תגית: מאגנס

"כל דור חייב ללמוד את ספרות הדורות שקדמוהו, אם יחפץ לבו להמשיך את השלשלת, לרשת ולהוריש. מי שלא ילמד, מי שלא ישלח ידו ליטול מן השפע, לא יוכל לפשוט את ידו ולהעניק דבר לבאים אחריו"

כותרת משנה: מהפכת אלוהים

התנ"ך, קובץ ספרי הקודש היסודיים של היהדות, פותח ב"בראשית ברא אלוהים", ומבשר בכך על המהפכה המונותאיסטית, החלפת האמונה באלילים באמונה באל יחיד. יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, מוצא בתנ"ך מהפכות רבות ומשמעותיות נוספות, ומציג אותן כאן. מהפכות אלה ברובן השפיעו לא רק על ההיסטוריה היהודית, אלא על החברה האנושית כולה.

בספר "לא כך כתוב בתנ"ך", שכתב זקוביץ יחד עם אביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, הציגו הכותבים מסע ארכיאולוגי בתנ"ך, שביקש לעמוד על מסורות קדומות שהודחקו מפני הקאנון, אך הותירו עקבות בטקסט. שיטת המחקר כאן דומה. בכל אחד מפרקי הספר הכותב מציע פרשנות, מצביע על כוונות המחברים, תוך שהוא עומד בהרחבה על המשמעות העמוקה של כל אחת מן המהפכות ועל אופן התגבשותה.

מלמד המהפכה המונותאיסטית, הספר עוסק בשש-עשרה מהפכות נוספות. יצירת סיפורת רחבת יריעה על רקע מיעוט סיפורים במרחב שסביב ישראל הקדומה; שילוב בין חוק להיסטוריוגרפיה, עירוב חסר תקדים של חוקים וסיפורים היסטוריים; חוק אלוהי ולאומי; יום השבת, יום מנוחה שבועי לכל; גמול אלוהי, חטא ועונש אך גם יחס מיטיב לראויים לחסד; אופוזיציה למוסד המלוכה שהיה סוג השלטון המקובל במרחב; יחוד עיר קודש יחידה לעומת ריבוי מקומות פולחן; הנבואה כביקורת מוסרית ולא רק כחוזה עתידות; יעוד ירושלים כבית תפילה לכל העמים ולא רק כמרכז קודש לעם היהודי בלבד; דמוקרטיזציה של התפילה הבאה לידי ביטוי בריבוי הקולות בתהילים; תפיסה אופטימית של העתיד גם אם תבואנה קודם תלאות; הטמעת ספרות חול בתוך ספרות הקודש תוך התאמת הראשונה לרוחה של השניה; מדרש ופרשנות פנים מקראית; קאנוניזציה, הפיכת ספריה לספר קדוש אחד; הפצת הקאנון לכל העם.

לא אתיימר להקיף את הספר בסקירה. אתייחס לנקודות מעטות ממנו.

זקוביץ סבור כי יש רגלים להנחה שהסיפור המקראי, בטרם הועלה על הכתב, הוצג בפני העם כמחזה, וככזה גם נכתב. הוא מגיע למסקנה זו מאופי הסיפורים, שהם כמעט לחלוטין נטולי תיאורים, דמויותיהם מעטות, העלילה כולה מתרחשת מול עיני הצופה/קורא, ולעתים קרובות היא מסתיימת בפינוי הבמה מן ה"שחקנים".

הנביאים, שרצו למשוך את תשומת לב המאזינים, נקטו תכסיסים שונים, בין השאר רטוריים. דוגמא לכך מצויה בפרק ב' בעמוס. הנביא מונה באוזני מאזיניו ממלכת ישראל את פשעי מואב ואת העונשים שיחולו על ראשם, נושא קל לעיכול. מכאן הוא עובר לפשעי ממלכת יהודה ולעונשים הצפויים, והקהל מן הסתם מרוצה. כעת, כשהקהל שבוי, הוא הנביא יכול להגיע לעיקר, פשעי ישראל.

"דרכם של מחוללי מהפכות בשדה הדת להציג את פועלם כגילוי של שמרנות ושיבה אל המקורות, אל העבר". סיפורי עבר נערכו בהתאם, והדוגמאות רבות, ביניהן יצירת זיקה בין סיפורו של אברהם לירושלים כדי לשכנע בקדושתה ובמרכזיותה.

