תגית: מאיר ויזלטיר

בעולם עתידי, אוטופי או דיסטופי, תלוי את מי שואלים, בני אדם נוצרים בפס יצור תעשייתי, מותאמים בהתפתחותם למעמד שאליו הם אמורים להשתייך, ועוברים במשך שנים התניה ושטיפת מוח שתטביע בהם השלמה עם החיים שנכפו עליהם. בני מעמד אלפא העליון נהנים מחיים נוחים, שעשועים לצד עבודה בלתי תובענית. בני מעמד אפסילון הנחות מכולם הם מעוכבי התפתחות וכמעט נטולי מודעות. מעמדות הביניים ממלאים תפקידים שונים בחברה, וכולם יחד די מרוצים, בעיקר משום שאינם מכירים אפשרויות אחרות. כדי למנוע מרעיונות זרים לערער את החברה, הספרות היפה אסורה, כמו גם ספרי דת ופילוסופיה. למעשה, הספרות המותרת היא טכנולוגית בלבד. האב המייסד של השיטה הוא אדם בשם פורד (רמז ברור למי שמיסד את פסי היצור), והחברה כולה מוכוונת לתרבות הצריכה ולקפיטליזם. אחת מסיסמאותיה היא "קהילתיות, זהות, יציבות", לאדם אין הזדמנות להיות לבד, כל אחד שייך לכולם, וערכי העבר כמו משפחה וזוגיות הם בגדר גסויות מביכות. אם בכל זאת נוצר זמן פנוי של חוסר תעסוקה, או אם מתגנבת לה איכשהו איזושהי עצבות, הסם סומא פותר את הבעיה. מי שנוטל אותו מרחף לו בחלומות מציאותיים מאוד, מהם הוא מקיץ ללא תופעות לוואי, מוכן להמשיך בחייו.

כמו בכל תהליך יצור, גם פה נופלות לעתים שגיאות. ברנארד הוא "שגיאה" כזאת, וכתוצאה מכך הוא נמוך יותר מן הסטנדרט של מעמדו, מעמד אלפא, סובל מרגשי נחיתות, ומפתח הרהורים בלתי רצויים. גם הלמהולץ הוא מעין "שגיאה", וכמו ברנארד הוא סובל משום כך מבדידות, אך במקרה שלו דווקא בשל יכולת יתרה. במהלך העלילה, כשלברנארד ייפתח פתח להצלחה חברתית, הוא ישכח לרגע את ספקותיו ויאהב את חייו. הלמהולץ יישאר עקבי, וכשיזדמן לו למצוא אוזן קשבת ינסה לברר שאלות קיומיות.

אל תוך העולם הזה נקלע ג'והן הפרא. ברנארד מצליח להשיג אישור לחקור חברה של אינדיאנים פראיים, שחיים בשמורה כפי שבני אדם חיו פעם ללא הטכנולוגיה העתידנית. הוא פוגש שם את לינדה, אשה לבנה שהושארה מאחור כשהרתה, ואת בנה ג'והן, ולוקח אותם אתו בשובו הביתה. הפרא הוא ההפך המוחלט של אנשי העולם שמחוץ לשמורה. בעוד מטרתם היא אושר ללא שאלות, הפרא הוא אדם המבקש משמעות, קנאי לערכים שספג מעותק בלוי של יצירות שייקספיר, ומייסר פיזית ורוחנית את הסובבים אותו ובעיקר את עצמו. בלתי מסוגל להתפשר או להסתגל, הוא מרחיק עצמו אל מקום מבודד. גם ברנארד והלמהולץ יורחקו כעונש לאי רחוק, אך כפי שאומר להם בגילוי לב המפקח הגוזר עליהם את העונש, יתכן שמדובר בפרס. האי הוא המקום שבו נמצאת קבוצת הגברים והנשים המעניינת ביותר, אלה שמרדו בערכי החברה, אלה שאיתם ניתן לדבר באמת, ללבן רעיונות, לחשוב בפתיחות. דמותו של המפקח, אגב, היא אחת המעניינות בספר, שכן הדיון ברעיונותיו של האקסלי מתנקז אליה, אבל היא גם מתמיהה, שכן מסתבר שיש כנראה מעמד מעל האלפא, אנשים כלשהם שמודעים לחסרונות של השיטה, שמחביאים ספרים אסורים בכספת, אנשים שעשו את הבחירה בין המדע והאמת לאושר הקבוצתי. כשהחברה ברובה משועבדת, מישהו מרוויח, בין אם כבוד או כוח או ממון. איפה הם בסיפור, לא ברור.

