, לכאורה נפרדים זה מזה, ורק בסיומו של הספר אנו מבינים כיצד הם קשורים זה בזה, גם אם הם עצמם אינם לגמרי מודעים למה שמחבר אותם.

צריך להיות בעל לב של אבן כדי לא לכאוב את אובדנו של פארוק, וחיפושיו של למפי אחר האושר מעוררים חמלה. ובכל זאת, הכתיבה של דונאל ריאן השאירה את הסיפור הרחק ממני. סיבה אחת לכך היא התחושה הברורה של כתיבה מאוד "מיכנית", מאוד מחושבת, ממוקדת במטרה של סחיטת רגשות. סיבה נוספת, קצת פחות מהותית, אבל אולי קשורה אף היא לסגנון, היא ה"צביעה" של כל דמות בצבע יחיד. פארוק הוא תמים ונסחף, למפי די אהבל ומעורפל, לא מפתיע שנעזב, וג'ון פסיכופת ללא הסבר מספק. גם דמויות המשנה הן כאלה – אשתו המסוגרת של פארוק, אמו המיוסרת של למפי וסבו המשונה. כל מערכות היחסים בין הדמויות מעוותות, אף אחת מהן אינה מתפתחת, ודחיסתן אל ספר קצר אחד יוצרת גודש מופרז. על אלה יש להוסיף את הקשרים ביניהם שנחשפים לקראת סיום, האחד אמנם מעודן ומחמם לב, אבל השני – הדרמטי שבהם – מאולץ.

בצד החיוב, לסופר יש כושר תיאור מוצלח, כל קטע בנפרד, התרגום מוצלח, והכריכה בעיצובה של צופיה הרבנד מקסימה. ולמען האיזון, "ים שקט ושפל גלים" נכלל ברשימה הארוכה (ולא הקצרה, כפי שנכתב על הכריכה) לפרס מאן בוקר. דעת קובעי הרשימה ודעתי חלוקות הפעם.

From a Low and Quiet Sea – Donal Ryan

לסה ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

כשביארני, חוואי איסלנדי, היה גבר צעיר, הציעה לו הלגה, האשה שאהב, לעבור איתה לרייקיאוויק. שניהם היו נשואים לאחרים, אך לא הנאמנות לאשתו עמדה בינו ובין חיים משותפים עם הלגה. כעת, כשהוא בן תשעים וחש כי מותו קרוב, הוא כותב אליה, מגולל את סיפור אהבתם ואת חייו לאחר שדחה את הצעתה. בניגוד לכתוב על כריכת הספר, במכתבו הוא אינו אוזר אומץ לספק סוף-סוף הסבר להחלטתו – ההסבר ניתן בזמנו ונדחה בתקיפות. הכתיבה החשופה והמפורטת, שנועדה יותר לעצמו מאשר לנמענת, היא מעין סיכום חיים, שיר הלל לאהבה ולאיסלנד המסורתית.

פרשת אהבתם של ביארני והלגה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השניה. איסלנד נכבשה מרצונה על ידי בעלות הברית, והאמריקאים הותירו במדינה נוכחות צבאית גם אחרי המלחמה. כמו הלדור לכסנס ב"תחנת האטום", בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, מפיו של ביארני, מתייחס בחוסר שביעות רצון לנוכחות הזרה ולאמריקניזציה שהיא מביאה איתה. שני הסופרים מבטאים בספריהם גם את הדילמות שגרמה האורבניזציה, את הפערים שבין תפיסת החיים הכפרית לעירונית, בין עצמאותו של החוואי לחייו של השכיר. הם כואבים את ההתנתקות מן השורשים המסורתיים והמיתולוגיים, ואת ההעתקה מתרבויות זרות הגורמת לשחיקת היחודיות המקומית. משום כל הגורמים הללו, ביארני סבור שמעולם לא עמדה בפניו באמת אפשרות הבחירה: הוא יכול היה לאהוב את הלגה בכפר, שאינו דוחה את הקִדמה אך מכבד את העבר, ואהבתו היתה נובלת בעיר הזרה לו ולרוחה של איסלנד. או אולי, כפי שהוא מודה ביושר כמעט במאמר מוסגר, הוא אהב את הריגוש ואת הסערה שבגעגוע, וקִרבה היתה מכבה אותם.

בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, בדבר הסופר בסיום, כותב כי הספר נכתב משום שהיתה לו הזכות להתרועע עם מספרי סיפורים. "תשובה למכתב מהלגה" כתוב אף הוא בסגנון זה של סיפור מסתעף ורבגוני, ורבים בו האזכורים ליצירות ספרותיות ומיתולוגיות איסלנדיות, שכן ביארני מושרש עמוק ולבלי הפרד באדמה שירש מדורות רבים של משפחתו ובתרבות עליה צמח. הסופר שילב בכשרון בין האהבה, המתוארת בליריות וברגש, לדעותיו המוצקות של ביארני באשר לחברה האיסלנדית, התרגום לעברית זורם ונאה, והספר נוגע ללב ומומלץ.

Svar við bréfi Helgu – Bergsveinn Birgisson

לסה ספרים

2020 (2010)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

תרגום השירים: משה ארלנדור אוקון