"ספר התנ"ך הוא מערכת דרכים מסועפת המחברת רחוקים וקושרת אותם זה לזה. משוררים מפרשים כתובי סיפור, מספרים מפרשים כתובי שירה, נביאים מפרשים את התורה, ולא נגזים אם נקבע כי אין יחידה ספרותית במקרא הניצבת לעצמה, מנותקת ועצמאית, שאין שואבים מבארהּ ואין מטילים עליה אור חדש, וכל יחידה עשויה לזכות לפירושים הרבה". אין ספק שקריאת התנ"ך באופן זה מרתקת, והספר שופע הדגמות מעניינות.

בין אם ניגשים לספר מנקודת מוצא של אמונה, ובין אם מנקודת מוצא של ענין היסטורי, הוא מרתק. אין לבקש בתנ"ך את הדיוק ההיסטורי העובדתי, אלא את המרחב הרעיוני, ויאיר זקוביץ מיטיב לנווט בו ולהסביר אותו.

מומלץ בהחלט

מאגנס

2019

רינה לפידוס, פרופסור במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת בר-אילן, בודקת בספר שלפנינו את היחסים בין גברים לנשים בספרות הרוסית במאות התשע-עשרה והעשרים. כפי ששמו של הספר מרמז, יחסים אלה מתאפיינים ברגשות שליליים בעיקרם. הספר ברובו מוקדש ליצירותיהם של סופרים גברים, והפרק המסיים מייחד תשומת לב לספרות שנכתבה על ידי נשים.

הספר מחולק לפרקים שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של הנושא. במרבית הפרקים נידונות שלוש יצירות של שלושה כותבים שונים, יצירות המדגימות את המסקנה שבסיכומו של הפרק. לדיון ביצירה קודמים מבוא אודות הסופר ותמצית העלילה. אודה ולא אבוש, אין לי הכלים הנדרשים כדי להתייחס למסקנותיה של הכותבת. את מרבית היצירות שהיא מזכירה בספר לא קראתי, והסקת מסקנות משלי על סמך אלה שכן קראתי, ושלא התבוננתי בהן בעבר מנקודת הראות של יחסי גברים-נשים, תלקה בחסר. למרות האמור לעיל, מצאתי ענין בספר, גם משום שהדיון עצמו מעניין, וגם משום שהוא ערך לי היכרות עם ספרים ועם סיפורים שלא הזדמן לי לקרוא עד כה.

הסופרים הרוסים הקלאסיים, על פי הספר, מייחסים לאשה כוח לרמוס גבר, בין אם בשל אופיין החזק ובין אם בשל חולשתם של הגברים. כותרות ארבעה הפרקים הראשונים מתמצתות את תפיסתם: רצח רוחני וגופני, האשה כטורפת גברים, בוגדנותה של האשה כגורם להרס הגבר, החרדה מפני אשה חזקה. ב"החטא ועונשו", לדוגמא, היצירה הראשונה הנידונה בפרק הראשון, רינה לפידוס מאבחנת אצל רסקולניקוב, ואצל דוסטויבסקי, חלוקה של הנשים לטובות – מושכות ונשיות, ולרעות – א-מיניות, גבריות ודוחות. מרבית הנשים מסווגות כרעות, והן מסרסות את רסקולניקוב החלש, ההססן, האמוציונלי והמוסרי. רצח הוא המוצא היחיד שלו מן החנק שנחנק על ידן. מעניין שגם בספרות שנכתבה על ידי נשים, הגיבורות מתיחסות אל הגברים בעליונות, אם כי בו זמנית הן חוששות לאבדם, והיחסים בין המינים מתאפיינים במאבק.

מטבע הדברים מצאתי ענין מיוחד בדיון בספרים שקראתי בעצמי. בפרק השלישי, כדוגמא, עורכת הכותבת השוואה מאלפת בין "אנה קרנינה" ל"אמה בובארי", ומציגה את היחס השונה של טולסטוי ושל פלובר לנשים שבמרכז יצירותיהם. ריתקו אותי גם הפרקים החמישי והשישי, המתארים קשר סבוך ובלתי ניתק בין הספרות לבין האידאולוגיה השלטת ולתנאי החיים בתקופות בהן נכתבה. הראשון עוסק בספרות הסובייטית אחרי מלחמת העולם השניה, והשני בספרות הסובייטית המאוחרת ובספרות הפרסטרויקה.