למרות שפע הרעיונות המעניינים בספר (כדאי לקרוא בהקשר זה את ההקדמה שכתבה מרגרט אטווד למהדורה שראתה אור במלאת ליצירה שבעים וחמש שנה), ולמרות שכמה מתחזיותיו הגשימו את עצמן, הפריעה לי ההעמדה זו כנגד זו של שתי אפשרויות קיצוניות: מצד אחד החברה שבעולם החדש והמופלא, ומצד שני חברת הפראים המטונפת, הפרימיטיבית. ג'והן הפרא, שהוא צאצא של הראשונה, גדל בשניה, והוחזר אל הראשונה בבגרותו, נדרש לבחור אחת מהשתיים, כאילו אין אפשרויות לחיים אחרים, איזה שביל ביניים. מסתבר שאלדוס האקסלי עצמו התחרט על העיצוב הזה של הדילמה. באחרית דבר, חמש-עשרה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה ב-1932, הודה שכעת היה כותב את הספר אחרת, שכן הוא משוכנע שניתן להשיג חיים שפויים ואין צורך לבחור בין טירוף לסהרוריות. האקסלי מוסיף ומצביע בכנות על ליקויים נוספים בניבויים של הספר, אבל למרות הפיתוי אינו כותב אותו מחדש. "עתה, כשהנני אדם אחר, זקן יותר, יש להניח כי יחד עם מגרעות הסיפור אשליך מתוכו גם את הדברים הטובים שהיו בו מלכתחילה. על כן עומד אני בפיתוי להתפלש בחרטה אמנותית, מעדיף להניח את הטוב ואת הרע כמות שהם ולחשוב על משהו אחר".

למרות הסתיגות זו ונוספות לה, הרעיונות שבספר, ההתראות שבו, צריכים להשמר בתודעה ולעורר מחשבה ודיון. הנדסה גנטית אנושית, אושר מלאכותי, התרוקנות מרעיונות, שעבוד מרצון, קונפורמיות, עדריות ואיבוד העצמיות, כל אלה ועוד ראויים שניתן עליהם את הדעת.

Brave New World – Aldous Huxley

זמורה ביתן

1985 (1932)

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

כותרת משנה: סיפור על רצח, על טירוף, ועל חיבורו של מילון אוקספורד הגדול

שני אישים, שונים זה מזה כמעט בכל, אך מאוחדים באהבתם למילים ובדבקות במשימה סיזיפית, נפגשו במהלך יצירתו של המילון האנגלי של אוקספורד. ג'יימס מאריי הבריטי, מי שעמד בראש הפרויקט במרבית שנותיו, נולד למשפחת סוחרים דלת אמצעים, ונאלץ לעזוב את בית הספר בהיותו כבן ארבע-עשרה. בהיותו להוט להשכלה התעניין בטווח גדול של נושאים (ידידו אלכסנדר גרהם בל למד מפיו אלקטרוניקה בסיסית, ואף העניק לו את אחד הדגמים הראשונים של הטלפון כהוקרה), בחר בהוראה, והפך לבלשן מוערך. ויליאם צ'סטר מינור האמריקאי נולד להורים מסיונרים בציילון, זכה להשכלה מסודרת והיה לרופא מנתח. נפשו היתה מסוכסכת עליו מגיל צעיר, ובהתקף פרנויה רצח אדם בלונדון. בבית המחסה למשוגעים פליליים, שם נכלא עד שיוחלט שהחלים, העסיק עצמו במשך שנים רבות כמסייע בעבודה על המילון. "הפרופסור והמשוגע" מספר על שני האישים, על היצירה המפוארת של המילון ועל התקופה.

