תגית: לשמור על שפיות

יאיר, חבר קיבוץ, נכד לדור המייסדים, עד להתפרקות ערכי השיתופיות, ומנסה להשפיע על חבריו לשוב לשורשים. כשחפצו אינו עולה בידו הוא מתכנן מהפכה. יצחק יצחקי, המכונה אבו איסק, גמלאי, איש השב"כ לשעבר, מסרב לשקוע בנינוחות של ימי הפרישה, ומבקש להשאר פעיל בשרות העם והמדינה. בשני הסיפורים האלה משתלב סיפורו של כאמל, ערבי ישראל בעל זהות פלסטינית, שזועם על מחיקת זכרם של ישובים ערבים שחרבו במלחמת העצמאות, ומתכנן למחות מעל פני האדמה אתר היסטורי יהודי. אלה ואחרים מקושרים באמצעות דמותה של רבקה, העוסקת בתיעוד.

מרים דובי-חזן, שנולדה בהולנד בתקופת השואה, בעת שהוריה שהו במחבוא, היא המייסדת והמנהלת של דוקוסטורי, חברה המוציאה לאור סיפורי חיים, ספרי הנצחה, ויצירות תיעודיות אחרות. לרבקה שבספר השאילה את הביוגרפיה שלה, החל מילדותה בהולנד ועד פעילותה כיום. בנוסף לקווי העלילה המרכזיים שהוזכרו קודם, אנו מתוודעים לסיפורי חיים נוספים, באמצעות תיאור עבודתה הימיומית של רבקה, הכוללת מפגשים עם לקוחותיה, ראיונות עומק, וליווי הלקוח משלב ההיכרות ועד הפקת הספר. נראה לי שיש שתי דרכים לבצע היטב את העבודה המרתקת (ואולי יש לומר השליחות) הזו: דרך אחת היא שמירה על ריחוק כהיסטוריון, והשניה היא מעורבות רגשית בסיפורים האישיים. אני סבורה שהדרך השניה, זו שבה רבקה בוחרת, היא הקשה יותר בשל העומס הנפשי המוטל על הצד המאזין.

מטבע הדברים, התיעוד וההיסטוריה עומדים במרכזו של הספר. רבקה, כמובן, רואה בתיעוד חשיבות עליונה. כך גם יאיר, שאת שעות הפנאי שלו מעביר בצריף של סבו בחברת כתביו הישנים. בהקשר זה אי אפשר להמנע מדיון בפער שבין הכתיבה המפורטת לתרבות המסרים הקצרים. דיון מעניין נוסף עוסק בכוחן של המלים מול כוחן של התמונות:

הפייסבוק למשל, המעצמה הגדולה בעולם, הוא המתחרה מספר אחת של התיעוד המסודר. יותר ממליארד אנשים שייכים ל'ספר הפנים' הווירטואלי הזה. מליארד אנשים המתעדים לכאורה את חייהם בכל רגע ביממה. אבל האם זה תיעוד? האם הליכה למסעדה, נסיעה לחוץ לארץ, תמונות של הנכדים או של החתולים שלנו הם המורשת שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

מרגע שחדרו הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר לעולמנו, כך היא חושבת, החל תהליך הרידוד של התיעוד. אנשים איבדו את הסבלנות, במיוחד הצעירים המתקשים בקריאת טקסט העולה על מאה וארבעים תווים.

נושא משני אך מעניין הוא עולמם של הגמלאים. לבני הגיל השלישי מוצע שפע פעילויות, אך המעבר מעבודה להלך-רוח של פנאי אינו עובר חלק בכל המקרים. אשתו של יצחקי שמחה על השינוי. בנם של בני הזוג סבור שהזקנים צריכים לפנות מקום לצעירים. יצחקי, לעומתם, מעדיף להמשיך בפעילות שהורגל אליה ולהביא תועלת לא רק לעצמו.

אני מציע למחוק את המלים הארורות האלו, 'שעות הפנאי' […], ויש לי עצה לכל אלה העוסקים במקצוע החדש, גרונטולוגיה. קודם כל ולפני הכל תשנו את המונחים שאתם משתמשים בהם. האנשים שיושבים מולכם עבדו עד אתמול או שלשום, בדיוק כמוכם. שעות הפנאי זה מושג מתחום התעסוקה […]. גיל הפרישה הוא גיל ביורוקרטי, גיל שרירותי, והוא משתנה מאדם לאדם […]. ואני מציע, לפני הכל, לשנות את השם למבוגרים פלוס. למבוגרים יש פלוס גדול מאוד, יש להם נסיון, ונסיון שווה זהב, לא רק כסף.

אפשר להזדהות עם הערכים שמייצגים יאיר ויצחקי, אבל גם אם לא, עדיין הנושאים העולים בספר ושלל הדמויות שבו מספקים ענין ומעוררים מחשבה.

 

דוקוסטורי

2016