רינה לפידוס כתבה ספר בהיר וערוך היטב, קריא ומעניין. כשפירטה את עלילותיהן של היצירות, שעליהן התבססו מסקנותיה, כוונתה היתה להציג טיעון מפורט ומבוסס, אבל מבחינתי שיטת כתיבה זו גם סיפקה "מתאבן" לשורה ארוכה של יצירות מסקרנות שאשמח לקרוא.

מאמרים מרחיבים ומבוא לספר ניתן לקרוא בקישור זה

מאגנס

2017

 

"ארגונאוטיקה", יצירתו של אפולוניוס איש רודוס, שנכתבה במאה השלישית לפני הספירה, מתארת את המסע הימי של יאסון ושל גיבורים מיתולוגים נוספים, שיצאו באניה ארגו להשיג את גיזת הזהב. הגיזה, שריד מצמרו של האיל כריסומאלוס, נשמרה על ידי דרקון, והסיכוי להשיגה היה קלוש, כך, לפחות, חשב וקיווה פליאס, דודו של יאסון. יאסון, יורש העצר החוקי של המלוכה שגזל דודו, תבע להשיב לו את זכויותיו, ופליאס הבטיח לעשות זאת אחרי שתובא גיזת הזהב. "ארגונאוטיקה" אינה מתארת במפורט את הרקע למסע, מן הסתם מתוך הנחה שהסיפור מוכר לקוראים.

אפשר לקרוא את היצירה בשני אופנים, כאפוס ספרותי או כנקודת מוצא ללימוד ולהרחבה בנושאים הרבים הנכללים בה. תחילה בחרתי בדרך השניה, וחיפשתי ידע נוסף על כל מקום ועל כל דמות. כשהבנתי שמדובר בים של תכנים, עברתי לקריאה שוטפת, והסתפקתי בהערות השוליים שכתב אברהם ארואטי, שגם תרגם וכתב מבוא מעניין מאוד, בו הרחיב על אפולוניוס ועל הרקע התרבותי וההיסטורי של היצירה.

תלאות רבות נכונו לארגונאוטים. למרות שרוב הזמן הם מתארגנים בינם לבין עצמם ברוח טובה, לא יצליחו להמנע ממחלוקות פנימיות. הים לא תמיד יאיר להם פנים, העמים שאצלם יבקרו לא תמיד יהיו ידידותיים. בכל תחנה בדרכם ייאלצו להתמודד עם טיפוסים שונים, כמו מלך שיכפה עליהם תחרות אגרוף, ואחר שיציב בפני יאסון אתגר להלחם לבדו נגד צבא שצמח משיני דרקון. לא רק בני אדם יעמדו בדרכם, גם האלים הרבים, כל אחד והאינטרסים שלו, יבחשו בעלילה.

הקורא יתוודע אל הגיאוגרפיה הפיזית והמדינית של התקופה, אל האמונות, אל מנהגי הפולחן, ואל פרטים טכניים כמו טיפול באניה, התארגנות לאכילה וללינה ועוד.

גם מקומה של האהבה לא ייעדר מן הסיפור. מדיאה, המוכרת ממחזהו של אוריפידס, תתאהב ביאסון בשל התערבות האלה הרה, ותסייע לו להשיג את הגיזה תוך שהיא בוגדת באביה. כשיימלטו לאחר שישיגו את מבוקשם, ירצחו את אחיה של מדיאה כדי לעצור את המרדף אחריהם (הגרסה המקובלת מייחסת את הרצח למדיאה לבדה. אפולוניוס ייחס לה רק את אי מניעתו). רצח זה מבשר את עתידם של השניים, עתיד שבו מדיאה הנטושה תנקום ביאסון על ידי רצח ילדיהם המשותפים.

הקריאה ביצירה אינה קלה. היא ניחנה במשקל מורכב ובשפה שירית גבוהה, ואלה, יחד עם הרצון לעשות ביצירה שימוש נוסף כפלטפורמה ללמידה, מחייבים קריאה איטית ומרוכזת. למותר לציין כי הקושי אינו גורע מאיכותה הספרותית ומחשיבותה ההיסטורית, ויפה עשו הוצאת מאגנס אברהם ארואטי, שהביאו לפני הקורא הישראלי לראשונה תרגום מן המקור היווני.