תחילתו של המילון בנאום שנשא המשורר ואיש הדת ריצ'רד צ'נוויקס טרנץ' ב-1857. דעתם של הבלשנים באותה תקופה לא היתה נוחה מן המילונים שראו אור עד אז. הבולט שבהם היה זה של סמואל ג'ונסון, מילון שהיה הישג כביר, והיה חלוץ השימוש במובאות כדי להדגים את משמעותן של המילים, אבל הסתמך על ספרות של תקופה מצומצמת בבחירת המילים שייכללו בו. טרנץ' הציע להרחיב את המקורות, להשתמש במובאות כדי להצביע על קורות חייה של כל מילה, והרעיון המהפכני מכולם – להיעזר בצבא של מתנדבים, גרסה מוקדמת של חוכמת ההמונים. התחלת העבודה היתה איטית ולא מאורגנת דיה, ורק למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ב-1878, עם מינויו של מאריי כעורך ראשי, נכנסה העבודה לתלם. שש שנים אחר-כך ראה אור הכרך הראשון, a-ant, וב-1928, כבר אחרי מותו של מאריי, הושלם המילון.

ובינתים, במרחק שעת נסיעה ברכבת ממטהו של מאריי, העביר מינור את ימיו בשני חדרים שהועמדו לרשותו בבית המחסה. מאז ירה והרג את ג'ורג' מרט ב-1872, על לא עוול בכפו של הקורבן, השתמש בכספי משפחתו כדי לצייד את חדרו האחד במאות ספרים ואת השני בריהוט נוח. מינור היה נתון להתקפי פרנויה, לילותיו היו מסויטים, והוא הרבה להתלונן על פולשים המשתלטים עליו בלילות ומאלצים אותו לבצע מעשים מגונים. פחדו הגדול ביותר היה מאירים, ויש התולים זאת בחוויה טראומטית שעבר בשדות הקרב של מלחמת האזרחים האמריקאית, כשנאלץ להטביע אות קלון בפניו של עריק אירי באמצעות ברזל מלובן. תהא אשר תהא סיבת מחלתו (רק ב-1912 הוגדרה כסכיזופרניה), באותה תקופה לא היה לה טיפול ולא היה לה מרפא. לידיו של מינור התגלגלה אחת ההודעות לציבור שהפיץ מאריי, והוא שיקע עצמו בעבודה, פיתח שיטות מחקר משל עצמו, וסיפק למילון רבבות מובאות.

בדיה עיתונאית, פרי דמיונו של עיתונאי אמריקאי, הפכה איכשהו לסיפור הרשמי אודות פגישתם של השניים ב-1897. על פי גרסה זו, מאריי היה מאוכזב מאי-השתתפותו של מינור, אחד מן התורמים המשמעותיים למילון, בארוע חגיגי שנערך באוקספורד, והוא החליט לבקרו. רק כשהגיע לבית המחסה התגלתה לו האמת על האיש, שעד אז שיער שהנו רופא עסוק. המפגש האמיתי, כפי שסיפר מאריי עצמו, התרחש שש שנים קודם לכן, כשנודע למאריי שמינור מצוי במצב רוח שפוף, וביקורו עשוי לעודד אותו. למרות שמאריי היה מודע למצבו של מינור עוד קודם לכן, הוא נמנע בעדינות מלהתייחס אליו, וההתכתבות בין השניים הוגבלה לענייני המילון. מכל מקום, שני האישים מצאו שפה משותפת והתיידדו.

כפי שעשה ב"היום שבו התפוצץ העולם", גם כאן סימון וינצ'סטר לא הגביל את סיפורו לעבודת המילון ולקורות חייהם של השניים. הוא מספר על תולדות המילונים, מתאר את שדות הקרב של מלחמת האזרחים, משוטט ברחובות הקשים והמוזנחים של לאמבת שבלונדון, ונוגע בהתפתחות תורת הנפש. במחווה נאה לג'ורג' מרט, הקורבן החף מפשע, שלולא נרצח יתכן שכל הסיפור לא היה נכתב, הוא מקדיש לו את הספר ואת דברי הסיום. למרות ההיבט העיוני שבספרו, "המשוגע והפרופסור" אינו יבש כלל, אלא אנושי, מעניין ומחכים.

