רואנדה היתה נתונה שנים רבות תחת שלטון קולוניאלי, תחילה גרמני, ולאחר מלחה"ע הראשונה – בלגי. הן הגרמנים והן הבלגים היו מעורבים עמוקות בכל תחומי החיים ברואנדה, ושלטונם התאפיין ביד קשה. בין השאר טיפחו את האבחנה הגזענית שבין בני הטוטסי, שהועדפו על-ידם, ובני ההוטו, שדוכאו ואולצו לעבוד עבודות כפיה (עד התקופה הקולוניאלית אמנם היתה הפרדה בין שתי הקבוצות, אך הן חיו בהרמוניה יחסית). תוצאות השנאה שטופחה ע"י האירופים ניכרו גם לאחר שרואנדה זכתה בעצמאות, והגיעו לשיא בטבח שנערך במהלך 100 ימים בשנת 1994. שמונה-מאות אלף איש נרצחו.
"מאה ימים" מתרחש בקיגאלי שברואנדה באותה תקופה. דויד הוהל, שוייצרי שהתנדב באחד מארגוני הסיוע שפעלו באפריקה, מפתח אהבה משונה אל אגת, בת המקום. כשהאירופאים מתפנים מרואנדה עם פרוץ הקרבות השבטיים, הוא מחליט בגחמה של רגע להשאר שם. בשל האקט הזה מצאתי התיחסויות רבות אל הספר הזה כאל סיפור אהבה, אבל לדעתי התיחסות כזו מחטיאה את עיקר הספר.
לב הספר, והסיבה שבגינה היכה גלים בשווייץ, הוא פעילות ארגוני הסיוע. ברפוס, מפיו של הוהל, מוצא סיבות רבות לבקר את הפעילות הזו ולהטיל ספק ביעילותה. עד מחצית הספר קשה לקלוט אם התבטאויותיו הציניות הן מעין לגלוג משולב בהערכה, אבל בהמשך הוא מסיר את הכפפות לגמרי. כך, לדוגמא, הוא מבקר את הבחירה של עשרות ארגונים שונים לפעול באותו מקום: את המיקום הוא מיחס לתנאים הנוחים יחסית ששררו ברואנדה, לעומת מזג האויר הקשה ואי השקט הפוליטי שבמדינות אחרות. מעין גישה של "בואו נעשה משהו טוב, אבל חלילה לנו להתאמץ יותר מדי". את עיקר הביקורת הוא מפנה לקשר שבין ארגוני הסיוע לשלטון המושחת, קשר שגורם לכך שהסיוע לא מגיע למי שבאמת צריך לקבל אותו, נהפוך הוא (בצרוף מקרים קראתי היום כתבה על הבצורת בסומליה: המזון הרב שנשלח מאירופה ומארה"ב אינו מצליח לפתור את בעית הרעב, משום שארגונים מקומיים מונעים את העברתו לאלה שבאמת זקוקים לו). הנה דוגמא למה שהוא כותב בהקשר זה:
מאחר שלא היתה דרך טובה יותר להוכיח את כנותנו, ואיזו קללה סודית אילצה אותנו להוכיח ולשוב ולהוכיח את הגינותנו, מאחר שלא היתה ראיה טובה יותר מאשר כביש משוטח, מכשיר טלפון שמצלצל לראשונה באיזו לשכה נידחת, עפרון שוויצרי מחודד בידו של פקיד זוטר – נתנו להם את העפרון שבו כתבו אחר כך את רשימות המוות, התקנו להם את חיבור הטלפון שבעזרתו נתנו את פקודות הרצח, ובנינו להם את הכבישים שבהם נסעו הרוצחים אל קורבנותיהם.
לא שלא היה לנו אכפת מה הם עושים בסיוע שלנו, כלומר, ודאי שהיה לנו אכפת, אבל אנחנו לא ראינו את התוצאות, ראינו רק את טוהר המידות שלנו, שציווה עלינו לעזור. ואני אפילו לא חושב שהם רימו אותנו או הוליכו אותנו שולל, הם פשוט לא הטרידו אותנו בדברים שהעמידו בספק את יושרנו.
בהמשך מתברר שבשעה קשה באמת, גם על טוהר המידות של המתנדבים לא ניתן לסמוך.
הספר נפתח במילים "ככה נראה אדם שבור": התיאור הזה מתייחס לדויד הוהל שיצא לאפריקה מלא כוונות טובות, והמציאות שברה אותו.
ספר מעניין מאוד, ולכן מומלץ.
Hundert Tage – Lukas Barfuss
הוצאת בבל
2011
תרגום מגרמנית: טלי קונס
סקירות ספרים 