לסיום ולהדגמת סגנונה של היצירה, הנה קטע המתרחש מיד לאחר השגת הגיזה. את תיאור ההישג עצמו ניתן למצוא במאמר שבקישור.

כְּמוֹ שֶׁתִּלְכֹּד בְּתוּלָה עַל פְּנֵי שִׂמְלָתָהּ הַמְּעֻדֶּנֶת
אֶת זָהֳרוֹ שֶׁל יָרֵחַ מָלֵא הַקּוֹרֵן מִלְּמַעְלָה
אֶל תּוֹךְ חַדְרָהּ אֲשֶׁר בָּעֲלִיָּה, וְלִבָּהּ בְּחָזֶהָ
שָֹשׂ לְמַרְאֵה הַבָּרָק מְלֵא הַיֹּפִי; כָּךְ אַז אִיאָסוֹן
בַּהֲנָאָה הֵרִים הַגִּזָּה הַגְּדוֹלָה בְּיָדֵיהוּ.
עַל לְחָיָיו הַזְּהֻבּוֹת גַּם עֲלֵי מִצְחוֹ נִסַּךְ אֹדֶם
מִנְּגוֹהוֹתָיו שֶׁל הַצֶּמֶר כְּמוֹ לֶהָבָה מִתְלַקַּחַת.
וּכְגָדְלוֹ שֶׁל עוֹר פַּר בֶּן שָׁנָה אוֹ עוֹרָהּ שֶׁל אַיֶּלֶת
שֶׁצַּיָּדִים אַנְשֵׁי כְּפָר יְכַנּוּהָ בְּשֵׁם אַכַיְאִינֵס,
כָּךְ גֹּדֶל הַיְרִיעָה, כֻּלָּהּ מִזָּהָב, וּמִמַּעַל
צֶמֶר כָּבֵד מְכַסָּהּ בִּגְדִילִים. הוּא פָּסַע וּבְכָל צַעַד
הָאֲדָמָה מִתַּחַת רַגְלָיו נִצְנְצָה בְּרֹב בֹּהַק.
יֵשׁ שֶׁהָלַךְ וְתָלָה עַל כֶּתֶף שְֹמֹאלוֹ אֶת הַצֶּמֶר
מִקְּצֵה עָרְפּוֹ עַד רַגְלַיִם, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁב וּגְלָלָהוּ
אַף מִשְּׁשׁוֹ בְּכַפָּיו, כִּי פָּחַד עַד מְאוֹד פֶּן יִפְגֹּשׁ בּוֹ
אִישׁ אוֹ אַחַד הָאֵלִים וְיִקַּח אֶת הַצֶּמֶר מִמֶּנּוּ.
שַׁחַר נִפְרַשׂ עַל הָאָרֶץ, וְהֵם מַגִּיעִים אֶל הַצֶּוֶת.
הַבַּחוּרִים הִשְׁתָּאוּ לְמַרְאֵה גֵּז הַפָּז רַב הַגֹּדֶל,
שֶׁזָּהֳרוֹ נִדְמָה לִבְרַק זֶוְס; אִישׁ אִישׁ אֲזַי קָמוּ
מִשְׁתּוֹקְקִים בּוֹ לָגַעַת וּלְתָפְסוֹ בַּיָּדַיִם.
אַךְ בְּנֹו שֶׁל אַיְסוֹן עָצַר בַּעֲדָם וְהִשְׁלִיךְ עַל הַצֶּמֶר
כְּתֹנֶת הוּכְנָה זֶה עַתָּה; אָז יָרִים הָעַלְמָה, יוֹשִׁיבֶהָ
בַּיַּרְכָּתַיִם וּבְזֶה הַלָּשׁוֹן יְדַבֵּר אֶל כֻּלָּהַם:
"אַל תִּשְׁתַּהוּ עוֹד כָּעֵת, חֲבֵרַי, מִלָּשׁוּב לַמּוֹלֶדֶת;
הֵן הַתַּכְלִית אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָה סָבַלְנוּ קְשָׁיָיו שֶׁל
זֶה הַמַּסָּע וְעָמַלְנוּ בְּצַעַר וּכְאֵב, נִשְׁלְמָה כְּבָר
עַל נְקַלָּה הוֹדוֹת לָעֵצוֹת שֶׁהִשִּׂיאָה מֵדֵיְאָה.
אִם אַךְ תַּסְכִּים, אֶל בֵּיתִי אֶקָּחֶהָ וְשָׁם תִּהְיֶה הִיא
רַעְיָתִי עַל פִּי דִּין. בְּרַם אַתֶּם — הֱיוֹת שֶׁהוֹשִׁיעָה
בַּאֲצִילוּת לְאַכַיְאָה כֻּלָּהּ אַף לָכֶם — הַצִּילוּהָ.
יַעַן לָבֶטַח, סְבוּרַנִי, אַיְאֵטֵס יָבוֹא עִם רֹב חַיִל
כְּדֵי שֶׁיִּמְנַע אֶת צֵאתֵנוּ מִן הַנָּהָר אֱלֵי פּוֹנְטוֹס.
שְׁבוּ נָא אֵפוֹא בַּסְּפִינָה כָּל גֶּבֶר אֶחָד מִתּוֹךְ שְׁנַיִם
וּמְשׁוֹטֵיכֶם הָנִיעוּ; אַךְ מַחֲצִיתְכֶם הַנּוֹתֶרֶת
שְׂאוּ מָגִנֵּי עוֹר הַפָּר, הֱיוּ חַיִץ טוֹב מוּל אוֹיְבֵינוּ
הַמְּשַׁלְּחִים חִצֵּיהֶם וּבְכֹה אֶת שׁוּבֵנוּ תַּבְטִיחוּ.
הֵן בְּיָדֵינוּ נֹאחַז גַּם בָּנִים גַּם אֶרֶץ אָהַבְנוּ
וּמוֹלִידֵינוּ שְׂבֵעֵי הַיָּמִים, וְעַל זֶה פָּעֳלֵנוּ
הֶֽלַּס תִּסְמֹךְ: אִם תִּנְחַל מַפָּלָה אִם כָּבוֹד וְתִפְאֶרֶת.