בין האנקדוטות המקשטות את הספר, שעשע אותי האופן בו סמואל ג'ונסון שרבב את עצמו ואת דיעותיו אל המילון המקצועי שיצר. כך מוגדר אצלו מילונאי: "מחבר מילונים: כתבן בלתי מזיק המתעסק בגילוי המקורות ופירוט המשמעויות של מילים", ומכיוון שפטרונו של המילון קימץ בתמיכה כספית אבל הִרבה בשבחים עצמיים, המונח פטרון זכה להגדרה זו: "עלוב נפש שתמיכתו נִרְפָּה ושכרו חנופה". עוד בין הפכים הקטנים, המציירים את התקופה, מספר וינצ'סטר על מקצוע שעבר זמנו, "עוקב משוגעים", אדם שאחד מתפקידיו היה מעקב לילי אחרי חולים אסירים כדי למנוע את התאבדותם.  

כיאה לספר שעיסוקו מילון, כל אחד מן הפרקים נפתח בהגדרה מתוך מילון אוקספורד. את הספר מעטרים איורים בשחור-לבן ברוח התקופה, פרי מכחולו של פיליפ הוּד.

עם השלמתו מנה מילון אוקספורד 414,835 מילים ו-1,827,306 מובאות. השלמות שנערכו בשנים שאחר-כך הוסיפו מלים ומובאות רבות. יש המעבירים ביקורת על גישה אימפריאלית רגשנית ומיושנת השוררת בו, ועל סקסיזם וגזענות שבאים לידי ביטוי בהגדרות, אך גם המבקרים מסכימים כי מדובר ביצירה כבירה ומלומדת, והוא מקובל בדרך-כלל כמילון המהימן והמקיף ביותר לשפה האנגלית.

"הפרופסור והמשוגע" הוא ספר מהנה ונוגע ללב, יחד עם היותו מרחיב דעת ומרתק. מומלץ בהחלט.

The Professor and the Madman – Simon Winchester

כנרת

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

דוד המלך המתואר בתנ"ך הוא דמות מורכבת – משורר מוערך, לוחם מיומן, מנהיג גדול, אכזר לאויביו וגם לקרוביו, רך לבב לבניו, בחיר אלוהים, מאהב, רוצח, ועוד. לא ייפלא, אפוא, שהיווה השראה ליצירות ספרותיות שניסו להתמודד עם פניו השונים. "אלוהים יודע" מציג את דוד בערוב ימיו, כשהוא תשוש גופנית אך מוחו חד וצלול, והוא נזכר בכל מה שעבר עליו. ג'וזף הלר, מי שכתב את "מלכוד 22" הפרוע, נותן גם כאן דרור ליצירתיות חסרת המעצורים שלו: אין אצלו פרות קדושות, ואין מחיצות בין עבר לעתיד. כך יכול דוד להתחשבן עם מיכלאנג'לו, שפיסל אותו בלתי נימול, לכנות את אלוהים "קוף שנצמד לגבי, ואין בכוחי לנערו מעלי", לטעון ששיקספיר גנב ממנו, לשים בפיו של יואב בן צרויה תכניות לכבוש את רוסיה ואת אנגליה, להשוות את גודלה של ממלכתו לגודלן של מדינות בארצות הברית, לצטט מספר משלי שנכתב מאוחר יותר על ידי שלמה, וכיוצא בזה.

לצדו של דוד מתוארות דמויות רבות נוספות. נשיו – אביגיל החכמה, האשה שאהב יותר מכולן, מיכל היהירה שמיררה את חייו, בת-שבע שלא חדלה להלהיט את יצריו, ואחרי הולדת שלמה מיקדה את כל מאמציה בהפיכתו למלך, אבישג השונמית השמחה בחלקה להיות משרתת המלך. בניו – שלמה המתואר בספר כטיפש, שכוחו רק בחזרה על דברי החוכמה של אביו (או שמא זו אסטרטגיה להחניף לו ולא לאיים על אחיו), אבשלום הכריזמטי, הבן האהוב עליו, שעל מותו לא הצליח להתגבר, אדוניה שחתר תחתיו וסופו שנכנע לשלמה, אמנון הנהנתן שלא הבין מה חטא כשאנס את תמר. יועציו – יואב בן צרויה האמביציוזי וקר הלב, נתן הנביא, המייגע את המלך במשליו. ומעל כולם – אלוהים, הקפריזי, המעניש באכזריות לא פרופורציונלית על חטאים קטנים וגדולים.