Argonautica – Apollonii Rhodii

מאגנס

2017 (המאה השלישית לפנה"ס)

תרגום מיוונית: אברהם ארואטי

הפילוסוף הארי פרנקפורט כתב ב-1986 מאמר בשם "על הבולשיט", שקבע כי "ציבור הולך וגדל של בני אדם בוחר ב'בולשיט', עמדה המתאפיינת באדישות לאמת, ויתור מראש על כל נסיון לדעת והעדפה של בערות עמוקה", זו הבערות מרצון שבשמו של הספר. ד"ר בנימין מוזס מעדיף את המוטו של קאנט מן המאה השמונה-עשרה, "העז לדעת", ובספר הוא מתאר את הדרכים לחיפוש הידע והאמת בתחום הפרקטיקה הרפואית. כל אחד מפרקי הספר מתאר תחום רפואי, שבאמצעותו מודגמים תהליכי העומק של המסע לביעור הבערות, לחתירה לאמת.

בעוד בשנים עברו, למעשה עד שלהי המאה העשרים, נשענה הפרקטיקה הרפואית על נסיון מצטבר, כיום, בעקבות מה שמוזס מכנה 'מהפכת הראיות', הוסט הדגש אל החלטות המבוססות על מחקר קליני. בפועל אין כלל ברזל, והחיפוש אחר האמת נשען על מקורות מגוונים ובהם מחקר קליני, תצפיות, תיאורי מקרה ונסיון מצטבר. הרופא נדרש להפעיל שכל ישר כדי לבחור ביניהם.

להלן מספר דוגמאות למחלות בהן עוסק הספר, ולמסקנות הפרקטיות הנגזרות מן הטיפול בהן היום ובעבר.

הפרק הרביעי – שפת הסבל: אסתמה – מבחין בין הפרקטיקה, שמבוססת, בעקבות מהפכת הראיות, על השוואות כמותיות בין טיפולים שונים באמצעות מערכת ניסויית, ובין הסבל של החולה, שהנו תלוי משמעות, ואינו ניתן לכימות אוביקטיבי. השיח בין הרופא לחולה מתנהל בשתי שפות שונות, מקבילות לכאורה: שפת המדע ושפת הסבל. האתגר הגדול של הרופא בן זמננו הוא למצוא את נקודות ההשקה בין השפות.

הפרק החמישי – שבע פנים לפחד: חיסון הפוליו – עוסק בנושא הטעון של חיסונים, בפרדוקס של הפער בין הראיות לעוצמת ההתנגדות, ואף מרחיב באשר לדיונים בשאלת כפיית חיסונים. הניסוי הקליני הגדול בהיסטוריה נערך באפריל 1954 בהשתתפות 1,829,916 ילדים. באופן רגיל קשה למצוא מועמדים שייאותו להשתתף בניסוי קליני, אבל בניסוי הזה, בגלל אימת מגפת הפוליו, נרשמו שבעים אחוזי היענות. התוצאות ידועות. המחבר מספר כי בעקבות הבחירות בניגריה ב-2003 ארגון הגג של המוסלמים אסר על חיסוני פוליו בנימוק שהחיסון מכיל חומרים נוגדי הפריה, נגיפי איידס ורעלנים אחרים, ובכלל הוא מזימה מערבית לדילול האוכלוסיה בארצות מתפתחות, בעיקר מוסלמיות. התוצאה: התפרצות גלובלית של המחלה באפריקה, במזרח התיכון ובדרום מזרח אסיה. נראה שדווקא היעלמותן של המחלות המדבקות גרמה להתנגדות לחסן נגדן, שכן התמריץ מעורר האימה של המגפה אינו נראה לעין, ולפיכך נמחק מן המוּדעוּת.

הפרק השביעי – בגדי המלך החדשים: ממוגרפיה וסרטן השד – היה בגדר חידוש עבורי. המחבר מסביר מדוע הנזק מבדיקות ממוגרפיה סדירות לפני גיל חמישים עולה על התועלת. מסתבר שממוגרפיה נוטה לאתר דווקא את הסרטנים העצלנים, כאלה שאינם גורמים נזק, וכופה טיפול אגרסיבי בהם, טיפול שהנזק שלו עולה בהרבה על התועלת. בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק. נשים מזהות בבדיקה עצמית גושים קטנים מאוד, ולכן נשים בעלות מודעות גבוהה מייתרות את הממוגרפיה כבדיקת סקר. במחקר שנערך בקנדה בהשתתפות 90,000 נשים בגילאי 40 – 59, הוקצו המשתתפות אקראית לשתי קבוצות, אחת עברה ממוגרפיה תקופתית, השניה כלל לא. מעקב במשך עשרים וחמש שנים לא מצא שום הבדל בתמותה מסרטן השד בין שתי הקבוצות. כמו בנושא החיסונים, גם כאן קיים פער גדול בין הראיות לתפיסה הציבורית של הבעיה.

הפרק התשיעי – סיפור טוב: הנקב הסגלגל הפתוח – מטפל בהיבט של הלחץ מצד התעשיות הנלוות לרפואה. תסחיף פרדוקסלי הוא מונח המתאר מעבר קריש דם מן המערכת הורידית למערכת העורקית דרך נקב סגלגל בין העליה הימנית לשמאלית בלב. הפתח הזה נאטם אוטומטית אחרי הלידה, אך אינו נאטם כליל אצל רבע מהאנשים, ובעקבות אבחון תופעת התסחיף החלו לבצע ניתוחים לאטום אותו מלאכותית. בין התסחיף הפרדוקסלי לנקב מתקיים קשר נסיבתי, שתחילה סברו כי הוא גם קשר סיבתי, אך ראיות מצטברות הוכיחו שאין זה כך. למרות זאת תעשית האטמים פורחת, וניתוחים רבים מבוצעים גם אם יעילותם מוטלת בספק.

הפרק העשירי – מ'אל תעשה' ל'תעשה': חוסמי ביתא באי-ספיקת לב – מתייחס לתהליך הבחינה של תרופות, וגם לבחירת התרופה המתאימה על ידי הרופא: 'בראש וראשונה אל תגרום נזק' […] אינו רלוונטי לרפואה. כל התרופות העומדות לרשותו של הרופא עלולות לגרום לנזק. לפיכך הבסיס להחלטה על שימוש בתרופה מסוימת הוא המאזן בין תועלת לנזק.

הפרק האחד-עשר – בין בריאות ליופי: פרדוקס ההשמנה – מטפל אף הוא בנושא שמעורבת בו לא רק רפואה טהורה, אלא גורמים אינטרסנטים נוספים. אינדקס BMI מסווג את בני האדם לארבע קבוצות: שדופים – פחות מ-18.5 BMI, רזים – 18.5 עד 25, שמנמנים – 25 עד 30, שמנים – מעל 30. במשך שנים היה מקובל לחשוב כי ככל שמתרחקים מן הטווח של הרזים, הסכנות הבריאותיות מתגברות. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם תפיסת היופי, ותעשיות שלמות, הסובבות סביב המירוץ להרזיה, ניזונות ממנה. עם השנים נצברו ראיות לפיהן משקל עודף של השמנמנים קשור בירידה משמעותית בתמותה מכל הסיבות: לשמנמנים יש יתרון הישרדותי, שאף נעשה משמעותי יותר בחולים במחלות כרוניות. השמנמנים מהווים 35% מהבוגרים בארה"ב, פוטנציאל שוק עצום לתעשית ההרזיה, והראיות החדשות מוצנעות.

הפרק השנים-עשר – זירת הגלדיאטורים: הומיאופתיה – נוגע שוב בנושא טעון ומעורר אמוציות. באמצעות נושא זה המחבר מטפל בתחום של פרסום בכתבי עת מדעיים.

הפרק השלושה-עשר – אילוץ שנהפך לאסטרטגיה: פרפור פרוזדורים, וגם הפרק הארבעה-עשר – הסגידה לנורמליות: סוכרת – עוסקים שניהם בשאיפה לנרמל כל סטיה, גם אם מוכח שהנרמול מזיק. במקרה של פרפור חדרים, האופציות הן תהליך שמביא לנרמול ובעקבותיו מתן תרופות לשמירה על הקצב, או ריסון הפרפור לכדי פרפור אטי. במקרה של סוכרת השאיפה היא להביא את רמת הסוכר אל הנורמה, שאיפה הכרוכה במאבק סיזיפי מתסכל. מסתבר שהנרמול, למרות היותו האופציה האינטואיטיבית, אינו בהכרח האופציה המיטבית.

פרקים אחרים בספר עוסקים בהיבטים פרקטים נוספים, ומוקדשים לנושאים הללו: כולסטרול וטרשת עורקים, כירורגיה ליתר לחץ דם, הורמונים חלופיים בגיל המעבר, זיהומים צולבים בבתי חולים (סובב במידה רבה סביב איגנץ זמלווייס, שסיפורו הונצח על ידי מורטון תומסון בספר הבלתי נשכח "זעקת האמהות"), מחלות נפש דכאון ופסיכאטריה, מחלת מפרקים ניוונית, שיטיון הזיקנה ומחלת אלצהיימר (לא ידעתי שמדובר בשתי מחלות שונות), וניתוחים בריאטריים.

הספר נאמן לכותרתו ומתייחס רובו ככולו לצד של הרופא. יחד עם זאת גם חולים יוכלו להפיק תועלת מרובה מן הידיעה שהרפואה אינה שוקטת על שמריה, אלא מתעדכנת ללא הרף, ולפיכך תורות סדורות של אתמול אינן בהכרח הפרקטיקה המועדפת של היום, ויש לשמור על ראש פתוח ועל גמישות כשבאים לבחור בין אפשרויות טיפול. לא יזיק גם להיות מודעים לאינטריגות ולאינטרסים הרוחשים מאחורי הקלעים, להפעיל חשיבה ביקורתית, ולא ללכת שולל אחר פתרונות שיתרונם המדומה נובע מיחסי ציבור. כפי שכותב בנימין מוזס, "הפרקטיקה הרפואית, חשוב לזכור, היא מדע של יחידים", ולכן יש לעמוד על הזכות לשותפות בהחלטות, שכן "דיאלוג עם החולה, המשקלל את רצונותיו, שאיפותיו ומגבלותיו, חיוני כדי לקבל החלטה המשרתת את האינטרסים של החולה ושלו בלבד".

בעיני המוטו "העז לדעת" טריוויאלי וראוי לעידוד. "להיות רופא בעידן הבערות מרצון" מעניק הצצה מקיפה ומעניינת אל מורכבות הפרקטיקה הרפואית, הוא רלוונטי, כתוב בשפה הנהירה גם לקורא הבלתי מקצועי, ואני ממליצה על קריאתו.

מאגנס

2017