אחרי מותו של תינוקם של דוד ובת-שבע, כעונש על מותו של אוריה החיתי, חדל דוד לדבר עם אלוהים, שיחסיו עמו – על פי תיאורו של דוד בספר – היו קרובים, עד כדי כך שאלוהים בדרך כלל אמר את מה שדוד רצה לשמוע, או שצייד אותו בעצה טובה. כשהוא מתחבט בשאלת המלך הבא – אדוניה הבכור או שלמה – הוא מדמיין כיצד היתה מתנהלת שיחתו עם אלוהים, אילו בחר לפנות אליו:

הסוגיה שאני מתחבט בה היא מן הסוגיות שהייתי נהנה ללבנה בשיחה עם אלוהים, אם אואיל אי-פעם לשוב ולבקש הנחיה  ממרומים, כי בדמיוני יכול אני לשמוע את אשר יחרוץ.

"האבטיח לאדוניה כי לו המלוכה?" הייתי שואל את אלוהים.

והוא היה אומר אלי, "הבטח לאדוניה."

"אך האין עלי להבטיח גם לשלמה שאתן לו להיות למלך?"

"למה לא?" היה אלוהים עונה, "אמור גם לשלמה כי תתן לו להיות מלך."

כאן הייתי מוצא עצמי שוקע לרגע בשרעפים ומגרד את ראשי במהורהר. "אבל אם אבטיח לאדוניה כי אתן לו להיות למלך ואבטיח לשלמה כי אתן לו להיות למלך, האם לא איאלץ להפר את הבטחתי לאחד מהם?"

"ובכן?" יאמר אדוני, "אז תפר את הבטחתך."

הסתדרנו יפה בדרך זו בימים עברו, הוא ואני.

אפשר לקרוא את הספר כמנפץ מיתוסים, אבל אפשר לקרוא אותו כהצגה של אספקטים אנושיים בסיפור התנ"כי, שהוא כשלעצמו מעורר לא מעט תהיות ולא מהסס לחשוף מאורעות לא מחמיאים שדוד-מלך-ישראל-חי-וקיים היה מעורב בהם. ואפשר להניח את הרצינות בצד, ולהשתעשע עד בלי די מן ההברקות של הלר ומשורות המחץ המפתיעות שלו. ראו, לדוגמא, את תגובותיה של בת-שבע בדיאלוג הבא, אחד מני רבים שבהם היא מנסה לשכנע את דוד להכריז על שלמה כיורשו:

"הוא טמבל, בת-שבע, הוא טמבל. הוא לא יחזיק מעמד אפילו רגע אחד."

"אני אשב לימינו ואיעץ לו."

….

"בעניני שלטון את חכמה גדולה כמוהו. אין לו מוח בקדקדו."

"מה זה משנה," היא שואלת, "כשמדובר בשלטון על ארץ?"

היא סדרה אותי, הצדק עימה, כמובן, אבל אני עומד על שלי. "הריעי לאדוניה," אני יועץ לה ומתרה בה, "ברכי אותו ועבדי אותו."

"אני מעדיפה לעבוד בספונג'ה."

"הוא ימלוך אחרי מותי."

"אם כן, כבר מוטב שתחיה!"

זה הצחיק אותי.

שלושה גורמים הופכים את "אלוהים יודע" ליצירה משובחת: חוסר המורא של ג'וזף הלר, הבקיאות שלו במקורות, והתרגום המעולה של מאיר ויזלטיר, שהמיר את האנגלית של הלר לשפה שהיא שילוב של תנ"כית ודיבורית, ללא מאמץ נראה לעין.

בשורה התחתונה: ספר מבריק, מומלץ ביותר.

ספר מצוין נוסף על מלכות דוד, "דוח המלך דוד" מאת שטפן היים

God Knows – Joseph Heller

עם עובד

1984

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר